<?xml version="1.0" encoding="UTF-8"?><rss version="2.0"
	xmlns:content="http://purl.org/rss/1.0/modules/content/"
	xmlns:wfw="http://wellformedweb.org/CommentAPI/"
	xmlns:dc="http://purl.org/dc/elements/1.1/"
	xmlns:atom="http://www.w3.org/2005/Atom"
	xmlns:sy="http://purl.org/rss/1.0/modules/syndication/"
	xmlns:slash="http://purl.org/rss/1.0/modules/slash/"
	>

<channel>
	<title>ארכיון זווית נשית - פנימה</title>
	<atom:link href="https://pnima-magazine.co.il/category/point-of-view/feed/" rel="self" type="application/rss+xml" />
	<link>https://pnima-magazine.co.il</link>
	<description>מגזין הנשים המוביל</description>
	<lastBuildDate>Mon, 09 Nov 2026 11:07:19 +0000</lastBuildDate>
	<language>he-IL</language>
	<sy:updatePeriod>
	hourly	</sy:updatePeriod>
	<sy:updateFrequency>
	1	</sy:updateFrequency>
	<generator>https://wordpress.org/?v=7.1.4</generator>

<image>
	<url>https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2025/01/favicon.png</url>
	<title>ארכיון זווית נשית - פנימה</title>
	<link>https://pnima-magazine.co.il</link>
	<width>32</width>
	<height>32</height>
</image> 
	<item>
		<title>ריבוע, בבקשה</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/square-please/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/square-please/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[אמילי עמרוסי]]></dc:creator>
		<pubDate>Tue, 22 Sep 2026 10:48:09 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<category><![CDATA[נשיות]]></category>
		<category><![CDATA[נשים]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/square-please/</guid>

					<description><![CDATA[<p>במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/square-please/">ריבוע, בבקשה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: אמילי עמרוסי</strong></p>
<p>במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת. והופ, כבר אין צורה לקרטון. וכשמופיע לנגד עיניי אדם שהוא פשוט קופסתי מטבעו, אני נמלאת קנאה. יא אללה, הוא הצליח. והוא אפילו לא התאמץ</p>
<p>אני חייבת לפצח את ההיקסמות שלי ממרובעים! מי שבאופן קבוע מעוררים בי פליאה והערכה, הם אנשים שגרתיים. מי שאימשך להיות בקרבתם הם סולדי הסיכונים, מתעבי התנודות. ומי שמרתק אותי הם נעדרי הגמישות ובעלי הקיבעון המחשבתי.</p>
<p>אני יודעת, רוב אוכלוסיית העולם תתרגש מהיצירתיים, בועטי דופן החדר, יוצאי דופן הקופסה. רוב בני האדם יחשבו שספונטניות או חריגה ממוסכמות הן תכונות אטרקטיביות. אבל אני מתרגשת מחשיבה קונקרטית. עיניי נוצצות כשאני פוגשת במי שנצמד לכללים. ויש בי הערכה גמורה למי שמחזיק בהרגלים קבועים.</p>
<p>תחשבו על התכונה שאין לכן, אבל מפעימה אתכן כשאתן פוגשות בה באחרים. נראה שאנחנו מתמגנטות למשהו שיש לנו איזו נגיעה בו, אבל אין לנו אותו באופן השלם, הנונשלנטי, הפנוי ממאמץ כפי שאנחנו רואות באחר. הרי לא אתפעל ממשהו שאין לי שום יד או רגל בו. לא גאונות מתמטית, לא יכולות ספורטיביות ולא בר רפאליות. אני מתרגשת מתכונה שיש לאחרים ואני רק ליד, או כמעט. אעריך מה שקרוב אליי, והייתי רוצה יותר ממנו.</p>
<h3>הברוש והלהבה</h3>
<p>אז מצד אחד המוח שלי מפותל ומופשט, בועות של סודה קופצות לי בוורידים, ובין מגירות המחשבה אין מגירה אחת סגורה. מצד שני, המגירות עצמן מסודרות. אני מיליונית מרובעת בעצמי! אני וונאבי־ריבוע בריבוע.</p>
<p>במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת. והופ, כבר אין צורה לקרטון. וכשמופיע לנגד עיניי אדם שהוא פשוט קופסתי מטבעו, אני נמלאת קנאה. יא אללה, הוא הצליח. והוא אפילו לא התאמץ.</p>
<p>אני זקוקה לשקט, ואני לא יכולה להיות בו בעצמי. אני אוהבת סדר, אבל כל הזמן מתבלגן לי הראש. הפתרון שמצאתי: אני חיה ליד מרובעים, מתחברת אליהם, ונושאת אליהם אישונים מתרחבים בשאיפה להצליח להיות כמותם. כך שני הבעלים שלי, הראשון והאחרון. כך החברות הטובות, והקהילות שבהן אני חיה (היי טלמון, היי בית הכנסת שלי בירושלים), ומוסדות החינוך של הילדים. כל אלו מניחים לפתח נפשי תזכורת לכמיהה העמוקה ביותר שלי: להיצמד לנהלים.</p>
<p>הברוש והלהבה מופיעים שוב ושוב בחיי, בטח מול שייקה. אתה אשכרה מקפיד על אימוני הקלרינט? וזהיר בבורסה? וחוצה כהולך רגל רק בירוק? ומשתמש באותה כמות מים בכל נטילה (מדדתי)? זה אמיתי שאתה ככה, לא מנסה להיות מיוחד? ובסדר לך ללכת לעבודה כמו מיליונים בעולם, עם תיק על הכתף, בלי לנסות לתקן עולם? ואתה רואה בציור הזה פשוט כתם צבע? כמה שקט יש לך בראש.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/square-please/">ריבוע, בבקשה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/square-please/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/09/amrosi-150x150.jpg" length="3630" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>רבות הדרכים</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/many-paths/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/many-paths/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[הרבנית ימימה מזרחי]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 17 Aug 2026 07:39:53 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[פרשה ואישה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d/</guid>

					<description><![CDATA[<p>מאת: הרבנית ימימה מזרחי הליבה של כל חיבור בעולם טמונה ברצון נשי אדיר דווקא בסוף השנה, לחלום שוב על מפגש. למצוא שוב כוח לפסוע בדרך הזו הביתה, אחרי שעברו עליה כל משבריה וגליה של השנה החולפת אישה יקרה מפז! כמדי שנה, עם צאת היומן השנתי החדש שלי מבית 'פרשה ואישה', מבקש הצוות מקהל העוקבות שלנו [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/many-paths/">רבות הדרכים</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: הרבנית ימימה מזרחי</strong></p>
<p><em>הליבה של כל חיבור בעולם טמונה ברצון נשי אדיר דווקא בסוף השנה, לחלום שוב על מפגש. למצוא שוב כוח לפסוע בדרך הזו הביתה, אחרי שעברו עליה כל משבריה וגליה של השנה החולפת</em></p>
<p>אישה יקרה מפז! כמדי שנה, עם צאת היומן השנתי החדש שלי מבית 'פרשה ואישה', מבקש הצוות מקהל העוקבות שלנו ראשי תיבות לשנה שתבוא, והפעם &#8211; תשפ&quot;ז. &quot;תהא שנת פוריות וזוגיות&quot;, כתבה אחת. &quot;תהא שנת פרנסה זמינה&quot;, כתבה אחרת. ומישהי, כנראה עייפה במיוחד, העזה ואמרה: &quot;תהא שנה פחות זוועתית&quot;.</p>
<p>ואני ייחלתי בליבי לנשים כולן, שתהא שנת פ&quot;ז: תורה פ&quot;ז בליקוטי מוהר&quot;ן של רבי נחמן מברסלב, הידועה גם בשם &quot;התורה של אלול&quot;.</p>
<p>בתורה הזו מביע רבי נחמן אמון אדיר בנשים, או ליתר דיוק: ברצון הנשי. ככל הנראה, לא סתם אלול הוא החודש היחיד שמזלו נקבה: מזל בתולה, וממש לפני שמתחילה שנה חדשה, מבקש רבי נחמן: אל תפסיקי לרצות!</p>
<h3>ימי רצון</h3>
<p>ימי אלול מכונים בשם &quot;ימי רצון&quot;, וחסידים מוסיפים ואומרים שכל ימי החודש הם כמניין תרצ&quot;ו שעות, כלומר 696 שעות, אם תרצו. במקור, אלה ימי רצון מפני שהקב&quot;ה מתרצה בסופם, ביום הכיפורים, ואומר למשה: &quot;סלחתי כדברך&quot;. אבל רבי נחמן, כאמור, נותן לנו במתנה תורה יקרה מפז:</p>
<blockquote>
<p>דע שכוונת אלול הם תיקון לפגם הברית, כי סוד כוונות אלול הוא &quot;הנותן בים דרך&quot; (וכמבואר בכוונת האר&quot;י ז&quot;ל) &#8211; להאיר בחינת דרך בים, ודרך זה נפתחת בחודש אלול. ועיקר פגם הברית הוא בבחינת הדרך הזה&#8230; &quot;כי השחית כל בשר את דרכו&quot;&#8230; כי אישה נקראת דרך, כמובא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וחודש אלול שאז יכולין לתקן זה ולהאיר הדרך בים כנ&quot;ל, וכשמתקן זה, אזי מוצא זיווגו. וזה הסוד מבואר בתורה בפרשת אליעזר, כי אברהם מסר לו הסוד הזה. וזה שאמר אברהם לאליעזר: &quot;ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך&quot;. ראה והבט נפלאות תורתנו, כי ראשי תיבות פסוק זה הם אותיות אלול, ובאמצע הם תיבות: תאבה האישה, כי על ידי בחינת אלול, היינו סוד כוונות אלול, על ידי זה תאבה האישה, כי על ידי זה נעשה בה רצון אליו כנ&quot;ל (ליקוטי מוהר&quot;ן תנינא פז).</p>
</blockquote>
<p>בסוף השנה, מלמד האר&quot;י הקדוש, כולנו מחפשים דרך בים, דרך לשוב הביתה. והאישה, אומר רבי נחמן, נקראת בשם &quot;דרך&quot;. כמו שאומרת רחל אמנו: &quot;כי דרך נשים לי&quot;. מדי חודש, אישה עלולה להרגיש רחוקה מאוד, אבודה בים, חותרת בחושך. אבל היא יודעת שזה מחזור החיים בטבע, ובסופו של יום היא תגיע לחוף. דרך נשים לה. כדי למצוא את הדרך הביתה, לחיבור מחודש אחרי ימי הפלגה, נדרש רצון נשי חזק, ואת זה מוצא רבי נחמן במילים: &quot;אם תאבה האישה&quot;.</p>
<p>המושג &quot;פגם הברית&quot; מבטא קשרים קצרי טווח, שוברי לב, שאינם בונים באמת זוגיות מפרה ומשמחת. האם עברת שנה שהייתה מלאה באהבה? האם הרגשת שמצאת את שאהבה נפשך? האם חיפשתם, כל השנה הזו, את הדרך לליבו של מישהו, והרגשתם אבודים בים?</p>
<h3>לאזור אומץ</h3>
<p>סוד כוונת אלול, מלמד רבי נחמן, נמצא בפסוק שאומר אברהם לעבדו אליעזר. אם נשמיט ממנו את המילים &quot;תאבה האישה&quot;, יהיו ראשי התיבות שלו אלול: &quot;ואם לא (תאבה האישה) ללכת אחריך&quot;. הליבה של כל חיבור בעולם טמונה ברצון נשי אדיר דווקא בסוף השנה, לחלום שוב על מפגש. למצוא שוב כוח לפסוע בדרך הזו הביתה, אחרי שעברו עליה כל משבריה וגליה של השנה החולפת.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/many-paths/">רבות הדרכים</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/many-paths/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/08/yemima-150x150.jpg" length="3861" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>לידה מחדש</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/rebirth/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/rebirth/#comments</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 17 Aug 2026 07:39:27 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<category><![CDATA[סיפורים אישיים]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%97%d7%93%d7%a9/</guid>

					<description><![CDATA[<p>לידה היא אחד הרגעים המכוננים בחייה של אישה. לכל אחת סיפור הלידה שלה. בשנים האחרונות יותר ויותר נשים מבקשות להגיע ללידה מתוך ידע ובחירה. הן קוראות, שואלות ומבקשות ליצור לעצמן סביבה שתתאים לצרכים שלהן, מתוך חיבור לגוף ולנפש. בתוך המרחב הזה נשמע קולן של מי שמבקשות להרחיב את טווח האפשרויות. אליזבת ברנט היא אחת מן [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/rebirth/">לידה מחדש</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p>לידה היא אחד הרגעים המכוננים בחייה של אישה. לכל אחת סיפור הלידה שלה. בשנים האחרונות יותר ויותר נשים מבקשות להגיע ללידה מתוך ידע ובחירה. הן קוראות, שואלות ומבקשות ליצור לעצמן סביבה שתתאים לצרכים שלהן, מתוך חיבור לגוף ולנפש. בתוך המרחב הזה נשמע קולן של מי שמבקשות להרחיב את טווח האפשרויות. אליזבת ברנט היא אחת מן הדמויות הבולטות בתחום זה.</p>
<p>אליזבת (48) נולדה באנגליה, היא אמא לארבעה ילדים, עורכת דין ובעלת תואר שני באתיקה ומשפט רפואי. בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של מחקר לדוקטורט העוסק בזכויות נשים ובהסכמה חופשית בלידה, ובעשור האחרון הפכה לאחת הנשים המשפיעות בישראל בתחום הלידה הטבעית ולידות הבית.</p>
<p>&quot;הכרתי את בן זוגי, ערן, בטיול ביפן, והתגוררנו שם כמה שנים. לקראת הקמת המשפחה התחלתי לחקור את נושא ההיריון והלידה ושמעתי סיפורי לידה של חברות. לחלקן היו חוויות קשות מאוד מבתי החולים, וזה הלחיץ אותי. הבנתי שיש עניינים בלידה שקשורים לפגיעה באוטונומיה שלי, שאני פוחדת מהם ולא רוצה שיהיו בלידה שלי&quot;, היא מספרת, ומשתפת בבדיקה רפואית שעברה בנערותה והותירה בה משקעים טראומטיים, לצד הערה לא במקומה של רופאת נשים. אלו חיזקו בה את הרצון לשליטה על גופה, במיוחד בזמן היריון ולידה. &quot;לפני ההיריון הראשון ביקרתי אצל רופאת נשים בישראל. כשהיא שמעה שאני נשואה ובת 29 היא נזפה בי באופן פטרנליסטי על כך שאני לא נכנסת להיריון. לאחר הבדיקה קניתי את הספר 'לידה פעילה' וקראתי אותו בטיסה בחזרה לביתי. כשפגשתי את ערן סיפרתי לו שאנחנו הולכים ללדת בבית &#8211; וכל זה עוד לפני שהייתי בהיריון. הבנתי שבבתי החולים יש חסמים מערכתיים, שלא יאפשרו לי להיות אדון לעצמי באופן מלא, שהגוף שלי יהיה תחת שליטה של אחרים. המחשבה לשכב על הגב מול אנשים רבים הפחידה אותי, רציתי להרגיש מוגנת&quot;.</p>
<p>עבור אישה צעירה בסביבה מודרנית, ההחלטה הזאת דרשה ביטחון בדרך ותכנון קפדני. &quot;הייתי צריכה לבנות את זה באופן אסטרטגי. ידעתי שחברתית זה לא מקובל ושזה דורש ממני ללמוד את הנושא לעומק, במקביל, במהלך ההיריון, פעלתי כדי שהגוף שלי יהיה במיטבו, באמצעות כושר ושגרה מוקפדת, תוך תקשורת עם התינוקת שלי&quot;.</p>
<p><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/08/elizabeth_50-scaled.jpg" alt="לידה" /></p>
<p>משימה נוספת שהוטלה על כתפיה של אליזבת הייתה מציאת מיילדת. לאחר ראיונות עם כמה מועמדות, מצאה מיילדת יפנית מקצועית ותיקה שתלווה אותה בלידה. &quot;התחברתי אליה מבחינה אנושית. אני תמיד ממליצה ליולדות לחפש חיבור אנושי, מישהי שתרצי לידך ברגע הכי אינטימי בחייך&quot;.</p>
<h3>ואיך הייתה חוויית הלידה?</h3>
<p>&quot;מדהימה. פחדתי מאוד מהלידה והתכוננתי אליה רבות. למרות שהיא הייתה מאוד ארוכה, כשהיא הגיעה לסופה אמרתי למיילדת שאני לא מאמינה כמה זה היה פשוט. הלידה הייתה במים, והוצאתי את התינוקת שלי בעצמי אל תוך זרועותיי. זה היה מאוד מרגש, הרגשתי שאני חווה חוויה רוחנית חזקה מאוד. רציתי לצעוק לעולם כמה לידה זה דבר מדהים ושאפשר ללדת אחרת&quot;.</p>
<h2>בלי הטפות</h2>
<p>עם לידת בתה הבכורה חזרה אליזבת לישראל כדי לגדל אותה בארץ. היא השתלבה כעורכת דין ויועצת משפטית במשרד הרווחה &#8211; מסלול קריירה בטוח ומבטיח, אך בפנים בערה בה קריאה אחרת. לאחר לידת ילדה השלישי אזרה אומץ ושינתה את מסלול חייה: &quot;הודעתי שאני לא חוזרת למשרד, הלכתי עם הלב שלי&quot;.</p>
<p>ההחלטה הולידה בשנת 2013 את קהילת הפייסבוק 'לידה פעילה, לידה טבעית ולידת בית'. מה שהתחיל כניסיון פשוט לעודד שיח פורה בנושא, הפך לתנועה שסחפה רבבות נשים והביאה לדיוק תחום ההתמקצעות של אליזבת: &quot;תחום המשפט והלידה, זכויות הלידה, לא היה מוכר אז, וגם לא תחום לידות הבית ושיטת ההיפנוברת'ינג שבהם אני עוסקת&quot;. כיום חברות בקבוצה יותר מ־44,000 נשים, שחולקות זו עם זו סיפורי לידה אישיים, שאלות והתלבטויות. אליזבת מקפידה להוביל קו שמבוסס על שיח מכבד, מתון וענייני, ללא הטפות, הרחק מהקיצוניות שמאפיינת לעיתים קרובות את הרשתות החברתיות. &quot;אני לא באה לשכנע אף אחת איך ללדת, אני מנגישה מידע ומחקרים. לידה היא לא אירוע מפחיד שרק צריך 'לעבור אותו', היא יכולה וצריכה להיות חוויה מכוננת ושמחה. באופן כללי, מי שמביעה התנגדות או חשש מלידת בית, תמיד מקבלת ממני מענה בצורה זהירה ומכבדת מאוד. בניתי את הטיעונים שלי מתוך היגיון ולא מתוך התלהמות. לצעוק ולחשוב ש'גילית את אמריקה' ושכולם חייבים לנהוג כמוך, לא מוביל לשום מקום חיובי. השאיפה שלי היא שנשים יחוו חוויה טובה ומעצימה, אך מתוך הבנה ברורה שלא לכולן זה מתאים ולא לכולן המצב הרפואי מאפשר זאת&quot;.</p>
<h3>באילו מקרים נשים מעוניינות בלידת בית, אבל לא מתאימות לכך רפואית?</h3>
<p>&quot;במצב של היריון בסיכון נמוך, לידת בית היא בטוחה, אבל כאשר ישנם גורמי סיכון רפואיים הסטטיסטיקה משתנה. אם עברת ניתוח קיסרי או שיש לך סוכרת היריון, רמת הסיכון עולה. כמו כן, לידה ללא ליווי של מיילדת מוסמכת מגדילה את הסיכונים.</p>
<p>&quot;כדאי ללדת בבית חולים כאשר את לא עומדת בקריטריונים של משרד הבריאות ללידת בית. אומנם הקריטריונים מאוד מחמירים בישראל, אבל זו הדרך ללדת עם מיילדת מוסמכת בארץ&quot;.</p>
<p>אליזבת מצביעה על הבדלים נוספים בין המדינות: &quot;ביפן הלידות המסורתיות, כמו המעמד החברתי של המיילדת כחכמת השבט, נשמרו. לכן לידת בית לא נתפסת כדבר שלילי. מבחינה חוקית, בישראל ובאנגליה לאישה יש זכות לקבל החלטות על הגוף שלה ולסרב לטיפול. ההבדל הוא במסגרת המקצועית המגינה על המיילדות. באנגליה, אם אישה בוחרת להמשיך בלידת בית בניגוד להמלצה, ברוב המקרים המיילדת יכולה להמשיך לתמוך בה &#8211; היא תתעד את הסירוב ותעניק את הטיפול הבטוח ביותר שאפשר. יש לה מחויבות אתית להפחתת נזקים והיא נשארת עם היולדת. בישראל, אנשי המקצוע חוששים מהשלכות רגולטוריות משמעותיות אם ימשיכו ללוות אישה שחורגת מהנהלים, והפחד משפיע על היכולת של האישה לממש את הבחירה שלה&quot;.</p>
<p>אליזבת מפרטת גם על הקשיים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפני המבקשות ללדת בבית: &quot;ישראל מעודדת נשים ללדת בבית חולים, ובעבר אף התנתה בכך את קבלת מענק הלידה. המערכת מכבידה ברישום של תינוק שנולד בבית. אבל הנושא שהכי כואב לי הוא העלות הגבוהה של לידה בבית &#8211; כ־10,000 ש&quot;ח &#8211; והמחירים רק הולכים ועולים. באנגליה, למשל, לידת בית היא חלק מסל הבריאות הציבורי הנגיש לכולן&quot;. נקודת האור, לדבריה, מגיעה דווקא מהשטח. קולות מתוך ארגון המיילדות הארצי פועלים לאחרונה להפיכת לידות הבית לשירות נגיש וממומן יותר, &quot;זה נותן תקווה אמיתית, שהמסרים הללו יחלחלו ושנראה שינוי לטובה בקרוב&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/rebirth/">לידה מחדש</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/rebirth/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>1</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/08/elizabeth_51-150x150.jpg" length="8598" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>מבחן הגמבה</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/gamba-test/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/gamba-test/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Sun, 26 Jul 2026 07:35:00 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<category><![CDATA[הומור]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=21958</guid>

					<description><![CDATA[<p>מאת: אמילי עמרוסי מכיוון שהמלחמה מתלהטת ומתבטלת כמו גרף של מאניה דפרסיה, אקדיש את הטור הזה לחוויה אנושית שנכונה תמיד, בחירום ובשגרה: היציאה מהבית לצורכי הצטיידות במזון, גיחה ממערת הבית־אוטו־משרד כדי להביא טרף בין טלפינו. יש משלוחים, והנוחות שלהם סבירה למדי, ולכן פוחתת הנוכחות הביולוגית במתקן העגלות המתנגשות והמזגן המוגזם. אצלי, שילוב של אנכרוניזם עמוק [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/gamba-test/">מבחן הגמבה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p>מאת: אמילי עמרוסי</p>
<p>מכיוון שהמלחמה מתלהטת ומתבטלת כמו גרף של מאניה דפרסיה, אקדיש את הטור הזה לחוויה אנושית שנכונה תמיד, בחירום ובשגרה: היציאה מהבית לצורכי הצטיידות במזון, גיחה ממערת הבית־אוטו־משרד כדי להביא טרף בין טלפינו.</p>
<p>יש משלוחים, והנוחות שלהם סבירה למדי, ולכן פוחתת הנוכחות הביולוגית במתקן העגלות המתנגשות והמזגן המוגזם. אצלי, שילוב של אנכרוניזם עמוק עם שאיפה ליעילות מביא לזפזופ בין הזמנות און־ליין לבילוי פיזי. משהו בי מסרב לשחרר את ההרגלים. קשה להיפרד מהשכשוך בבריכת השפע, העמידה המתלבטת מול קיר דגני הבוקר, המגע הבלתי אמצעי עם קרטון הביצים ופתיחתו, הבחירה העצמאית של האפרסקים הקשים, ובדיקת תאריך התוקף של החומוס.</p>
<p>מאתרת עגלה, זוכרת בעיניים עצומות את המסלול, מדלגת על מבצעי הכניסה, והנה אני בנעלי הבית הישנות. דהירה במעבר השוקולד, שלא אתפתה. חניה ליד המקפיאים כי הפטרוזיליה בצד השני של אתגר הניווטים. הינדוס המוצרים בעגלה כך שהלחמניות לא יצאו פיתה.</p>
<p>המסע הפנימי שם שלם יותר מאשר כשמקלידים מוצר בשורת החיפוש. השוטטות מגלגלת מחשבה על מה כל ילד אוהב וצריך (מעניין שעל זה הם עונים לי בווטסאפ די מהר), ניסיון לנהל בראש את המלאי הביתי (צריך קטשופ?), ותהיות על עגלות שכנות (מעניין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה פופקורן).</p>
<p>המטוטלת הפנימית נעה בין תחושת עשירות (אהלן פומלה מפולטת בקופסה שקופה) לוויתורים של עניים (למה לשלם יותר על צהובה פרוסה, אפשר לפרוס בבית). בין נחישות למה שבריא ומזין (הפעם אכין את הקישואים בתנור, לא אחכה שיירקבו במגירה), לצורך מתפנק בפיצוי מושחת (מדינה במלחמה, אוכלים גומי בננה, אל תשפטו). בקיצור, לונה פארק.</p>
<h2>הקו שמפצל בין עשירים לעניים</h2>
<p>וזו גם חוויה סוציולוגית, כי הסופר, בארץ או בעולם, הוא מנבא טוב למצב הסוציו־אקונומי של הסביבה שבה הוא נטוע. מספיק להתרשם מרמת הניקיון של הרצפה, מהניחוח הבוקע ממקררי החלב, מהרטיבות בארגז הבצל, כדי ללמוד על סטטיסטיקת ההשכלה וההכנסה ברחובות הסמוכים.</p>
<p>עוד יעידו כהתראת אליטה: המלפפונים ישרים מאוד, נראים כאילו הודפסו במדפסת תלת־ממד. גזר סגול. פטריות מתפצלות. קרמבולה חתוכה במגש קלקר. ופסיפלורה עטופה בניילון נצמד.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&amp;utm_medium=website&amp;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/gamba-test/">מבחן הגמבה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/gamba-test/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
			</item>
		<item>
		<title>שער הדמעות</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/gate-of-tears/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/gate-of-tears/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Sun, 26 Jul 2026 07:35:00 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[פרשה ואישה]]></category>
		<category><![CDATA[אבל]]></category>
		<category><![CDATA[דמעות]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=21953</guid>

					<description><![CDATA[<p>מאת: אסתר לחמן החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. &#34;איפה הבכי?&#34; היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות. שליחות נשית עתיקה יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/gate-of-tears/">שער הדמעות</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p>מאת: אסתר לחמן</p>
<p>החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. &quot;איפה הבכי?&quot; היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות.</p>
<h2>שליחות נשית עתיקה</h2>
<p>יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו מסתובבות איתו ימים שלמים, שנים שלמות, עם הילדים, עם הכביסות, עם כל מה שצריך להחזיק, אבל הבכי עצמו לא יוצא. הוא תקוע איפשהו בין הגרון לבית החזה. בקהילות היהודיות זה היה הרגע של המקוננת.</p>
<p>אני חושבת הרבה על האישה הזאת, המקוננת, שהייתה לה בקהילה שליחות מיוחדת. היא לא הייתה זמרת במובן הרגיל, היא ידעה לתת קול למה שכולם מרגישים ולא מצליחים לומר. אישה שעמדה ליד המוות, ליד החורבן, ליד השבר, ופתחה לאנשים את הלבבות לבכות.</p>
<p>כבר בירמיהו, בתוך נבואות החורבן, מופיע הפסוק המטלטל: &quot;וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה&quot;. קראו לנשים שיודעות לבכות, שיודעות לפתוח את שערי הדמעות לכולנו. קראו לחכמות. מצודת דוד מפרש שהמקוננות באות &quot;לעורר קינות ויללות&quot;, והחכמות הן אלה שיודעות לסדר &quot;אמרי עצבון רוח ויגון&quot;, כדי להדאיב את נפש השומעים. כלומר, זה לא היה סתם פרץ רגשי &#8211; זו הייתה חוכמה, אומנות, מלאכה, שליחות נשית עתיקה.</p>
<p>גם במשנה רואים עד כמה המקום שלהן היה ממשי בתוך הקהילה. רבי יהודה אומר שאפילו עני שבישראל, כאשר הוא קובר את אשתו, &quot;לא יפחות משני חלילים ומקוננת&quot;. כלומר, גם כשאין כמעט כסף, גם כשהחיים מצומצמים, יש משהו בסיסי בכבודו של אדם ובכבודו של האבל: שיהיה מי שייתן לקהילה קול לבכי.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&amp;utm_medium=website&amp;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/gate-of-tears/">שער הדמעות</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/gate-of-tears/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/07/esther_lachman-150x150.png" length="48582" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>מחברת לבבות</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/shifi-matchmaker/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/shifi-matchmaker/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Sun, 26 Jul 2026 07:35:00 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=21950</guid>

					<description><![CDATA[<p>באווירת ט&#34;ו באב, חג האהבה העברי, השדכנית הירושלמית הצעירה שיפי שלומוביץ פותחת את הלב ומזכירה לנו שהאהבה תמיד מנצחת. כן, גם את הבדידות של ימי המלחמה. בריאיון חגיגי ומלא באנרגיה היא מסבירה איך נוכל להפוך לחברה תומכת ומחבקת יותר, ונותנת טיפים משלה למציאת זוגיות אמיתית בדור המסכים מאת: שרינה זרביב אם תעצמו עיניים ותחשבו על [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/shifi-matchmaker/">מחברת לבבות</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<h2>באווירת ט&quot;ו באב, חג האהבה העברי, השדכנית הירושלמית הצעירה שיפי שלומוביץ פותחת את הלב ומזכירה לנו שהאהבה תמיד מנצחת. כן, גם את הבדידות של ימי המלחמה. בריאיון חגיגי ומלא באנרגיה היא מסבירה איך נוכל להפוך לחברה תומכת ומחבקת יותר, ונותנת טיפים משלה למציאת זוגיות אמיתית בדור המסכים</h2>
<p>מאת: שרינה זרביב</p>
<p>אם תעצמו עיניים ותחשבו על המילה &quot;שדכנית&quot;, כנראה תעלה בראשכן דמות ארכאית עם פנקס מרוט, מטפחת קשורה היטב והרבה מאוד מניירות. ואז הדלת נפתחת, ובמקום המיתוס נכנסת שיפי שלומוביץ (33) מירושלים, פצצת אנרגיה צעירה, מעודכנת, לבושה מכנסיים וכיסוי ראש חלקי, שמשלבת בין הכשרה של עובדת סוציאלית, עין מקצועית של צלמת והמון חוש הומור באינסטגרם. &quot;קוראים לי שיפי, ברור שמדמיינים אישה בת 7,000&quot;, היא פורצת בצחוק מתגלגל בשנייה שאנחנו נפגשות. &quot;עשיתי על זה אפילו סרטון מצחיק ברשת. אבל בשנייה שאנשים מדברים איתי, הם מבינים שהגלגלים עובדים אחרת&quot;.</p>
<p>כדי להיכנס לקרביים של הרגשות של אנשים, ועוד היום, בעולם הציני שלנו, דרוש אומץ ניכר. אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, אבל שיפי מגיעה למשימה הזו בלב פתוח, כשהיא מנהלת מאגר של מאות נשים וגברים (עם רוב נשי מובהק של 70%, &quot;כי אלו החיים&quot;), וכבר חתומה על 11 זוגות שהגיעו לחופה. &quot;לא מזמן פנתה אליי אמא אחת ואמרה שאני חייבת 'לתקן' את הבן שלה&quot;, היא צוחקת. &quot;אז רק להבהיר &#8211; אני לא מתקנת אף אחד, אבל אני ממש שמחה כשמתקשרים אליי ומביעים נכונות ורצון להתמסר לתהליך אמיתי. ברגע שעושים את הצעד הראשון, אני כבר לוקחת את המושכות&quot;.</p>
<h2>הניצוץ שנולד מתוך הגירושין</h2>
<p>כדי להבין מאיפה מגיע הדרייב המטורף של שיפי לחתן אנשים, צריך לחזור אחורה לילדות שלה. כבת להורים גרושים, הנושא של חתונה וזוגיות תמיד ריחף מעל ראשה, אך לא תמיד במובן החיובי. היא גדלה לתוך מציאות שבה נשמעו ברקע שאלות מודאגות כמו &quot;מי יתחתן איתה בכלל?&quot;, והחששות חלחלו עמוק פנימה. בשלב מסוים בנערותה היא חיה בתחושה שאולי היא עצמה לא תתחתן לעולם. מתוך המקום המורכב הזה נולד הרעיון: &quot;טוב, אם אני לא אתחתן, לפחות אחתן אחרים&quot;.</p>
<p>הניסיונות הראשונים שלה התחילו מוקדם מאוד. היא גילתה שיש לה טביעת עין חדה לאנשים, וכבר בגיל 23, הרבה לפני שחשבה להפוך את זה למקצוע, זכתה שחמישה זוגות ששידכה הגיעו לחופה. החלום לעסוק בשידוכים תמיד היה שם, אבל בעולם הדתי התחום נתפס מאז ומתמיד כעיסוק של אנשים צדיקים שעושים זאת בהתנדבות לשם שמיים, ולא כמקצוע שאפשר באמת להתפרנס ממנו.</p>
<p>את הפריצה הגדולה והפיכת החלום לעסק רשמי, עשתה שיפי בטיימינג הכי פחות צפוי שיש: אוקטובר 2023. היא הייתה אז בעיצומה של חופשת לידה עם ילדה השני, כשבבת אחת פרצה המלחמה, ובעלה גל, קצין שיתוף אש של גדוד 450 (ביסל&quot;ח), גויס למאות ימי מילואים ארוכים. שיפי מצאה את עצמה לבד בבית, מול החרדות, הטלוויזיה והילדים. במקום לשקוע, היא החליטה שהיא חייבת להוסיף טוב לעולם כדי לא להשתגע. בשבועות הראשונים של הלחימה היא העלתה לרשת סרטון קליל שבו פנתה ישירות לחיילים ולאימהות שלהם ואמרה: &quot;מה ישמח את האימהות שלכם עכשיו? שתחזרו בחיים, ושעד אז תשלחו לי פרטים &#8211; ותחזרו עם כלה&quot;.</p>
<p><strong>מה גרם לך לצלם את הסרטון הזה?</strong></p>
<p>&quot;הווייב הכללי בארץ היה של סוף העולם. שאלתי את עצמי: מה ישמח אימהות של חיילים ברגעים האלה, מעבר לזה שהבנים שלהן כמובן יחזרו בשלום הביתה? התשובה הייתה: שיחזרו עם כלה. אז אמרתי לעצמי, יאללה, בואי נעשה שידוכים&quot;.</p>
<p><strong>והרגשת שזה טיימינג נכון, בתוך כל האֵבל והשכול?</strong></p>
<p>&quot;הרגשתי שהתשובה הכי חזקה לאויבים שלנו היא קודם כול לחיות כאן ולבנות&quot;, היא אומרת ברצינות. &quot;זוגיות היא כוח החיים. האויב מנסה להרוס, ואנחנו נבנה. לפעמים יש מין תחרות כזאת במלחמה של 'מי הכי מסכן' &#8211; מילואימניקים עם או בלי ילדים? אלמנות או חברות של נופלים? לדעתי, במובן מסוים, הכי קשה לרווקים ולרווקות&quot;, היא מפתיעה. &quot;המחלה הכי נוראית בעולם היא בדידות, ולמרות שהרווקים לכאורה רגילים לכך, המלחמה פשוט העצימה את הלבד הזה&quot;.</p>
<p>ההיענות לסרטון &#8211; שהיה ראשון מסוגו, לפני שקמו מיזמי רשת מפורסמים דומים &#8211; הייתה עצומה. צעירים שלחו פרטים בהמוניהם, וכשהלוחמים בצפון ובעזה החלו להשתחרר ליציאות מסודרות יותר, שיפי כבר חיכתה להם עם דייטים מוכנים בקנה. היא פתחה את ביתה הפרטי, והמוני רווקים ורווקות הגיעו אליה. כולם אמרו לה אותו הדבר: &quot;בחיים לא הייתי מדמיינת לפנות לשדכנית, אבל את צעירה ומבינה עניין&quot;.</p>
<p><strong>איך זה גרם לך להרגיש?</strong></p>
<p>&quot;ברגע ההוא הרגשתי שהקדוש ברוך הוא פשוט שם לי את השליחות הזו מול הפנים, ולכן החלטתי להפוך אותה לעסק לכל דבר, כולל גביית תשלום על הפגישה ועל ההצלחה. הרבה אנשים עושים את זה רק מטוב ליבם, אבל אצלי זה הלב שלי וזה החיים שלי, וזה גם העסק שלי. כשמשהו חשוב לך, אתה משקיע בו&quot;, היא קובעת.</p>
<h2>לשנות את השיטה תוך כדי תנועה</h2>
<p>המפתח בגישה של שיפי הוא המפגש האישי והליווי הצמוד, בניגוד מוחלט לעולם המנוכר של אפליקציות ההיכרויות והכרטיסים היבשים. כל מי שנרשם לשירותיה עובר פגישת עומק של שעה, שמתנהלת כמו דייט לכל דבר. כעובדת סוציאלית וצלמת, היא לומדת את האנשים דרך הרגליים והעיניים: איך הם נכנסים לחדר, איך הם מדברים ואיך הם זזים במרחב &#8211; אלמנטים שקובעים המון ברושם הראשוני.</p>
<p><strong>מה בעצם קורה בתוך פגישת ההיכרות הזו איתך?</strong></p>
<p>&quot;כשאנשים באים לשדכנית, הם תמיד מספרים מה הם מחפשים בבן הזוג. אני אומרת: מה שאתם מחפשים הוא נגזרת של מי שאתם, אז בואו קודם כול נכיר אתכם. אני שואלת על המשפחה, מאיפה הם מגיעים, אילו מנטרות הם שמעו כילדים ומה בנה אותם. אנחנו מדברים על רמת חיים וסטנדרטים, ואז עוברים למערכות יחסים משמעותיות מהעבר, מה עבד ומה פחות. תמונות של אקסים, למשל, אני חייבת לראות בריאיון&quot;, היא מגלה בחצי חיוך שובבי. &quot;זה נותן לי פרספקטיבה חשובה מאוד ומראה לי את גבולות הגזרה שלהם. יש מישהי שטוענת שהיא גמישה אבל בפועל יצאה רק עם דוגמנים, ויש גברים שמפתיעים ויוצאים עם נשים מסגנונות מגוונים מאוד&quot;.</p>
<p>מערכת היחסים הבאה שהיא בוחנת היא לא פחות ולא יותר &#8211; הקשר עם ריבונו של עולם. בעולם שבו כולם רצים לסמן משבצות כמו &quot;תורני פתוח&quot; או &quot;דתי לייט&quot;, שיפי מסרבת לקטלג. &quot;אני פשוט משתדלת להסתכל על הלב ועל המהות, ולא על העטיפה החיצונית. הקשר עם אלוקים הוא מערכת היחסים הכי ארוכה שיש לנו בעולם, וצריך להבין איפה האדם באמת נמצא בתוכה. הרי אי אפשר להכניס את כל המורכבויות של הדור הצעיר לתוך משבצת מסומנת בכרטיס. לכן המהות היא תמיד השיחה הכנה&quot;.</p>
<p>במהלך השנתיים האחרונות, מספרת שיפי, היא עברה תהליך משמעותי של שינוי והתבגרות מקצועית. &quot;בהתחלה באתי בגישה של 'אני יודעת הכול, הם פשוט צריכים לסמוך עליי'. היום אני במקום שונה לגמרי. לדוגמה, פעם חשבתי שלא צריך להתלהב על הדייט הראשון, ואפשר לבנות את הקשר לאט. אם הפגישה הראשונה לא הייתה מוצלחת, הייתי משדלת את המשודכים להמשיך לנסות עוד פעם, אולי פתאום משהו ישתנה. היום אני עדיין מאמינה בבנייה, אבל כבר מבינה שאני לא יכולה לשכנע אנשים להתלהב או לרצות משהו. יכול להיות שבאמת צריך את ההתלהבות הראשונית הזאת במקרים מסוימים, וזה בסדר לרצות את זה&quot;.</p>
<p>התובנה הזו הובילה אותה לשנות את שיטת העבודה שלה. בימים אלו, אחרי שלמדה אימון באוניברסיטת בר־אילן, היא בונה תוכנית חדשה לגמרי, שמבוססת על ליווי אישי וצמוד במקום החזקה של מאות אנשים ברשימות סטטיות. &quot;אני רוצה לקחת פחות אנשים, אבל לתת להם ליווי ממש משמעותי, כדי שלא ירגישו לבד בתהליך&quot;.</p>
<p>מתוך כך, היא גם הגדירה מחדש מהי הצלחה. &quot;אנשים תמיד שואלים שדכניות 'כמה חתונות יש לך ברזומה?', אבל הצלחה לא נמדדת רק במספר החתונות. אם מגיע אליי בחור שלא הגיע כבר המון זמן לדייט שלישי, ופתאום הוא יוצא עם מישהי לתקופה ארוכה &#8211; זו הצלחה ענקית. פעם הגיע אליי מישהו שיש לו ידידה טובה, ולחצתי עליהם לצאת ולנסות. אמרתי לו, 'מקסימום לא ילך, אבל לא היית רוצה שאשתך תהיה החברה הכי טובה שלך?'. לא מזמן הוא סיפר לי שהם התחילו לצאת ברצינות. אני לא יודעת אם הם יתחתנו, אבל עצם הניסיון והתזוזה הוא הצלחה גדולה מבחינתי. אני רוצה להיות האדם שנותן את העצה הנכונה בזמן הנכון&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&amp;utm_medium=website&amp;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/shifi-matchmaker/">מחברת לבבות</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/shifi-matchmaker/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/07/shifi_matchmaker-150x150.jpg" length="3954" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>&#034;העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים&#034;</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/meirav-leshem-gonen/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/meirav-leshem-gonen/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Sun, 26 Jul 2026 07:35:00 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=21943</guid>

					<description><![CDATA[<p>גם אחרי שבתה רומי חזרה הביתה מהשבי, מירב לשם גונן לא עוצרת, וממשיכה לפעול למען איחוי השברים בתוך החברה הישראלית. למרות הכאבים של המגזרים השונים, היא מאמינה בכוחה של ההקשבה לשבר חומות וליצור מרחב חיים משותף מאת: שרה גבאי צילום: אריק סולטן אני פוגשת את מירב לשם גונן ימים מספר לאחר חתונת בנה שחף, כשהיא [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/meirav-leshem-gonen/">&quot;העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים&quot;</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<h2>גם אחרי שבתה רומי חזרה הביתה מהשבי, מירב לשם גונן לא עוצרת, וממשיכה לפעול למען איחוי השברים בתוך החברה הישראלית. למרות הכאבים של המגזרים השונים, היא מאמינה בכוחה של ההקשבה לשבר חומות וליצור מרחב חיים משותף</h2>
<p>מאת: שרה גבאי<br />
צילום: אריק סולטן</p>
<p>אני פוגשת את מירב לשם גונן ימים מספר לאחר חתונת בנה שחף, כשהיא עדיין מלאה בהתרגשות מהאירוע המשפחתי מלא השמחה שחוותה. &quot;לקח לי שבוע לרדת מהענן&quot;, היא משתפת.</p>
<p>כמיקרוקוסמוס לעשייה שלה ולמפגשים עם עַם ישראל, גם החתונה של שחר עם תחיה, בת הציונות הדתית, הייתה מפגש בין קהילות שונות בעם &#8211; חילונים ודתיים, חרדים לצד קצינים בצה&quot;ל. &quot;הרצון והצורך להתחשב בעולמות השונים שחוברו לחתונה, הפכו את האירוע למלאכת מחשבת. היה לנו חשוב לכבד. הייתה כל כך הרבה שמחה. כל כך הרבה ביחד&quot;.</p>
<p>לשם גונן (57), אם לחמישה מהמושב חניאל שבעמק חפר, פרצה לתודעה הציבורית שלא ברצונה בימים הסוערים שלאחר השבעה באוקטובר, בעקבות חטיפת בתה רומי ממסיבת הנובה. המאבק שלה להשבתה של רומי היה עז, ובה בעת ייחודי. היא התעקשה להתמקד במשותף ולא במפריד, להיפגש פנים אל פנים עם ציבורים ומגזרים שונים ברחבי הארץ, תוך שהיא מבקשת לייצר שיח מאחד בין פלגי העם &#8211; עשייה שהיא ממשיכה בה ביתר שאת גם כיום. מדינה שלמה דמעה מהתרגשות ביחד איתה כאשר לבסוף אחזה בזרועותיה את רומי, שחזרה מן השבי אחרי 471 יום.</p>
<p>בתוך השבר הנורא, לקח לה זמן למצוא את המקום המדויק שבו היא יכולה להשפיע ולפעול. &quot;אף פעם לא הייתי טיפוס של הפגנות &#8211; וזה לא מתוך ביקורת על עצם המחאה. פעולות כמו הפגנות, או חסימת הסיוע ההומניטרי למשל, הן חשובות, משמעותיות ומשפיעות &#8211; הן פשוט לא מתאימות לכל אחד, ולי הן לא התאימו. יצאתי לשטח כדי להבין את הדעות השונות, כמו למה יש אנשים שמאמינים שלא צריך לחתום על הסכם, או שצריך לפעול רק בכוח. ובעיקר רציתי שהם יכירו את רומי. רומי היא הילדה שלי, שבכלל הייתה אמורה לשמור על הכלבה של ירדן אחותה, כדי שירדן תוכל לטוס לאוסטרליה. רציתי שיבינו שמאחורי הכותרת 'חטופים' יש אנשים אמיתיים&quot;.</p>
<p>המאבק ההוא היה תחילתה של דרך שעודנה נסללת. &quot;במהלך הדרך נאבקתי להחזיר את הבת שלי, אבל בשלב מסוים גם נאבקתי על הילדים שלי, שנשארו בבית ושמו לי מראה מול הפנים: 'אמא, גם אנחנו הילדים שלך וצריכים אותך'. מאוחר יותר, כשיצאתי למפגשי השיח ברחבי הארץ, הבנתי שיש כאן מאבק רחב ועמוק בהרבה. החטופים היו סמן לנקודת שפל נורא גדולה שלנו כעם, אבל זה לא נגמר בזה שהבת שלי הוחזרה או שכל החטופים הוחזרו, יש כאן עבודה מתמשכת. המאבק של כולנו הוא לשמור על הערכיות שלנו. אירועי אלימות הם לא משהו שעם ישראל יכול להסכים איתו. השימוש בכוח ובאלימות כדי להשיג מטרה ספציפית עבור אוכלוסייה ספציפית זה ההפך ממה שמצופה מאיתנו לעשות בעולם. הבנתי שזה לא נגמר וזה גם לא ייגמר. זה מאבק תמידי של האדם עם עצמו, תנועה מחושך לאור&quot;.</p>
<h2>לראות את הכאב</h2>
<p>שנה וחצי חלפה מאז חזרה רומי מהשבי. שנה וחצי שבה מירב ממשיכה ומתפקדת כאמא שעסוקה בשיקום של הבת שלה, ובד בבד ממשיכה ביתר שאת בעשייה למען הכלל.</p>
<p>כאמור, היא ממשיכה במקביל בעשייה הציבורית, העבירה עד כה יותר מ־160 הרצאות ומפגשי שיח ברחבי הארץ, והיד עוד נטויה. נוסף על כך, היא לוקחת חלק במיזמים שבונים סיפור עַם מתחדש, דרך זהות יהודית אישית ושייכות לארץ.</p>
<p><strong>אנחנו מצויים בימים סוערים, מול חוק הגיוס, משפחות המילואים שקורסות תחת הנטל, השיח המפלג שחזר, האלימות והפערים הפוליטיים. אין לך לפעמים מחשבות להרים ידיים?</strong></p>
<p>&quot;כשמדברים איתי על פילוג ושיסוע, אני שואלת איפה את פוגשת את זה. הקושי הכי גדול שלנו הוא לגעת בכאב של מישהו אחר. אין לנו ידע מספק וכלים איכותיים להכיל את הכאב של האחר או להקשיב למציאויות השונות&quot;. התוצאה של היעדר כלים, לדבריה, היא השתקת הדיון הפוליטי האמיתי והשטחתו לשאלה פרסונלית אחת &#8211; בעד או נגד ראש הממשלה, &quot;אין פה קשר לפוליטיקה או לאג'נדות&quot;.</p>
<p>במקום הזה, שבו הדיאלוג גווע, מתחילה העבודה הציבורית שלה. &quot;מה שאני עושה זה להניע אנשים להקשיב, לשתף כאבים. אנחנו לא תמיד מסוגלים להכיל את זה, אבל זו תרגולת חשובה, לראות את האדם השני&quot;. היא מזהה את הכאבים והפחדים העמוקים שמצויים משני צידי המתרס הפוליטי, וסבורה שהמפתח נמצא בוויתור על הרצון לטוטאליות. &quot;כולנו רוצים להחזיק משהו מוחלט, ואין שום דבר מוחלט בחיים שלנו. התרגול הוא לשחרר את המוחלטות, להפסיק לדבר במילים כמו 'הכול', 'תמיד' או 'אף פעם'. כל מתקפה מאיראן או מחיזבאללה רק מעצימה את הפחד וחוסר הוודאות, אז צריך לחפש את האנשים שמסוגלים רגע לנשום בתוך אי־הוודאות הזאת ולהזכיר שיש גם דרך אחרת, שאפשר גם להקשיב&quot;.</p>
<p><strong>מה מרוויחים מהשיח על הפער?</strong></p>
<p>&quot;כשאנחנו יכולים לדבר עליו, מתפתחת המסוגלות להכיל את השונות. אנשים חיים באשליה שהם ימצאו את הקבוצה המושלמת לחיות איתה, אבל גם בזוגיות לא תמצאי בחיים מישהו מושלם כמוך, תמיד יגיעו האתגרים של אי־ההסכמות. לכן השאלה הגדולה היא לא איך מוחקים אותן, אלא איך אנחנו מדברים בתוכן, איך אנחנו מסכימים לעבוד ולחיות זה לצד זה דווקא מתוך אי־ההסכמה&quot;.</p>
<p>המילה אחדות מעוררת אצל מירב אנטגוניזם. &quot;להיות אחד זו תובנה עמוקה, זו הבנה שכל מילה שאני מוציאה מהפה משפיעה עלייך ועלינו יחד. אבל היום המילה הזאת בעיקר מייצרת כעס. צריך לשחרר אותה רגע ולא להתאמץ עליה. העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים. במקום לנסות למסמס את הפערים, בואו נלמד לנהל את אי־ההסכמות, כדי לא לשפוך את התינוק עם המים&quot;.</p>
<p>בעוד יוזמות חברתיות שונות מנסות לייצר פיוס דרך חיפוש אחר ה־80% שעליהם כולם מסכימים, לשם גונן אינה שואפת לשיח שיקדם הסכמה. &quot;אני בכלל לא שם. לי אין סבלנות לשבת ולמצוא על מה אנחנו מסכימות&quot;. היא מאמינה שההסכמות הבסיסיות כבר קיימות. &quot;אם אנחנו פה, נקודת המוצא הציונית והרצון שהמדינה תתקיים כבר קיימים. מי שלא ציוני, לא מוכרח לגור פה&quot;.</p>
<p>את סוגיית החרדים היא בוחרת לשים כרגע בצד. עבורה, הציבור החרדי הוא חברה סגורה מוקפת גדרות, ומי שיכול להוריד את הגדרות האלו, מאחורי הקלעים, הם רק מובילי החברה. אולם דווקא אצל מי שנושאים בנטל, היא מזהה אחריות אזרחית עמוקה לצד הכאב הגדול. &quot;בתפיסה שלי, שהיא רק זווית אחת, האחריות היום היא על מה שנקרא 'ברית המשרתים'. המשרתים חייבים לקחת אחריות על מה שקורה במדינת ישראל ועל איך שאנחנו מדברים בינינו ובין עצמנו&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&amp;utm_medium=website&amp;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/meirav-leshem-gonen/">&quot;העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים&quot;</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/meirav-leshem-gonen/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/07/meirav_whatsapp-150x150.jpg" length="6438" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>עץ ופרי</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/the-tree-and-the-fruit/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/the-tree-and-the-fruit/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Wed, 08 Jul 2026 04:39:04 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<category><![CDATA[משפחות שכולות]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=21861</guid>

					<description><![CDATA[<p>אביה חדד מורנו (25) מהמושב שוקדה איבדה את אביה, סא&#34;ל עמנואל מורנו ז&#34;ל, לפני 20 שנה בקרב גבורה בלבנון. עמנואל היה קצין מוערך בסיירת מטכ&#34;ל, שתמונתו נאסרה בפרסום גם לאחר מותו בשל רגישות תפקידו. אמה של אביה, מיה אוחנה מורנו, הפכה במשך השנים למרצה בכנסים ובאירועים, והקימה ביחד עם לילך גדול את עמותת 'הקומה הישראלית [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/the-tree-and-the-fruit/">עץ ופרי</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p>אביה חדד מורנו (25) מהמושב שוקדה איבדה את אביה, סא&quot;ל עמנואל מורנו ז&quot;ל, לפני 20 שנה בקרב גבורה בלבנון. עמנואל היה קצין מוערך בסיירת מטכ&quot;ל, שתמונתו נאסרה בפרסום גם לאחר מותו בשל רגישות תפקידו.</p>
<p>אמה של אביה, מיה אוחנה מורנו, הפכה במשך השנים למרצה בכנסים ובאירועים, והקימה ביחד עם לילך גדול את עמותת 'הקומה הישראלית הבאה', שפועלת להשבת השיח הערכי בחברה הישראלית, מתוך רצון לעודד הקשבה ושינוי. ספרה של מיה, 'אור מלב שבור', יצא לאור בשנת 2024 בהוצאת ידיעות ספרים, וזכה להצלחה.</p>
<p><strong>עד כמה העובדה שההורים שלך מוכרים השפיעה ומשפיעה על חייך?</strong></p>
<p>&quot;זה פוגש אותי קודם כול ברמה הטכנית. בכל מקום שבו שומעים את שם המשפחה שלי, שואלים אותי אם ואיך אני קשורה לאבי &#8211; 'את בת דודה שלו? אחיינית שלו?' &#8211; ובכל פעם אני עונה שאני הבת שלו.</p>
<p>&quot;כשמגלים מי אני, אני מקבלת שלל תגובות. פתאום אנשים לוקחים מעין צעד לאחור, אומרים 'וואו, אני לא מאמין', 'אני רועד מהתרגשות' או 'אני מצטער', 'איזו מסכנה'. לפעמים מספרים לי איך הם הכירו את אבי, מתי דיברו איתו, על הערכים שלו, או מספרים לי שקראו לבן שלהם על שמו. רוב התגובות מביעות כבוד, יראה, תודה.</p>
<p>&quot;בשנים האחרונות אמי נהייתה דמות ציבורית ומוכרת, והרבה אנשים מקשרים את השם דווקא אליה, מספרים לי שהיו בהרצאות שלה, או שנחשפו לדברים שאמרה. תמיד זה מגיע עם 'איזו מדהימה היא', 'איזו מעוררת השראה' ואני מסכימה כמובן&quot;.</p>
<p><strong>זה נשמע מחמיא, אבל גם מאוד מתיש.</strong></p>
<p>&quot;זה פוגש אותי בעיקר במקומות חדשים, שבהם לא מכירים אותי, ואני יודעת לקחת נשימה עמוקה. בסופו של דבר אני גאה בשם הזה, בסיפורים שמתלווים אליו, וזה מה שבנה אותי ואת מי שאני היום&quot;.</p>
<p><strong>איך מצליחים לפתח אישיות עצמאית בתוך סיפור כל כך ציבורי ופומבי?</strong></p>
<p>&quot;צריך לא ליפול לתארים חיצוניים. בכללי, כשאדם נהרג, בעיקר על הגנת המדינה, יש לנו נטייה לזכור רק את הרגעים הטובים והמושלמים שלו, לזכור אותו כמלאך. אחרי הנפילה של אבא הרבה אנשים מבחוץ רצו להביא לנו מתנות, היינו 'הילדים של גיבור ישראל', ואמא ידעה לשים את הגבולות הנכונים. היא קבעה מה נכנס אלינו הביתה ומה לא, מי נכנס ובאיזה שעה.</p>
<p>&quot;היא דאגה לספר לנו שאבא היה בן אדם וסיפרה סיפורים קטנים שהפכו אותו לאנושי, לדוגמה: איך הוא התקין מגינים בפינות של הבית כי פחד שאנחנו כילדים נקבל מכה. סיפור קטן, מתוק ואבהי. היו דברים שאבא לא היה מוכשר בהם בתחילה ועמל עליהם קשה, ואמא שיקפה לנו גם את זה. היא בנתה לנו קן בריא, נכון ומוגן.</p>
<p>&quot;מכיוון שחינכו אותי לכך שאני לא חיה עם כותרת ואני מי שאני, ידעתי שיש לי אחריות לבחירות שאעשה בחיי, שאני צריכה לחצוב לעצמי את הדרך&quot;.</p>
<p>המשך הכתבה בגיליון סיוון תשפ&quot;ו,<br />
<a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&amp;utm_medium=website&amp;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/the-tree-and-the-fruit/">עץ ופרי</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/the-tree-and-the-fruit/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/07/5-150x150.jpg" length="5913" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>מכבים אנחנו</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[מגזין פנימה]]></dc:creator>
		<pubDate>Sun, 30 Nov 2025 18:26:23 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=20388</guid>

					<description><![CDATA[<p>איזה בית כנסת יפהפה! ארון הקודש עם פיתוחי העץ שבה את ליבי, נמסתי מול הפרוכת שנרקמה בעבודת יד, וספרי התורה המהודרים הקסימו אותי. החמימות של מקדש המעט עטפה אותי ברכּות, והתפללתי על שבורי הלב</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95/">מכבים אנחנו</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p><span style="font-weight: 400;">ביום שישי קצר במיוחד החלטתי להדחיק את שלל המשימות שחיכו לי. לקו הסיום (כניסת השבת) אני מגיעה באותה אפיסת כוחות ועם אותה תוצאה, אז מה זה משנה מתי מתחילים? אז יצאנו, אני ובעלי, ל'חוות שלישה', מרחק כמה דקות מביתנו בקידה. הכביש לחווה תלול מאוד, ובמה שקשור לגובה אני פחדנית. אבל התגברתי, הסדרתי נשימה, והגענו בשלום.<br />
</span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">במקום גרות שתי משפחות יחד עם חמישה רווקים, דיר כבשים ובית כנסת חדש לזכרו של אברהם אזולאי הי&quot;ד שנהרג בעזה. משה־ינון אורן, תושב החווה, היה חברו הטוב, ובנה את 'אוהל אברהם' עם שותפים רבים. תשמעו, איזה בית כנסת יפהפה! ארון הקודש עם פיתוחי העץ שבה את ליבי, נמסתי מול הפרוכת שנרקמה בעבודת יד, וספרי התורה המהודרים הקסימו אותי. החמימות של מקדש המעט עטפה אותי ברכּות, והתפללתי על שבורי הלב.</span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">רות, אשתו של משה־ינון, אמרה לי כשישבנו יחד לקפה מול הנוף של מדבר השומרון: &quot;שעמם לבעלי בגבעת רונן, אז עברנו למשימה הבאה&quot;. זה הצחיק אותי, כי רוב האנשים המשועממים רואים סדרה בנטפליקס ולא מחליטים להקים חווה. </span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">כשחזרתי הביתה נזכרתי במה שאמרה לי דניאלה וייס בריאיון למגזין: &quot;המתנחלים הם החשמונאים&quot;. הבנתי שסיפורם של יושבי הארץ הטובה הוא גם סיפורם של מתתיהו ובניו שקראו &quot;מי לה' אליי&quot;, נאחזו ברגבי האדמה ואחזו בחרב. זו התפיסה וזו השיטה: זקיפות קומה יהודית שמהודקת לחיי המעשה &#8211; לחרב ולאת. אין כאן תיאוריה שנלמדת בין כותלי בית המדרש, אלא תורת חיים שכל מי ששותף לה הוא לא פחות מחשמונאי בן דורנו.</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><span style="font-weight: 400;"> </span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">בשבת פרשת לך לך התארחנו אצל חמי וחמותי בירושלים. חמי הוא רב קהילה של עולים מצרפת. בשבת בבוקר הגעתי לקידוש בבית הכנסת עם הילדים, וחבורת דוברי צרפתית ישבו סביב שולחנות עמוסי כל טוב. חברה של המשפחה ניגשה אליי, ואחרי שתי נשיקות, אחת מכל צד כמובן, היא הציגה את גיסתה שהגיעה לביקור בארץ. &quot;ברוכה הבאה&quot;, התלהבתי, &quot;מתי אתם עולים לארץ?&quot;. הגיסה, כך הסתבר, לא דוברת עברית, והחברה השיבה במקומה בחיוך: &quot;הם לא יודעים, אבל הם הגיעו לביקור בשבת לך לך &#8211; אולי זה סימן שהם יעלו בקרוב.&quot;</span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">חשבתי כמה מיוחד לבקר בבית כנסת של עולים, בפרשה שבה העברי הראשון עלה לארץ. כמו אברהם, כל אחד מציבור המתפללים שמע את הקריאה: &quot;לך לך&quot;, והלך אל הלא נודע. וגם הם, שדבקו בארץ ועזבו את הנכר לטובת זהות יהודית, הפכו בעיניי לחשמונאים. </span></p>
<p><span style="font-weight: 400;"> </span></p>
<article id="post-20354" class="post-20354 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-general">
<div class="post-content post-dynamic">
<article id="post-20334" class="post-20334 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-personal-stories">
<div class="post-content post-dynamic">
<article id="post-20249" class="post-20249 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-point-of-view">
<div class="post-content post-dynamic">
<p><span style="font-weight: 400;">קרדיט: עדי בן ישי </span></p>
<p><b>המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ&quot;ו,</b></p>
<article id="post-20191" class="post-20191 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-point-of-view">
<div class="post-content post-dynamic">
<p><strong>לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  <a href="https://bit.ly/42bHtpk">לחצי כאן</a></strong></p>
<article id="post-20151" class="post-20151 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-2184 category-personal-stories">
<div class="post-content post-dynamic">
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<section class="navigate-posts">
<div class="previous"></div>
</section>
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<section class="navigate-posts">
<div class="previous"></div>
</section>
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<section class="navigate-posts">
<div class="previous"></div>
</section>
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<section class="navigate-posts">
<div class="previous"></div>
</section>
<p>&nbsp;</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95/">מכבים אנחנו</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2025/11/תמונה-של-רקע-כללי-150x150.jpg" length="4105" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>שאלי את הרופאה</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90%d7%94/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90%d7%94/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[מגזין פנימה]]></dc:creator>
		<pubDate>Wed, 19 Nov 2025 14:52:52 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/?p=20249</guid>

					<description><![CDATA[<p>כותבת: ד"ר שרון אסרף, המרכז הרפואי מעיני הישועה<br />
הכותבת היא רופאת נשים בכירה באגף נשים ויולדות ורופאה אחראית במרפאת פרינאום במרכז הרפואי מעיני הישועה</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90%d7%94/">שאלי את הרופאה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p><span style="font-weight: 400;">שאלה: מאז הלידה האחרונה אני חווה כאב בזמן אינטימיות זוגית. נראה לי שזה קשור לתפרים שהיו לי בלידה, ואולי נותרה שם צלקת. האם יש טיפול שיכול להקל על הכאב?</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><span style="font-weight: 400;">כאבים לאחר הלידה</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><span style="font-weight: 400;">אני מאמינה שלכל אישה, בכל שלב בחיים, מגיע להרגיש שלמה עם עצמה. כאב ביחסים אחרי לידה לא צריך &quot;לעבור לבד”, והוא בהחלט לא גזרת גורל. נשים רבות חוות רגישות, צריבה או אי־נוחות אך בוחרות לסבול בשקט, כי הן לא מרגישות בנוח לדבר על כך, ולכן נשארות ללא מענה. כאבים אלו עלולים לפגוע בביטחון העצמי, באינטימיות ואף בזוגיות, ולכן חשוב לבדוק אותם ולהתאים עבורם טיפול. </span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><strong>גורמים</strong></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><span style="font-weight: 400;">ישנם מספר גורמים שעשויים לעורר כאבים ביחסים לאחר לידה:</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><b>צלקות </b><span style="font-weight: 400;">&#8211; במהלך הלידה הרקמות העדינות בפרינאום נמתחות ולעיתים נפצעות. ההחלמה שלהן עם רקמת גרנולציה עלולה לגרום לכאבים ולדימומים. אם רקמת הצלקת נוקשה וחסרת גמישות, היא עשויה לגרום לכאב ואף לפגוע בתפקוד המיני. כמו כן, תפירה לא תקינה של הקרעים בלידה עשויה ליצור צלקות ועיוות של האזור.</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><b>ירידה ברמות האסטרוגן בתקופת ההנקה &#8211; </b><span style="font-weight: 400;">ישנה תסמונת גניטו־אורינרית שנובעת מירידה ברמות ההורמון אסטרוגן בתקופת ההנקה. בעקבותיה נוצרת רירית נרתיק דקה ופגיעה, ומופיעים יובש, צריבה וגרד שלעיתים גורמים לכאבים ביחסים.</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><b>חולשת שרירים &#8211;</b><span style="font-weight: 400;"> חולשה של רצפת האגן או ספאזם (כיווץ שרירים) עלולים לגרום לכאב מקומי.</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><b>רגישות עצבית מקומית </b><span style="font-weight: 400;">&#8211; לעיתים אחרי לידה מתעוררת רגישות של העצבים ומופיעות תופעות כמו וולוודיניה.</span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><strong>אבחון</strong></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><span style="font-weight: 400;">נקודת המוצא היא שהכאבים נובעים משינוי פיזי כלשהו לאחר הלידה. הכאב אינו “רק בראש”, ואם משהו מפריע &#8211; חשוב להיבדק. היום עומד לרשותנו ארסנל עדכני שמחליף סבל ממושך בפתרונות יעילים.</span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">הגישה שלי היא שכדי למצוא את הפתרון, חשוב קודם להתחיל בשיחה פתוחה ומכבדת עם המטופלת: למפות יחד את הכאב &#8211; מתי, היכן, מה מחמיר ומה מקל. לאחר מכן אני מסבירה כל שלב בבדיקה העדינה. לעיתים נבצע “מיפוי כאב” ממוקד כדי לאבחן אם המקור הוא רקמתי, הורמונלי, שרירי או עצבי, ואז נתאים תוכנית טיפול אישית. </span></p>
<p>&nbsp;</p>
<p><strong>טיפול</strong></p>
<p><span style="font-weight: 400;">הטיפול מותאם אישית, אך חשוב לדעת שחלק מהתוצאות אינן מגיעות באופן מיידי, אלא דורשות התמדה וסבלנות.</span></p>
<p><b>ריפוי צלקות &#8211;</b><span style="font-weight: 400;"> אם בבדיקה מתגלה רקמת צלקת חדשה, ניתן להסירה במרפאה בקלות ולבצע מעקב כדי לוודא ריפוי תקין. בחלק מהצלקות אשר גורמות לכאבים נשקול הזרקת בוטוקס ואף חומצה היאלורונית דלילה על מנת לשחרר את רקמת הצלקת ולעזור לגוף בתהליך ריפוי בריא יותר. ניתן גם לשלב טיפול בגלי רדיו על מנת לגרום לרקמה לייצר קולגן שעוזר בהחלמת העור. בחלק מהמקרים, במיוחד כאשר ישנו עיוות מקומי, נמליץ על תיקון קרעים חוזר בחדר ניתוח.</span></p>
<p><b>תוספת אסטרוגן</b><span style="font-weight: 400;"> &#8211; אם מקור הבעיה הוא יובש נרתיקי משני להנקה הנובע מרמות אסטרוגן נמוכות, נמליץ על טיפול באובסטין מקומי המכיל הורמונים. טיפול זה מחזיר לחות וגמישות לרקמה. לרוב ניתן לראות שיפור כבר בחודש הראשון.</span></p>
<p><b>חיזוק השרירים</b><span style="font-weight: 400;"> &#8211; את רוב הטיפולים נשלב עם פיזיותרפיה של רצפת האגן. קיימות כיום טכנולוגיות חדשות כמו גירוי נוירו־מוסקולרי תוך־נרתיקי שעוזרות לחיזוק ושיקום רצפת האגן ((VTone.</span></p>
<p><span style="font-weight: 400;">בעבר התייחסו לטיפולים אלו כ“אסתטיקה גינקולוגית”. היום אנחנו יודעים שמדובר ב״גינקולוגיה רגנרטיבית״, שמטרתה לשחזר ולשקם את הגוף וכך להעניק לך איכות חיים, ביטחון עצמי ואינטימיות בריאה יותר. אל תוותרי על עצמך. אם את מזהה את עצמך בשורות האלה &#8211; את לא לבד, ויש מה לעשות.</span></p>
<p>כותבת: ד&quot;ר שרון אסרף, המרכז הרפואי מעיני הישועה<br />
הכותבת היא רופאת נשים בכירה באגף נשים ויולדות ורופאה אחראית במרפאת פרינאום במרכז הרפואי מעיני הישועה</p>
<p><b>הכתבה  התפרסמה בגיליון חשוון תשפ&quot;ו,</b></p>
<article id="post-20191" class="post-20191 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-point-of-view">
<div class="post-content post-dynamic">
<p><strong><span style="color: #ff0000;">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות </span> <a href="https://bit.ly/42bHtpk">לחצי כאן</a></strong></p>
<article id="post-20151" class="post-20151 post type-post status-publish format-standard has-post-thumbnail category-2184 category-personal-stories">
<div class="post-content post-dynamic">
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<div class="tagcloud"></div>
</div>
</article>
<section class="navigate-posts">
<div class="previous"></div>
</section>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90%d7%94/">שאלי את הרופאה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90%d7%94/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2025/11/תמונה-של-דוקטור-אשה-150x150.jpg" length="5869" type="image/jpg" />	</item>
	</channel>
</rss>
