מאת: שושי תמם
רעש הצפצופים במחלקת הטראומה בקומה מינוס 3 היה הסאונד הקבוע בשבועות הראשונים אחרי הפציעה. איכשהו, כנראה, מתרגלים להכול, והרעש הפך לרקע. אני זוכרת את עצמי מודה לקדוש ברוך הוא שלפחות ברמת הקונסטלציה המשפחתית, הילדים ואני רגילים לכך שאבא לא נוכח בבית, אז ההתמודדות עם חוסר הנוכחות שלו היא דבר אחד פחות שאני צריכה לתווך.
בימים הראשונים עסקתי בעיקר בשאלה איך לספר לילדים. הם עוד קטנים, אבל מבינים. פניו של בועז היו מכוסות בכוויות מהפציעה, וקיבלנו החלטה שלא להפגיש את הילדים איתו עד שהכוויות יחלימו, או לפחות ייראו טוב יותר. לבועז היה חשוב להיראות "חזק" בשבילם. מבחינתו, הרגל הקטועה היא כלום; אך "הפנים זה אני", והוא רצה לקבל את הילדים כמה שיותר "הוא".
אז היה לי שבוע שלם להכין אותם. חזרתי הביתה מהמחלקה וסיפרתי בהתחלה את האירוע באופן כללי: אבא קיבל מכה של לוחמים בלבנון, ובשפה של מבוגרים אומרים "נפצע". זאת פציעה של לוחמים, ועכשיו הוא בבית הרפואה, מחלים. בקרוב נוכל להיפגש.
יומיים לפני המפגש הכנתי לבנים "סיפור חברתי" על הפציעה. סיפור חברתי הוא סיפור שמכיל תמונות שלהם ושל אבא, ומתווך באופן ויזואלי וברור מה קרה. במקום שהילדים יפליגו במחשבות וישלימו בעצמם מידע, הסיפור מספק את המידע באופן מיטבי.
המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן