השנה, בחודשים האחרונים, הכול עבר לבית. הבית הפך להיות, מעבר לתפקידו הטבעי כמקום שבו חיים וגרים, גם מקום של תורה ותפילה. אומנם בתחילה הלב התכווץ על היעדר המניין ועל השקט ששרר בבית המדרש ההומה, אך הוא גם התרחב, בהכנסת התורה והתפילה הביתה פנימה.

מדרש רבא בפרשת חיי שרה מתאר את כניסתה של רבקה לאוהלה של שרה, אותו אוהל מבורך ששרה יצרה: "כל ימים שהייתה שרה קיימת, היה ענן קשור על פתח אוהלה. כיוון שמתה, פסק אותו ענן, וכיוון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהייתה שרה קיימת, היו דלתות פתוחות לרווחה, וכיוון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה, וכיוון שבאה רבקה, חזרה אותה הרווחה. וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה, וכיוון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה, וכיוון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מליל שבת ועד ליל שבת, וכיוון שמתה פסק אותו הנר וכיוון שבאת רבקה חזר…"

כל הסימנים המיוחדים ששרה ורבקה הטביעו, מלווים אותנו בבתי ישראל. הענן, הברכה, הרווחה והנר. אלו המאפיינים של העשייה הנשית הייחודית, הקשר האינטימי שמשרה שכינה, גמילות חסדים, הזנה מבורכת, ואור של שלום וקדושה. עכשיו אנחנו זוכות, בצוק העיתים, להכניס עוד ממדים של קדושה אל תוך הבית – לימוד תורה ותפילה.

ואפילו אם עד עכשיו תמיד הייתה תפילה בבית, והיה לימוד תורה בבית, כעת זה קורה רק בבית. זה עשוי להיות מאתגר מאוד להכניס הכול לבית אחד, ובכלל, השהייה הממושכת בין ארבעה כתלים יכולה להיות מאוד מתסכלת, אך יחד עם זאת יש לנו הזדמנות חד פעמית משום שכאשר נחזור לבתי הכנסת, לא ניזום לימוד משפחתי. כל אחד יפנה לאן שליבו חפץ.

ה' חפץ שליבנו יהיה השנה בלימוד התורה בבית, במה שיש לבית הקטן והספציפי שלנו להציע. בחברותות או בלימוד של כולם, בכל דרך אפשרית וטובה. שנעניק אחד לשני את אהבת התורה וידיעתה, כל אחד לפי עניינו. ה' חפץ שנהפוך את הבית למקום תפילה משפחתי שבו לכל בני הבית יהיה חלק, מקטן ועד גדול. שנהפוך את הבית למקום שהשכינה שורה בו.

ברור לכול שאנחנו נמצאים במהלך אלוקי, בו מידת הבחירה האנושית מוגבלת, ורק הבחירה הגדולה כיצד להתבונן על המהלך, נשארה לנו. מי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות. אולי התנועה המטלטלת של הפמיניזם והשפעתה על לימוד התורה של נשים דחפה אותנו לגדול ולצמוח, כדי שנרבה גם את התורה בבית מתוך שותפות, מעורבות, ידענות ואכפתיות?

אולי כל זה מכין אותנו למצב של "ומלאה הארץ דעה את ה'" מתוך הבתים שלנו, מתוך הכוח של כל אחד ואחת, ללא השוואות, אלא מקרב לב וגודל הנשמה?     

הטור פורסם מגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט כשהבית הופך למרכז החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

דרך בית לחם
נסעתי לבית לחם לאימא רחל. ישבתי אצלה עם הראש על הניילון שמכסה פרוכת שמכסה אבן.
מחשבות התרוצצו. באתי לבקש כוח ופתאום אחזה אותי חולשה. כמה זה גדול ומורכב להיות אימא.
הניסיונות כל כך לא פשוטים. מאיפה אני מתחילה להביא לתפקיד את מה שנדרש?

וזה לא שאני אימא טרייה, אפשר להגיד שעברתי את שלב הטיטולים, אבל התפקיד לא רק שלא נהיה קל יותר, אלא הלך ותפח וגדל ודורש היום מול המתבגרים שלי פי אלף כוחות משהוא דרש כשאת כל מה שהיה חסר להם יכול היה לספק מוצץ. איפה הימים שבקבוק שוקו יכול היה להרגיע צאצא מדוכא. מתגעגעת אליהם. איפה הימים שגלידה הייתה בילוי ובלון היה הפתעה. ואיפה אני אימא רחל, ואיפה אני.
מתקנת, בונה מלהטטת ביניהם כמו לוליינית בקרקס. מנסה להחזיק ביד אחת מקל ובשנייה גזר ולהישאר בשיווי משקל. מנסה לא לחנוק מדי ולא לשחרר מדי, לא לפתוח מדי ולא לסגור מדי, מנסה להסביר הכול ומנסה להפעיל כללים שאין עליהם ויכוח. וכואב לי הלב, ומתהפכת לי הבטן, ואין לי מושג כמה כמה, ואם אני מפסידה או מנצחת, בונה או הורסת, מתקנת או מקלקלת.
איזה דור. וזה עוד בלי אף מילה על התינוק הנצחי שלי, שגם אותו צריך לגדל, ועוברות השנים ועדיין לא בוקעות לו השיניים.

כמה זה גדול ומורכב להיות אמא. נועה ירון- דיין

בקיצור, אימא קדושה, כך ביקשתי, תני לי כוח. תני לי להיות אימא קדושה. תני לי יד כדי שאוכל לעמוד במשימה בכבוד. תהיי שם, מרחפת מעליי, כשאצטרך לבחור שוב ושוב, לוותר ולמחול. להיות "ונפשי כעפר לכול תהיה" במובן החזק והרוחני והבוחר של המושג.
ורחל בוכה ומנחמת. מוותרת ויתור נצחי שהעניק לה שנים כמעט נצחיות לבכות עלינו. לבכות על כולנו ולהזכיר לנו שהדמעות האלה הן הן שיביאו גאולה. דמעות של אימא.
כולנו אימהות קדושות. כולנו.
דמויות טרגיות-קומיות שעומדות על בסיס יומיומי, בוקר צהריים וערב, בניסיונות גדולים. חותכות גורלות. בונות עולמות. מקיימות ומטפחות את כל מה שטוב וראוי בעולמנו, מנסות בידיים חשופות להילחם בכל הרע. ובקרבות אנחנו חוטפות ומוחלות, רוקמות חלומות ומוותרות עליהם בלי להניד עפעף אל מול הקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה.

הישר מפס הייצור
מעשה אימהות סימן לבנותיהן, ובעיקר מרגע שהבנות הופכות להיות אימהות בעצמן. אימא קדושה בת ימינו מבית מדרשן של שרה רבקה רחל ולאה יודעת עמוק בלבה את גודלה של המשימה השמימית ששמה בית. משימה אלוקית שכמותה. משימה שדורשת דבקות במטרה ופוקוס מכוונן היטב על העולם הבא. לכל אימא קדושה יש ילדים והיא עמלה בשבילם, אבל למעשה הבוס שלה הוא מלך מלכי המלכים. לו היא מדווחת, לו היא מחשבנת, והוא זה שעתיד לתת לה את שכרה.
לכל רעיה קדושה יש בעל, אבל הבעלים האמיתיים שלה הוא ריבון כל העולמים. אליו היא מבטלת את עצמה. זה מה שהופך אותה לקדושה מפס הייצור של רחל אמנו. והדמעות שלנו הן קלף הניצחון
שלנו, בדיוק כמו שלה. הן מעוררות הרחמים החשובות ביותר שיש לנו. הן אלה שמכריעות בסופו של דבר את העולם כולו לכף זכות. והן אלה שיעוררו כשתבוא השעה את רחמיו של הקדוש ברוך הוא, לחמול על עולמו חמלה אימהית ולהביא גאולה.

הפוסט מעשה אימהות סימן לבנות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדדים לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה, מלמדים אותנו שלדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון, אנחנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים לנו. אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.

מסביר הרבי מליובאוויטש ; שלושה רבדים מקיפים את הנפש שלנו- מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה והמעשה הכרחיים בדרך כלל אבל הדיבור לא תמיד בא לידי ביטוי, ומכאן אנחנו לומדים דבר חשוב, לא רק שכל דבר צריך להיות מושלם ומורכב משלושת הרבדים, אלא גם ההכנות לכל דבר צריכים להיות מורכבים משלושתם.

מסע של 40 יום במדבר. תמונת אילוסטרציה מתוך Shutterstock

כל אישה יהודיה היא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכילה להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בה (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שמחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".
המשימה היא להיות במאה אחוז גם בתהליך וגם במטרה, לזהות מראש את המכשולים הצפויים לנו בדרך ולהתגבר עליהם. לפעול בשלמות של כל שלושת הרבדים ולהתרכז עם כל תשומת הלב במה שאני עושה כעת. לא למהר ולדלג לשלב הבא, גם אם הוא המטרה הסופית. פשוט להיות 'כאן ועכשיו'! כאשר אנחנו מונחים בכל הפרטים ובשלמות כל יום שלך הופך מיום של גולה ליום של גאולה. 

***

בשבוע החם צרוב החמסינים של אב, בין תשעה לחמישה עשר באב, מוזמנות בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים. לחולל את השינוי המיוחל בכרמי הנפש, ואז לצאת בשמחה בריקודים ובמחולות.

במחילה ממך, אימא יקרה, סלחי לעצמך!

סלחי לעצמך על קוצר הרוח לפעמים, על מה שלא הספקת. הפסיקי לחלל את הקודש בליבך פנימה.
זכרי את דוד המלך העניו שביטל עצמו ואמר ״לבי חלל בקרבי״. את החור שנפער – תמלאי בסליחה. העניקי לעצמך מחילה וכך תהיי מוכנה לצאת למסע בן שבעה שבועות של הכנות מחוללות שינוי והשראה לראש השנה.  

אם נסלח לעצמנו, נהפוך את השנאה לאהבה, וההיפוך יזלוג הלאה ויקרב אותנו לשלום ולשלווה בקרב עם ישראל מתוך אמונה ושמחה בגאולה.

הפוסט לחולל מחילה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז מה הרבנית מייעצת בנידון?
"כתוב כליות יועצות. 'כליות' – לשון כלי. וכי ה' לא נתן לך כלים להתמודד עם האימהוּת, עם הרעיוּת? עם הרווקוּת? אני לא פוסלת את העצות. להיפך, אני גם נותנת המון. אבל אי אפשר להיות כל הזמן מכור לטיפים כמו עלה קטן מתנודד ברוח. כל אישה חייבת להבין שהשרף עולה באילנות ויש בתוכה כל כך הרבה כוחות עצמיים".

עם כל הכבוד לכוחותיי העצמיים, מאד קשה לבד לדעת הכל. אנחנו חיות בדור הכי מורכב שהיה אי פעם ואולי זו חובה ללמוד קצת מאחרים כדי להתמודד?
"ואני חושבת שתרבות העצות כל כך החלישה את הדור הנשי הזה. המרוץ אחר העצות. עצות במינון נכון מחזקות את השורש, אבל ההתמכרות לעצות מרוקנות אותך מהשׂרף שלך. מהבעירה הפנימית שלך. הרי יש בתוכך מלאך קטן שמייעץ לך עצות טובות. 'מלאך', בעברית, זה 'שׂרף'. נשים נהיו כל כך לא מחוברות לעצמן, אפשר למות מזה.
"לא אשכח את הכלה שצלצלה אלי חמש דקות אחרי החתונה. הם הגיעו למלון והיא לא ידעה פתאום מה לעשות. שמה את בעלה 'על ממתינה', והתקשרה לרבנית. השתגעת? גם כאן אין לך אינטואיציות?!…".
אני שמחה לשמוע שיש בתוכי מלאך מסייע. באמת לאחרונה הרגשתי שאני יותר מדי בדיונים סביבתיים, מנסה להבין איך פועל העולם דרך אחרים.
"זו הנחמה הגדולה של החודש הזה. כתוב גם כי אלך בגיא צלמוות… שבטך ומשענתך המה ינחמוני. חודש שבט המתוק הזה שלך הוא שינחם אותי", הרבנית שולפת את חידושיה במהירות הרוח החורפית שבחוץ. "חודש שבט מגיע למקומות המיואשים ביותר, מבשר הישרדות והתחלה ערום כולו ומיואש, ובין לילה הוא מתכסה פריחה מרהיבה – מתוך תוכו! וגם את יכולה! בשׂורת השקדיה היא בשורת חודש שבט".

באסוציאציות הפרטיות שלי, שבט הוא חודש של ילדים. נוטעים שתילים בגן, לועסים פירות יבשים.

מה יש בט"ו בשבט בשבילי כיום?
"'שבט' הוא חודש של שבטיות, חודש המשפחה. השבטים שלנו הם הענפים שלנו והצמיחה שלנו והקשר איתם הוא הסיכול של עצת פרעה, שבעצם רצה לקצץ בנטיעות. פרעה שלח אבות לעבודת פרך, הפך אותם לוורקוהולים, למכורים לעבודה. לא היה להם זמן לילדים שלהם, וזה מה שהוא רצה לנתק את הקשר בין הורים וילדים, בין העץ לענפים ולפירות. וחודש שבט מחייב אותנו לזכור את הענפים הללו ולהיות קשורים בהם. לזכור את פירות האילן".

האם הרבנית אומרת שאנחנו לא זוכרות את הילדים שלנו? הרי הילדים כל הזמן במחשבתם של ההורים. הם לא יוצאים לנו מהראש.
"נכון, אבל אני מדברת על 'לזכור' אחר, במובן שקושר אותנו לילדים ואת הילדים אלינו. 'לזכור' משמעו 'לברך'. לברך על הילדים הנהדרים הללו. להפסיק לקטר ולחפש בהם מומים. פשוט לברך עליהם. סדר ט"ו בשבט הוא שעת רצון מלאה בברכות אדירות, ומשפחה מבורכת היא משפחה שמברכים עליה".

שבט מחייב אותנו לזכור את הענפים שלנו ולהיות קשורים אליהם. שקדיות

האמת היא שלנוכח אחוזי הנשירה הגבוהים, כנראה אין בנו מספיק כוח משיכה, כוח של קשירה. אבל כמה מזה באמת נמצא בידיים שלנו, הרי התרבות מסביב כל כך סוחפת?
"כולנו למדנו את הגמרא הידועה על אותו איש שהלך במדבר וראה אילן. 'במה אברכך?' הוא שאל.
'אמת מים – יש לך. צל – יש לך. אלא, אברך אותך שכל פירותיך יהיו כמותך'.
"סיפור נפלא מאד. למה? כי יכול להיות שיהיה עץ מושלם, משפחה נהדרת, יחוס מפואר, הפצת תורה, וחס ושלום הפירות נושרים. אמת המים, שהיא התורה, והצל שזה החסדים שההורים עושים, והשורשים המפוארים שזה היחוס
כל אלה עדיין לא ערובה לכך שהנטיעות יהיו כמותך. העובדה היא שאנחנו רואים את זה בלי סוף, ה' ישמור. את הזליגה, הנשירה, הדתל"ש הנתלש מהעץ".

ניוטון דווקא אמר שהתפוח נופל קרוב לעץ…
"המסקנה של ניוטון על כוח המשיכה כבר לא מוכחת היום. מסתבר שגם לעץ מאד מפואר אין כוח משיכה אוטומטי, או שלתפוחים שלו אין כוח משיכה אוטומטי אליו".

אז מה העצה?
"מה בכל זאת נותן ערובה לכך שהפירות יהיו כמו העץ? שהפירות, הילדים, יראו הורה הולך ומברך: מברך על מציאותו, מברך על האוכל, מברך על אשתו, מברך עליהם. רק כך אנו מבריכים – מחברים – ילדים, במקום להבריח
אותם לשדות זרים. חודש שְבט בא לבשר את בשורת השֵׁבֶט. בפרשת 'בוא' כתוב שעם ישראל שומע ממשה שהם יגיעו לארץ, והיה כי יאמרו עליכם בניכם, ואז כתוב ויקוד העם וישתחוו.
ורש"י אומר שהם משתחווים ומודים על בשורת הארץ ועל בשורת הבנים שיהיו להם. ותמיד שאלתי את עצמי: אני מבינה שהם שמחים על בשורת הארץ, אבל מה משמח כל כך בבשורת הבנים? מדובר על בנים קשים, בנים שמקשים קושיות אינספור, שקמים נגד דור ההורים. סליחה, מה משמח בזה?"

כנראה עם ישראל שמח מהאתגרים שיהיו בפניו, כי בסך הכל הילדים שלנו מגדלים גם אותנו, ולא רק אנחנו אותם.
"בדיוק! משה מבשר להם על הולדת הורות חדשה. לא עוד אבא משועבד לעבודה, אמא משועבדת לזמן – והוצאתי את הילד מהגן, והצלתי את האח הקטן מידי אחיו הגדול, וגאלתי את ערימת הכלים מן הכיור, ולקחתי שני אופטלגין
להירגע. והבאתי צעקות כאלה שכל השכונה שמעה… הם מתבשרים על הורות של בן שואל, שאלות אמוניות מזעזעות, מבלי שאבא נבהל בכלל, אלא עונה, מספר ומסביר. הרי זה כל מה שרצה פרעה לעשות, לקצץ בנטיעות. להרחיק ילדים מהורים. ומשה מבשר לעם-העבדים שלו שהחירות האמיתית היא לא סתם הידיעה שיהיו לך בנים, אלא זה שהעץ והשורשים יהיו מחוברים לפירות. יהיה כוח המשיכה. חידוש כוח המשיכה ההורי, זו הבשורה".

אז לא להיבהל מהשאלות של הילדים, זו אמא משוחררת?
"בהחלט. לא להיבהל מהשאלות שלהם, מהמריבות שלהם, מהאיומים שלהם. בתור אימהות נהיינו עלה קטן, עלה נידף ודווקא זה אוטומטית מרחיק את הילד מאיתנו. במקום להיות עלה קטן, תהיי עץ. בעלת כושר עמידה. ותפסיקי גם לקטר".

מתוך המגזין הראשון של מגזין פנימה

זה מוטו ידוע שלך, להפסיק לקטר. המציאות מראה שכולנו מסכימות עם זה אבל מתקשות ליישם.
"נכון, זו עבודה תמידית ואין הנחות. תמיד יש את האיום של הילד שינשור אם לא יהיה מי שיכיר בטובתו. גם בשבעת ימי הבריאה, ה' ברא את הצמחיה אך הצמחים כולם עמדו על שפת האדמה ולא הסכימו לבקוע כי ואדם אין לעבוד את האדמה. אף אחד עוד לא עשה בבית הזה את העבודה, להכיר בטובתם, אז איך יהיו פירות?! צמח לא מוכן לגדול מבלי שיתפללו עליו ויכירו בחשיבותו, וכך גם כל הילדים שאני מכירה. הם פשוט לא מוכנים.
"ילד רוצה שיכירו עליו טובה. כולנו מכירות את התופעה בין גיל שנתיים לעשרים, שהילד מגיע במבט מבוהל: 'אמא, את האמת, נכון שאני מאומץ?"

באמת למה הם עושים את זה?
"כשילד לא מרגיש שמתאמצים עבורו, שמאמצים אותו ללב מספיק, כשהוא מרגיש שלהורים אין אומץ לגעת בדברים שקשורים לצמיחה שלו, אז הוא חושב שהוא מאומץ, שהם שלפו אותו מאיזה סל בתחנת הרכבת בשנחאי. ילד צריך הורים שיאמצו אותו אל ליבם. אם הוא קצת נופל, הם צריכים אומץ לקשור אותו פתאום, לשים לו עמוד מחזק. כמה חשוב לתת לו שייכות".

זה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. הרי אמא אמורה לדעת מתוך תוכה כיצד לקשור את הילד אליה, ומה יכבוש את ליבו של הילד הפרטי שלה. האינטואיציה שלנו משחקת פה תפקיד חשוב.
"נכון, ולפני סיום חשוב לי להדגיש שלא על האינטואיציה בלבד יחיה העץ. גם על התפילה. כתוב אז ירננו כל עצי יער. אם את מביטה ביער את בעצם רואה בית כנסת, המון אנשים מתנועעים באותו קצב. כך היה האר"י הקדוש מקבל את השבת עם החבורה שלו, בטבע. והמקובלים הרגישו ושמעו את שירת העשבים.
אנחנו יודעים ששום צמח לא גדל מבלי שיש מלאך שעומד על ידו ואומר לו 'גדל', וזה מה שאנחנו צריכות לעשות. כל העצים הללו שמתנודדים, שפורשים ידיים וענפים לשמים. בקיצור, התפילה היא אחת העצות הטובות ביותר של העץ".

הפוסט כי האישה עץ השדה הופיע לראשונה ב-פנימה.

נר איש וביתו
>> "אישה ודאי מדליקה, דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א)
>> "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם" (שולחן ערוך תרע, א)
>>"רצו הנשים לעשות דבר תוספת וחידוש בעצמן במצוות הדלקת נרות חנוכה, לכבדם… להודיע שגם להם יש חלק ושייכות במצווה " (בן איש חי)

"לנשים יש כוח," הרבנית טובה אליהו. צילום: שמחה דר פרלמן

המנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות הגיע מהנשים.
"לנשים יש כוח", קובעת הרבנית טובה אליהו, ודווקא עוד יותר בחנוכה. "אישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה בהדלקת נר חנוכה. מתוך ההבנה שלנשים יש חלק כל כך מהותי בנס חנוכה, עד כדי כך שאישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה אם הוא בנסיעות או מחוץ לבית. הוא לא צריך לחזור הביתה, היא מדליקה במקומו. יש לזה השפעות הלכתיות".
"אנחנו עשינו את זה כמה שנים כשבעלי עבד בבית חולים במשמרת ערב", מספרת הרבנית עידית ברטוב, שמלמדת תורה במדרשת שחרי, במדרשה לנשים בבר אילן ובעוד מדרשות. "אנחנו גרים ביישוב ובעלי היה מגיע כשכבר כלתה רגל מן השוק, אז אני הייתי מדליקה את נרות חנוכה. קריאת מגילה, נרות חנוכה וארבע כוסות הן שלוש מצוות שנשים מקיימות אותן למרות שלכאורה הן לא היו צריכות", היא מסבירה, "הסיבה לכך היא שאף הן היו באותו הנס – זה כתוב בשלוש מסכתות שונות. יש מחלוקת בין רש"י ותוספות האם סיבת החיוב היא שאף הן ניצלו מאותה סכנה או שהנס נעשה בידי אישה, זאת אומרת האישה הייתה המצילה בעצם. זה מרתק אבל זה גם מחייב את הנשים".
ד"ר ימימה חובב, סופרת והיסטוריונית, עסקה במחקרה בדתיות הנשית בראשית העת החדשה. היא מצאה שנשים בחברה האשכנזית קיבלו על עצמן כבר בימי הביניים מצוות עשה שהזמן גרמן כמו נטילת לולב, ספירת העומר ותקיעת שופר. "זה כשלעצמו אולי לא דרמטי", היא אומרת, "הרי הן יכלו לקבל על עצמן את זה באופן וולונטרי, אבל מה שיותר מיוחד זה שהן החליטו שהן מברכות על זה. אם מברכים על מצווה שלא הצטוו עליה יש כאן היבט של ברכה לבטלה, אבל נשים התעקשו ולאט לאט פוסקי ההלכה הגדולים במאות ה‑ 11 וה‑ 12 קיבלו את עמדתן להלכה".

לעשות נחת רוח לנשים. איור: נעמה להב

גם אצל הספרדים הדברים דומים, מעירה הרבנית עידית ברטוב: "כשנשאל הבן איש חי על אישה שעקב מחלה לא יכולה לשמוע תקיעת שופר, הוא ענה לה שהיא ממש צריכה לעשות התרת נדרים. עצם זה שהנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות לשמוע קול שופר, זה מחייב את הנשים כולן לעשות התרת נדרים אם הן לא יכולות לשמוע קול שופר".
הרבנית טובה אליהו מוסיפה: "זה לא רק בתקיעת שופר. מחמי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, למדתי שגם אצל הספרדים הנשים מתפללות את כל התפילה כולל כל ברכות קריאת שמע, ממש כמו שגברים עושים. הן גם מברכות על לולב. הרב מרדכי אליהו היה קונה לרבנית צביה אליהו סט של לולב ואתרוג משלה".

איך העמדה הרבנית קיבלה את בקשתן של הנשים?
"החכמים קיבלו את זה בתירוץ מיוחד ומעניין", אומרת ד"ר חובב, "שזה עושה 'נחת רוח לנשים'. בעלי התוספות ביססו את עמדתם בעניין על דיון תלמודי שבו פסקו חכמים שמותר לנשים לסמוך על קורבן בשבת – על אף שיש כאן בעיה הלכתית אחרת – כדי לעשות נחת רוח לנשים. כך שהתקדים היה קיים, וחכמי ימי הביניים בחרו לעשות בו שימוש מחודש".
"למה שלא יקבלו את בקשתן?", שואלת הרבנית טובה בתמיהה, "אני רואה שיש לחכמים כבוד גדול גם באישה שרואה את ייעודה בניהול הבית כמו בסיפור של ילתא, ומצד שני הערכה גדולה לברוריה ולהתחשבות בדעתה ההלכתית. גם כל הראיה על סרח בת אשר שהיא מניעה את הגאולה, זה המדרש אומר. היא אומנם לא עומדת בפרונט כמו משה רבנו, אבל היא נותנת את הגושפנקה שמשה רבנו הוא המנהיג, מבשרת ליעקב את הבשורה, אומרת היכן עצמות יוסף וחז"ל גם מוצאים אותה בהמשך ההיסטוריה, ממש בבית המדרש. כשחכמים דנים איך היו המים שניצבו כשתי חומות בקריעת ים סוף, האם היו שקופים או אטומים, צועקת להם אישה, שחז"ל אומרים שזו סרח בת אשר, שאומרת: 'אני הייתי שם, והם היו כעין ענבר'. יש שותפות של אישה בדיון, היא מעורבת".

מתוך שייכות במצווה. אישה מדליקה נרות חנוכה, אילוסטרציה

"יש כאן שתי תפיסות", מבהירה הרבנית עידית, "הרמב"ם חושש מלשאת שם שמיים לשווא ולברך ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה, ולכן הרמב"ם אומר שעל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים לא צריכות לברך, כי אלה מצוות שהן לא הצטוו בהן. למשל, אישה רשאית להתעטף בציצית אך לא תברך. רבנו תם אומר שמצוות שאישה מקבלת על עצמה היא צריכה לברך עליהן, כי הן לא משהו פרטי אלא ברכה שה' ציווה על עם ישראל. כמו שאנחנו אומרות בברכת המזון 'על בריתך שחתמת בבשרנו', כי הנשים הן חלק מעם ישראל למרות שהן פטורות מברית מילה.
"בזמן הבן איש חי, הזרם הקבלי, במאה ה‑ 19 , מנהג ירושלים היה שגם נשים ספרדיות מברכות על לולב ועל סוכה, וכמו שאמר החיד"א אין כאן חשש לנשיאת שם שמיים לשווא, כי הן מברכות לשם כבודו. הרב עובדיה
יוסף התנגד, כי הוא אמר שאנחנו הולכים לפי השולחן ערוך והכלל הקובע הוא ספק ברכות להקל".

שיהיה הכול נחת רוח אליך
>> "אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (נידה סו, א)
ד"ר חובב מצאה במחקרה עוד ממצא מעניין מימי הביניים, ואולי אף ממקור קדום יותר: נשים קיבלו על עצמן ונהגו שלא להיכנס לבית הכנסת ואפילו לא להתפלל, כשהן נידות.
"במאה ה‑ 15 וה‑ 16 פוסקי הלכה קיבלו את הרצון להפסיק את המנהג הזה, ושוב חזרו עם הטיעון של 'לעשות נחת רוח לנשים' וכדי 'לא לצער ולעשות להם שברון לב', במיוחד בשמחות משפחתיות ובימים נוראים. הם התירו להפסיק עם המנהג הזה, שהונהג בטעות".
במהלך ההיסטוריה היו לנשים טקסים דתיים סביב מעגל השנה הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. נשים חזניות שניהלו את התפילה ב"בית כנסת של נשים", דרשניות שהנהיגו לימוד משותף של נשים ונשים למדניות שפסקו הלכה לנשים אחרות, במיוחד בהלכות הקשורות לנשים. מנהגים שנשים קיבלו על עצמן והחמירו, כמו שבעה נקיים וכיסוי ראש, יכולים להתבטל?

קיבלו על עצמן כיסוי ראש. צעיפים

"לשבעה נקיים יש מקור הרבה יותר קדום", אומרת ד"ר חובב, "אני לא בקיאה בזה מספיק, אבל ממה שאני מבינה המעמד ההלכתי יותר כבד. לכיסוי ראש יש בכלל מעמד של דין דאורייתא. גם אם ייעשה שינוי בעניינים האלו – זה צריך להיעשות מתוך דיון רציני וכובד ראש הלכתי".
הרבנית עידית ברטוב: "אין כאן עניין של מנהג או מחלוקת, ברור מאוד שצריך לשמור על שבעה נקיים, אין כאן שום שאלה. צריך לשים לב ממי שומעים, האם הוא איש הלכה? אולי בעתיד תחזור לחכמים הבקיאות ונשוב לדין התורה, אבל בדורנו אנחנו נמצאים בעידן פרוץ לכל הכיוונים. יש בזה גם יתרונות, כי במצבים שמסתירים את המציאות או כל מיני שיקולים שהם לא הלכתיים טהורים – כבר אי אפשר להסתתר יותר. היום כל שטות מתפרסמת יכולים להציג אותה כפסק הלכה".
"זו תקנה שאי אפשר להפר אותה במחי יד אלא צריך בית דין גדול", מסבירה הרבנית טובה אליהו. "היה קושי אמיתי להבדיל בין דמי נידה לדמי זבה, ואי אפשר לחזור לשבעה דאורייתא בגחמה של נשים מסוימות שקוראות לכאורה להגנתה של האישה. זו לא הגנת האישה, זה זוגיות, זה מכלול. אני מכירה נשים ששמחות בהפסקה הזאת, אולי הנשים המציאו את זה לרווחתן? הרי ההחמרה הזאת בעיניי מכבידה מאוד על הגברים. להם הריחוק הרבה יותר קשה, בוודאי במציאות של היום. זה מכלול שלם ואי אפשר לדעת מה יתמוטט אם הגזירה הזאת תתבטל. חייבים כאן שיקול דעת ולא התלהמות נשית".

ומה עם עקרות הלכתית?
"בעלי, הרב (הרב שמואל אליהו, ר"ע), אמר שהוא לא מכיר מקרים של עקרות הלכתית. תמיד מוצאים פתרונות, שלעיתים נאמרים בחדרי חדרים, בארבע עיניים. אבל זה פתרונות ליחידים, לא לכלל. זה מה שיפה בהלכה, שהיא גמישה וחכמים מצאו פתרונות לכל בעיה בלי לפרוץ את הגבולות".

הכתבה המלאה בגיליון כסליו האחרון של מגזין פנימה
עוד אין לך מנוי? הצטרפי עכשיו! 

איור: נעמה להב

הפוסט קיבלו על עצמן הופיע לראשונה ב-פנימה.