מאת: אסתר לחמן
החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. "איפה הבכי?" היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות.
שליחות נשית עתיקה
יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו מסתובבות איתו ימים שלמים, שנים שלמות, עם הילדים, עם הכביסות, עם כל מה שצריך להחזיק, אבל הבכי עצמו לא יוצא. הוא תקוע איפשהו בין הגרון לבית החזה. בקהילות היהודיות זה היה הרגע של המקוננת.
אני חושבת הרבה על האישה הזאת, המקוננת, שהייתה לה בקהילה שליחות מיוחדת. היא לא הייתה זמרת במובן הרגיל, היא ידעה לתת קול למה שכולם מרגישים ולא מצליחים לומר. אישה שעמדה ליד המוות, ליד החורבן, ליד השבר, ופתחה לאנשים את הלבבות לבכות.
כבר בירמיהו, בתוך נבואות החורבן, מופיע הפסוק המטלטל: "וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה". קראו לנשים שיודעות לבכות, שיודעות לפתוח את שערי הדמעות לכולנו. קראו לחכמות. מצודת דוד מפרש שהמקוננות באות "לעורר קינות ויללות", והחכמות הן אלה שיודעות לסדר "אמרי עצבון רוח ויגון", כדי להדאיב את נפש השומעים. כלומר, זה לא היה סתם פרץ רגשי – זו הייתה חוכמה, אומנות, מלאכה, שליחות נשית עתיקה.
גם במשנה רואים עד כמה המקום שלהן היה ממשי בתוך הקהילה. רבי יהודה אומר שאפילו עני שבישראל, כאשר הוא קובר את אשתו, "לא יפחות משני חלילים ומקוננת". כלומר, גם כשאין כמעט כסף, גם כשהחיים מצומצמים, יש משהו בסיסי בכבודו של אדם ובכבודו של האבל: שיהיה מי שייתן לקהילה קול לבכי.
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן