החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. "איפה הבכי?" היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות.

שליחות נשית עתיקה

יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו מסתובבות איתו ימים שלמים, שנים שלמות, עם הילדים, עם הכביסות, עם כל מה שצריך להחזיק, אבל הבכי עצמו לא יוצא. הוא תקוע איפשהו בין הגרון לבית החזה. בקהילות היהודיות זה היה הרגע של המקוננת.

אני חושבת הרבה על האישה הזאת, המקוננת, שהייתה לה בקהילה שליחות מיוחדת. היא לא הייתה זמרת במובן הרגיל, היא ידעה לתת קול למה שכולם מרגישים ולא מצליחים לומר. אישה שעמדה ליד המוות, ליד החורבן, ליד השבר, ופתחה לאנשים את הלבבות לבכות.

כבר בירמיהו, בתוך נבואות החורבן, מופיע הפסוק המטלטל: "וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה". קראו לנשים שיודעות לבכות, שיודעות לפתוח את שערי הדמעות לכולנו. קראו לחכמות. מצודת דוד מפרש שהמקוננות באות "לעורר קינות ויללות", והחכמות הן אלה שיודעות לסדר "אמרי עצבון רוח ויגון", כדי להדאיב את נפש השומעים. כלומר, זה לא היה סתם פרץ רגשי – זו הייתה חוכמה, אומנות, מלאכה, שליחות נשית עתיקה.

גם במשנה רואים עד כמה המקום שלהן היה ממשי בתוך הקהילה. רבי יהודה אומר שאפילו עני שבישראל, כאשר הוא קובר את אשתו, "לא יפחות משני חלילים ומקוננת". כלומר, גם כשאין כמעט כסף, גם כשהחיים מצומצמים, יש משהו בסיסי בכבודו של אדם ובכבודו של האבל: שיהיה מי שייתן לקהילה קול לבכי.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שער הדמעות הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאחר כשעה וחצי, כשהמופע הסתיים ונפלטתי בחזרה לרחובות תל אביב, הודיתי בליבי לעורכת ששלחה אותי לשם, ונזכרתי בפסוק "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ושמחה". שלמה המלך כנראה לא תיאר לעצמו שאפשר ללכת לשניהם ביחד. גם להבין משהו על הסופיות והארעיות של החיים, וגם לצחוק עליהם. יש משהו מלא עוצמה באנשים שהשמיים נפלו עליהם ועדיין מצליחים למצוא את האירוניה ברגעים הקטנים ולעשות מהם בדיחה.

את המופע מנחה יעל שבח, שנכנסת בחן לצלילי השיר "אתה חייב למות עליי", ומציגה את עצמה ואת הבאים אחריה. ראשון עולה ברק רודל, שאמו נפטרה בפתאומיות מדום לב – נציג השכול האזרחי שלכאורה "לא נחשב". הקהל רועם מצחוק בין השאר כשהוא מספר על אביו שנאלץ לפתע ללמוד לבשל ועל שאלותיה התלושות של הסטאז'רית לפסיכולוגיה. 

שאר המופיעים עולים בזה אחר זה ויורים גם הם פאנצ'ים. היו שם יחיאל פיש, שאחיו נהרג בחודש השני של מלחמת חרבות ברזל, וגם שרית גומז, דנה שחייני ומיכל קסטן קידר, אלמנות צה"ל, וחן מור, שאביה נהרג בצבא ואחיה נרצח ב'ברנוער'. 

כל אחד מהם תיאר בכישרון אנקדוטות לא מדוברות שאף תסריטאי לא היה מעלה על דעתו – כמו רגע הדפיקה בדלת, שבו מגיע איש צבא שלא מוכן ללכת כי יצא לחופשת שחרור ואשתו לא רוצה אותו בבית, כיצד מנציחים על ידי מתכון כשיקירך בקושי בישל, ומה קורה כשחברה לשעבר שלא הכרת מגיעה לשבעה כדי לספר על חוויותיה עם בעלך לפני שהכרתם.

טיפול בהומור 

"הרעיון להעלות את המופע 'מה נפל עליי' התחיל בעקבות השבעה באוקטובר", מספרת יעל שבח. "כשהתחילה המלחמה, כל אחד מאיתנו חיפש מה הזהות שלו בתוך המצב הזה ואיך הוא יכול להועיל. די מהר השתבצתי במשבצת של ניחומי אבלים, בעיקר של אלמנות, מהסיבה הפשוטה ששם הרגשתי שיש לי מה לתרום".

יעל כיתתה את רגליה בניחומי האבלים, אך לא עשתה זאת לבד. "פתחנו קבוצת ווטסאפ שקוראים לה 'סיירת אלמנות ואלמנים', והיו בה הרבה אלמנות ואלמנים ותיקים שלקחו חלק בפרויקט של ללכת ולנחם".

בזמנו, כשהגיעו אלייך אלמנות לניחום אבלים, הרגשת שזה חיזק אותך? 

"כן. זה נתן הרבה כוח, ולכן הבנתי שזה יכול לתת כוח גם לאחרים. מהר מאוד זה קיבל הד חיובי מאוד, ואז ידעתי שצדקתי. מעניין שזה נתן הרבה כוח גם לאלמנות ולאלמנים שהלכו לנחם".

יעל היא חברה טובה של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנהרג בצוק איתן, והמלחמה הנוכחית חיברה ביניהן אפילו יותר. "היינו משוגעות ומטורללות לגמרי בתקופה הזאת, בגלל שמסביב היה שכול בלי הפסקה כל הזמן", יעל משחזרת.

סא"ל דולב קידר עם מיכל ובתם

באחת הפעמים מיכל אמרה ליעל בצחוק שהיא מפנטזת על קבוצות תמיכה, אבל עם הומור, עם גורי אלפי במקום עובדים סוציאליים. ואז, רגע לפני האזכרה של בעלה של יעל, היא שלחה למיכל הודעה. "כתבתי לה: 'יש לי רעיון, אולי נרים מופע של משפחות שכולות מכל הסיפורים שיש לנו מניחומי האבלים?' מיכל, השותפה המושלמת לפשע", צוחקת יעל, "ישר אמרה: 'מגניב, רעיון טוב, אבל איך נעשה את זה?' התחלנו לדשדש בזה. יותר השתעשענו בזה בראש מאשר הבאנו את זה לאמירה מעשית, אבל ברגע שהרעיון נשתל לי בראש, לא הצלחתי להשתחרר ממנו".

"כולנו מאוד אוהבים הומור, והומור שחור", מצטרפת לדברים בחיוך מיכל, ומשתפת שאצלה ההומור היה נוכח כבר מההלוויה. "יצא שאמרתי משהו חצי מצחיק בהלוויה. לפניי הספיד דן הראל, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. תוך כדי ההספד הוא סיפר את פרטי האירוע שלא הכרתי אז – שהיו שני ג'יפים, ג'יפ ראשון של המ"פ, והמ"פ עצר ודולב עקף אותו ואז הוא חטף טיל. אני לא ידעתי את זה, אז כשהתחלתי את ההספד שלי זה היה משהו כמו 'אהובי וכו", ואז – 'אבל אם הייתי יודעת מראש מה שדן אמר אז אולי הייתי כותבת הספד אחר'".

הרעיון של המופע התחיל להתגלגל כשיעל שיתפה אנשים שהיא מכירה והתייעצה עם קומיקאים כמו אמיר מויאל, חברתה הניה שוחט ורשף שי מ'ארץ נהדרת' האם יהיה למופע כזה קהל. "כולם הדהדו לי שזה הדבר הכי גאוני שאני יכולה להעלות על הדעת ושאני אלך על זה", היא נזכרת. 

במסגרת סיבוב השיחות היא התקשרה גם לרביטל ויטלזון יעקבס, שהפכה את החזון למעשי. "היא אמרה לי: 'מצוין, לכי על זה, מה הבעיה?' עוד לא הספקתי להתייחס לשאלה, והיא המשיכה: 'טוב, תפתחי יומן, אני סוגרת לכם שני תאריכים ב'צוותא', ורוצי על זה'. הרעיון היה עדיין בוסרי, אבל פתאום כשהיה לי הגב של רביטל והדחיפה מצד כולם, התחלנו להתקדם במהירות".

היא פרסמה פוסט ובו שאלה מי מעוניין לספר על השכול שלו מזווית קומית, והייתה בהלם מכמות התגובות שהציפו אותה. "זה היה מטורף", היא מתארת, "היה לי תאריך למופע בעוד חודש וחצי והיה צריך להתחיל להתכונן. פניתי לחלק מאלה שפנו, בנינו קבוצה קטנה, ואמרתי להם שכל אחד יתחיל לעשות שיעורי בית, לכתוב כמה שיותר סיפורים מצחיקים מהשבעה ובכלל". 

צילום: דאפי ספונר

אני שואלת את יעל אם הסטנדאפ מאפשר לדבר על דברים שהם לא היו מדברים עליהם בשגרה. "אנחנו מדברים שם על הכול", היא מאשרת. "באופן אישי, אף אחד מאיתנו לא בוחל באמצעים, כולנו משתמשים בהומור כדי להתמודד. המופע הוא סוג של מסגור שאומר: אוקיי, אנחנו נחצה פה עכשיו את כל הגבולות בתוך המסגרת של הקומדיה, נצא מכל מה שאתם מכירים, ואחרי זה נחזור להיות אנשים נורמליים שמתאבלים בדרך הנכונה, המקובלת. לדבר על הדפיקה בדלת שדנה שחייני מדברת עליה זה לדבר על הטאבו הישראלי, ואתה לא יכול לצחוק על זה בשום סיטואציה אחרת של אנשים רגילים". 

מיכל, מה המופע שינה אצלך?

"גיליתי מה שקצת ידעתי – שאני מאוד אוהבת לעמוד על הבמה, ועושה את זה לא רע בכלל, אם יורשה לי להעיד על עצמי", היא מחייכת בכנות. "זה לא הניע אצלי איזשהו תהליך. יש כאלה שזו הפעם הראשונה שהם שמספרים בקול את הסיפורים ונזכרים בדברים, אבל אני כל השנים עסקתי בזה. 

"מה שכן, השבעה באוקטובר העיף אותי חזק מלהיות בצד של האלמנה שצריכה עזרה – לצד המטפל, כי לא הייתה ברירה, כולנו עברנו לצד המטפל, וזה עשה לי טוב מאוד. כשהלכתי להלוויות, למשל, הלכתי לאחראי בית העלמין ממשרד הביטחון ובדקתי איתו שהכול מאורגן, והלכתי לתת מחמאות לקציני נפגעים שירגישו טוב".

הנצחה לכל דבר 

המפגש על הבמה הוא מפגש ישראלי של כל קצוות הקשת הדתית והפוליטית הישראלית, מה שניכר גם בלבוש ובצורת הדיבור של המשתתפים. כך למשל, מיכל מספרת על הבדיחה של יחיאל פיש על "העליונים והתחתונים" – הומור דתי שהיא לא הכירה – שהפכה לבדיחה האהובה עליה. 

חשוב לציין שמאחר שמנעד המופיעים מגוון, בדיחות מסוימות עלולות לעורר אי־נוחות בצופה הדתית. עם הזמן התוכן דויק ועודן, אולם יעל מבהירה שהיא מודעת לכך שהמופע אינו מתאים לכל הקהלים. "הומור שחור הוא נישה, והומור שחור שבא ממשפחות שכולות הוא נישה בתוך נישה. אנחנו יודעים את זה ומקווים להרחיב את היריעה ולהפוך את זה לקצת יותר מקובל חברתית. זה סטארטאפ ישראלי שהיה יכול להיוולד רק בנסיבות הספציפיות האלה.

"לצד זה שאנחנו מודעים לחריגות שבזה", היא מחדדת, "היינו רוצים שזה יפסיק להיות נדיר, ויתחיל להיות יותר שגור. כמו שיש בכי, שהוא ידוע ומוכר וכולם משתמשים בו כדי להתאבל, יש גם צחוק, ובשני האופנים אנחנו מקבלים אמפתיה. וזה מה שמשפחות שכולות מחפשות – אמפתיה, קשר, חיבוק. זאת הדרך שלנו להגיד שאנחנו רוצים שיחבקו אותנו בדרך שלנו". 

יעל ומיכל לא עוצרות, וחושבת כיצד ניתן לפתח את המופע לכיוונים נוספים. "אני ממש מקווה שיהיו לזה הדים ואדוות, ואני חושבת איך להוסיף לתחום גם מכיוונים אחרים. חן אביגדורי אוהב לומר – 'זאת הנצחה לכל דבר ועניין'. אז הייתי רוצה שתחת המותג 'מה נפל עליי' תהיה איזושהי פלטפורמה להנצחות מסוג הומוריסטי". 

מקום לכאב

"אצלי החיבור למופע הגיע ממקום קצת שונה", מספרת חן מור, אחת המשתתפות במופע, שאביה נהרג באסון צאלים כשהייתה פעוטה, ואחיה ניר, שהיה האדם הכי קרוב אליה, נרצח ב'ברנוער'. 

"תמיד אהבתי הומור שחור, וגם ניר, אבל החיבור למופע התחיל דווקא כשלפני שנה וחצי פוטרתי מהעבודה האחרונה שלי", היא משתפת. "ניהלתי את המותג 'ניקול', ובגלל צמצומים בחברה פוטרתי. הלכתי ממש סמוך לפיטורין לריטריט של מיתוג אישי, ואחת המרצות נתנה משימה להציג את עצמנו – לכאורה הכי פשוט בעולם. התחלתי להציג את עצמי, 'היי, אני חן מור', והתחלתי לבכות, כי פתאום לא היה לי טייטל שיבוא אחרי השם שלי. 'היי, אני חן, מנהלת המותג ניקול' זה משהו שהייתי אומרת כל יום, זה נהיה חלק מהזהות שלי, ובאותו רגע משהו בי קצת נשבר. פתאום לא הבנתי מי אני, מה אני רוצה לעשות ומה המקום שלי. אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאני נורא רוצה לדבר על ניר, לספר את הסיפור שלו, ולא ידעתי מאיפה להתחיל".

הטלטלה שעברה הובילה אותה ללכת לסדנה שבה בונים הרצאה על סיפור החיים שלך, "ובפעם הראשונה אחרי 14 שנים ממש התמודדתי עם המוות של ניר, עברתי דרך הכאב, בכיתי אותו, דיברתי על האשמה, באמת עברתי את ההתמודדות, אבל זה לא התחבר לי להרצאה. תוך כדי, נתקלתי בפוסט של מיכל על מופע הסטנדאפ, וזה ישר התחבר לי. ישר ידעתי שזה הדבר".

מה בשבעה באוקטובר פתאום גרם לך לרצות לדבר על ניר?

"זה הציף המון פחדים. בשבועיים הראשונים עמית בעלי יצא למילואים, ומצאתי את עצמי ישנה בממ"ד עם שלושת הבנים שלי, עם סכין מתחת למזרן, עם דלת ממש סגורה, ועם כדורי שינה, כי אחרת אני לא עוצמת עין. סף החרדה והלחץ עולה והכול פתאום צף, כל הדברים ששנים הצלחתי להדחיק, אי אפשר היה להדחיק אותם יותר. הכאב הכי גדול בחיים שלי זה האובדן של ניר, ולא התמודדתי איתו מעולם, פשוט הדחקתי אותו וחשבתי שיהיה בסדר. וכשניסיתי להיזכר, גיליתי שבגלל ההדחקה אני גם לא זוכרת ממנו המון דברים".

לכתיבת הקטע שלה במופע הוצמדה חן לרשף שי ('קופה ראשית', 'ארץ נהדרת', 'מועדון לילה' ועוד). "הוא אחד הכותבים הכי מוערכים בארץ", היא אומרת, "זה התחיל מזה שפשוט דיברנו. סיפרתי לו קצת את סיפור חיי ואת הדברים שעברתי, וכל מיני סיטואציות הזויות שקרו. למשל שהלכתי לבנק לקבל ירושה, ואז הבנקאי שאל אותי למה זה לא עובר לאבא שלי, עניתי לו שאבא שלי נהרג בצבא ואני יתומת צה"ל, והוא אומר לי 'אהה… זה היה ממש מזמן'. פתאום אני מוצאת את עצמי מתנצלת, 'טוב, סליחה שזה לא מהשבעה באוקטובר'. אלו אירועים אבסורדיים שבאמת קרו, ורשף בעצם עזר לי לקחת אותם ולפאנצ'ץ' אותם, להצחיק אותם, להפוך אותם לכתיבה קומית".

היה משהו שהמופע חידש להם לגבייך? 

"אני חושבת שכששמעו אותי מדברת על הכאב בפודקאסטים או כשהתראיינתי – דווקא שם זה יותר חידש להם. כי אני תמיד הלכתי למקום הקליל והמצחיק, ודווקא כששמעו אותי מדברת על הכאב ועל התחושה של הלבד, על חוסר האונים וחוסר המשמעות, הם יותר הופתעו לגלות את זה עליי מאשר הקטעים שאני צוחקת בהם".

גם חן מספרת על קשר אמיץ עם החברים לקבוצה. "זה באמת מיוחד לשמוע פתאום עוד אנשים מדברים על זה וצוחקים על זה. אני זוכרת מהמפגש הראשון את דנה שחייני, שלא הכרתי קודם, ואמרתי לעצמי 'הבחורה הזאת מצחיקה!'

"בהתחלה הסתכלתי על חלק מהחבר'ה, ויש לכאורה פער תרבותי שמיד קופץ, אבל מהר מאוד הכול השתטח, ונוצרה חבורה מאוד מאוד מגובשת. אם אחד המופיעים לא מגיע זה מורגש. יש משהו בהרכב הזה שהוא מאוד שלם. בא לי שזה יימשך לנצח".

צילום: דאפי ספונר 

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט "את הכאב כולם מכירים, אבל את הצחוק עליו לא כולם מכירים" הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהעולם מתהפך אנחנו נפגשות עם יעל, טל וייזל ואני, בבוקר חורפי בביתם שזה עתה שופץ בחוות גלעד. הבית מבריק ומטופח ומלא בתמונות שאימא של יעל איירה בכישרון יוצא דופן. רבות מהן של אב המשפחה שכבר איננו איתנו. באופן אירוני, התמונות מכניסות חיות מיוחדת לבית הנעים.
עוד לפני שהתהפך עליהם עולמם הם התכוננו להרחיב את הבית, כדי שיהיה מספיק מרווח להכיל את ששת ילדיהם, אך לאחר הרצח נותרה יעל לבדה עם תוכניות הבנייה. למרות הקושי היא המשיכה בבנייה המתוכננת, שארכה כמה חודשים.
"היה פה הרבה בלגן", היא משחזרת, "אבל מי שעבד פה בשיפוץ היו כולם חברים של רזיאל והייתה רגישות מאוד גדולה". לאורך כל תקופת השיפוץ עמדה יעל בכבוד ובאומץ, אבל בחנוכת הבית היא לא נכחה.
"לא הייתי בחנוכת הבית. ברחתי. המחשבה שאני אהיה פה בלעדיו הלחיצה אותי".

סמל בעל כורחה, יעל שבח. צילום: שירן כהן

יעל היא אישה אמיצה. מי שעוקב אחריה בפייסבוק או בטורים שהיא מפרסמת בעקביות מתוודע לאישה שאינה חוששת לחשוף את רגשותיה ומשבריה, אלמנה שמגדלת לבדה שישה יתומים קטנים בני שנה עד 11 , ומתגעגעת לאישהּ, כמו גם את האמונה החזקה והעוצמה הרבה שהיא מתאמצת להחזיק בהן מאז הפכה לסמל בעל כורחה. אך גם צחוקה המתגלגל תדיר לא מצליח להסתיר את עיניה מלאות הגעגועים.

בטבעיות גדולה
היא נולדה בצרפת לאב רופא משפחה ולאם עקרת בית ומתנדבת בעזר מציון. כשהייתה בת שמונה הם עלו ארצה והשתקעו בכפר סבא. היא למדה באולפנת אמנה והדריכה בבני עקיבא. בשעות הפנאי התנדבה בעמותת 'שמחה לילד' לילדים חולים. רזיאל, מי שיהיה לימים בעלה, התנדב בעמותת 'קו לחיים', והם נפגשו לראשונה במהלך טיסה לטורקיה עם החניכים שלהם, במסגרת עמותת 'חברים לרפואה' שהייתה אז בחיתוליה ואיגדה תחתיה כמה עמותות. "שם נוצר בינינו קשר חברי. הוא מבחינתו סימן אותי כמטרה. הוא היה מאוד חד עין, אבל אני הייתי עוד ילדה קטנה, בת 20 בסך הכול". הם נפגשו הרבה והוא אפילו הכיר את הוריה ואחיה, אבל ליעל עוד לא נפל האסימון שלזאת ייקרא חיזור.
"גילינו שאנחנו מאוד דומים והיה לנו הרבה מן המשותף. דיברנו המון. יום אחד הוא פתאום שאל אותי – למה שלא נתחתן?", היא צוחקת, "באמת לא הייתה סיבה שלא, אז רק היינו צריכים לביים איזה דייט רשמי, בשביל ההורים. ההורים שלי כבר הכירו אותו מצוין, הייתה שם טבעיות גדולה בינו ובין המשפחה שלי". בחודש מרחשוון, כשהם נושקים לגיל 21 , הם התחתנו. לאחרונה חגגה לבדה 12 שנות נישואין.

מה היה כל כך דומה ביניכם?
"שנינו היינו מאוד פעילים, וכמו שהוא הגדיר את זה: לא היינו אפורים. תמיד בלטנו, בכל מקום שהגענו אליו. לא היינו אנשים פרטיים, אלא כלליים".
"במקרה של בעלי, בשבת שהייתה לעילוי נשמתו, הגדרנו אותו בכך שהוא נתן את המאה אחוז שלו בכל מקום שבו הוא היה. הוא היה אבא ובעל, רב ואברך, לומד לדיינות, מתנדב במד"א, שוחט, מוהל – ואת הכול הוא עשה במאה אחוז שלו. הייתה לו היכולת להתמסר לדברים לחלוטין", היא מתארת ומוסיפה: "זו תכונה אנושית. אפשר להיות כזה, הוא לא היה מלאך".

עשה את הכול במאה אחוז שלו. יעל ורזיאל ביום חתונתם. מתוך האלבום המשפחתי

פרידה לא רשמית
ערב לפני הרצח הם עוד הספיקו לצאת לדייט בבית קפה בפתח תקווה. כשחזרו לכפר סבא, בצעד נדיר, למרות השעה המאוחרת והעובדה שהיו מלווים בתינוק כבן חצי שנה, הם עלו לבית הוריו של רזיאל כדי לקחת את הילדים, וישבו איתם לזמן איכות. רק קרוב לחצות יצאו עם כל הילדים בחזרה הביתה.
היו אלה ימי טבת המאפירים, והרב רזיאל הי"ד היה נוהג בימים המועדים בתענית דיבור. כך היה גם בצוהרי היום שלמחרת, כאשר הגיע הביתה מן הכולל כדי לקחת את הרכב בדרכו לבדיקת תינוק שמל בתל אביב. "בדרך כלל כשהוא בתענית דיבור הוא פשוט בא, לוקח את הרכב והולך. אבל הפעם, הייתי עם הילדים בגן השעשועים ואני פשוט זוכרת את הרגע הזה – הוא עשה לנו שלום וחייך ואנחנו עמדנו כל המשפחה ועשינו לו שלום כולנו במשך כמה רגעים. זו הייתה תמונה חזקה שנצרבה אצלי".

איך הסתדרת עם תעניות הדיבור שלו?
"בסדר גמור", היא מחייכת, "תמיד חברות היו שואלות אותי את זה, ותמיד צחקו עלינו שאני מבינה כל מה שהוא אומר גם בלי לדבר. הייתי מנהלת איתו שיחה גם אם הוא לא היה נוכח, זו יכולת נשית כזאת…", היא צוחקת, "הייתי רבה איתו ומתפייסת איתו, וכשהוא היה חוזר אני הייתי כבר בפיוס".
בליל הרצח, כשכל הילדים כבר היו במיטות, התקשרה יעל לבעלה כדי לראות מדוע הוא מתעכב.
"זה היה כ"ג טבת, שמונה בערב, ואני כמחנכת בדיוק הזנתי ציונים למחצית. היה אמור להיות אצלנו בבית שיעור תורה, אז התקשרתי לראות איפה הוא. הוא אמר לי: "ירו בי, אני בכניסה לחוות גלעד".
היא ניתקה את השיחה ובכוחות לא לה התקשרה למד"א ולקבוצת החירום מהיישוב, בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו יותר ממה שכבר שמעו.
"אתה פשוט עובד על אוטומט", היא מסבירה.
השמועות על רב אהוב ומוכר שנורה עשו להן כנפיים, ועם ישראל התגייס לתפילות. אך בשעה תשע וחצי בערב כבר פורסם בכלי התקשורת כי הרב רזיאל שבח עלה בסערה השמימה.
"ישבתי שם בבית החולים, אישה צעירה עם תינוק יונק, רגע אחרי ה'שמע ישראל' ו'ברוך דיין האמת', את רוצה עוד רגע עם עצמך, ופתאום צריכה להתעסק עם שאלות שגם המבוגר בעולם לא היה רוצה להתעסק איתן, כמו איפה את רוצה לקבור אותו או איפה תרצי שתתקיים השבעה.
"ופתאום הייתה לי תובנה. הסתכלתי על כל הסיטואציה ממבט חיצוני ואמרתי לעצמי – יש לך פה הזדמנות לא להשאיר את זה שלך. לסמן את זה כמשהו כללי, לאומי. יכולתי לבחור. ואני זוכרת את הרגע שאמרתי ליוסי דגן (ראש מועצת שומרון, ע"א) : 'אני רוצה שיקברו אותו בחוות גלעד, אבל אני לא רוצה לריב'. ידעתי שאני הולכת פה למשהו לאומי גדול, האבל כבר לא היה פרטי שלי".

יעל וילדיה באנדרטה לזכרו של רזיאל בחוות גלעד. צילום: מירי צחי

באותן שעות כאובות ישבו בבית הכנסת בחוות גלעד אנשי היישוב בהלם. אף אחד לא הכין אותם לרגע שבו ירצחו את הרב של היישוב ומשפחות של תושבים, אך אנשי היישוב לא ידעו את נפשם.
"לא היה להם מי שיניע אותם לפעולה, עד הרגע שבו הם שמעו שאמרתי שנקבור אותו כאן. באותו הרגע לא נשאר גבר אחד בבית הכנסת. כל אחד הלך לביתו להביא את הטורייה שלו, המעדר, טרקטור, מלט, כלי עבודה".
בתוך לילה אחד הוקם בית העלמין של היישוב.
כאשר הגיע הנשיא ריבלין לניחום אבלים, ביקשה ממנו יעל להסדיר את היישוב.
"במהלך כל ימי השבעה עבדו פה טרקטורים. עבדו פה יותר מעשרה כלים כבדים בו זמנית, גם בלילה. מי שלא גר פה לא יבין את ההתרגשות. עד אז היו הרבה צווי הפסקת בנייה, לא הרשו להכניס טרקטור ליישוב. זה היה אמביוולנטי בטירוף – מצד אחד אנחנו בתוך שבעה, באבל חמור, ומצד שני יש פה בנייה מטורפת, גאולה היסטורית. אין לי מספיק מילים לתאר כמה שזה היה מדהים, שהצלחנו לתעל את העוצמות האלה לדברים בעלי משמעות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן 

הפוסט בשבח המקום הופיע לראשונה ב-פנימה.

"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו ויש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה."

יש בשירים וניגונים משהו מאוד מחבר ועצמתי. תמיד חלמתי שאצליח להלחין משהו פעם בחיים.
אני אוהבת לשיר, אני אוהבת לשמוע שירים מכל גווני הסגנונות ואני מעריצה את האמנות הזו. מאז ומתמיד.
השבוע, בע"ה חל היום בו זכיתי להלחין את מנגינת חיי החדשה.

השבוע, לפני 12 שנה. לא עבר הרבה זמן עד שהתחלתי באמת להבין איזה שיר מתחיל להתנגן לו בבית החדש שהקמנו. באופן סמלי, גם ראשי התיבות שלנו הוא 'שיר' (שבח- יעל- רזיאל).
הבית הזה שהקמנו, היה כולו מנגינה אחת ארוכה. לפעמים שמחה מאוד, לפעמים מהירה, לפעמים איטית, לפעמים כועסת, לפעמים עצובה. אבל היה בה משהו שנמשך מתחילתה. במן הרמוניה פשוטה ומאוד מובנת.

על ההזמנה שלנו בחתונה הטבענו את הפיוט "וביום שמחתכם שיר מהללאל" ואולי זה בעצם מה שקישר בין כל שלבי הלחן הקסום הזה שהתהווה. השיר היה כולו מוכוון להלל את ה'. בין בשמחה ובין בצער. תמיד ידענו שאנחנו עם הפנים למעלה. מלחינים את מנגינת חיינו. בתמימותי חשבתי שהלחן הייחודי הזה, כנראה יימשך עוד כמה נצחים או לפחות 120 שנה. והוא פתאום נגמר. המלודיה המהממת הזו הפסיקה לפתע.

ניגון מיוחד של הלב

ובהתחלה זה צרם לאוזן. זייף. הציק מאוד. גם היום זה עדין צורם. עדין קטוע. תקוע. אבל איכשהו מדי פעם מבליחים להם כמה צלילים חדשים, עדינים וחלשים. שמנסים לייצר שיר חדש. שיר המשך ליצירה הקודמת. וכשאני מקשיבה לה אני מזהה זה את אותו הלל ושבח לה' שלא עזב מעולם. שתמיד ליווה את צעדיי.
אני עדין מתקשה להאזין לה. לאותה מנגינה חלושה.

אבל אני יודעת. באמונה שלמה, שיום יום. לפני כסא הכבוד. מלאכי השרת מנגנים אותה, בכלי שירם. ומרעידים בה עולמות עליונים. ביחד עם עוד ניגונים ושירים מרטיטי לב שיעוררו את השכינה הקדושה. ובבוא היום, הקולות והברקים יבקיעו שערים. והגואל יבוא.
בקרוב ממש.

הפוסט את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני שנה בערך הייתה לנו סדנא של הצוות באולפנה, אחת השאלות שנשאלנו בסדנא הייתה "מה ממלא אותך?"
היינו צריכים לענות שני דברים; משהו שממלא אותי גשמית, פרקטית ומשהו שממלא אותי רוחנית.

בתקופה ההיא, ימי התום והפשטות. בהם צרותיי הגדולות ביותר היו חשבון הבנק שלי או איפה נהיה בשבת, הרגשתי ששאלה זו משמחת אותי מאוד. ידעתי בדיוק מה המילוי הרוחני שלי, וימים ספורים קודם גם גיליתי מה ממלא אותי גשמית. מילוי רגעי כזה, נעים וטעים.

הרוחני היה שעת לימוד קבועה עם רזיאל בעלי הי"ד, למדנו יחד את ספר במדבר עם ספרה של נחמה ליבוביץ ז"ל. אציין במאמר מוסגר, שאמנם רזיאל היה תלמיד חכם גדול ואני הייתי מורה שלמדה ולימדה המון, איכשהו אף פעם לא מצאנו שעה ללמוד בה יחד. יותר מזה, בפעמים שאכן ניסינו למצוא משהו ללמוד במשותף זה תמיד החזיק שבוע גג שבועיים. ולימוד משמעותי ממש לא הצלחנו לקיים עד אז.
אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שפשוט לא היה לנו טריגר ללמוד יחד, אני למדתי בצד שלי את החומר שהייתי צריכה או שרציתי ללמוד והוא למד את שלו. זה לא שהנושאים בהם התעסק לא עניינו אותו או להיפך, רק שלהקדיש לזה שעה פשוט לא התחבר לנו.

באותה השנה הייתי צריכה הרבה עזרה בהבנת החומר בספר במדבר כדי ללמדו כמו שצריך בכיתה ורזיאל נענה לאתגר, כי ספר במדבר לדבריו, לא היה שגור בפיו כמו שאר הספרים.
התחלנו את הלימוד, ואפשר לומר שמיד התאהבתי מחדש.
התאהבתי בלימוד, התאהבתי בספר במדבר, התאהבתי בשעה הזו שלנו והתאהבתי בבעלי מחדש.

רגעי חסד בלתי נשכחים. הרב רזיאל ז"ל עם המשפחה

המילוי הגשמי היה מעט פשוט יותר. כמה שבועות קודם לכן, יצא שוקולד חדש מבית עלית- שוקולד בלונדי קרמל ומלח. השוקולד הזה היה מבחינתי גאונות מופלאה ומושלמת. על כל ביס התענגתי והתמלאתי (גשמית ופיזית. מאוד.)

והנה, כמעט שנה חלפה מאז אותו סיעור מוחות, לסיכום חצי שנה של עבודת הוראה.
כמה דברים השתנו מאז, איך החיים התהפכו מצד אחד למשהו. דברים רבים כבר לא קיימים בגלל שהוא בעצם כבר איננו. אבל המילוי הגשמי נשאר ועודנו.
בתקופות הקשות הוא היה לי לתמיכה אמיתית, כי ביננו, אין כמו שוקולד. ואני לא בררנית בקטעים האלה.

על המילוי הרוחני אני עדין עובדת. אני לא משלה את עצמי שאצליח אי פעם למצוא איזה תחליף ראוי לאותם רגעי חסד בלתי נשכחים, אבל בהחלט מגיע לי למצוא מענה כלשהו שימלא אותי ברמה הרוחנית.

כמעט שנה עברה.

הפוסט שוקולד במילוי מתוק עצוב הופיע לראשונה ב-פנימה.