כל כמה זמן זה קורה.
הילדים כבר יודעים שיכול להיות שהם לא ישנו בלילה כי האזעקה תעיר אותם והם ייאלצו ללכת למרחב המוגן. הם כבר יודעים כמה שניות צריך לספור עד שישמעו את הבום הגדול וכבר יודעים עם מי צריך לברר איפה נפל הפצמ"ר הפעם.
ויש גם הרבה "כמעטים". לפני חמש דקות הם היו בגן שעשועים ופתאום נפל שם פצמ"ר, אתמול הם היו בבית של חבר ובבוקר שמעו שלחבר הזה כבר אין יותר בית לחזור אליו, ורק לפני שעה הם כמעט ולא הספיקו להגיע לממ"ד.
כמעט וכמעט וכמעט.

מציאות משוגעת שנמשכת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא יודע להגיד מתי היא תיגמר. וזה נראה כאילו הילדים האלו גדלים כל כך מהר כי המלחמה הזאת מבגרת כל כך ומבוגרת כל  כך ומביאה את הפנים הכי מכוערות של המציאות ישר לפרצוף שלהם, והשנים עוברות כל כך מהר ופתאום הם כבר בני 17 והילדות שלהם כבר לא תחזור. היא רק תיצבע בצבע אדום אחד גדול, כי זו הילדות שהם חוו. 

ואני מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה איך אפשר לחיות ככה. איך אפשר לחיות בפחד מתמיד מהפצצה הבאה שתיפול? איך אפשר לחיות בחוסר וודאות כל כך גדול? איך הורים יכולים לצאת לסרט מבלי לפחד כל הזמן שתהיה אזעקה והבייביסיטר לא תצליח להביא את כולם לממ"ד? זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי.

אני מודה, אני לא באמת מכירה "צבע אדום". אני לא מכירה את האזעקות האלו כי גדלתי ברמת הגולן. אני לא מכירה את המציאות הזאת של לרוץ הכי מהר שאפשר כדי לתפוס מחסה. הספיקה לי פעם אחת ויחידה כשהייתי בבית של ההורים שלי בקיץ האחרון ונשמעה אזעקה, כדי שהלב שלי יפסיק לפעום לרגע ואני אבין מה עובר על תושבי הדרום כל כך הרבה שנים.
אינני אשת צבא, והידע שלי בענייני ביטחון המדינה שואף לאפס, ולכן אין לי אף עצה או הערה חכמה להגיד.
הדבר היחיד שיש לי הוא לב שמזדהה עמוקות עם אחיי תושבי הדרום, כך שאני בקושי מצליחה לעבוד או להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות עליהם.

אז החלטתי שבכל ערב שבת, כשאני מדליקה נרות ומתפללת לשלום משפחתי ויקיריי האהובים, אני מוסיפה עוד תפילה אחת קטנה – תפילה לשלומם הפיזי והנפשי של אחיי בדרום. לשלומן כל הנשמות הרכות שסופגות בשבילנו כל כך הרבה וחיות בפחד מתמיד. אני מתפללת שנפשם תהיה חזקה ואיתנה, שלא ידעו עוד פחד, שהדרום האדום היחיד שיכירו יהיה של הכלניות היפהפיות שפורחות אצלם מדי שנה ושחוויות הילדות שלהם ייצבעו בצבעים שמחים וטובים.
כי זה לא מגיע להם.
זה פשוט לא מגיע להם.

הפוסט לדרום באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

להתייחס לכל רגע כמשהו שהוא בשליטתי היחסית. הילה בוסקילה

מה לובשים במצב חירום?
עם מטח הטילים והאזעקות התכופות, מצאתי את עצמי בעל כורחי כמו אמהות דרומיות אחרות מרותקת לביתי עם ילדיי. בהתחלה זה עוד נחמד.
קצת מנוחה, זמן איכות משפחתי, אבל מהר מאוד הריצות לממ"ד, אי הוודאות והמתח הנפשי עשו את שלהם ודורש מחיר כבד ; נפילת מתח, תחושת חוסר אונים ועייפות גדולה.

בתוך כל זה, התחלתי לחשוב שזה בדיוק הזמן לנצל את הכלי של 'סטיילינג תרפי', להיעזר בבגדים שיש לי ולעשות משהו שיעזור להתמודד עם המצב ולהרגיש טוב.
החלטתי שני דברים:
דבר ראשון, אני חייבת לצאת מהפיג'מה המפנקת שלי בהקדם, היא תדרדר אותי רק לשהות ממושכת במיטה ולחוסר מעש, מה שלא ממש עוזר בהתמודדות עם מצבי חירום.
דבר שני, שאני חייבת להתלבש כמו בשגרה, להתאפר, להתקשט בתכשיטים, ללנעול נעליים יפות, לא לוותר על שום פרט. וכך להתייחס לכל רגע, ולכל יום, כמשהו שהוא בשליטתי היחסית.

תרגיל נוסף שעשיתי עם עצמי היה בדמיון (שעובד אצלי שעות נוספות) : חשבתי על דברים שהכי חסרים לי כרגע והייתי רוצה לחזק בעצמי. הבנתי שחסרה לי אנרגיה, תקווה ותחושת ביטחון.
שאלתי את עצמי איזה בגד מייצג עבורי את התכונות האלה ונזכרתי בשמלה שלבשתי להרצאה שממש חששתי ממנה, שמלת מעטפת – שעטפה אותי ברמה הנפשית והפיזית ונתנה לי ביטחון.
השילוב של ההדפס המנומר נתן לי כוח ואנרגיה חייתית, יחד עם הצבע האדום שהזכיר לי שהצבע הזה יכול לשמש גם כקונטציה חיובית.

התמונה הזו בראש נסכה בי ביטחון, וידעתי שכמו שנהניתי ממנה בעבר אני עתידה ליהנות ממנה בקרוב שוב, שהמצב הכאוטי הזה הוא זמני ובסופו תבוא שגרה מבורכת.
בתמונות המצורפות חברותיי ואני ביום כיף בעקבות הזמנתן של 'סטייל גורו' את נשות העוטף לסדנת הסטיילינג המהממת שלהן.

צילום: גלי תורג'מן ורעות כהן

הפוסט כשהתותחים רועמים: מה לובשים בצבע אדום? הופיע לראשונה ב-פנימה.