מכירות את זה שאתן פותחות מגזין ,מדפדפות בפייסבוק או באינסטגרם ורואות נשים רזות ויפות שיופיין מרגיש לך רחוק כל כך מאיך שאת, חברותייך ובנות משפחתך נראות?
האם שמת לב איך הדבר משפיע על מצב רוחך?
הגיוני. הוכח כי חשיפה לתמונות במגזינים מביאה לעלייה במצב רוח שלילי ואי שביעות רצון מהגוף (Tiggman&Macgill,2005). לרוב, מה שאנחנו רואות זה נשים בהירות, יפות, רזות לעיתים באופן קיצוני ובתת משקל. הן תמיד לבושות בבגדי מעצבים שנמכרים בהון עתק, מאופרות בכבדות ולבסוף, אם זה לא מספיק, התמונות גם עוברות "ריטוש"- בפוטושופ – הצרת היקפים, העלמת קמטים, תוספת שיער ועוד כיד הדמיון הטובה.

בלחיצת עכבר משתנה המראה החיצוני עד שהדוגמניות מתקשות לזהות את עצמן. ובאופן אבסורדי מייחלות להיראות כמו ההיא בתמונה. בסופו של התהליך, אנחנו והבנות שלנו נחשפות לתמונות " מושלמות" ולא מציאותיות כאלה ומאמצות לעצמינו באופן לא מודע את האמונה שכך אישה אידאלית צריכה להראות.
המרחק בין המציאות שלנו, כנערות,כנשים ובטח אמהות אחרי לידות הולך וגדל והתסכול יחד איתו בעצם הצפייה שלנו בתמונות של נשים שמהוות אחוז קטן מהאוכלוסייה וראייתן כברביות חסרות כל פגם. באופן אוטומטי ולא מודע אנחנו משוות.

השבוע שמעתי את מעין קרת בהרצאה לנערות במסר יפה שעלינו לאמץ לעצמנו: שכל אחת תאמץ מודל יופי קרוב למי שהיא, שדומה לנתונים הבסיסים שנולדתי איתם ולא להילחם במשהו ששונה ממני ובלתי אפשרי להשגה. מישהי שדומה לנו בצבע העור, במבנה הגוף, בסוג השיער אם זה תלתלים או חלק, וכך לא נתאמץ לשנות את עצמינו ולחיות בתסכול אינסופי.

בהפקה זו אפשר לראות נערות מתוקות ואמיתיות, שונות זו מזו. עברנו יחד דרך בשיח על דימוי הגוף שלנו וראיה ביקורתית על מה שאנחנו רואות וצורכות ברשתות החברתיות, העיתונות והמדיה. בתמונות הנערות פשוט – נערות. ביופיין הטבעי ,לבושות בבגדים חמים ומותאמים למזג האוויר, בגדים האהובים עליהן שהן בחרו ומציגות בפשטות את היופי בנערוּת.
מאחלת לנו כחברה שיותר ויותר נערות ונשים יחשפו ליופי הפשוט והמגוון הזה ותחלחל בהן ההבנה שגם הן יפות בדיוק כפי שהן ❤

צילום: טלי לוי – גוונא

הפוסט נשים קטנות: הפקת אופנה לנערות הופיע לראשונה ב-פנימה.

והנה, פתאום, משהו השתבש. אירוע מיוחד מחזיר אותך אחורה, מפגש נדיר עם חברת ילדות העלה באוב הרגלים ישנים, עוגה אחת החריבה את כל המבנה המפואר שבנית.
או אז צפים ועולים רגשות של צער, כאב ותסכול. תחושות האשמה, הבושה והאכזבה עולות ומציקות שוב. אנו מחריבות את ביתנו, שורפות את ההיכל ויוצאות לגלות מרה וארוכה. איך נישמר מהחרבת ההישגים שעמלנו עליהם ביזע ודמעות?
כיצד נאפשר לעצמנו להמשיך בתהליך השינוי למרות הנפילות שבדרך? יציבות או תקיעות?

הדבר הראשון שראוי לזכור הוא ששינוי הוא תהליך קשה ומייגע, גם אם הוא שינוי לטובה. אחד הגורמים לקושי של התהליך הוא המנגנון ההישרדותי הטבוע בנו, מנגנון השואף לשמירה על איזון, ברובד הפיזי והנפשי. ברובד הפיזי המנגנון הזה נקרא מנגנון ההומאוסטזיס.
תפקידו לדאוג שהגוף יוכל לשמור על סביבה פנימית יציבה, למרות השינויים שחלים בסביבה החיצונית. כך למשל, בין אם נהיה עכשיו בבומביי באקלים של 50 מעלות או באנטרקטיקה באקלים של מינוס 40 מעלות, חום גופנו יישמר הודות לתהליכים ביולוגיים בגופנו כמו הזעה, שינוי קוטר כלי הדם ועוד.
ברובד הנפשי, על דרך הטבע, הנפש מבקשת לשמר את המצב הקיים ולשמור על איזון פנימי ויציבות. כל אדם נורמלי לא רוצה להשתנות. שמירה על יציבות דואגת לשפיותו של האדם, ומאידך – לא מאפשרת לו להשתנות. בעוד שברובד הפיזי שמירה על המצב הקיים מבטיחה בריאות, ברובד הנפשי היא מבטיחה תקיעות. הרי מטרתנו היא להתפתח, להשתנות ולהשתכלל, וכל אלה כרוכים לעיתים בביצוע שינוי. הנוחות הכרוכה בהישארות במוכר ובידוע, גם אם הוא מזיק, מונעת מאיתנו להתקדם, לגלות צדדים חדשים באישיותנו ולהשתנות. לסלוח לעבריינית שבי.

לצמוח בכל יום ובכל רגע מחדש. תמונת אילוסטרציה מתוך shutterstock

אחת הפרשנויות היפות ששמעתי למילה עבריין היא שעבריין הוא מי שסוחב איתו את העבר. כל מהות התשובה היא התחלה מחדש, היטהרות מכל חטאינו ומכל הזיכרונות הכרוכים בהם. מי שלא מסוגל להניח את העבר במקומו ולחזור להווה מתוך מקום חדש, נקי ומלא באמונה שמעתה יכול להיות אחרת – משול לעבריין. מי שלא מסוגל לסלוח לעצמו ממילא לא נסלחים לו חטאיו.
שמו של חודש אב מרמז לנו על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינינו ובין אבינו שבשמיים. לא משנה מה יעשה הבן – לעולם הוא יישאר בנו של אביו. הביטוי “בני אתה היום ילדתיך“ טומן בחובו את ההתחדשות הכרוכה בהתמקדות בהווה. מה שהיה היה. היום הוא יום חדש, הרגע הוא רגע חדש. אל לנו לאחוז בהרגלים ובדפוסים של העבר, שמשאירים אותנו כפי שהיינו ומונעים מאיתנו להתחדש. נופל וקם מסופר שמיד אחרי שריפת ההיכל עברו חכמים ליד בית המקדש וראו שועל יוצא מקודש הקודשים. בעוד שכולם נשאו קולם בבכי, רבי עקיבא היה מצחק מפני שראה לנגד עיניו את בניית הבית השלישי. בכך מלמד אותנו רבי עקיבא סוד גדול: יש בכוחנו להתאושש אחרי שהכול נחרב, להתחיל מחדש אחרי שהקודש חולל ולשמוח תוך כדי.
חייו האישיים של רבי עקיבא היו רצופי אכזבות ומפלות, אלא שבסיפור חייו הוא מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי. גם המשברים הקשים ביותר לא שוברים אותו. עשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו, בר כוכבא שהכזיב, חורבן הבית והגזירות הקשות – כל אלה מלמדים אותו שכל מה שעושה הקב“ה – לטובה הוא עושה. רבי עקיבא שוחק בראותו את החורבן משום שהוא רואה את התמונה השלמה. במעשה זה הוא אומר שבתוך הגלות טמונה הגאולה. תמונת השועל שיוצא מקודש הקודשים היא חלקית, זמנית, חולפת. יש תמונה רחבה יותר ועלינו להתבונן ממרחק כדי לראות אותה.

אז קדימה, גם את יכולה. קומי עורי, התנערי מעפרך. אל תתמקדי בחורבן, אל תשליכי את כל הישגייך בגלל נפילה אחת. לכי כמה צעדים אחורה והביטי בתמונה הכללית, במה שבנית, בהישגים שהשגת, ששום נפילה זמנית לא באמת יכולה להחריב. למדי להיכשל בלי להתאכזב אלא מתוך שחוק,
והמשיכי לבנות.

הפוסט על עליות וירידות הופיע לראשונה ב-פנימה.