אשמים אנחנו

כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו ש"האחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות. אם בשנים קודמות התגוננו מפני אשמה, השנה הכינו על חטא ואמרנו שוב ושוב, בנסיבות בלתי נתפסות, "אשמנו". אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול. אם בשנים קודמות היינו צריכים לחפור במשמעות המילה "סליחה", השנה היא ניבטת אלינו מכל תמונת שבוי ברחוב, מכל משפחה שמנסה שוב לקום על רגליה, מכל מפונה מביתו שאנחנו פוגשים בבית הכנסת בשבת.

שני מלכים בכתר אחד

נדמה לי שכאשר רואה הקדוש ברוך הוא את העם שלו מצטער, רוצה שהדברים יקרו אחרת, מתפרק מהעובדה שלא היה טוב דיו, הגם שהשתדל כל כך – הסליחה, כך יסבירו חז"ל במדרש מטלטל, עוברת צד. בבריאת העולם, כשביקשה הלבנה למלוך לבדה, כשלא יכלה לסבול את העובדה שיהיה לצידה עוד מישהו בעולם שיאיר כמותה, היה הקדוש ברוך הוא חייב למעט אותה. "לכי ומעטי עצמך", הוא אמר לה. שני מלכים חייבים לדעת איך להשתמש בכתר אחד. ימנים לצד שמאלנים, חילוניים לצד דתיים. כל זמן שתרצו להקטין צד אחד, תמצאו את עצמכם קטנים גם כן. 

אבל אז, בירח האחרון של השנה, הירח הממועט של ראש חודש אלול תשפ"ד, ירח שניסה להאיר ללוחמים בחושך, ירח שהיה שם עם מוכי הירח, הלומי הקרב, ירח שמרימים אליו עיניים מדי לילה חטופים בעזה ואימותיהם מעבר לגבול. בשנה שבה רואה הקדוש ברוך הוא את פניה של האישה הלבנה שמבכה על בנה, הוא מנסה לפייס אותה: "אתן לך ילדים אחרים, לבנה, כוכבים ממש כמותו!" והיא ממאנת להינחם. "בחגים תיזכרו בו תמיד, החגים ייקראו על שם בנך הקטן", הוא יאמר לה, והיא תמאן להינחם. "לוח הזמנים של העם הזה וסדרי העדיפויות שלו ישתנו בעקבות החיסרון שלך!" הוא יוסיף ויאמר. אבל כשיראה אותה זורחת בעוניה, באזכרת האחד־עשר חודש לחסרונה הגדול, בראש חודש אלול תשפ"ד, הוא יאמר את המשפט שירעיד את העולם: "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי אותה!"

שכינה עמהם

בפסוק נפלא שנקרא בעזרת ה' לפני חגי תשפ"ה הטעונים כתובות המילים המופלאות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… שמה". המפרשים מתחבטים בביטוי "ושב ה'" והרי צריך לומר "והשיב ה'!". "היה לו לומר: והשיב ה' אלוקיך את שבותך. רבותינו למדו מכאן ששכינה כביכול עימהם בצרת גלותם וכשנגאלין, הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם". לפי הפירוש הזה של רש"י, הקדוש ברוך הוא מחכה כביכול להיגאל עימנו ורואה בכאבנו הגדול. כשישובו השבויים, בעזרת ה', הוא כביכול ישוב גם כן. 

הביאו עליי כפרה

אבל רבי נחמן יפסע עוד פסיעה אמיצה קדימה. הוא יאמר לנו: נכון שבשנה הזאת ראיתם אנשים שביקשו סליחה כשאי אפשר היה להבין על מה? ובכן, כך בדיוק יעשה הקדוש ברוך הוא בחודש התשובה, חודש אלול: "ואנו רואים רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חודש, כי הוא חסד גדול. כי איך היינו מרימים פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך? על כן עשה עימנו חסד וקבע יום הדין בראש חודש שאז, כביכול, הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה בבחינת 'הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח', ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה כי על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ולומר 'הביאו עליי' וכו', על כן אין לנו בושה לבקש כפרה כי גם הוא יתברך עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו". 

לפעמים, יחדש רבי נחמן, אמירת המילה "סליחה" דווקא מהצד של הטובים, ולא מהצד של הרעים שהיינו מצפים מהם לסליחה, היא עצמה מעמידה אותנו מול השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, והיא, השנה החדשה, תעמוד מולנו ותבקש סליחה. היא יודעת שחגיה ייראו שונים כל כך, שרבים מילדיה עדיין לא יחגגו בביתם, היא תביט בהם קמים לסליחות ומבקשים עליה שתהיה טובה, ואז, היא עצמה, השנה הבאה, תחזור בתשובה. "סליחה", היא תאמר לנו לתשובת השנה. אני מבטיחה להיות טובה כל כך.

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט תשובת השנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מלווים זוגות להתחדשות. יהונתן ויסכה שומר. צילום: אילה יבגי

"פתח לנו שער בעת נעילת שער", אנו שבים ומבקשים בתקופה זו מדי שנה, בימים של רצון להסיר את כל החציצות ולהיכנס אל קודש הקודשים בטהרה ובנקיות. אך מה קורה כשמרגישים שהשער נעול? האם ישנה דרך להשיב את האהבה ואת הערגה שבין הדוד והרעיה? תקופת אלול היא זמן להתבוננות אישית, אך לא פחות מכך, זמן להתבוננות זוגית.

את הרעיון של אימוץ לוח השנה העברי אל תוך הזרימה של חיי הזוגיות שמעתי מיסכה ויהונתן שומר, שעוסקים זה כשני עשורים בהיבטים שונים של ליווי וטיפול זוגי. "שער הכוונות של האר"י הקדוש הוא הבסיס לתפיסה המחברת את מחזור החגים עם הקשר שבין איש ואישה", פותחת יסכה ומציינת את חוכמת הנסתר, שצמחה ממש בהמשך הרחוב הציורי שבו הם מתגוררים בצפת העתיקה.

"לפי תפיסת האר"י, ראש השנה משול לזמן הפסק טהרה, מה שהופך את ימי אלול לימי ראיית הווסת. זמן הווסת הוא זמן של ויסות, של סתיו, של השלה. זמן שיש בו בקשה למרחק ולהגדרה מחדש של המרחב האישי והזוגי, ויש בו בעיקר הזדמנות למפגש מחודש. האר"י ממשיך וממשיל את יום כיפור ליום הטבילה, יום שמטרתו להסיר חציצות, לבוא פשוטים. חג הסוכות משול לחופה ולשבעת ימי המשתה. שמחת תורה היא חדר ייחוד, איחוד מתוך שמחה".

את הרעיונות הנשגבים מפשיטים בני הזוג למציאות היום יומית, בצורה נהירה ופשוטה ומתוך היכרות קרובה עם האתגרים המצויים אצל כל זוג. הם מזמינים ליצירה של זוגיות חדשה בתוך המרחב הקיים. לברוא את ה'יש', אך לא מן ה'אין', אלא מן היסוד שעליו נוסדה הזוגיות מלכתחילה. להזכיר את מה שאולי נשכח בתוך שטף החיים.

"זמן הוא הזמנה". יסכה ברחובות צפת. צילום: אילה יבגי

"זמן הוא הזמנה, והחגים ששוברים את השגרה הם הזמנה ליציאה מהקו ומעבר לתנועה של מעגל ופתיחת שערים חדשים בקשר הזוגי", ממשיכה יסכה, ומדגישה כי היהדות מלמדת אותנו את חשיבות העצירה הזו, גם אם לפרקי זמן קצרים, במטרה להיות מקושרים לתדר המשותף ולהחזיר את האינטימיות אל תוך הקשר. בשפה ייחודית הנשענת על המקורות היהודיים פורסים יסכה ויהונתן את תפיסתם, שהלכה ונבנתה במהלך השנים, בהתבססות על מגוון רחב של מקורות ידע, אותם הם משלבים לכדי משנה סדורה בעלת קול ייחודי ומגוון.

"אנחנו אומרים לזוגות שנמצאים במצב של 'עת נעילת שער' לנסות זוגיות שנייה עם אותו אדם. לפתוח שערים חדשים וישנים. יש מצבי קיצון שבהם בני זוג סטו כל כך מהדרך הזוגית ופגעו זה בזו עד כדי כך שהם לא יכולים להישאר יחד, אך במקרים רבים הם פיתחו דפוסים שסגרו את השערים, סגרו את הלב ויצרו מגננות, אולם מתחת לפני השטח פועמת האהבה שצריכה שיעוררו אותה. זה מה שאלול מזמין אותנו לעשות, לחדש את 'אני לדודי ודודי לי'".

 ימי התום

יסכה ויהונתן שומר, בני 42, הם הורים לשישה. סיפור ההיכרות שלהם התחיל כבר בגיל העשרה. "זה היה בימי מלחמת המפרץ, הגעתי עם המשפחה לדירת קיץ של סבא וסבתא שלי בצפת, שם מתגוררים הוריה של יסכה", חוזר יהונתן לתחילת הדרך. "כעבור כמה שנים, כשהייתי בן שש עשרה, אמי חלתה בסרטן והלכה לעולמה. השותפה היחידה למה שעבר עליי הייתה יסכה. היא הפכה לחברת נפש, ואני נעשיתי בן בית בביתם".

"ביטחון עצמי מופרז". יהונתן שומר. צילום: אילה יבגי

"בגיל ארבע עשרה הוא הציע לי חברות בפעם הראשונה ואני סירבתי", נזכרת יסכה, ויהונתן מוסיף כי לאחר מכן היו עוד כמה וכמה סירובים, עד שבשלב מסוים הוא כמעט ויתר והתרחק. "כשהוא לא היה לצידי הבנתי שאני רוצה אותו בחיים שלי וביקשתי שיחזור. והוא חזר", היא משחזרת בחיוך של אושר. יהונתן מספר כי אירועי החיים הפכו אותו בוגר בגיל צעיר. "בתוך כל ההיעדר והאובדן שחוויתי, בערו בי יצר הרפתקנות ורצון להתמלא. יסכה הייתה שותפה למימוש הרצון הזה".

כבר מתחילת הדרך מצאו עצמם בני הזוג שומר לומדים תכנים שקשורים לעולם הטיפול. בהתחלה עבור עצמם, ומהר מאוד גם עבור אחרים שהגיעו להתייעץ איתם. "היינו הזוג הראשון של הישיבה בצפת. אומנם ילדים בני שמונה עשרה, אבל עדיין הזוג הוותיק, ושלחו אלינו זוגות. הרבנית טובה אליהו הכניסה אותי לעולם הדרכת הכלות, ואל יהונתן שלחו חתנים".

פעלתם בשותפות מההתחלה, או שכל אחד פעל לבדו?

"כשמסתכלים אחורה ממש אפשר לראות את העבודה המשותפת צומחת כבר בראשית הדרך", משיב יהונתן. "יסכה עסקה בניהול פרויקטים, ובמסגרת הפרויקטים שהיא ניהלה הדרכנו ביחד. בשלוש השנים הראשונות שלנו בתור זוג העברנו סדנאות בנושא זוגיות באוניברסיטת תל אביב. היינו בני עשרים ואחת, והיום זה נראה יומרני למדי. אבל הצורך התעורר ולא היה מי שימלא אותו. הקמנו בית מדרש וזה היה ממש אינטנסיבי".

מאיפה היה לכם הידע?

"שנינו הדרכנו בבני עקיבא, ואני אפילו הייתי קומונר והעברתי סמינריוני הדרכה. אבל בעיקר היה ביטחון עצמי מופרז", צוחק יהונתן. "וברצינות, על אף שעברנו מאז הכשרות פורמליות בתחום אפשר לראות שהתשתית הייתה כבר בהתחלה. כיום אנחנו מוכרים בעולם הסדנאות של זוגות ושל דייטים לזוגות נשואים, והוצאנו ספר בנושא, אבל גם לפני חמש עשרה שנה הקמנו קהילה לומדת לזוגות".

מגלים סודות עתיקים

במפגש עם הזוג שומר אין רגע דל. הם מלאים בשטף של תובנות, שמבוססות על שיטה סדורה בייעוץ זוגי ומיני. את הכל הם שוזרים בידע רב מהחסידות ומהקבלה, שהם חלק מרכזי משיטת הטיפול שלהם.

אתם עובדים עם כלי טיפול יהודיים דווקא? 

"אני לא חושב שקיים כלי שהוא לא יהודי, בבחינת 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה'", אומר יהונתן, ומוסיף שאם משהו מחובר למהות, הוא גם קשור ביהדות. "יש כלים שאנחנו מביאים מהמזרח, ולאחר זמן מה, כשאנחנו מתבוננים מחדש במקורות יהודים, הקריאה על יסוד הידע שרכשנו מגלה לנו שחז"ל ידעו את השיטות, רק שאנחנו חיים בעולם שלא אפשר לנו לדלות את הידע הזה".

למצוא רעיונות יצירתיים למפגש הזוגי. מתוך ערב לזוגות. צילום: דרור ארצי

הוא מוסיף ומפרט, "אנחנו מוצאים מדיטציות במסורת היהודית. חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה, השהייה הזו מקבילה למדיטציה שנקראת 'השקטה'. כמעט בכל מקום שמופיעות התבודדות או התבוננות, הכוונה היא בדרך כלל לתהליך מדיטטיבי. אני חושב שהקדוש ברוך הוא סידר בהשגחה פרטית שהמזרח ישמור עבורנו על הידע הגופני. אנחנו לא מורגלים בעבודה עם אנרגיה, אבל היא לגמרי גופנית. כשמסבירים לאדם מה זה הוא פתאום מזהה את זה בעצמו".

"מקורות שנראו לנו תמוהים בעבר מקבלים פתאום הבנה מחודשת", הוא מוסיף. "הידע היה, אבל התרבות המערבית, שנשענת על הנצרות, הפכה את המיניות לדבר מתועב. התפיסות האלה חלחלו גם אלינו. התרחקנו מההבנה הפשוטה של הגוף. בסייעתא דשמיא גדולה היה מי שהחזיק את הידע ושמר אותו, ואנחנו פשוט מחזירים אותו לעצמנו. יש איך להביא אותו חזרה בקדושה לתוך היהדות".

את המזרח, שאותו הם מזכירים בדבריהם, פגשו בני הזוג שומר כשהגיעו גם בתור זוג וגם בתור משפחה לבית היהודי בהודו, שם גם גילו את הצורך בתחום העדין שבו הם עוסקים.

מגיירים תורות עתיקות מהמזרח. יהונתן עם חבר'ה בבית היהודי בהודו

"היינו ארבע פעמים בבית היהודי בהודו. אחד הדברים שדחפו אותנו לכיוון העיסוק וההעמקה בנושא הזוגיות היה הידיעה שמכל הנושאים שאפשר לדבר עליהם, הנושא שהכי נוגע באנשים ופותח להם את הלב הוא זוגיות. לערב על נושא אחר ומרתק לא פחות היו מגיעים כעשרים איש, אבל אם פרסמנו שהערב יעסוק בזוגיות יכלו להגיע גם מאה איש. הבנו שזה הנושא הבוער ביותר לאנשים, ובמקביל למדנו גם דרך עצמנו שזה הנושא שהכי מעניין אותנו ומעורר בנו השראה", נזכר יהונתן, ויסכה מוסיפה, "זה התחיל בתור צורך אישי, על יסוד השוני הגדול באישיות שלנו. נזקקנו בעצמנו לכלים כדי לבסס את הקשר".

במה אתם שונים?

"בכל", הם עונים יחד, אך יהונתן מדייק שהם מתחברים באהבה לטבע וביצר ההרפתקנות, והמכנה המשותף הזה משמש כקרקע פורייה לבניית הקשר.

בראשית דרכם המליצו להם להקדיש ערב בשבוע לדייט זוגי, והם אימצו בחום את ההמלצה וגם הפכו אותה לכלי שמסייע לזוגות אחרים. לאחר שנים שבהן העבירו יחד סדנאות המלמדות את הזוג למצוא את הדייטים שמחזקים את הקשר ומפיחים בו רוח חדשה, הם איגדו את הרעיונות לספר שנקרא 'לעורר אהבה'. הספר מציע שפע רעיונות לפי קטגוריות, לצד תובנות וחוכמה עמוקה.

"דייט יכול לקבל הרבה מאוד צורות, ומה שחשוב הוא היצירתיות שהוא מעורר", מדגישה יסכה. "הרבה פעמים תהליכים זוגיים הולכים למקום של 'בוא נדבר על זה', אבל לא תמיד דווקא הדיבור הוא האפיק המתאים. אצל אישה הדיבור מעלה את רמת האסטרוגן ויוצר התקשרות. הבעיה היא שאצל הגבר זה מנחית את רמת הטסטוסטרון, וזה גורם לו להתכנס ולחוש סוג של אשמה. בקשר הזוגי יש הרבה רבדים מעבר למילים, בייחוד מעבר למילים של השגרה, שתופסות מקום נכבד לא פעם.

"יש הרבה שפות לאהבה". צילום: אילה יבגי

"המטרה היא לתת מקום לעוד שפות, לחוויה שמתחת למילים, לשתיקות משותפות. לאחרונה השתתפתי בכנס שעסק בסנכרון בין בני הזוג. אפשר להחזיר את הקשר לכמה נקודות זמן קצרצרות במהלך היום. לעמוד במרפסת, לשתוק ולהחזיק ידיים, להסתכל זה לזו בעיניים, מעבר למילים", היא אומרת ומוסיפה כי בני זוג יכולים להיות באותו מרחב ולהישאר זרים, או לדבר בהרבה מילים, אבל בלי שהן יחברו.

"אם נחזור לתקופת אלול", היא מתארת, "הרי שקריאת שופר היא קריאה לדוד ללא מילים, קריאה פשוטה ובהירה. ודאי שחשוב ללמוד דרכי התקשרות מילוליות, ללמוד איך לדבר, איך לריב ולצאת מחוזקים באהבה, אבל צריך לדעת שיש עוד שפות לאהבה. הספר פותח שערים, את שערי היצירתיות, ומזמין את הזוג לגלות מה השערים שפותחים לו את הלב. אנחנו מקבלים כל הזמן תמונות מזוגות שמצלמים את עצמם בדייטים עם רעיונות משלהם וזה כל כך משמח. כדי לחבר שני אנשים יחד נדרשת יצירתיות".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אלול. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט פתח לנו שער: ריאיון אישי מיוחד עם יהונתן ויסכה שומר לחודש אלול הופיע לראשונה ב-פנימה.

לא סתם מתחילים לתקוע בשופר לפני ראש השנה. החג הזה דורש הכנה, חשיבה, תכנון, התמקדות. זה תהליך שמתאסף ונבנה לקראת הרגעים המתוקים של מעמד הר סיני שהוא בבחינת "זיכרון ליום ראשון".
יש לבנות את העומק, להזיז את המוכר והאוטומטי כדי לראות מבעדו את ההתחדשות והראשוניות.

קריאת השופר באה לעורר אותנו משנת השגרה. מהותה של התשובה, היא היכולת להתחדש, הערת יכולת האדם להיות הוא עצמו, במקום להיות רק העתק של הדברים; העתק של תמונות פרסומת מתוך עיתון, העתק של השכנים, או אפילו העתק שלו עצמו… ('אור פני מלך' / הרב עדין שטיינזלץ).

נכון, זה קצת מאוחר מידי לכתוב עכשיו על ראש השנה, הוא ממש כאן וימי ההכנה אליו כבר עברו, אז קחי בחשבון שאני כותבת את הדברים מכל הלב וההמלצה שלי היא לגזור ולשמור ולפתוח שבועיים לפחות לפני כל חג.

כרמי אור | צילום: דני כתרי

חגי תשרי מביאים איתם את בשורת הסתיו הנהדר ואת התחדשות הדברים. מאידך, זה חודש מלא אמוציות, מפגשים משפחתיים וקהילתיים, סיומו של קיץ עמוס ובעיקר המון צרכנות שנובעת מהרגלים. האם ההרגלים האלה מתאימים לך ? מתיישבים עם המטרות שלך בחיים?
קחי למשל את החג הקרב, שימי לב כמה את חוזרת על שנה שעברה וכמה מחדשת.
רוב הסיכויים, שאם את נשואה אי אלו שנים רוב החגים נראים פחות או יותר אותו הדבר. יכול להיות שאת מאוד שמחה בהם כפי שהם, אבל גם יכול להיות שלא.
אולי את רוצה יותר פנאי לתפילות? אולי נמאס לך לבשל כל כך הרבה (האם הם באמת אוכלים את כל מה שהכנת? לרוב לא..) ואולי הנסיעות להורים כשהמשפחה גדלה כבר פחות מתאימות?

האם עצרת רגע לחשוב ולפתוח את הראש לרעיונות חדשים?

ביקשתי מחברי קבוצת הפייסבוק שלי "מרתון פיננסים" לתת את הטיפים שלהם רגע לפני החג, וכתבו שם דברים מעניינים ויפים כמו; להכין רשימות לקנות לפי המתכונים, לזכור כמה אוכל זרקתם בחג שעבר ולבשל כמויות מתאימות יותר, לקנות מספיק זמן מראש כדי להימנע מהלחץ של ערב חג.
אבל התגובה הכי מרעננת הייתה של מישהי שכתבה שלארח עולה לא מעט כסף ואולי שווה לוותר כי כשאת מארחת פתאום צריך שתי מנות בשר ושלוש תוספות ודגים וחמישה סלטים וכמה סוגי קינוחים, לעומת ארוחה משפחתית שכוללת שניצלים טריים, אורז סלט ופופאייסים לקינוח. ואז, היא הוסיפה את שורת המחץ ששימחה אותי מאוד – "אפשרות אחרת: להזמין אורחים בראש קליל ולקבוע מראש: בואו נזרום על ארוחה קטנטונת, קלילה" – אם המטרה היא ליהנות מאורחים, צאו מנקודת ההנחה שלאורחים שלכם אין קיבה גדולה יותר משלכם ולא צריך להרשים אף אחד (אולי קצת את חמותך 😉 ) בשביל ליהנות ולהיות שבעים בפשטות.

לעורר אותנו משנת השגרה. תקיעת שופר מתוך מאגר שאטרסטוק

טיפים זה אחלה, אבל חשוב לזכור ששינוי עמוק הוא תהליך שמצריך תכנון ארוך טווח ולמידה של ידע והרגלים חדשים שיתמזגו לאורח חיים מלא ושלם.

הרב עדין שטייזלץ היטיב להסביר זאת:
"בצירוף הלשוני "שנה חדשה" יש מעין סתירה פנימית. "שנה" פירושה דבר החוזר ונשנה שוב ושוב, ו"חדשה" מלשון שינוי, יציאה מאותו מחזור של חזרה. אכן, שנה רודפת שנה ויכול אדם לבלות את כל ימי חייו בחזרה על דברים חיצוניים וכל שנה תהיה עבורו עוד שנה ישנה, מעגל שאין ממנו יציאה.
לשם כך נשמע קולו של שופר! הקול הזה, שכולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל – פעמים בתרועת יללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועת אזהרה ופעמים שהיא קול ניצחון – של הבטחה, כי בכל זאת אפשר, ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח של תקוה, שתהיה באמת שנה חדשה."

יהי רצון שנקשיב לשופר של עצמנו ונוודא שנתחיל מחדש באמת, בלי מסיכות, בלי הרגלים לחוצים, רק פשטות ושמחת הבחירה.

שנה טובה ומתוקה!

הפוסט בין כסף לעשור: תכנון כלכלי לתקופת החגים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני מרגישה לפעמים שההשקעה הרבה שארגוני הקירוב משקיעים בבעלות תשובה, מתפוגגת בשלבי ההתקדמות. פתאום אנחנו שוכחות את זאת שעשתה שינוי עמוק בנפש, שינתה הרגלים, החליפה אורח חיים, חברה, לבוש ועוד ועוד, ואנחנו לא מנסים לבדוק מה מצבה. האם קשה לה (ברור!), האם היא נמצאת במצוקה או אולי רק חשה בלבול… (כנראה גם וגם). במיוחד עכשיו, בחודש אלול, סביר להניח שהתכונה לחגים הקרבים ובאים שאצלנו, הדתיים מבית היא ברורה ומובנית, אצל החוזרת בתשובה היא עדיין לא. חודש אלול הוא בהחלט הזמן להרגיש יותר את הנשים הללו ולנסות להקל עליהן את הקשיים בדרכן החדשה.

היום מציינים את ח"י אלול – יום הולדתם של שני המאורות הגדולים: הבעל־שם־טוב הקדוש ואדמו"ר הזקן בעל התניא, נעלה על נס את מצוות "אהבת ישראל" שהיא אחד העניינים העיקריים בהם עסקו בהתלהבות קודש. עד תקופת התגלות החסידות, היו הלמדנים שבדור מבדילים עצמם מההמון היהודי הפשוט ומביטים עליו מלמעלה למטה. בתי כנסת חולקו לפי מעמדות ומקצועות, עד שבא הבעש"ט ושינה את המצב בתכלית השינוי.
הבעש"ט חיבב מאוד וייקר את היהודי הפשוט. דרך זו של קירוב האנשים הפשוטים, הוריש הבעש"ט לתלמידיו עד דורנו אנו, ועלינו מוטלת החובה והזכות לנסות למצוא כיצד לגשר על הפערים בינינו, להתאחד ולהתמקד יותר בדומה והמשותף ולא בשוני בינינו.

ר' שניאור זלמן (האדמו"ר הזקן)

לפני שנתיים, בח"י באלול, יצאתי עם קבוצת נשים לקברי גדולי החסידות באוקראינה. עברנו מסע לא פשוט ודרך מטלטלת תרתי משמע. ישבנו באוטובוס אחד שעות ארוכות בהן נסענו בדרכים משובשות. היינו מגוון של נשים, מבוגרות וצעירות. חלקן חב"דניקיות ותיקות וחלקן חוזרות בתשובה. ובכל זאת לרגע היינו אותו דבר. באוכל ובלבוש, מתרגשות מאותם אירועים וחשות יחד התעלות מיוחדת אצל האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד.

תוך כדי נסיעה, נפתחו הלבבות וצצו סיפורים. אני סיפרתי לכולן על סבי שגר בעיירה פולטובה כשליחו של הרבי (הקודם) וחשתי לפתע את השורשים שלי. כשהגענו להאדיטש, לאדמו"ר הזקן, הרגשתי קשורה בזכות בעלי שהוא צאצא שלו. בעלת תשובה שישבה לידי נפתחה ואמרה: "קשה שאין לי שורשים."
אימא שלה תל־אביבית ואביה מושבניק. "אני מרגישה תלושה ולא שייכת", אמרה לי האישה החזקה והמשכילה שכבר שנים רבות נחשבת חב"דניקית ופתאום מרגישה נטולת שייכות. בדקתי מהיכן הוריה, והוספתי שאם תנסה לברר בוודאי תמצא שורשים. הרי כולם היו פעם שומרי תורה ומצוות.

אדמו"ר הזקן כותב בפרק ל"ב בתניא:

"והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים".

כולנו יחידה אחת. חודש אלול מזכיר לנו שכולנו בעלות תשובה! ואל לנו להתנשא על אף אחת אחרת. ימי ההולדת של שני המאורות הגדולים בח״י אלול מזכירים לנו שאנחנו כולנו אחיות בלב ועלינו להתמלא באהבת ישראל.

הפוסט עבודת שורשים הופיע לראשונה ב-פנימה.

"האם אתן מוכנות לסלוח לעצמכן?
בתוך הלב הפנימי וגם לבני הבית לסלוח, בחוץ,  וגם לבקש סליחה מאמת
מאהבת השם יתברך, מאהבה שבה הרבה גמישות דרך לב שהתנקה. 

אין המחשבה עוסקת בעבר, היא לא נעצרת,
הלב לא רושם את המִשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מבינות שהאשמת עצמנו והאשמת אחרים אינה מחזקת אותנו, האם אנחנו באמת מוכנות לסלוח לעצמנו ולאחרים, לנקות את הלב בחמלה רבה ולא להשאיר בו שרידים לאותם כעסים והאשמות? האם אנו מסוגלות להפסיק לעסוק בעבר, לבחוש ולחטט, להפסיק להזכיר לעצמנו כל הזמן את מה שהיה? לפני הסליחה ישנו מנגנון של גמישות, גמישות הבאה מאהבת החיים, אהבת הקיום האנושי, שהוא גם מוגבל, שוגה וטועה. כעת מתעוררים בנו כוחות חדשים:

"ברגע שאין הרהור על המִשגה, וחוזרים לתיקון ומתקנים, כי אז כוח התיקון מפחית את כוח המשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו לא אוחזות בעבר, השגיאה שעשינו יכולה להתקבל כמיותרת. כלומר: אנו מקבלות אותה, עומדות מולה בכנות ומזהות אותה כשגיאה, אך גם מזהות שהיא נובעת מהמקום האנושי, המוגבל, החסר, ההישרדותי והעמוס בתוכנו, ולכן היא לא מהותית לנו. אפשר להבין וללמוד ממנה, ולצמוח הלאה אל מקום טוב.
אין לנו הרהור על השגיאה, אנחנו לא מחטטות בה, לא מקימות ועדת חקירה למה עשינו ואיך קרה לנו ומפחדות שלא נצא ממנה לעולם. אלא בענייניות אנו מזהות את השגיאה כשגיאה מיותרת לנו, מיותרת לאופן בו היינו רוצות לנהוג, ואז חוזרות לתיקון, שכוחו גדול הרבה יותר מהשגיאה, וכשאנו ממוקדות בו – הוא מפחית את כוחה של השגיאה.

אלול הוא זמן למחילה ולחמלה . אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

"כשמתקנים, כוחו של התיקון מפחית את המשגה.
הלב לא רושם את המשגה, יש פה פיוס ושמחה חוזרת, מאותה הבנה, הלב ייפתח לשמחתו ויגרש עצבותו".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מפרידות בין התיקון למשגה והולכות עם התיקון, אנו מתפייסות עם עצמנו ועם סביבתנו, והשמחה חוזרת. כל עוד אנו לא מקבלות את זה ששגינו ונאבקות בעומס, בכך אנו רק מכפילות את כוחו. אנו יודעות שיש עומס, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא אינו העיקר. ברגע שנתחם אותו וניתן לעצמנו שם חום והבנה שאיננו זקוקות לו יותר על מנת להתפתח, נוכל להבין שהתיקון לא חייב להימשך הרבה זמן, ושאפשר ממש בחלקיק שניה לחזור מהשגיאה אל התיקון, שכוחו גדול הרבה יותר. פנינו אל העתיד, העומס משאיר אותנו בעבר.

אלול הוא זמן מרוכז למחילה עצמית וכללית, מלא וגדוש בחיות של חמלה מעבר למידה הרגילה, והחמלה הזו מעבירה אותנו אל זמן הדיוק. ואז מתרחש פלא של ממש: כל דיוק מפחית מהרישום של המשגה. גם אם פגמנו לפני שניה, אנחנו יכולים כעת, בעזרת הדיבור המתוקן, הקשב המתוקן והנתינה המתוקנת – לתקן רטרואקטיבית את מה שהיה. וימימה ע"ה בדבריה מחדשת לנו אופטימיות מופלאה ומשמחת: "כל רגע הוא זמן לדיוק".

הפוסט כוח התיקון גדול מכוח הקלקול הופיע לראשונה ב-פנימה.

אומרים שטוב לבדוק את עצמנו ולראות איפה אנחנו עומדים, כל יום עשר דקות בערב לעשות תשובה קטנה. אבל מכיוון שבערב אני גוררת את עצמי באפיסת כוחות למיטה ובקושי מצליחה להגיד קריאת שמע, אז באלול אני מרשה לעצמי קצת יותר להתפרע. קצת יותר לבדוק לעומק. לפני כחודש זכינו אני ובעלי לשיחה מרתקת עם הרב אורי זוהר. נסענו לירושלים וישבנו איתו ועם אשתו שעתיים שלמות. ביתם קט וצנוע אבל כל כך מאיר. הרגשתי שה' זיכה אותי ממש לפגוש אנשים שהצליחו לעשות שינוי אמיתי ובשלמות.
זה הראה לי שעבודה קשה כן משתלמת ואפשר להפוך את הרצון שלנו מ"לקבל לעצמנו", ל"לקבל על מנת להשפיע".

השינוי האמיתי – הוא פנימי. תמונה מתוך שאטרסטוק

מה שלקחתי הכי חזק מהמפגש איתם הוא ההבנה שיושבת אצלם בלב, שה' אוהב אותנו. אבל ממש. ושה' רוצה שנדבר איתו ונהיה קרובים אליו, וכמה זה חשוב להנחיל את זה לילדים שלנו. כי הם לא ממש יודעים מה הקשר שלנו איתו. מאז אני משתדלת להסביר להם. פשוט תדברו איתו. תשתפו אותו. תרגילו את עצמכם לשיחה איתו. כמובן שבעצם אני אומרת את זה לעצמי תוך כדי והם פשוט שומעים את זה גם.
לקטנים זה בא יותר בקלות, הלב שלהם עוד פתוח ולא שיפוטי, והגדולים עוד יצטרכו לעבוד על עצמם כדי לשחרר את התפיסות שנוצרו להם במחשבה, או יותר נכון, נוצרו אצלי במחשבה והם ינקו אותן ממני.

באחת השיחות שלנו הבנות שלי ליטפו את הקעקוע הגדול שמעטר לי את הזרוע ואמרו: אימא, זה קעקוע, נכון?
כן, עניתי. ואז הגדול יותר, שהאזין מהצד, אמר: גם אני רוצה.
ושוב עשיתי איתו את השיחה שמגיעה באיזה שהוא שלב כשהילדים מגיעים לגיל שש או שבע, אבל בעצם אני פוגשת אותה המון פעמים בהרצאות שאני נותנת, או סתם מהקופאית בסופר. אז מה עושים עם הקעקועים, עכשיו שחזרתי בתשובה?
אז אני עדן הראל מנשה, בת 41 , חזרתי בתשובה בערך בגיל 34 ׁׁ(אני כותבת בערך, כי מבחינתי גם להיות נזירה בודהיסטית בגיל 22 זה רצון לחיבור עם ה' וחיפוש רוחני, רק ברור שלא בכיוון הנכון). וכשהבנתי שה' מנהל את העולם ואת הדרך המסוימת שאני כיהודייה צריכה לחיות בה, הפסקתי מיד לקעקע את גופי.

הקעקוע הוא משהו חיצוני. השינוי האמיתי הוא פנימי. אני יודעת שיש אנשים שמורידים ושאפשר היום להסיר, אבל אני לא מתחברת לגישה של למחוק את מי שהייתי. זה מרגיש לי שקר. הכול זה מאת ה' בסופו של דבר, וגם אם בחרתי בדברים שהוא לא ממש מאשר, בסוף בסוף זה הוא.
אני זוכרת שבתחילת התשובה דיברתי איתו ואמרתי לו: ה', הנה אני. אני באה אליך עם כל מה שיש בי, עם כל העבר המשוגע שחייתי, עם כל הקעקועים, עם הכול, ועושה תשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי. מחל לי. סלח לי. כפר לי. ובנקודה הזאת ממש הרפיתי מכל מה שהיה ומכל מה שעשיתי. יגידו רבנים שצריך להוריד, ואני בטוחה שהם גם צודקים, אבל השביל שלי לשם קצת שונה. מחובר מאוד ומבין את החשיבות של שולחן ערוך, אבל בדיוק מהנקודה שהתחלתי. כי אם ה' היה רוצה שנשנה את העבר שלנו הוא היה בורא אותנו עם כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן ומשנה מה שצריך.

מתוך אמונה שלמה באהבתו הגדולה אליי לא הייתי רוצה לשנות דבר. כל מה שהייתי, כל השטויות שעשיתי (בחיי שקעקועים זה החלק הממש קטן), הכול העליתי אליו, קח את זה ותהפוך את הכול לזכויות. ואני יודעת שהוא הפך. אני רואה. זה החלק שלי בתרומתי להטיית העולם לכף זכות. אולי אני לא תמיד זוכרת ביום יום, אבל כשעברתי לצד הדוסי הבאתי מהטומאה כלים גדולים שהתהפכו לקדושה.
הלוואי שאזכה לאסוף ניצוצות ולשמח את ה' בכל יום.
הלוואי שכולנו נזכור לדבר איתו, לשתף אותו ולדעת: הוא כל כך אוהב אותנו.

מתוך הטור במגזין פנימה
עדיין אין לך מנוי? לחצי כאן!

הפוסט זמן אלול: על תשובה וקעקוע הופיע לראשונה ב-פנימה.

המוזיקאי יצחק מאיר חלם לקיים הופעה שונה, אחרת ומקרבת, בלי אולמות גדולים, בלי פנסים מסנוורים ובלי הגברה. פשוט מעגלי שירה ותפילה, במטרה שאנשים יגיעו ויביאו את הלב שלהם תחת כיפת השמיים. ואם לצטט אותו: "משהו שכשאתה יוצא ממנו, אתה מקבל את עצמך בגירסא משודרגת. חוזר לחיים חי יותר ומשמעותי".
אז לשמחתנו, מאיר מגשים את החלום ולנו ההזדמנות להיות שותפים לדרך וליהנות מערב של התרוממות רוח ושדרוג רוחני.

מעגלי התפילה מגיעים בדיוק בזמן. יום אחרי שהתחלנו לספור את הימים עד לראש השנה אפשר כבר לחוש את ימי אלול באוויר, והמעגל המשלב בין ניגון, תפילה וחיבור לעם ישראל – עוזר לנו להרגיש, ולחזור אל עצמנו, פנימה (!).

לוח ההופעות של מעגלי התפילה

איפה?

המעגלים מתקיימים בארבעה מוקדים בחודש הקרוב: בעין כרם, בגולה בפתח תקווה, בתקוע ובלב שכונת נחלאות בשאיפה להמשיך ולקיים ערבים כאלה גם בהמשך.
כמה?
מלבד היתרון הרוחני המהנה – יש גם יתרון חומרי והוא שההופעה ללא תשלום, ובמהלך הערב, כך מספרים, יועבר בין הקהל כובע בו כל אחד מוזמן יהיה לשים את אשר ידבנו ליבו.

איפה אפשר להתעדכן על הופעות נוספות?
באתר אודות מעגלי התפילה  של מאיר, שם יש גם קישור לקבוצת וואטספ לעדכונים בלבד (בלי הודעות מיותרות) על מעגלי שירה נוספים, דרכי הגעה למעגלים השונים, עדכונים בדבר שינויים ועוד.

ועכשיו, נשאר רק ליהנות!

הפוסט מעגלים של תפילה הופיע לראשונה ב-פנימה.