"השלמנו זה את זה כהורים"

את שמחת תורה חגגו מיתר וידידיה אליהו ברמת גלעד. זה היה החג הראשון שחגגו בביתם החדש ביישוב, שאליו עברו מצפת. "בבוקר הבנו שמשהו קורה. ידידיה הדליק את הטלפון וראה שחיפשו אותו, ולקראת צאת החג נסע".
ההורים של מיתר גרים בעוטף עזה, והדאגה במהלך החג התמקדה בהם. במוצאי החג שמעו שהם בסדר. "אחרי שידידיה התגייס דאגתי לו, אבל גם שמחתי בשבילו, כי הוא רצה להיות שם. היה מתח באוויר, היה ברור שייכנסו לעזה, אבל לא היה ברור מתי".

מיתר (26) נשארה בבית עם שתי הילדות, בנות 3 ושנה וחצי. שגרת המילואים גייסה אותה להתמקד בעשייה ובתפעול הבית. "הייתי צריכה לתפקד במקום שנינו, כי ידידיה אבא מעורב מאוד". במקביל היא התחילה עבודה חדשה כאחות בבית החולים מאיר, כשהיא נושאת בטן הריונית של חודש חמישי. "מאוד שמחתי שאני בהריון, בלי קשר למלחמה שמחנו בזה מאוד, והיה גם משהו נוח בלהיות בהיריון במלחמה, משהו משמח לחכות לו. כשידידיה התגייס דאגתי בעיקר לו ולילדות, וההיריון פחות העסיק אותי". שבוע אחרי הכניסה לעזה, ידידיה נהרג.
"הכרנו כשהייתי בת 20", מיתר מספרת. "למדתי במדרשה במצפה רמון וחברה הכירה בינינו. הייתה לו חופשה מהצבא ונפגשנו יום אחרי יום, ואמרתי לשדכנית, אני מתחתנת איתו. אני שמחה שיצא לי להגיד לו בחייו שהוא הנס שלי, שלא הייתי מוצאת מישהו שככה מתאים לי, שמרגיע אותי והעוגן שלי. החבר הכי טוב".
איזה אבא הוא היה?
"אבא מסור ומעורב. את הכול עשינו יחד והיו תחומים שהתחלקנו בהם, הוא היה יותר סבלני ממני, והשלמנו את ההורות אחד עם השני. היו לנו הרבה דיונים איך יהיה כשהן יגדלו, ונהנינו יחד מהשלב שבכל שבוע ילד מצליח לעשות משהו חדש ואתה מוקסם מזה. זה אחד הדברים שקשים לי היום, לחשוב איך הוא היה מתלהב לראות את זה, איך הוא מפסיד…"

לתרום חיים

הבית של משפחת אשחר ממוקם בקצה היישוב שדמות מחולה, משקיף אל הנוף עם פרגולה מזמינה. "סוף סוף הרדמתי אותם", מחייכת צוף (28) בעייפות, ואנחנו מתיישבות לדבר.
בשמחת תורה נערן בכלל התאושש מתרומת כליה, אבל כשהגיעה הקריאה הוא לא חשב פעמיים והתייצב מיד בצפון, כשצוף נשארת בבית עם בארי וקדם, בני 3 ו־6, והיא עצמה בתחילת היריון. כשהבינו בצבא שהוא לאחר תרומת כליה החזירו אותו הביתה, אבל הוא התעקש להשיג אישור ולהצטרף ללוחמים.
"הזמן במילואים עבר בטוב", משחזרת צוף. "בהתחלה נערן היה יכול לתקשר, דיבר עם הילדים בטלפון וסיפר להם סיפורים על הטנקים. אני הייתי מחנכת, והשתדלנו לשמור על שגרה טובה. אחרי שלושה שבועות דופקים בדלת ומבשרים על הפציעה. זה היה מצב אנוש, אבל הם אמרו לי 'קשה'. מחכה לי מונית שלוקחת אותי לבית החולים, ואני כל הדרך בתפילות, מבקשת נס".

ככה נפתח שבוע של המון תפילות ואינסוף מעשים טובים. "ביממה הראשונה התפללתי לנס, ובימים שאחר כך פשוט התפללתי לרחמים, שה' יהיה איתנו". בשבוע שבו נערן התנדנד בין חיים למוות, עם ישראל פגש את צוף בבקשת התפילות עליו, בניגונים הרבים סביב מיטתו, ובגדלות הנפש שלה אחרי פטירתו, כשביקשה להתפלל להצלחת השתלות איבריו שנתרמו לחולים.
את חושבת הרבה על הלידה?
"כן. השתתפתי בבוקר שערכו לאלמנות בהיריון וזה טלטל אותי. בלידות הקודמות הייתה לי חוויה מטורפת, אבל עכשיו? זה לא יהיה טבעי כמו בפעמים שעברו".
כשנערן נהרג ההיריון עוד לא היה ניכר, ולדברי צוף, זה היה מורכב. "הטוב בזה הוא שהיה לי זמן לעכל ולהבין את מה שלפניי. הלידה תתרחש בסוף, עברתי תהליך עם התחושות והיום אני במקום אחר לגמרי, מחכה לחוות את הלידה בכל כולי, לכאוב, להיות שם. בהתחלה הייתי מוטרדת איך להנכיח את נערן בלידה, עכשיו ברור לי שהוא יהיה שם. שער הלידה, שער החיים ושער המוות הם אותו שער".
בשלושים לנערן צוף הרגישה תנועות ראשונות של העובר. "זה היה חזק מאוד בשבילי. וזה השיח שלי עם העובר, שיח של אמונה. הנשמה ידעה אילו הורים לבחור. הנשמה לא תכיר את אבא בפועל, אבל אבא זה משהו ששייכים אליו גם בלי שמכירים. ברובד הפסיכולוגי זה חוסר, ברור. זה יהיה חוסר תמידי. אבל ברובד האמוני ברור לי שזה מה שמיועד לעובר הזה".
איך הילדים לקראת הלידה?
"מתרגשים ממש. תהיה התחדשות בבית, הם מדברים עם העובר ומחכים לו". צוף משתפת בכנות שהם חיכו והתפללו לכל ילד שיבוא. "עוד כמה ימים היינו אמורים לחגוג שמונה שנות נישואין. יש לי חברות שבשמונה שנים זכו ללדת כבר כמה וכמה ילדים. אבל הכול מושגח, במבט לאחור אני רואה את החסד שהיה בהמתנה הזו".
אני שואלת את צוף על האבא שנערן היה. היא פותחת את הטאבלט המשפחתי ומספרת על אבא נינוח שכמעט ולא כעס על ילדיו. "כשהוא למד לרבנות הוא היה מקפיד להגיע להשכיב את הבן לישון. הוא לא הסכים שהילדים ילכו לצהרון, הוא אמר: נראה לך שאני אלמד תורה כשהם רואים סרטים בצהרון? ואני ממשיכה עם זה, זה מייצב לנו את הבית".

שליחות למען הכלל

בליל שמחת תורה אירחה משפחת שמיר בביתה שבחוות יאיר עשרה זוגות חברים לארוחה חגיגית. מוקדם בבוקר התעוררה רויטל (29) לקול צפצופי ווטסאפ בלתי פוסקים. "כשהטלפון התחיל לצלצל והייתה גם הודעה מכיתת הכוננות, הייתי בטוחה שיש אירוע ביטחוני ביישוב. מוטי התעורר והתארגן". מוטי היה רב־סרן בקבע, מ"פ בסיירת גולני ולפני תפקידו הבא כסמג"ד. הם שומעים שיש אירוע בדרום, ומוטי מבין שחסרים שם כוחות. "הוא עולה על מדים, לוקח תפילין, אני מחבקת אותו, קוראת ללביא מהחדר, הם נפרדים, לביא שואל אותו – אבא, תחזור היום? ומוטי עונה לו שאולי עוד כמה ימים".

מוטי עובר באלקנה אצל הוריו לקחת ציוד צבאי שהיה אצלם, ואמו מנסה להניא אותו מלהדרים עד שיקראו לו, בפרט כשיש לו אישה בהיריון וילד. "אבל הוא היה נחוש לנסוע ויצא. בדרך הוא מקפיץ טלפונית מפקדים נוספים של גולני. הם מנסים לעקוף את כביש הדמים, אבל גם בכביש העוקף הם פוגשים נופלים בדרך. חוברים אליו קצינים והם מקימים כוח מאולתר, הורגים הרבה מחבלים, ומחליטים לנסוע לקיבוץ רעים". מוטי והכוח שלו היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לאזור. הוא חבר לרבש"ץ הקיבוץ, שהכווין אותם לשכונת הצעירים, והם החלו בחילוץ של לכודים מהבתים. כשהוא נפצע מרסיסים בפנים, הוא עבר מלחימה לפינוי פצועים, ובשעות הללו הציל חיים רבים.
"בשעה 11 מוטי מתקשר אליי, כי יש חשש לחדירת מחבלים אצלנו ביישוב, וזו השיחה האחרונה שלנו, מתוך הדאגה שלו אלינו באמצע הלחימה. בערך ב־1 הוא עוד התקשר לרבש"ץ היישוב שלנו וניסה לרמוז לו שהמצב קשה ושצריך לרדת דרומה, והרבש"ץ מסר לי ד"ש ממנו".
במוצאי שמחת תורה רויטל ובנה לביא בן הארבע וחצי מתקשרים לאבא מוטי, ללא מענה. "השכנה שלי, שבעלה נלחם עם מוטי, מעדכנת שבעלה נפצע, ואני מתנצלת שאני מפריעה לה. בבוקר אנחנו שוב שולחים לו סרטונים, השכנה מספרת שהם לחמו בקרבות גבורה מטורפים, אבל לא מספרת יותר". רויטל פותחת בחיפושים אחרי מוטי. היא מבררת בקרב נשות גולני מי שמעה מבעלה, ומבינה שהכאוס עוד בעיצומו.
"יש עדיין קרבות בבארי ובשדרות, וברור לי שכשהוא יוכל, הוא יתקשר. גם המשפחה סביבי מתחילה לדאוג. בשני בערב אני מתחילה כבר ממש לא להרגיש טוב והתחושות שלי קשות. אני בחיפושים אחרי מוטי, ומתחילה להבין שמחר נקום למציאות אחרת. לביא נרדם במיטה של אבא, וחמש דקות אחר כך דפקו לי בדלת".
הבשורה הקשה מצאה את רויטל בחודש השישי להריונה. "זה היריון אחרי טיפולים, היריון יקר מאוד שחיכינו לו הרבה שנים. כל הזמן חשבתי על זה שזה היריון שאני לא יכולה לאבד, פחדתי שכשיבואו לבשר אני אדמם מרוב כאב והעובר ייפגע. רופאה שהגיעה חיזקה אותי ואמרה – את חווה את הכאב הכי חזק בעולם, אבל את לא פוגעת בעובר.
"כמטופלת פוריות יש קושי במהלך השנים לראות נשים בהיריון", אומרת רויטל בכנות, "אמרתי לעצמי כשאהיה בהיריון לא אלטף לעצמי את הבטן ליד אנשים, כדי לא להקשות על מי שבדרך. אבל בשבעה זה מה שעשיתי – חיבקתי את הבטן, והרגשתי שחלק ממוטי, מהחיים שלו, בתוכי.
"היו לנו כמה חודשים שזכינו ליהנות מההיריון הזה יחד. יום למחרת השבעה עשיתי את הסקירה, היה לי קשה אבל הייתה לי הבנה שיש לי שומר מלמעלה. האחות במוניטור אמרה לי שגם אם קורה הנורא מכול, כל השאר לא נעלם. אני צריכה לדאוג לעצמי, לדאוג לעובר. זה היה משפט שהייתי צריכה לשמוע. ובכל זאת היה לי קשה ליהנות מההיריון הזה, שכל כך חיכיתי לו". חודש לפני הלידה נפתחו פורומים של אלמנות המלחמה שבהיריון, וארגון המיילדות הצמיד לכל הריונית שתי מיילדות שילוו אותה עד הלידה, במהלכה וגם אחריה. רויטל מציינת שזו הייתה תמיכה משמעותית מאוד.

מאיפה את ממלאת מאגרי כוחות? מאיפה תעצומות הנפש?
"בחרנו יחד בחיי שליחות. שנינו היינו קצינים, אני השתחררתי מהצבא רק אחרי הלידה של לביא, בדרגת רב־סרן. זה הבית שהקמנו. לא דמיינתי שאהיה בסיטואציה כזאת, לא דיברנו על זה, אבל ברור לי שמוטי היה יוצא שוב לקרב. אני מרגישה שאני שואבת את הכוחות ממנו, מהמסירות שלו לאורך כל השנים, מהבית שהערכים שלו הם מדינת ישראל ומסירות בשביל עם ישראל, שהצבא קודם לפעמים לאישה ולילדים".
הקול של רויטל מלא ביטחון. "אני רואה דבר גדול בזה שהוא נפל במקום שנקרא רעים, במקום שהתושבים בו מאוד שונים מאיתנו בחיים ובתפיסות". מבחינתה זוהי הרעות שכל כך אפיינה את מוטי בחייו.
בימים אלה היא מעבירה הרבה הרצאות, ומדברת על הגיבור שהיה לא רק במותו, אלא על חיי היומיום בגבורה. חשוב לה להוסיף מילה גם לנשות הקבע: "זו בחירה לא קלה ללכת לשירות קרבי, מפסידים הרבה מחיי המשפחה, אבל ההבנה שיש דברים גדולים שצריך לתרום בהם היא הדבר הכי גדול".

"חלק ממנו חי בתוכי"

אביה, אז בת 20, תושבת טפחות, ידעה שכשיבוא האחד, הוא יבוא. היא רק לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר. "הכול התגלגל מהר מאוד, בצורה שהפתיעה גם אותנו", היא משחזרת את סיפור היכרותה עם בעלה, יהונתן לובר, "בפגישה החמישית החלטנו להתחתן. מהרגע הראשון שראיתי אותו, ישר ידעתי שזה הוא. רק חיכיתי שגם הוא יבין שזו אני", היא מחייכת מתוך ענן הזיכרונות. "אחרי הדייט הראשון הייתי חולה עם חום מהלחץ שהוא לא ירצה, אחר כך התברר שגם הוא אמר לעצמו שזה יהיה או וואו, או כואב. בדיעבד זה היה גם וואו וגם כואב".
עברו מאז כמעט שנתיים של נישואין. כשאני פוגשת את אביה לראשונה היא בת 22, תושבת יצהר, אמא לנחמן ישראל ובהיריון מתקדם. את יהונתן איבדה בחודש טבת האחרון, כשהייתה בחודש השמיני.

מה נותן לך כוח בימים האלה?
"הבן שלי", היא מחייכת. "פיזית, לקום ולחיות ולצחוק איתו, בצורה הכי פשוטה. יש חיים לידי כל הזמן, ויש חיים בתוכי, לא הכול הלך עם יהונתן, חלק ממנו ומהזוגיות ממשיך פה לקרות, וזו מתנה גדולה. בתוכי, באופן הכי חי, יש חלק ממנו. למה זה קרה? כי הוא נשמה גדולה, ויש לו צו 8. אני מאמינה שהוא עובד שם למעלה חזק מאוד, והם לא הולכים לוותר על המערכה, הוא ממשיך להילחם, ואנחנו כאן למטה מחכים לתוצאה, למשיח", היא אומרת, חדורת אמונה.
ולמרות הכול, בסוף הלידה הקרבה מסומנת ביומן. "אני מנסה להתכונן ללידה, ומרגישה שלא קשור עכשיו ללדת. הזמן עצר, אז איך התאריך מתקרב?"
כשאני שואלת את אביה אם יש זיכרון מהלידה הקודמת שהיא רוצה לקחת איתה ללידה הקרבה, היא עונה מיד. "סרטון שיהונתן צילם עם נחמן אחרי הלידה, ואומר לו 'זה אבא, אני כל כך שמח שבאת אלינו'. אני אשמיע את זה בלופים לתינוק החדש. אני רוצה להרגיש אותו איתי בלידה, לעצום עיניים חזק ולדעת שהוא יהיה שם".

ללדת בלעדיך

חודשיים עוברים, ואני נפגשת איתן שוב, והפעם כולן יחד. מיתר כבר ילדה את בנה פורת אביה, רויטל מחזיקה את התינוקת אורי, ואביה את אמציה הקטן. צוף עם בטן גדולה של סוף היריון.
אביה מערסלת את אמציה שדומה כל כך לאביו. "הלידה הייתה בעיקר כואבת", היא משחזרת, "יחסית מהירה, אבל בלי אפידורל. הרגשתי שכל הכאב הפנימי יוצא דרך הפיזי. הרגשתי שכל מילה שאני אומרת היא דו־משמעית. כל 'די' זה על הלידה וגם על האובדן, הכול יחד.
"הייתי רק עם המיילדת, רציתי ללדת לבד", היא משתפת. "באמת לא היה אפשר להכניס מישהו אחר. לפני הלידה הייתי עסוקה באיך יהונתן יהיה איתי, ולהביא תמונות בתיק הלידה. אבל ברגע האמת פשוט באתי ללדת, לא פתחתי את התיק ולא הוצאתי כלום, רק המיילדת שמה לב בסוף הלידה שמהתיק הציצה התמונה של יהונתן, והעיניים שלו הביטו בנו".

לקראת סוף הלידה התחוור שהיה קשר בחבל הטבור שלא זיהו קודם. "אם זה היה מתהדק עוד טיפה זה היה אסון, רק כשהוא יצא המיילדת ראתה את הנס. ברגע הזה הייתה לי השלמה שיהונתן היה למעלה ושמר כל הזמן. יש פה קשר, יהונתן קשור אלינו, הכול קשור והכול נס. כמה שכואב וכמה שקשה, קיבלתי אותו במתנה".
לפרידה משלב ההיריון והלידה אביה נותנת דימוי של בלון שמתפוצץ. "מסתיים תהליך ארוך של היריון שהתחלנו יחד, ואני מתחילה שלב חדש בלגדל משפחה שגדלה וקטנה בו־זמנית. קניתי עגלת תאומים, זאת הבנה שמחלחלת שאני אחת על שניים. זה לעבור יום ועוד יום. האתגר האמיתי הוא לא הטכני, זה בנפש, הוא חסר".
בידיה של מיתר שוכב פורת אביה שכמעט ונרדם. את הלידה המורכבת והטעונה היא רצתה לעבור במים. "ליוו אותי שתי מיילדות מדהימות שציוותו אליי מארגון המיילדות, אודליה וסמדר. הן היו איתי כל הלידה וגם אחריה". חוץ מהן מיתר לא רצתה מלווים נוספים. הרגע שבו ירדה הנשמה לעולם התרחש בשבת. "היה בזה משהו מאוד חזק. יש הרבה זמן לעכל ולנוח לפני שכל העולם יודע". מיתר הביאה איתה תמונות של ידידיה שנתלו בחדר הלידה וליוו את הרגעים העוצמתיים.
היא משתפת בקושי של בחירת שם לתינוק לבד, עם כל השאלות שצפות – להנציח את שם האב בשם התינוק? להתייחס למשמעויות אחרות? איך מחליטים? אביה ורויטל מהנהנות ומודות על כך שהספיקו לדבר על השם עם בן הזוג לפני נפילתו, דבר שהקל את התהליך.
"ידידיה לא היה מתייעץ עם רבנים על בחירת שמות, אבל היה לי קשה לבחור לבד", מספרת מיתר. היא התייעצה עם הרב יצחק גינזבורג ועם הרב איל יעקובוביץ', שהיה רבו של ידידיה בישיבת ההסדר בצפת.
מיתר חשבה שהברית בשבת תהיה משפחתית ומצומצמת, אבל מצאה את עצמה מוקפת בעם ישראל שבאו וביקשו להיות חלק מהמעמד. "אני מבינה את הרצון להיות חלק ולבוא, ומצד שני זה הדגיש עד כמה זו לא ברית רגילה, עד כמה זה אירוע חריג". וזה אכן היה שונה. מעמד ברית שבו האם מברכת את הברכות על הלידה וממלאת את תפקידו של האב, הבליט ביתר שאת את החוסר.

באופן מפליא ומיוחד, שלושת התינוקות דומים בדיוק לאבות שלהם, וזה בולט לעין. הסלון מלא בעגלות, מוצצים, שמיכות קטנות, שיחות קטנות, דיבורים על היריון ולידה – כל מה שמבשר חיים. דיסוננס שקשה לתפיסה. בין הקפה לצילומים הן מדברות על פעילויות ואירועים המוצעים לילדיהן הגדולים יותר, ורק קהל היעד המוגדר – משפחות שחוו שכול וטרור – מעיד כאלף עדים רועמים שזה מועדון שאף אחד לא רצה להתקבל אליו, וכל הפינוקים והמתנות שבעולם לא יפצו על החלל.
רויטל מכסה את אורי בתה שנרדמה. "החלטתי ללדת איפה שילדתי את לביא, הגדול שלנו", היא מספרת. "להרגיש כאן את מוטי, שהיה איתי בלידה הקודמת. החלטתי שבסוף אני רוצה ללדת לבד. חברה הסיעה אותי לבית החולים, וילדתי עם שתי המיילדות שליוו אותי ועם תמונה של מוטי, דיברתי איתו הרבה, כשברקע פלייליסט של שירים שבחרתי.
"קראתי לה אורי", היא משתפת בבחירה. "אצל לביא חשבנו לקרוא אור או אורי, זה שם שמוטי מאוד אהב ורצה. היא אור גדול בחושך, והתפילה היא שאור ה' יזרח לנו בימים האלה.
"בהיריון הרגשתי שהיא ממש מקשיבה. כל פעם שדיברתי על מוטי היא בעטה. הדמות של מוטי נוכחת בבית, לביא ואני מדברים עליו הרבה, ואני מזכירה ללביא שהוא יספר את זה לאורי כשתגדל. ברור לי שהם יגדלו בבית שמח, שבוחר בחיים, ואבא מוטי תמיד יהיה נוכח. מותר גם לכאוב ולבכות, וזה אפילו חשוב, אבל בסוף הנה אורי הגיעה אלינו, וגם מתוך החושך אפשר להאיר ולצמוח".

צילום: ענבל למברגר
איפור: נועה יודייקין, ספיר נודלמן

הכתבה המלאה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נולדות מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהעולם מתהפך אנחנו נפגשות עם יעל, טל וייזל ואני, בבוקר חורפי בביתם שזה עתה שופץ בחוות גלעד. הבית מבריק ומטופח ומלא בתמונות שאימא של יעל איירה בכישרון יוצא דופן. רבות מהן של אב המשפחה שכבר איננו איתנו. באופן אירוני, התמונות מכניסות חיות מיוחדת לבית הנעים.
עוד לפני שהתהפך עליהם עולמם הם התכוננו להרחיב את הבית, כדי שיהיה מספיק מרווח להכיל את ששת ילדיהם, אך לאחר הרצח נותרה יעל לבדה עם תוכניות הבנייה. למרות הקושי היא המשיכה בבנייה המתוכננת, שארכה כמה חודשים.
"היה פה הרבה בלגן", היא משחזרת, "אבל מי שעבד פה בשיפוץ היו כולם חברים של רזיאל והייתה רגישות מאוד גדולה". לאורך כל תקופת השיפוץ עמדה יעל בכבוד ובאומץ, אבל בחנוכת הבית היא לא נכחה.
"לא הייתי בחנוכת הבית. ברחתי. המחשבה שאני אהיה פה בלעדיו הלחיצה אותי".

סמל בעל כורחה, יעל שבח. צילום: שירן כהן

יעל היא אישה אמיצה. מי שעוקב אחריה בפייסבוק או בטורים שהיא מפרסמת בעקביות מתוודע לאישה שאינה חוששת לחשוף את רגשותיה ומשבריה, אלמנה שמגדלת לבדה שישה יתומים קטנים בני שנה עד 11 , ומתגעגעת לאישהּ, כמו גם את האמונה החזקה והעוצמה הרבה שהיא מתאמצת להחזיק בהן מאז הפכה לסמל בעל כורחה. אך גם צחוקה המתגלגל תדיר לא מצליח להסתיר את עיניה מלאות הגעגועים.

בטבעיות גדולה
היא נולדה בצרפת לאב רופא משפחה ולאם עקרת בית ומתנדבת בעזר מציון. כשהייתה בת שמונה הם עלו ארצה והשתקעו בכפר סבא. היא למדה באולפנת אמנה והדריכה בבני עקיבא. בשעות הפנאי התנדבה בעמותת 'שמחה לילד' לילדים חולים. רזיאל, מי שיהיה לימים בעלה, התנדב בעמותת 'קו לחיים', והם נפגשו לראשונה במהלך טיסה לטורקיה עם החניכים שלהם, במסגרת עמותת 'חברים לרפואה' שהייתה אז בחיתוליה ואיגדה תחתיה כמה עמותות. "שם נוצר בינינו קשר חברי. הוא מבחינתו סימן אותי כמטרה. הוא היה מאוד חד עין, אבל אני הייתי עוד ילדה קטנה, בת 20 בסך הכול". הם נפגשו הרבה והוא אפילו הכיר את הוריה ואחיה, אבל ליעל עוד לא נפל האסימון שלזאת ייקרא חיזור.
"גילינו שאנחנו מאוד דומים והיה לנו הרבה מן המשותף. דיברנו המון. יום אחד הוא פתאום שאל אותי – למה שלא נתחתן?", היא צוחקת, "באמת לא הייתה סיבה שלא, אז רק היינו צריכים לביים איזה דייט רשמי, בשביל ההורים. ההורים שלי כבר הכירו אותו מצוין, הייתה שם טבעיות גדולה בינו ובין המשפחה שלי". בחודש מרחשוון, כשהם נושקים לגיל 21 , הם התחתנו. לאחרונה חגגה לבדה 12 שנות נישואין.

מה היה כל כך דומה ביניכם?
"שנינו היינו מאוד פעילים, וכמו שהוא הגדיר את זה: לא היינו אפורים. תמיד בלטנו, בכל מקום שהגענו אליו. לא היינו אנשים פרטיים, אלא כלליים".
"במקרה של בעלי, בשבת שהייתה לעילוי נשמתו, הגדרנו אותו בכך שהוא נתן את המאה אחוז שלו בכל מקום שבו הוא היה. הוא היה אבא ובעל, רב ואברך, לומד לדיינות, מתנדב במד"א, שוחט, מוהל – ואת הכול הוא עשה במאה אחוז שלו. הייתה לו היכולת להתמסר לדברים לחלוטין", היא מתארת ומוסיפה: "זו תכונה אנושית. אפשר להיות כזה, הוא לא היה מלאך".

עשה את הכול במאה אחוז שלו. יעל ורזיאל ביום חתונתם. מתוך האלבום המשפחתי

פרידה לא רשמית
ערב לפני הרצח הם עוד הספיקו לצאת לדייט בבית קפה בפתח תקווה. כשחזרו לכפר סבא, בצעד נדיר, למרות השעה המאוחרת והעובדה שהיו מלווים בתינוק כבן חצי שנה, הם עלו לבית הוריו של רזיאל כדי לקחת את הילדים, וישבו איתם לזמן איכות. רק קרוב לחצות יצאו עם כל הילדים בחזרה הביתה.
היו אלה ימי טבת המאפירים, והרב רזיאל הי"ד היה נוהג בימים המועדים בתענית דיבור. כך היה גם בצוהרי היום שלמחרת, כאשר הגיע הביתה מן הכולל כדי לקחת את הרכב בדרכו לבדיקת תינוק שמל בתל אביב. "בדרך כלל כשהוא בתענית דיבור הוא פשוט בא, לוקח את הרכב והולך. אבל הפעם, הייתי עם הילדים בגן השעשועים ואני פשוט זוכרת את הרגע הזה – הוא עשה לנו שלום וחייך ואנחנו עמדנו כל המשפחה ועשינו לו שלום כולנו במשך כמה רגעים. זו הייתה תמונה חזקה שנצרבה אצלי".

איך הסתדרת עם תעניות הדיבור שלו?
"בסדר גמור", היא מחייכת, "תמיד חברות היו שואלות אותי את זה, ותמיד צחקו עלינו שאני מבינה כל מה שהוא אומר גם בלי לדבר. הייתי מנהלת איתו שיחה גם אם הוא לא היה נוכח, זו יכולת נשית כזאת…", היא צוחקת, "הייתי רבה איתו ומתפייסת איתו, וכשהוא היה חוזר אני הייתי כבר בפיוס".
בליל הרצח, כשכל הילדים כבר היו במיטות, התקשרה יעל לבעלה כדי לראות מדוע הוא מתעכב.
"זה היה כ"ג טבת, שמונה בערב, ואני כמחנכת בדיוק הזנתי ציונים למחצית. היה אמור להיות אצלנו בבית שיעור תורה, אז התקשרתי לראות איפה הוא. הוא אמר לי: "ירו בי, אני בכניסה לחוות גלעד".
היא ניתקה את השיחה ובכוחות לא לה התקשרה למד"א ולקבוצת החירום מהיישוב, בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו יותר ממה שכבר שמעו.
"אתה פשוט עובד על אוטומט", היא מסבירה.
השמועות על רב אהוב ומוכר שנורה עשו להן כנפיים, ועם ישראל התגייס לתפילות. אך בשעה תשע וחצי בערב כבר פורסם בכלי התקשורת כי הרב רזיאל שבח עלה בסערה השמימה.
"ישבתי שם בבית החולים, אישה צעירה עם תינוק יונק, רגע אחרי ה'שמע ישראל' ו'ברוך דיין האמת', את רוצה עוד רגע עם עצמך, ופתאום צריכה להתעסק עם שאלות שגם המבוגר בעולם לא היה רוצה להתעסק איתן, כמו איפה את רוצה לקבור אותו או איפה תרצי שתתקיים השבעה.
"ופתאום הייתה לי תובנה. הסתכלתי על כל הסיטואציה ממבט חיצוני ואמרתי לעצמי – יש לך פה הזדמנות לא להשאיר את זה שלך. לסמן את זה כמשהו כללי, לאומי. יכולתי לבחור. ואני זוכרת את הרגע שאמרתי ליוסי דגן (ראש מועצת שומרון, ע"א) : 'אני רוצה שיקברו אותו בחוות גלעד, אבל אני לא רוצה לריב'. ידעתי שאני הולכת פה למשהו לאומי גדול, האבל כבר לא היה פרטי שלי".

יעל וילדיה באנדרטה לזכרו של רזיאל בחוות גלעד. צילום: מירי צחי

באותן שעות כאובות ישבו בבית הכנסת בחוות גלעד אנשי היישוב בהלם. אף אחד לא הכין אותם לרגע שבו ירצחו את הרב של היישוב ומשפחות של תושבים, אך אנשי היישוב לא ידעו את נפשם.
"לא היה להם מי שיניע אותם לפעולה, עד הרגע שבו הם שמעו שאמרתי שנקבור אותו כאן. באותו הרגע לא נשאר גבר אחד בבית הכנסת. כל אחד הלך לביתו להביא את הטורייה שלו, המעדר, טרקטור, מלט, כלי עבודה".
בתוך לילה אחד הוקם בית העלמין של היישוב.
כאשר הגיע הנשיא ריבלין לניחום אבלים, ביקשה ממנו יעל להסדיר את היישוב.
"במהלך כל ימי השבעה עבדו פה טרקטורים. עבדו פה יותר מעשרה כלים כבדים בו זמנית, גם בלילה. מי שלא גר פה לא יבין את ההתרגשות. עד אז היו הרבה צווי הפסקת בנייה, לא הרשו להכניס טרקטור ליישוב. זה היה אמביוולנטי בטירוף – מצד אחד אנחנו בתוך שבעה, באבל חמור, ומצד שני יש פה בנייה מטורפת, גאולה היסטורית. אין לי מספיק מילים לתאר כמה שזה היה מדהים, שהצלחנו לתעל את העוצמות האלה לדברים בעלי משמעות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן 

הפוסט בשבח המקום הופיע לראשונה ב-פנימה.