כותבת: ליאור סימנטוב

הפוסט קצת צבע לחיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעודי מתפעלת מיכולת הדמיון של הבנות ומנסה להכיר אותן דרך הדברים שהן אומרות, אני קולטת שעוד רגע מגיע תורי. הדבר הראשון שעלה לי היה סוודר אוברסייז גדול ומחמם, אבל לקח לי רגע להבין מה הקשר שלי לפריט. מדהים שהרעיון עלה ורק אחר כך הגיעו ההיגיון וההבנה שלי את מהות העניין.

"האימהות שלי", עניתי, ״היא דגל משמעותי בחיים שלי״. הבגד העוטף התחבר לי לאימהות וליכולת הכלה. 

בעיניי, בגדי חורף הם הכי כיפיים בעולם. סוודר אוברסייז גדול, יש בו משהו שעוטף ומעניק תחושת חיבוק נעימה ומפנקת.

אומנם עברו כמה שנים טובות מאותו דימוי שעלה לי על עצמי, אבל מאז, בכל פעם שאני קצת חסרת סבלנות או כוחות מול אחד מילדיי, אני מבינה שעם קצת דמיון אני יכולה לעטוף אותו בחיבוק חם, ובקלות רבה להרגיע אותו. ולא פחות, להרגיע גם את עצמי.

כיום גזרת האוברסייז טרנדית מאוד, והיא נמצאת על המדפים כבר כמה עונות. אפשר למצוא את הגזרה הזו בחולצות טי־שרט, בז׳קטים, וגם בסוודרים ובכל בגד שבו הבד רחב ולא נצמד לגוף אלא נותן לו מקום. 

טיפים מתא המדידה

איך נכון ללבוש אוברסייז ושכבות בחורף בלי לטשטש את קווי המתאר של הגוף ובלי ליצור נפח מיותר ונראות עמוסה? 

נבנה נפח מדורג – מהדוק למרווח, כך שנוצרת הגדרה לגוף גם כשיש הרבה שכבות:

-שכבה ראשונה, הכי קרובה לגוף: דקה, מחממת, נושמת. למשל גולף צמוד, חולצה דקה מבד תרמי או ויסקוזה.

-שכבה שנייה: פריט מגדיר צורה – ז’קט קצר, חולצה מכופתרת או וסט שמוסיף מבנה.

-שכבה שלישית: משהו עם נוכחות – סוודר, מעיל, צעיף גדול.

נשמור על קו המותן:

-הכניסי את החלק הקדמי של הסוודר לחצאית. העדיפי חצאית מבד עבה ויציב יותר מהבד של החלק העליון.

-השתמשי בחגורה מעל שכבה דקה או אפילו מעל סוודר אוברסייז – זה שובר את הקו הרחב ומחזיר פרופורציה.

-הוסיפי וסט קצר או ז’קט שמסתיים בדיוק בקו המותן.

נשלב טקסטורות: 

אם כל הבדים עבים, נוצר מראה מתנפח. לכן כדאי לשלב סוגי בד וטקסטורות שונים: סוודר סרוג עם חצאית עור/פליסה חלקה; חולצה מכופתרת מתחת לסוודר עם מרקם, וכן הלאה.

ניצור קווי אורך – שכבות באורכים שונים (למשל חולצה ארוכה מתחת לסוודר קצר) מאריכות את הגוף:

-העדיפי שכבות בצבעים מאותה משפחה, זה שומר על זרימה ומצמצם את תחושת העומס בנראות.

-פתיחת מעיל או קרדיגן ארוך מלפנים יוצרת קו אנכי מחמיא, כשמתחת יש חולצה או גולף בגזרה קרובה לגוף שמוכנסת לתוך החצאית. 

-חולצה מכופתרת עבה יכולה לשמש גם כז׳קט דק. אפשר ללבוש אותה פתוחה מעל שמלת סריג דקה ולהוסיף חגורה.

כותבת: ליאור סימן טוב

הפוסט עטופה באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

גיל המעבר (מנופאוזה) מסמל את סיום תהליך הביוץ. זהו הזמן שבו פוסק המחזור החודשי. לרוב לא מדובר בהפסקה פתאומית, אלא בירידה בתכיפות המחזורים עד להפסקה מוחלטת. הפרשת ההורמון אסטרוגן מהשחלות הולכת ופוחתת ולבסוף נפסקת. גיל המעבר מאופיין בשינויים ביולוגיים והורמונליים שמתבטאים בתופעות שונות כמו גלי חום, הזעת לילה ועצבנות.

מה קורה לעור בגיל המעבר?

אסטרוגן הוא הורמון שפועל כאחד המגינים החשובים ביותר של העור: הוא שומר על עוביו, על גמישותו, על הלחות שבו ועל ייצור הקולגן, שנותן לעור את המראה המוצק והצעיר. כשהאסטרוגן פוחת, מתחילים להתרחש שינויים מהירים: העור מאבד קולגן ואלסטין, נעשה דק ועדין יותר, ולעיתים יש תחושה של יובש. 

מחקרים מראים שבחמש השנים הראשונות לאחר גיל המעבר מאבד העור כ־30% מתכולת הקולגן שלו. בנוסף, בלוטות החֵלב מייצרות פחות שומן טבעי, ותכולת החומצה ההיאלורונית, המולקולה ששומרת על מאגרי המים בעור, יורדת גם היא. התוצאה: עור שצמא ללחות, מאבד מהזוהר הרגיל שלו ונראה עייף יותר. 

במקביל, התהליכים הביולוגיים של ריפוי והתחדשות העור מאיטים, העור מתקשה להתחדש, וזו הסיבה להופעתם של הקמטים. העור נראה עייף וחסר חיים. יכולתו של העור לשמש כחסם ולהגן על עצמו מפני פגעים חיצוניים כמו זיהום אוויר וחומרים רעילים פוחתת. העור נעשה פחות אלסטי, הפנים עלולות להיראות “רפויות” יותר, והגוון נעשה פחות אחיד. 

חלק מהנשים מפתחות רגישויות חדשות, אחרות מתמודדות עם פצעונים הורמונליים דווקא בגיל שלא ציפו להם. זהו שיבוש עדין של האיזון העורי, תזכורת לכך שהעור הוא איבר חי, שמגיב לכל שינוי פנימי. לכן זהו זמן קריטי להעניק לעור את התמיכה והטיפול הדרושים לו.

בגוף שלנו פועלים למעלה מ־50 הורמונים, ולהורמוני המין יש השפעה משמעותית ביותר על העור:

• אסטרוגן – שומר על מסת העצם, על גמישות העור ועל הלחות שבו. 
• פרוגסטרון – שחקן תומך אך מרכזי שמווסת הורמונים אחרים ומשפיע על התחדשות העור.
• טסטוסטרון – אחראי על ייצור הסבום (השומן הטבעי בעור), ולכן כשהוא משתנה יכולים להופיע יובש או אקנה.

כאשר השחלות מפסיקות לייצר אסטרוגן, הגוף ממשיך לייצר כמויות קטנות ממנו דרך בלוטת יותרת הכליה באמצעות הורמון בשם DHEA. כלומר, גם אחרי גיל המעבר יש עדיין פעילות הורמונלית מסוימת של אסטרוגן, רק ברמות נמוכות יותר.

אז מה אפשר לעשות?

השלב הזה הוא הזדמנות להכיר את העור שלך מחדש, להבין מה הוא צריך עכשיו וליצור שגרה מותאמת. נוכל לעודד תהליכי התחדשות טבעיים של העור בעזרת רכיבים פעילים ביוממטיים שמתמקדים בחיקוי תהליכים ביולוגים של עור צעיר.

קולגן – נשתמש בפפטידים ביוממטיים שמעודדים ייצור קולגן, שהוא החלבון החשוב ביותר בעור.

חומצות שומן חיוניות – נחזק את המחסום העל־עורי כדי לשפר את הזוהר והחיות של העור באמצעות חומצות שומן חיוניות שמסייעות בשיקום והגנה על עור יבש ומגורה.

הפוסט לא הכול חלק הופיע לראשונה ב-פנימה.

נקודת החיות הזו האירה לי בהקשר של חנוכה ובהקשר שלנו כנשים שברוך ה׳ פועלות, מתמודדות, מזינות את הסובבים אותנו ומתפקדות לעיתים בכמה פנים – כנשים, כבנות זוג, כאימהות, כחברות, כגיסות, כמנהלות, כמטפלות וכמורות, וכל מעגל כזה דורש מאיתנו אופנים שונים של גילוי עצמי. החיים עצמם, השגרה והמציאות היומיומית עלולים לשחוק ולעמעם אצלנו את נקודת החיים שבנו. בקלות יחסית אנו עלולות להרגיש שאיבדנו את עצמנו ושמשהו בתשוקת החיים יורד.

אני מציעה, בתור התחלה, לתת לעצמנו חיבוק ולא להיבהל, לתת לזה מקום, להבין שזה טבעי ונורמלי, ואז להתבונן איך נכון עבורי עכשיו, בנקודת הזמן הזו, להתחבר מחדש לחיות שלי. כנראה מה שעבד לי עד עכשיו כבר לא מתאים, ונדרשת פה התאמה מחודשת.

בתוך הימים הארוכים והחשוכים של חנוכה, יש לנו שעת רצון מדי ערב. בהדלקת הנרות יש רגע כזה של הבערת האש, הניצוץ. אומנם פעולה של מספר שניות, אך בכוחה לשנות מציאות, מחושך לאור. אז ברגעים האלה נתפלל על החיות שלנו, על התשוקה שלנו, על החיבור המחודש שלנו לאש התמיד שקיימת בנו.

טיפים מתא המדידה:

צבעים חמים

האנרגיה שלהם משדרת דרמטיות, עוצמה וקצת עזות, וחלקנו חשות שזה יותר מדי. נתבונן איך ניתן לשלב בעדינות את צבעי האש: אדום, צהוב וכתום במלתחה שלנו

1. בחרי בגוון שמדבר אלייך – לא כל אדום חייב להיות עז, ולא כל כתום חייב לצרוח. אדום יין או בורדו משדרים עומק ובשלות. כתום אפרסקי הוא עדין, וצהוב חרדל וצהוב בהיר רגועים יותר מגון הלימון.
2. שלבי עם צבעים ניטרליים – צבע חזק אוהב ליווי שקט. אדום עם בז’, אפור בהיר או קרם יוצרים איזון נהדר. כך גם כתום עם חום, זית או שמנת. צהוב הולך נהדר עם לבן, קאמל או ג’ינס בהיר.
3. שילוב בפריטים קטנים – שפתון אדום או טבעי עם אאוטפיט רגוע, צעיף כתום דק עם לבוש מונוכרומטי, נעל צהובה או תיק קטן כטוויסט מפתיע.
4. שלבי בתוך הדפסים – הצבעים הבולטים מרוככים בהדפסים והופכים לחלק מהתמונה. נסי למצוא הדפס פרחוני עדין עם נגיעות כתומות, או משבצות עם טיפת צהוב.

   כותבת: ליאור סימן טוב

   המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,

   לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

הפוסט בליבי בוערת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה עקרונות שיעזרו לך ליצור שילוב יפה בין המסגרת לאיפור:

מסגרת דומיננטית – אם המשקפיים שלך דומיננטיים ובעלי נוכחות, העדיפי איפור עדין וצבעים רגועים שייתנו איזון והרמוניה.

מסגרת עדינה ושקופה – אפשר לשלב איפור עיניים מודגש יותר.

קרם עיניים – עדשות המשקפיים מבליטות את אזור העיניים, ולכן חשוב לטפח אותו היטב. לפני שאת מורחת את קרם הלחות בבוקר ובערב, מרחי קרם עיניים להפחתת כהויות, נפיחויות וקמטוטים. זהו האזור הדק ביותר בעור הפנים, ולכן הוא נוטה להיראות עייף מהר יותר.

טשטוש כהויות – אם יש כהויות מתחת לעיניים, הניחי עליהן קונסילר בגוון מעט כתמתם. מרחי שכבה דקה והמתיני שתי דקות לייבוש. עליה הניחי שכבה דקה של מייקאפ בגון העור שלך. 

אייליינר – ציירי קו דק ונקי שלא ייצור עומס. אפשר ליצור שפיץ קטן בזווית החיצונית של העין.

צלליות – העדיפי גוונים טבעיים ובהירים שיפתחו את המבט, וותרי על צבעים כהים מדי שעלולים לצמצם את העין מאחורי הזכוכיות.
גבות – הגבות בולטות במיוחד מאחורי המשקפיים. השתמשי בג’ל גבות שקוף או בצבע עדין למראה מלא, מסודר וטבעי.

שפתון – אם המשקפיים עבים ודומיננטיים, העדיפי שפתון עדין בגוונים טבעיים. אם המסגרת דקה מאוד, אפשר להעז עם שפתון צבעוני שישלים את המראה ויוסיף חיים.

איפור עם משקפיים דומיננטיים:

1. התחילי במריחת קרם עיניים להזנה וריכוך העור העדין. הניחי מתחת לעיניים ועל העפעף שכבה דקה של קונסילר בגוון מעט כתמתם כדי לנטרל כהויות. המתיני שתי דקות.
2. הניחי על כל הפנים מייקאפ בגון העור, בשכבה דקה ואחידה. חשוב לטשטש היטב את המעבר בין הפנים לצוואר.
3. לחיטוב: מתחת לעצמות הלחיים השתמשי בקונטור חום עדין, טשטשי כלפי מעלה ליצירת מראה מחוטב ורך. בתפוחי הלחיים הניחי נגיעה של סומק וטשטשי כלפי מעלה כדי למזג עם הקונטור.
4. בעזרת צללית בגוון חום בהיר סמני בעדינות את שקע העין מהזווית החיצונית פנימה, וטשטשי היטב. הוסיפי צללית בגוון מעט כהה יותר בזווית החיצונית של העין, ליצירת חיטוב עדין ואלגנטי. במרכז העפעף הניחי צללית בהירה במרקם מט.
5. שרטטי עם אייליינר קו דק מאוד לרוחב העפעף, קרוב לקו הריסים, ומשחי את הריסים במסקרה.
6. סדרי את הגבות בעזרת ג’ל שקוף (או בגוון טבעי למילוי קל), לשמירה על מראה מלא ומסודר.
7. בחרי שפתון עדין בגוון טבעי שישלים את הלוק כולו בהרמוניה עם גוני העור והאיפור.

המצולמת: רות אהרונוב, בעלת מותג מטפחות בוטיק בעבודת יד rutharonov1@

כותבת: עדי אריה

צילום: ענבל למברגר

הפוסט סיפור מסגרת הופיע לראשונה ב-פנימה.

נערות נדרשות הרבה פעמים להתלבש כמו כולן: לבית הספר יש תלבושת אחידה, לסניף צריך להגיע בכחול־לבן או בחולצת תנועה, ובכלל, נוח לקנות בגדים איפה שכולן קונות. אבל האחידות הזאת יכולה להיות גם קצת מתסכלת לפעמים, נכון?

את קמה בבוקר, פותחת את הארון וחושבת: איך אני יכולה לבטא את עצמי אם כולן לבושות בדיוק כמוני? דווקא שם, בין הגבולות והחוקים, מסתתרת היצירתיות האמיתית שלך. אז הנה כמה דרכים קטנות למציאת הטאץ' הייחודי שלך:

1. הטאץ’ הקטן שעושה הבדל

בחרי פריט אחד שהוא שלך – גומייה צבעונית, סיכה ייחודית, טבעת עם משמעות. לא צריך הרבה. אפילו רק פריט אחד שאת מחוברת אליו ושמאיר אותך מבפנים.

2. סדר

גם תלבושת אחידה נראית אחרת כשהיא מסודרת אחרת. הכנסת חולצה לחצאית, קשירת חגורה, שרוול מקופל – אלה פרטים קטנים שמשנים את הלוק.

3. משחק עם שכבות

החורף הגיע, והוא מאפשר שילוב פריטים בשכבות, כמו עליונית, וסט, צעיף או ז’קט. כל שכבה יכולה לשדר משהו אחר: רצינות, רוך, ביטחון או קלילות. שחקי עם זה.

4. צבעים בתלבושת

גם כשיש צבע קבוע שכולן צריכות ללבוש, עדיין יש מקום לגוון עם האקססוריז. גרביים, נעליים, תכשיטים, תיקים, קלמר ואפילו בקבוק הם פריטים שאפשר להכניס איתם קצת צבעוניות בלי לשבור את הכללים.

5. טיפוח הוא חלק מהסטייל

תסרוקת, ציפורניים נקיות, חיוך – אלו לא שטויות. השקעה בטיפוח היא הדרך שלך לשדר לעולם שאת שמה לב לפרטים. והפרטים האלה מדייקים אותך באור אחר.

6. נוכחות

סטייל הוא לא רק מה שאת לובשת, אלא איך שאת נוכחת. העמידה, המבט וההליכה שלך מספרים סיפור עלייך ועל מי שאת. כשתהיי שלמה עם עצמך, זה ייראה בקלות גם בחוץ.

הפוסט הנערות הללו הופיע לראשונה ב-פנימה.

בתיה נולדה על גדות הנילוס הכחול בצפון אתיופיה. עד גיל 11 הוריה הסתירו ממנה שהיא יהודייה. לילה אחד דפקו שליחים מישראל על דלת הבית, ובישרו: “הדרך לירושלים נפתחה”. אביה בן ה־80 שמע את הבשורה, פרש ידיו לשמיים ואמר לה': "תודה שלא שכחת אותנו". זו הייתה הפעם הראשונה שבתיה ראתה אותו בוכה. "את השמחה שהייתה שם אי אפשר לתאר", היא מספרת. בתוך כמה ימים הם התארגנו, והמשפחה יצאה למסע לארץ ישראל.

הקליטה שלה בארץ לא הייתה פשוטה, והיא מתארת איך מילדה תוססת הפכה ל”שקופה” בכיתה: "הם לא ראו אתיופים לפני זה, וזו הייתה שנה מאתגרת בלשון המעטה. מאז החלטתי שאני אהיה ישראלית כמוהם. עברתי לג'ינסים ולמותגים, צבעתי את השיער לבלונד והפסקתי לדבר עם ה'. 

"הדור הראשון בארץ היה צריך להילחם בשביל הכול, ולהשיג הכול בלי קשרים, רק ביזע ודמעות", משחזרת בתיה. "אמרו לי שלא אוכל לעשות בגרויות, אז עברתי לבית ספר אחר כדי להיבחן. התעקשתי להתגייס וקיבלו אותי לשייטת 13, ואז גם הכרתי לראשונה את הד, בעלי". 

אחרי הצבא היא יצאה לשליחויות בארץ ובעולם, שם הלב שלה התעורר מחדש לתשובה. "אחרי שנה בלוס אנג'לס החלטתי לחזור לישראל. הבנתי שאם אני חיה בדור שזוכה לחזור מהגלות לארץ, אז אין מצב שאני מבזבזת את זה על שטויות, ועליי לחיות חיים של משמעות". וכך היא עשתה. היום הם מתגוררים יחד עם שלושת ילדיהם בכפר האומנים עין הוד, שם גדל בעלה.

השליחות מלווה אותה בכל תחום לאורך החיים. היא עבדה כמגייסת כספים עבור כפר הנוער ימין אורד, יצאה לשליחות בדרום אפריקה מטעם הסוכנות היהודית, עבדה בארגון השומר החדש והובילה פרויקטים לנשים מהקהילה האתיופית. לצד כל זאת, לאורך השנים הם אירחו בביתם את מטיילי שביל ישראל כ"מלאכי שביל".

מאז פרוץ המלחמה הפכו בתיה והד את ביתם למתחם שמיועד למפגשי חוסן. הם מארחים חיילים וקבוצות עיבוד למילואימניקים, וגם ניצולי הנובה מוצאים אצלם פינה של ריפוי ואור. המתחם מציע סדנאות אומנות, פינות ישיבה וגם פודטראק כשר, שזכה במקום השביעי בארץ מתוך 300 עגלות קפה.

“אני אף פעם לא אומרת לא", מחייכת בתיה, "אני מאמינה שכל משימה נשלחת אליי מה', ותמיד חושבת, 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. כל אתגר שקיבלתי בחיים היה מתנה. למדתי לא להתבכיין. אף אחד לא חייב לי כלום – הכול מתנות מאת ה’. המשימה שלי היא פשוט לעשות טוב, איפה שאני יכולה. עם ישראל צריך אותנו, הנשים, שנמשיך להפיץ אור”.

המפגש שלי עם בתיה היה פשוט קסום. למדתי ממנה שהבגד הוא לא רק לבוש, אלא כלי שמספר סיפור שלם – של זהות, אמונה ושליחות. 

היא רואה בבגדים שפה של זהות. פעם רדפה אחרי מותגים ובלונד, היום היא מחפשת נוחות, איכות ותחושת מלכות. “אני לא מוכנה ללבוש בגד חונק או נעליים שסובלים בהן. הבגד צריך לשרת אותי, לא להפך”.

ויש לה גם מסר ברור לנשים: “אל תפחדו להיות כנות, אתן לא חייבות להיות כמו כולן. אם יש לכן חלומות – תממשו אותם, ותחיו את החיים במלואם. תשתחררו ממה שמכאיב ומייסר. לכו על החיים במלוא העוצמה, העדינות והאהבה – ותהיו מלכות אמיתיות”.

לוק ראשון:

שמלת מקסי רחבה עם הדפס בגוני נחושת ושחור, שמשלב בין דרמה לאלגנטיות. כיסוי הראש השחור, קשור גבוה ומרשים, יוצר מראה מלכותי ומלא נוכחות, והעגילים הארוכים ממשיכים את הקו הדרמטי.

לוק שני:

שמלת מקסי בצבע זית רך, עם שכבות וולנים רומנטיים שמוסיפים תנועה. כיסוי ראש מרהיב בבד צבעוני שמביא איתו שמחת חיים. התכשיטים המוזהבים – צמידים, שרשראות ועגילי חישוק גדולים – מעניקים נגיעה מלכותית ומזכירים בגודלם ובצבעם תכשיטים מאתיופיה. 

לוק שלישי:

שמלה לבנה ארוכה ומלכותית שאמא שלה קנתה לה, רקומה בדוגמאות צבעוניות בגוני שחור, צהוב ואדום. כיסוי הראש הלבן עם אותן נגיעות צבע משלים את המראה כמו כתר.

הלוק הזה משדר שורשים, זהות וחיבור עמוק למסורת. זו הופעה שמספרת סיפור של עם, משפחה ואמונה – כשהבגד הוא לא רק בגד, אלא זיכרון חי ועתיד מתחדש.

קרדיטים:

הפקה וסטיילינג: מלי סגל – 'מלילבוש'

צילום: מיכל קלירס 

איפור: גלאם – רחל באיה Rahel Menkir Makeup Artist

בגדים:

שמלה ירוקה: SHEIN

גלביה שחורה ונחושת: תמרה

שמלה מסורתית: אוסף אישי

לוקיישן: כפר האומנים עין הוד

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הוד והדר הופיע לראשונה ב-פנימה.

יצאנו ביום שישי מוקדם בבוקר ליפו, כשהעיר עדיין מתעוררת והשמש מטילה אור זהוב על הרחובות הציוריים. נפגשנו בדירה קסומה להתארגנות, כשמסביב קפה חם, פירות טריים ואווירה של אחווה נשית. האתגר היה ליצור לוקים מאותו הצבע שיהיו מחוברים לאישה שלובשת אותם – לא תחפושת, אלא דרך להעצים את האישיות שלה. בדים שונים, שילובי מרקמים וטקסטורות וגוונים מדויקים – כל פרט נבחר בקפידה.

בחרתי דווקא במתולתלות, כי הן מוסיפות ייחודיות שעוד לא הייתה אצלי בין דפי המדור, וכנראה הגיע הזמן שלהן! אז קבלו אותן: רחלי שלזינגר (21) – מדריכה באולפנת דולב, ציון ארציאל (21) – לומדת ייעוץ וריקוד, מרגלית הדסה (22) – מורה למחול וסטודנטית, הדסה סעדה (24) – סטודנטית, ואמונה ארציאל (21) – גננת. 

"אז מה זה בשבילך להיות מתולתלת?" שאלתי אותן, והן ענו תשובות מפתיעות.

ציון: "מי שמתולתלת יש לה אופי ייחודי, אני אוהבת את התלתלים שלי ולא הייתי מחליפה אותם. כיף שבכל יום יש צורה אחרת לשיער, מה שיוצר עניין".

מרגלית: "השיער הוא אפיון הדמות שלי. תלתלים דורשים השקעה, אבל התוצאה שווה. הם מיוחדים וטבעיים, מתנה משמיים".

לעומתן, רחלי מעידה על עצמה: "כשהייתי ילדה לא הסתדרתי עם השיער. היה לי מורכב לסדר אותו בכל בוקר ושנאתי אותו. בכיתה ח' עשיתי החלקה, עד שהתגעגעתי לטבעי שלי וחזרתי לתלתלים אחרי ארבע שנים. מאז, ביני ובין השיער שלי יש סיפור אהבה. בכל מקום מחמיאים לי על השיער וזאת חוויה ממש נעימה".

אמונה אומרת שתלתלים זה משתלם: "בזכות השיער שלי אני מזהה את עצמי מהר בתמונות עם הרבה אנשים".

לכל משתתפת חיברתי צבע המשדר מסר ועומק: רחלי – כחול עמוק ושקט, מלא אלגנטיות. מרגלית – סגול מסתורי, מלא נשמה ורוח. ציון – אדום עוצמתי וחי. הדסה – ירוק טבעי ורענן. אמונה – צהוב מואר ומלא חיים.

כשהפקנו את הצילומים ברחבי יפו, נדהמנו לראות איך כל צבע מדבר בשפה שלו, ואיך התלתלים משתלבים בטבעיות עם הגלים של הבדים, עם הרוח, עם העיר החיה מסביב. סיפור של נוכחות, של ביטוי עצמי, של חגיגת נשיות במלוא הדרה.

המשך הכתבה בגיליון אדר תשפ"ה,

קרדיטים:

צילום: בת שבע פז

הפקה וסטיילינג: מלי סגל – מלילבוש

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט סטיילינג עם הבלונים הופיע לראשונה ב-פנימה.

ומה קורה כששתי נשים נפגשות בשעת בוקר על כוס קפה? ככל הנראה הן לא יפסיקו לפטפט. למרות ששתינו מעולמות שונים, לא הפסקנו לדבר על החיים, על המלחמה, על הילדים, על אימהות, ומה לא. 

עידה היא אם לשניים, תושבת צור יגאל, מעצבת פנים וסטייליסטית להלבשת הבית שרואה בעיצוב "דרך חיים", והייתה מהראשונות שהביאו ארצה שפה עיצובית ייחודית. מעבר לכך היא אישה חמה עם לב רחב ומאור פנים ששבתה את ליבי. אני שמה לב שהיא לא משתמשת במילה "לקוחות" – עבורה הם פשוט אנשים שהיא שמחה לפגוש. "אני אישה שאוהבת אנשים", היא מעידה על עצמה, ונראה שהאהבה הזו הדדית, עם לא פחות מ־140,000 עוקבות באינסטגרם ובפייסבוק.

מאיפה הגיע השם עידה?

"נולדתי בשם עידית, ועידה הוא השם שבו מכנות אותי חברותיי הקרובות. כשחיפשתי שם לבלוג שיצרתי, עידה היה נראה לי שם וינטג' שהולם יותר את העיסוק שלי". 

האהבה לעיצוב הייתה קיימת אצלה מאז ומעולם. "תמיד הייתי הילדה הזו בבית הספר שחברה בוועדת קישוט. זה היה הקטע שלי, ליצור ולעשות, והייתי בכל חוגי מלאכת היד שיש". 

מעצבת את דרכה 

בצבא היא שירתה כקצינת קישור בגדוד שבו שירתו גם אביה ואחיה. "אבא שלי היה אדם ארץ־ישראלי שורשי ועבד בתפקיד בכיר במשרד הביטחון, והוא זה ששיגע אותי לצאת לקצונה", היא מספרת, "אבל מיד אחרי הצבא נסעתי לגור בלונדון ועבדתי שם באל על. בלונדון גיליתי את עצמי במוזיאונים, בגלריות ובחוגי יצירה, והתוודעתי לתרבות ולאומנות שלא הכרתי. נמשכתי לאסתטיקה ויכולתי לתת דרור לאיך שאהבתי להתלבש, כי בלונדון לגיטימי להסתובב עם כובעים מיוחדים וכפפות".

כשחזרה ארצה היא למדה בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב ואחר כך נרשמה ללימודי עיצוב פנים במכללה למנהל. "תוך כדי הלימודים כבר עיצבתי לאנשים בתים ומשרדים", היא נזכרת. "היה לי עסק פרטי משלי בגיל יחסית צעיר, הייתי מסתובבת בחנויות ובבוטיקים ומלקטת. בכל מקום שהגעתי הייתי מחליפה בדים ורגליים של ספות ומשדרגת אותם באופן שישקף את הטעם שלי. קראתי לעצמי 'עידית – עיצובים בצבעים'".

אחרי הלימודים התקבלה לתפקיד מעצבת טקסטיל וריהוט חדרי ילדים ברשת שילב. "רכשתי שם המון ידע וכלים בכללי עיצוב, טקסטיל והתאמות צבעים", היא אומרת. "כל חצי שנה הוצאנו קטלוג. אחרי חמש שנים, כשהודעתי שאני עוזבת, הם לא האמינו שאני יוצאת אל הלא נודע".

עידה חישבה מסלול מחדש והלכה לקואצ'רית שייעצה לה, טרום עידן הרשתות החברתיות, לפתוח בלוג. "הייתי מאוד סקפטית ולא חשבתי שמישהו יקרא את הבלוג, אבל שמעתי בקולה. היה אז האתר 'תפוז' – פלטפורמה לבלוגים אישיים, ופתחתי בלוג עצמאי שתוך שתי דקות הפך ויראלי כמו אש בשדה קוצים. הוא היה מהבלוגים הראשונים בארץ לעיצוב. נתתי בבלוג אינפורמציות, שיתפתי את הקהל, לא הסתרתי מידע". 

היא מעידה על עצמה כאדם רחב לב עם "נתינה מוגזמת". "אמרתי: יאללה, אני משתפת! והרבה אנשים אהבו והזדהו, כי לא העליתי בתים של עשירים, אלא משהו בהישג יד, נגיש, חף מיומרנות ומהתחכמות. בבלוג אמרתי לאנשים לא לזרוק, אלא לשדרג ולהשמיש. סיפרתי גם על האנשים שגרים בבתים, והקוראים התחברו לסיפור האנושי".

אתר 'מאקו' זיהה את הפוטנציאל, ושם את הבלוג שלה בעמוד הבית שלו למשך שנתיים, ובמקביל היא אף זכתה לפינה קבועה ברדיו 103FM. אך המפץ הגדול בעסק התרחש לאחר פרסום כתבה בעיתון. "עשו עליי כתבה במוסף 'סגנון' בעיתון מעריב. בדיוק אחותי נטע חזרה מחו"ל ובאה אליי לשבוע. יום למחרת פרסום הכתבה קמנו והטלפון לא הפסיק לצלצל, הגיעו אליי עשרות ומאות פניות. אמרתי לאחותי: בואי תעזרי לאחותך הגדולה, והיא הצטרפה אליי. עיצבנו בכל מקום בארץ, בכל חור, בכל פינה. אחי דדי הבין את הפוטנציאל ואמר: בואו נגדיל את העסק. לקחנו מעצבות פנים והעברנו להן קורס, עם דגש על הגישה שלנו לאנשים. למעשה שכפלנו את 'הבית של עידה' והעסקנו 12 מעצבות שהסתובבו בכל חלקי הארץ. 

"היום אחי הוא המנכ"ל ואחראי לוגיסטיקה, וגיסתי לימור בתפקיד ניהולי. אבל שלא תטעי", היא אומרת בחיוך, "גם אחי הוא עם טעם, יש לו חוש אסתטי מפותח, ובית וגינה שהם חלום".

יש כלל שאומר: לא עושים עסקים עם משפחה. איך אצלכם זה עובד?

"זה לא סתם שאנחנו עסק משפחתי. אני פוגשת כמעט כל יום את אחי, אחותי וגיסתי, והקשר מצוין. אנחנו יודעים להתווכח, אבל יודעים גם לפתור את המחלוקות. אף פעם לא שומרים טינה, ואחרי דקה כבר שותים קפה יחד". מה עמד מאחורי הרעיון לפתוח את החנות 'הבית של עידה'? 

"אחרי שהייתי מסתובבת בחנויות, בבוטיקים ובשווקים כדי ללקט, רציתי מקום אחד שמכיל הכול ומאפשר באותו מרחב לעשות התאמות. רציתי מקום שמשקף את הטעם שלי וקולע בול למה שאני מחפשת. המראה הוא של בית, ויש כאן תחושה ביתית. אנשים נכנסים ואומרים: 'אנחנו נשארים פה', 'וואלה, פה אני גר'. אני אוהבת לשמוע אותם ומבחינתי עשיתי את שלי. זה לא אולם תצוגה, זו לא חנות, זה בית".

 להרגיש בבית 

השנים הפכו אותה לקוסמת ואומנית שמבינה לעומק מה נותן אנשים תחושה של בית. "בית זה כל אותם דברים שנותנים תחושה נעימה של מקום קרוב ומוכר. בית זה לא רק כורסה, ספה, סלון, חדרים, אלא אותם פריטים משלימים שנותנים תחושה חמימה". את התובנה הזו היא גיבשה לתפיסה עיצובית שלמה. "פריטים שאני מלקטת בדרכים ובשווקים מספרים סיפור ומוסיפים רבדים ועומק נוסף לעיצוב. בית צריך להיות עם נגיעה אישית, ולבטא את הטעם של הדיירים שלו".

מה יוצר את הקסם ב'בית של עידה', שגורם לרבים כל כך להתחבר אליו?

"למדתי איך ליצור הרמוניה. אפשר לומר שהפכתי את המתודיקה של העיצוב לנוסחאות מתמטיות. הרעיון הוא ליצור מראה חם שמתכתב עם הטעם האישי. לשאול את מי שמולי מה הוא אוהב, ולתרגם את זה לשפה הרמונית. כדי שלא הכול ייראה אותו דבר, צריך מינונים וחיבורים שיוצרים את האחר, החדש. 

"יש עיקרון שמלווה אותי", היא מסבירה, "השלם גדול מסך חלקיו. קחי את סכום הכסף שיש לך ותחלקי אותו בין ספה בסכום לא גבוה, שטיח, צבע על הקיר, אביזרי נוי. תכניסי את הנשמה שלך, את מי שאת לתוך הבית. בנוסף, להסתכל על הנוסטלגיה ולא לזרוק את השידה של הסבתא. אפשר לקחת תמונה מדורי דורות ועליה להלביש עיצוב שלם, שכל הצבעוניות של הבית נגזרת מתוך התמונה".

היא ממחישה זאת מהבית שעיצבה לעצמה: "העיצוב של הבית הקודם שלי נולד סביב בקבוק ויסקי וכוסות שסבתא שלי קיבלה לאירוסין שלה בבולגריה. בכלל, כל הטעם שלי הגיע מסבתא שלי, אינגה דוידוב", היא מתרפקת על דמות אהובה שהייתה משמעותית עבורה מאוד. "הייתי מתקשרת אליה פעמיים ביום, עד היום אני זוכרת את הטלפון שלה בעל פה. היא האישה הכי מטופחת שהכרתי. היא הייתה גרה ברמלה עם הקהילה הבולגרית, והייתה לוקחת אותי לשוק רמלה־לוד. סבתא שלי לימדה אותי להוציא דברים מהג'אנק ולהפוך לאוצרות. סבא שלי היה רופא שיניים, וליד המרפאה שלו הייתה חנות סדקית, שם היינו קונות כפתורים, סרטים ומלמלות, ונותנות לפריטים את השיק האישי שלה. הארון שלה היה מתוקתק. כל חמש כותנות היו קשורות בסרט סאטן שרקומים עליו ברקמת איקס ראשי התיבות של השם שלה, ID".

גם הבית שלי, אני מספרת לעידה, מעוטר בחפצי נוי שקיבלתי וירשתי מהסבתות שלי: אוספים של קומקומים מאוירים וצלחות פרחוניות מנכיחים לי מדי יום את שתי סבתותיי האהובות, זיכרונן לברכה. אבל יחד עם זאת, אני משתפת אותה גם בתחושת התסכול שמלווה אותי לעיתים כאמא. 

לפעמים אני שואלת את עצמי, למה להשקיע בבית שגם ככה רוב הזמן מבולגן בגלל הילדים? העיסוק בעיצוב לא יוצר תסכול?

"זה תמיד יהיה מאבק. בעלי שואל אותי, את בטוחה שאת רוצה 12 כריות על הספה? יש לנו שולחן מעץ אלון והוא כבר חרוץ לגמרי, אבל אני קוראת לזה סימני חיים ומציעה לא להתרגש. הבית שלי יפה, אבל יש בו שריטות וקרעים, ואני שומרת על ההרמוניה בתוך הפגמים של החיים. אין יום שאין אצלי ערמות של ילדים, חרבו דרבו. בעלי מאוד אוהב שהבית עמוס באנשים ובחברים של הילדים, אז הבית הרמוני, יפה, מהמם – אבל הוא עם שריטות.

"הכי חשוב", מדגישה עידה, "שלכל דבר יהיה מקום ייעודי, ואז קל לשלוט בבלגן. לשמיכות פינוק בסלון יש סלסילה, למשחקים יש מקום. איכשהו בסוף היום הכול מסתדר, למרות שזה לגמרי בית שחיים בו. ואני גם יודעת להיעזר – לאחרונה הבאתי מסדרת ארונות מקצועית, ואני לא מחכה שבעלי יעשה דברים בבית אלא מביאה הנדימן. אני גם לא מפספסת פעם בחמישה חודשים ניקוי ספות! חובה". 

בכל מקום אנחנו רואים "בית מהקטלוגים", אבל בסוף אנחנו גרים בבית שחיים בו, והוא אף פעם לא נראה כמו בתמונות.

"הרשתות החברתיות שרפו לנו את השכל, וההשוואה בלתי נמנעת. גם אני מסתכלת בפינטרסט ולפעמים לא שלמה עם מה שיש לי. אבל מה שקורה בעולם דווקא גורם לי להסתכל פנימה, לאהוב ולהוקיר את כל מה שיש לי, ולהגיד תודה על מי שאני".

אנחנו מדברות עוד על פנים וחוץ, ועל התחפשות מול ביטוי עצמי בהקשר של חג הפורים הקרב ובא. "הבית יכול לעטות תחפושת כי יש טרנדים ומגמות, וזה בסדר", אומרת עידה, "אבל בתוך התחפושת צריך למצוא את הקול הפנימי ולהביא לידי ביטוי את הטעם האישי. אני תמיד אומרת לנשים שמגיעות לפה להתחבר למה שמבטא אותן".

1. המשך הכתבה בגיליון אדר תשפ"ה,
   קרדיט: עדי בן ישילעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

    

הפוסט הממלכה של עידה הופיע לראשונה ב-פנימה.