"אי אפשר לתקן ציור שנעשה בצבעי מים", כך פותחת אביגיל שריד (29) את השיחה בינינו. "זה תסכול שלצידו תשוקה גדולה, הסיכון הגדול מאתגר ומדהים אותי. כמעט לא קורה שציור לא עובד לי, אבל אם זה קורה – אין דרך לתקן, מתחילים מחדש. זה מדהים. יש רק הזדמנות אחת, וזה היופי".

שריד היא אומנית ששמה הולך לפניה. טביעת האצבע והסגנון הייחודי שלה ניכרים לעין בכל אחד מציוריה, "הצבעוניות שלי היא מאוד מסוימת – אני משתמשת הרבה בגוני בורדו וסגלגל. אנשים צוחקים איתי על העניין הזה ומספרים שהם מזהים כך יצירות שלי עוד לפני שהם יודעים שאני זו שציירתי אותם", היא אומרת. שריד הצעירה נמצאת בתחום רק שנים ספורות, וכבר מוכרת ציורים באלפי שקלים, מציגה תערוכות, ואף זכתה במספר תחרויות אומנות בין־לאומיות שנערכו ברחבי העולם.

רוב ציוריה הם פורטרטים ודיוקנאות של אנשים ונופים, וירושלים מככבת בלא מעט מיצירותיה, כמו גם שתי בנותיה. את אהבתה לצבעי מים גילתה רק בגיל 22, לאחר לידת בתה הבכורה. קודם לכן עבדה לרוב עם צבעי שמן, והשינוי הגיע בפתאומיות וחולל מהפכה בעולמה האומנותי.

"עברתי תקופה קשה, הייתי ממש בדיכאון אחרי לידה", היא נזכרת, ומספרת כי זנחה את מלאכת הציור כליל באותה התקופה, "ואז יום אחד הסתכלתי על התינוקת שלי והיו לידי צבעי מים. תמיד הייתי מציירת רק בשמן, אבל לקחתי דף ופשוט ציירתי שלושה דיוקנאות שלה. ככה התחיל הסיפור שלי עם צבעי מים. באותו רגע, תוך כדי ציור, נהיה לי שקט, הצלחתי להתחבר לעצמי. מצאתי שם מזור לכאב שלי". 

מאיפה הגיע השינוי הפתאומי הזה? לא העדפת להמשיך עם צבעי השמן ועם הטכניקות המוכרות לך?

"קודם כול, צבעי המים היו בבית, פשוט לא נגעתי בהם. אבל האמת היא שמי שמבין קצת באומנות יבין גם אותי – פשוט לא היה לי כוח נפשי להתחיל למתוח בד בשביל לצייר, וצבעי שמן ואקריליק הם יותר מאסיביים, צריך לחכות שבוע שהם יתייבשו. התהליך עם צבעי מים הוא מהיר: את יושבת על ציור שעה וחצי וזה נגמר.

"חיפשתי תרופה מהירה בזמנו", היא מוסיפה, "ומבחינתי זו הייתה ההשגחה העליונה ששלחה את היד שלי אל עבר צבעי המים. זה פשוט מילא את הלב שלי בשמחה ובשקט. הגעתי למנוחה. מאוד התרגשתי. יש משהו קסום בלקחת שפופרת של צבע מים, למהול במים ולהניח על הדף, זה פשוט מרגיע. המים מרגיעים, מזככים את כל האפלה והקושי הנפשי שלפעמים יש לי בפנים".

בין הריאליסטי למופשט

כמעט שבע שנים חלפו מאז, וההתמקצעות שלה בעבודה עם צבעי מים הפכה בין היתר לאחד מסימני ההיכר האומנותיים שלה. "אני משתמשת בטכניקות שונות. אחת מהן היא 'רטוב על רטוב', שמשמעותה הרטבת הדף לפני הנחת הצבע. זו שיטה שמתאימה יותר לרקעים וליצירות שבהן רוצים שהמים יתפשטו. אני משלבת גם את טכניקת 'רטוב על יבש', שבה הדף יבש והמכחול רטוב. בגלל השילוב הזה הציורים שלי יכולים להיראות מצד אחד מאוד ריאליסטיים, ומצד שני הם גם מאוד מופשטים. יש בהם שילוב עדין של שני הסגנונות, ואני מרגישה שזה מה שמייחד את היצירה שלי".

מה הם מקורות השראה שלך?

"הצייר מארק ינאי, מאומני צבעי המים הטובים שאני מכירה. זכיתי גם ללמוד אצלו. אני שואבת השראה גם מג'קסון פולו, על אף שאני לא מתחברת ליצירותיו. הוא היה הראשון שהחליט לשבור את הכללים של עולם הציור הריאליסטי במאה הקודמת. חוץ מזה, אני אוהבת את רמברנדט – האור שהוא מפיח בפורטרטים שלו זה משהו שאני מאוד מחפשת בציורים שלי. הוא בהחלט מקור השראה גדול".

שריד מוסיפה כי גם ציירים אימפרסיוניסטיים משפיעים עליה. האימפרסיוניזם הוא סגנון אומנות שבו הציירים לרוב מציירים תחת כיפת השמיים בצבעים מהירים ובתנועות קלות שכוללות קוים מעטים. סגנון זה מתעסק הרבה באור, ומצייריו המפורסמים הם קלוד מונה וויליאם טרנר.

מתי בעצם הבנת שציור הוא נטיית הלב הגדולה ביותר שלך?

"כשהייתי בת שש. הייתה מישהי שנורא רציתי להיות חברה שלה, שמעתי שהיא הולכת לחוג ציור ובגללה הלכתי גם אני", היא נזכרת וצוחקת, "החברה עזבה את החוג לאחר שבוע, ואני נשארתי". עם השנים טיפחה את הכישרון, ובבגרותה למדה במכללת אמונה, "אבל לא חשבתי שאתעסק באמת בתחום".

מחשבות לחוד ומציאות לחוד: היום עולמה המקצועי של שריד סובב כולו סביב אומנות הציור. מאז שהחלה לצייר בצבעי מים, לא הפסיקה. המכחולים מונחים תדיר בין אצבעותיה, משיכותיהם על הנייר בוראות עולמות חדשים. כבר בחופשת הלידה ההיא, לאחר שהפכה לאם, החלה לצייר בבית ללא הרף, כמעט בכל יום. בתחילה רק את משפחתה, ולאחר שהתחזקה הייתה נוסעת לירושלים ומציירת את נופיה.

כשהייתה בתה הבכורה בת שלוש וחצי קיבלה שריד אישוש לחששות שליוו אותה מרגע לידתה, וגרמו לה בין היתר לשקוע בדיכאון ההוא: בתה אובחנה עם אוטיזם. היא מעידה כי הציור הקל עליה את ההתמודדות הקשה עם הבשורה. "הציור גרם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, ומתוך כך להיות טובה יותר אליה. ראיתי את עצמי באור אחר, בחמלה".

שריד כבר הייתה אז אם לשתיים, בתה הקטנה הייתה בת שנה וחצי. "היה קשה לגדל את שתיהן, בעלי הדר הוא מהנדס ואני הייתי איתן רוב היום. אז ברחתי לציור, כדי שיישאר ממני משהו", היא אומרת בכנות.

איזון

חייה של שריד רצופים לא רק בתנודות הנפש, כדרכם של אומנים, אלא גם בתנודות אמוניות מורכבות. היא משתפת בגילוי לב כי לאחר לידת בתה חוותה משבר אמוני, שאותותיו מלווים אותה עד היום.

"כל החיים האמונה החזיקה אותי, ואחרי שהבת שלי נולדה הרגשתי כאילו ה' בגד בי. למה הדברים לא הולכים כמו שצריך? למה עכשיו אני צריכה להיות אמא לילדה אוטיסטית שהגידול שלה כל כך קשה? זה היה גיהינום. באמת. במשך תקופה ה' היה פחות נוכח בחיים שלי. אבל עכשיו, סוף סוף, יש התקרבות".

מה קרה?

"הגעתי למקום לא פשוט נפשית, ואמרתי לו: 'די, ה', אני יכולה להמשיך להיות רחוקה. אולי דווקא עכשיו, כשממש קשה לי, אנסה להתקרב?' וזה מאוד עזר לי, דברים השתפרו. אני מאמינה שכשאתה חושב טוב, אתה מקרב אליך דברים טובים. אם אני אאמין שהקב"ה מגן עליי ושומר עליי, אז אני גם אראה את זה יותר נוכח במציאות".

צילום: דאפי ספונר

היו פעמים שהרגשת שהעולם האמוני והעולם האומנותי שלך סותרים זה את זה?

"לאורך השנים פנו אליי כמה חברים אומנים ושאלו אם אני רוצה לצייר מודל עירום, וזה אף פעם לא היה לי נוח. זה פשוט לא מתאים לי, אני סלולה אחרת. לא פשוט להתפרנס מאומנות, ואם אתה מתריס בדת או בפוליטיקה קל יותר לתפוס את דעת הקהל. האומנות שלי שונה, אני מציירת את מה שאני, הציורים שלי הם לא קיצוניים".

לפני כשלוש שנים פתחת לראשונה את הסטודיו שלך. גם זה אקט שדורש לא מעט אמונה וביטחון בקב"ה, וגם בעצמך…

"היה לי ביטחון עצמי נמוך. האמת? לא חשבתי שמישהו ייכנס ויקנה", היא מודה, ומסבירה כי בעלה הוא שהתעקש להקים את הסטודיו ופעל למענו. "הוא פתח לי את המקום ורשם אותי כעוסק פטור. אזרתי אומץ, ואנשים פשוט נכנסו וקנו. משם הכול התחיל לדהור. בשלב מסוים העליתי ציורים לפייסבוק, ופתאום גיליתי שיש הרבה אנשים שאני בתודעה שלהם. קורה לי לא מעט שאנשים מזהים אותי ברחוב".

בתקופה ההיא התגוררה המשפחה הצעירה בעין כרם. שריד החלה להעביר סדנאות וקורסים בסטודיו ואף הציגה תערוכת יחיד בשם 'כאן ביתי'. עם הזמן הציגה גם את התערוכה 'אלביתי' במסגרת הביאנלה של ירושלים, ואת 'מעורב ירושלמי' שהוצגה במלון סינמה ברחוב שמאי בעיר. 

אילו שינויים התרחשו בך כאומנית וכאישה עם הזמן, הניסיון וההצלחה המבורכת?

"הגעתי לאיזשהו איזון שבא לידי ביטוי גם ביצירות שלי, התחלתי לצייר יותר ברוך ובעדינות, להבין שגם אם לא קונים ואני לא מעלה כל הזמן לפייסבוק יצירות, הכול בסדר. היום אני יותר גדולה, מפותחת ומורכבת, אבל גם יותר יוצרת".

אור וצל

כמו חייה הפרטיים, גם יצירותיה של שריד מלאות ניגודיות, גילוי והסתר. "כשאתה הופך לצייר מים, אתה מחפש ניגודיות בין אור לצל בכל מקום. זה משחק של אור וצבע. חושך אני לא מציירת בכלל. ההשראה שלי נובעת מכל נקודת אור שאני רואה".

איך את תופסת את תהליך היצירה?

"בצבעי מים אתה פרשן של המציאות, ואני קודם כול בוחרת מה הסיפור שלי, מה הקונפליקט, שהוא לא בהכרח רע. אני ממרכזת את הנקודה הזו ומציירת. בוחרת סיפור אחד שאני רוצה לספר, ולא כמה במקביל".

עם הזמן, מספרת שריד, היא פיתחה שיטה ייחודית לציור בצבעי מים, המתבססת על שלושה שלבים: ראשית הרטבת כל הדף, לאחר מכן צביעת הרקע, ורק אז ירידה לפרטים הקטנים. הציורים שלה נמכרים לא רק בגרסה המקורית והיקרה יותר, אלא גם בהדפסים, שנוחים יותר לכיס הממוצע. אל הסטודיו שלה מגיע מגוון רחב ומפתיע של אנשים, והיא מעידה כי המפגשים האלו אהובים עליה במיוחד.

"יש משהו באומנות שמחבר בין אנשים. מגיעים לפה כל מיני סגנונות, ואנשים מדברים מהלב על הציורים שלי. זה מרגש וממלא אותי יותר ממישהו שקונה ציור", היא משתפת. "כאומנים, בסוף אנחנו רוצים הכרה. לכן להשקפתי אומן צריך להיות ליד היצירות שלו. אנשים שנכנסים לסטודיו מופתעים כשהם מגלים שאני זו שמוכרת וגם זו שמציירת".

לשריד זכור במיוחד אירוע שנגע לאחד מציוריה, 'טיול ביער' שמו. בציור נראה יער ובו שתי צלליות של ילדות שהולכות על שביל בתוכו, "הוא צויר בעקבות המעבר לעין כרם. הסתובבתי עם הבנות ביער וציירתי אותן. הלכנו בשביל ולא הבנתי מי מוביל את מי. הסתכלתי עלינו מהצד ואמרתי: וואו, כמה עברנו ביחד, הייתי רוצה להתחיל מחדש. זה חייב להיות ציור. כל אחד יכול למצוא את עצמו בציור הזה", היא אומרת. 

"הגיעה אליי לסטודיו מישהי מפלורידה שגרה באיזו בקתה ביער, והיא סיפרה שהילדים עזבו והיא מרגישה בודדה, והציור הזה הזכיר לה את התקופה שלה כאמא צעירה. היא ממש בכתה כשדיברה איתי, והרגישה שזה ציור שלה. יש ציורים שאני לא מוכרת, ועד אותו הרגע זה היה אחד מהם".

למה בעצם?

"ציורים שהם ממש אישיים, שהזיזו בי משהו תוך כדי היצירה או לאחריה, או שיצרתי אותם בעקבות אירוע מאוד אישי – אני לא יכולה למכור. אבל בציור הזה הרגשתי שהוא לא רק שלי בסוף, אלא גם שלה, ולכן מכרתי לה אותו. בתחילת דרכי כאומנית לא רציתי למכור כלום, אבל גיליתי שמכירת ציור היא כמו סרקולציה של אוויר – כשאתה מוציא החוצה, מתפנה מקום למשהו חדש. כשדברים לא נרכשים, קשה ליצור, ולאחר מכירות יש בוסט ואנרגיה לדברים חדשים".

צילום: דאפי ספונר

אירוע מרגש נוסף שקשור באחד מציוריה נוגע לנשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין. לאחר פטירתה של רעייתו נחמה, ציירה שריד דיוקן של בני הזוג, שניסה לגעת בקשר המיוחד ביניהם. "פרסמתי את הציור בפייסבוק ולאחר מכן שלחתי אותו לדף הפייסבוק של בית הנשיא. הם פנו אליי וביקשו שאביא לנשיא את הציור בעצמי ושהוא ייתלה בלשכה. זה היה רגע מאוד מאוד מרגש ומיוחד בשבילי".

רבים מהציורים שלך נוגעים לירושלים, שאליה גם עברתם לאחרונה כמשפחה, מה העיר הזאת מייצגת בשבילך?

"זה הבית שלי. מרחב נשימה. זהות. אור. אני מחפשת את האור והצל ברחובות ירושלים. אצלי זה לא עניין פוליטי וקשוח כמו אצל הרבה אומנים אחרים. אני מציירת את ירושלים כשאני רוצה לצייר משהו נקי".

לאן את עוד שואפת להגיע?

"לא משנה איפה אהיה ולאן אגיע, קודם כול שאהיה שמחה ורגועה במה שיש לי. הייתי רוצה הכרה גדולה יותר, להופיע במוזיאונים שנותנים מקום ליצירות ולהרצות על החיים שלי, איך זה להיות אמא לילדה אוטיסטית, יש לי הרבה מה לתת בנושא. הייתי רוצה ליצור עוד ועוד, לתת מעצמי לכמה שיותר אנשים".

מה את ממליצה לאומניות מתחילות, או לנשים ששוקלות להיכנס לתחום הקשוח הזה? 

"יצירה היא הכלי להתפתחות והתקרבות אישית, היא לא המטרה. אני יודעת שקשה למי שמתחילה בתחום הזה, אבל אל תברחו מהאומנות, אין אפשרות לברוח ממי שאתה. בסוף זה תמיד חוזר. תאמינו בעצמכן, תשחררו ותעשו מה שיגרום לכן להיות אתן".

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מים חיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

ובכן, הרבה. כך גיליתי ביום ראשון שגרתי למדי.

9:06 בבוקר. אני מקבלת הודעה ממספר הסיפורים הוותיק יהודה עצבה: אני בקפה אנג'ל, קחי את הזמן. אוי, שכחתי, אני כותבת לו. אגיע תוך עשרים דקות. קבענו כשהייתי ביום לחוץ ולא כתבתי ביומן. השתדלתי לתקן את חוסר האחריות בעזרת שכנה, שמקפיצה אותי לקצה השדרה, ובריצה של כמה דקות אכן הגעתי. 

9:26 יהודה מספר לי על המפעל הגדול שלו של שימור וחקר הסיפורים העממיים, תחום שהוא מכיר כל כך טוב ויודע לספר באופן מופלא. הוא מעניק לי את ספרו 'מאאתיים סיפורים ירושלמיים' ואנחנו משוחחים גם על אורי. אני מספרת לו כיצד בעקבות מה שאמר לו חגי לוי, חניך שלי לשעבר מבית חינוך עיוורים, אורי פעל לבידול שטרות הכסף ולהנגשתם.

18:00 אני מגיעה לירושלים לערב השקת ספר. שולחת מבט לעבר הרכבת הקלה שנראית צפופה מדי, ורגע לפני שאני פונה לכיוון תחנות האוטובוסים, את מי אני רואה יורד ממנה, כאילו יצא מתוך סיפור? חגי לוי, בדרכו למנחה בבית הכנסת שבתחנה. אני ניגשת אליו וקוראת בשמו, ושנינו שמחים בפגישה. תוך כדי שאני מלווה אותו לתפילה, ממש כמו בימי השירות הלאומי, אנחנו משוחחים. אני אפילו לא מספיקה לומר לו שרק לפני שעות אחדות סיפרתי עליו, ושהמפגש הזה הוא המשך מופלא וכאילו טבעי ליום הזה.

20:00 השקת הספר מתקיימת במתן. מדובר בספר שיחות בין הרב דניאל אפשטיין לתלמידו, ד"ר אלדד שידלובסקי, על הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. אחד הדוברים באירוע, פרופ' משה הלברטל, מתייחס לנושא האחריות – המוטו שמניע את התפיסה של לוינס. הפרופסור מביא סיפור מעורר מחשבה מהגמרא במסכת בבא בתרא, על החסיד שאליהו הנביא נהג לבוא אצלו, ולאחר שהסכים לבקשת שכניו להקים בית שער לחצר המשותפת לשם תוספת ביטחון, אליהו הפסיק לבוא לבקרו.

רש"י מסביר שזה קרה כי בהסתגרות בתוך חצר הבית המגודרת, אותו אדם הפסיק לשמוע את צעקת העניים הבאים לבקש צדקה. הלברטל מדגיש כי אחריות דורשת אכפתיות ועשייה למען האחר, ואינה מאפשרת להתעלם ממנו.

הסיטואציה בגמרא מזכירה לי את 'יושבים בבית קפה' של קובי אוז וטיפקס, על ההיא שספונה בג'יפ שלה ואינה מודעת למה שקורה לא הרחק ממנה, כי החלון שלה סגור היטב, אטום לרעשי חוץ. בבית האחרון אוז שר לה:  ואת בתוך הג'יפ שלך / את לא שומעת רדיו / את לא יודעת / כמה רע לי עכשיו.

22:15 האירוע מגיע אל סיומו, ואני פוגשת מורה שלי מימי המכללה, עם אשתו. אחותה הייתה חלק ממעטפת החברות שתמכה באחותי ע"ה בימי מחלתה, במסירות וברגישות. כך אני מקבלת עוד ד"ש לאחריות ולדאגה לזולת.

22:30 אני ניגשת לברך את הרב אפשטיין על הספר, ומישהי נחמדה שניגשת אליו גם היא מביטה בי ומזכירה לי כי ילדינו היו יחד בגן, לפני שנים. היא מתעקשת להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס במהירות, וברוך ה' אני מספיקה לאוטובוס של 23:00. מעשה מוחשי של אכפתיות ואחריות. 

היה זה יום שהחל בחוסר אחריות שלי והסתיים באחריות כלפיי. התרגשתי לראות איך יום גדוש מפגשים מפתיעים מקבל בסופו כותרת שמקשרת בין כולם.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יום אחר: מפגשים מפתיעים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעט מצחיק לנסות ולהציג את פרופסור אומן, שתמונתו וחיוכו הרחב מדברים בעד עצמם. מאחורי הפרטים היבשים והישגיו הרבים מסתתרת חוויית ילדות מופלאה, חרף שינויים רבים ותקופה היסטורית קשה ביותר לעם היהודי.

הוא גדל בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. אביו היה סוחר בדים ואמו השלימה לימודי תואר ראשון, "זה היה חריג באותם זמנים", הוא מדגיש. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לארצות הברית. "במעבר הזה הפסדנו את כל הרכוש שלנו. ההורים שלי עבדו קשה מאוד – אבי עבד בשתי משרות שונות ואמי בשלוש – כדי שנוכל לקבל חינוך יהודי וכללי מצוין".

מגיל אפס הוא חונך להביט על העולם בעיניים חוקרות. "אפילו בניו יורק אמא שלי מצאה מרחבים שבהם היא יכלה ללמד אותנו על הטבע ועל הכוכבים. היא לימדה אותנו להתעניין בעולם שסובב אותנו".

יש זיכרון ספציפי מההורים שלך שמלווה אותך עד היום?

"אמא שלי הייתה אומרת: 'האמת היא השקר הכי טוב', כלומר מבחינה אסטרטגית, ההחלטה הכי טובה היא להגיד את האמת. אני חושב על זה כשאני מתבקש לעשות דברים שאני לא שלם איתם. לדוגמה כשמבקשים ממני לכתוב המלצה על ספר שלא קראתי או המלצה על מישהו שאינני מעריך, אני מעדיף לסרב מאשר לכתוב דברים שאינני עומד מאחוריהם".

מה היית רוצה שילדיך ייקחו מהבית שאתה הקמת?

"היה לנו בית פתוח, אפשרנו לילדינו לבחור בעצמם את דרכם. כשהילדים היו מתייעצים איתי הייתי אומר להם שאני בישלתי בשבילם, אבל הם אלה שצריכים לבחור מה לקחת מהשולחן. יש לי בן אחד שהוא פרופסור בבר אילן, אבל כל השאר הצליחו מאוד בתחומים אחרים בקריירה שלהם. אני חושב שאפילו בני שלמה, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לא היה ממשיך כמוני באקדמיה".

כמי שעוסק בקבלת החלטות, איך אתה רואה את השפעת בית ילדותנו על החלטותינו כבוגרים?

"אינני פסיכולוג, אך אני מניח שהגישה של כל אדם מושפעת מהבית, וקשה מאוד להתנתק מכך. בסוף העבר הוא שמעצב את ההווה שלנו".

אורית סטרוק (63), שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת כנסת מטעם הציונות הדתית. בת 63, אם ל־11, תושבת חברון

"ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה דברים טובים קיבלתי מהבית", אומרת אורית סטרוק. אף שפנתה לדרך שונה מזו שחונכה עליה, היא מתארת יחסים קרובים באופן יוצא דופן, מלאי דאגה ואהבה, בינה ובין הוריה.

"הבית שלנו לא היה דתי וההורים שלי היו שמאלנים בדעותיהם. אבי היה פעיל ציבורית ואפילו עסק ביצירת קשרים עם הפלסטינים. לפני גיל 17 חזרתי בתשובה, בחרתי בדרך שהייתה שונה ומקוטבת לגמרי מהשקפת העולם של הוריי, ולמדתי מהם איך חיים יחד בחילוקי דעות, בלי לוותר על הכבוד וההערכה זה כלפי זה. זה משהו שהולך איתי עד היום, שאפשר להכיר אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני ולחיות יחד איתם בהערכה ובאהבה גדולה".

מה העניין הכי משמעותי שלקחת איתך מבית הורייך?

"את תחושת החובה לעסוק בצורכי ציבור. כבר כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי הציע לי לרתום את ילדי השכונה לפנות לילדי העולים החדשים מברית המועצות ולהציע להם לשחק איתנו. זאת הייתה המשימה הציבורית הראשונה שלקחתי על עצמי.

"בבית שלנו הייתה הרבה מאוד הכנסת אורחים. תמיד גר איתנו עוד מישהו – פעם זה היה בן דוד שהגיע מחו"ל ופעם בת דודה שהגיעה לתקופה בארץ, כל מיני אנשים שלא היה להם עוגן, והבית של ההורים שלי היה פתוח לרווחה עבורם".

יש זיכרון ספציפי מהורייך שמלווה אותך עד היום?

"כשחזרתי בתשובה הפסקתי ללכת למסיבות וניתקתי הרבה קשרים. יום אחד ניגשה אליי מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון ואמרה לי שגם היא חוזרת בתשובה ושהיא רוצה שנהיה חברות. עד היום אנחנו חברות טובות מאוד.

"רק אחרי הרבה שנים גיליתי שאמא שלי ביקשה ממנה לגשת אליי. היא ראתה מה אני עוברת וחששה שאהיה בודדה בתהליך. ריגש אותי לדעת שהיא ראתה אותי ואת הרגשות שלי מעל הכול. לימים, כשכבר גידלתי את ילדיי, הבנתי מה עזר לאמא שלי להתמודד – ההבנה שהילדים שלנו הם לא שלנו, הם אנשים בפני עצמם. אם כבר – אנחנו שלהם, וקיבלנו את הזכות לתת להם את מה שהם צריכים כדי לגדול".

יש משהו שבחרת להשאיר מאחור?

"בחרתי ללכת בדרך מאוד שונה מהוריי בכל מה שקשור לתורה ומצוות, והייתי צריכה ללמוד את אורחות החיים הדתיים במקומות אחרים, לכן באותם ימים נעשיתי בת בית אצל הרב דרוקמן. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, שיתפתי את הוריי בכך שאני רוצה להתחתן, אך בשונה מהחברות שלי, אין מי שיכיר לי בחורים. אז אבא שלי הלך לבית הכנסת, ניגש לרב דרוקמן ואמר לו: 'אתה החזרת אותה בתשובה – אז עכשיו אתה גם תחתן אותה'. אחרי השיחה הזאת הרב הכיר לי את בעלי. אני מבינה שההורים שלי יכלו לבחור לנתק אותי בגלל הבחירות שעשיתי, אבל במקום זה הם אפשרו לי לחיות בשני העולמות, וזה מה שעזר לי לצמוח נכון".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט שתלתם ניגונים בי אמי ואבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז אמרה לי אמונה, האם, בעיניים דומעות: אני מרגישה נקיפות מצפון. לא דאגתי. למה את מתכוונת? שאלתי, והיא אמרה: בכל הפעולות שבהן השתתף הייתי דואגת כל כך, עוקבת אחרי דיווחים, מחכה לטלפון, ובפעולה הזו? כלום! אני יודעת שהם בקן צרעות, בג'נין, ולא דואגת. בכלל. שומעת על חילופי אש כבדים ביציאה, וכאילו זה לא קשור אליי בכלום. למה לא דאגתי?! הכתובת שעל הקיר נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ההוראה הזו בשולחן ערוך: "וראוי לכל ירא שמיים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש".

למה ראוי לדאוג?! ואיך ייתכן שדאגן הוא ירא שמיים? הרי בעלי המוסר גינו את הדאגה. בספר אורחות צדיקים היא מתוארת כמזיקה לבריאות ממש, והרב דסלר אומר שהדאגן הוא חסר אמונה מפני שהוא נותן חשיבות רק לעולם הגשמי, לתגובות האנשים שסביבו ולתנודות השוק. אז לדאוג או לא לדאוג? זאת השאלה של הימים האלה בדיוק. כולנו מכירים לעייפה את סיפור קמצא ובר קמצא, אבל צריך לתת את הדעת לפתיח ולסגיר של הסיפור הזה בתלמוד. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", מתחילה הגמרא, ומיד לאחר מכן היא ממשיכה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תדאגו! אומרת הגמרא. אל תפעלו באימפולסיביות כמו מי שגירש מהסעודה, כמו בר קמצא שהלשין! היו רכים וגמישים, לא קשים ופרגמטיים.

אבל בסוף הסיפור אומרים חז"ל את ההפך המוחלט: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו". הכהן המהוסס הזה, הדואג הזה, מחליט בסוף שלא להחליט: הוא לא יקריב את הקורבן עם המום מהקיסר, הוא גם לא יהרוג את בר קמצא הבוגד. הוא יישאר לדאוג עד ייפול דבר… הדאגה הראויה בזמן הזה היא מעורבות: דאגה במובן של of care take to. אנשי הסעודה ובר קמצא דואגים לנוחות האישית שלהם ולטיפוח המחלוקות הקיקיוניות שביניהם, ולא רואים את הכתובת על הקיר: הקיסר רק מחכה לבקע הזה בחומה שלכם! זה הסיפור של כולכם! כך גם הכהן. דאגתו הנוראה לא מביאה אותו לשום פעולה אקטיבית עבור הכלל. הוא חפור ב"מה יגידו" ולא מבין שהעם על קצה צוק, הוא לא מריח את השריפה הגדולה, הוא מכחיש חורבן. אימהות שכאלה "מעשה בדואג בן יוסף שמת והשאיר בן, והייתה אמו מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו לבית המקדש" (איכה רבה).

האמא הזו אכולת דאגה, היא לבד, בלי אבא דואג, והיא תורמת בכל פעם את משקלו של בנה שתפח, בזהב, לבית המקדש.

וכשהרעב מגיע לעיר, בוכה עליה הנביא: "אם תאכלנה נשים פרי בטנן, עוללי טיפוחים…" התיאור הנורא הזה הוא
על אמא שדואגת, דואגת נורא, אבל זו דאגה "קטנה", או כמו שקורא לה הרב סולובייצ'יק: "האישיות הדתית הגסה". היא רוצה בן שיתפח, פיזית. וכמה שאני מחבקת אותה! אבל יש אימהות שהן אומה. יש אימהות שדואגות לכולנו גם כשהן לא דואגות. הן ישלחו את הבנים להילחם עבור כולנו, ללמוד תורה עבור כולנו, להתפלל עבור כולנו, מפני שהן לא דואגות רק להם. אנחנו דאגתן.
ילדים לאימהות כאלה, ירפאו את סיפור קמצא ובר קמצא.ממש לפני שיצאתי מאוהל האבלים, הראתה לי אמונה
סרטון שריגש אותי כל כך: "תראי!" היא אמרה והראתה לי איך חבריו של דוד הי"ד מסיירת אגוז ביקשו לבוא במוצאי השבת ולשיר את שירי ההבדלה שדוד היה שר להם.
ככה הם רקדו, לוחמים חילונים לצד דתיים, שרים "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בזמן שהם פוחדים עבור כולנו, דואגים לנו נורא. מול אש ההבדלה, הם לא ייתנו להבדלים שבין קודש לחול לשרוף את הבית של כולנו.

מתוך גליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. הצטרפי עוד היום וקבלי במתנה סט ספרים של הרבנית ימימה מזרחי. להצטרפות לחצו כאן

המבצע בהתאם לתקנון המבצע

הפוסט באמונה ובדאגה: למה הגמרא אומרת לנו "תדאגו!"? הופיע לראשונה ב-פנימה.

מתוך השבר והכאב, ועל אף האתגרים הנלווים לנישואין שניים, הן ביקשו לחיות חיים מלאים ושמחים, תוך עבודה מתמדת ומדויקת של איחוי קצוות, איחוד לבבות, ולעיתים גם בניית בית משותף לילדים שמקורם בבתים שאינם עוד. נישואים אלו רצופים, על אחת כמה וכמה, תקווה עדינה עד מאוד.

פותחת מחסומים

הודיה זייני־בסטקר (38), אם לנער בן 18, יודעת מהו טעמם המר של נישואין שכשלו. את מסע חייה המורכב היא החליטה למנף לתיקון חברתי, ולאורך השנים כתבה בצורה כנה וכובשת בפייסבוק. היא תרמה להנכחת סוגיית הגרושים והגרושות במרחב הציבורי, והציפה את הבעייתיות ביחסה של החברה הדתית־לאומית כלפיהם.

זייני־בסטקר היא אישה חזקה שצמחה מתוך משבר, ולמרות שנים רבות רצופות קשיים לא ויתרה על החלום להקים בית שני. 14 שנים חלפו מאז גירושיה ועד שעמדה שוב תחת החופה, במעמד שלא הותיר עין יבשה.

"התחתנתי בגיל 19 וחצי, כשהייתי בשירות הלאומי", היא מספרת, "והיה בנישואין משהו בוסרי שלא הצליח להבשיל. בגיל 22 נפרדנו, תוך כדי שהייתי סטודנטית ואם לתינוק קטן. נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותנו, לעיתים 12 שעות ביום, והחיים הפכו למאתגרים מאוד".

היו לך עוגנים ועזרה מבחוץ?

"הוריי עזרו לי מאוד, אבל גרתי ביישוב קטן, והסביבה לא ידעה להכיל את הסיטואציה. לפני 15 שנה התופעה הייתה פחות מצויה והרגשתי לא רצויה בשום מעגל קהילתי־חברתי בגלל שאני גרושה. אנשים הפנו עורף ולא ידעו להכיל. כשרציתי לעבור ליישוב אחר הבנתי שגם שם לא רוצים גרושות, ועברתי לעיר".

באופן מפתיע, מה שחיזק את זייני־בסטקר היו דווקא הרשתות החברתיות. בפייסבוק היא מצאה לדבריה "במה מרפאת" ומרחב מכיל: "מאז שאני חברה בפייסבוק התרחבה לי הפרספקטיבה, וזכיתי להעלות למודעות מתוך השיתוף הכן והאותנטי תופעות שהיו פחות נוכחות במרחב. כמות השיתופים והתגובות הגיעה לממדים אדירים, לא האמנתי.

"הבנתי שהעולם צמא לתיקון, ושהשיקוף שלי רק הדהד תופעה שלא זכתה למקום ראוי בשיח. קיבלתי המון אהדה, נפקחו לי העיניים, גיליתי טווח רחב של תרבויות, מוצאים ודרכי חשיבה, וגיליתי שאני חזקה יותר משחשבתי".

איזו תקווה את יכולה לתת לנשים שרוצות לבנות בית שני?

"כבר שנתיים שאני במקום טוב ומאושר, ועדיין בוחרת להישאר בחלק מהקבוצות של גרושים, כדי להראות שזה אפשרי. אלה שעדיין באמצע המסע ואיבדו אמון רואים שאפשר למצוא זוגיות טובה בלי להתפשר. עם ישראל עומד על אדני המשפחה, והבסיס למשפחה בריאה הוא זוגיות שמחה שהיא השורש, מקור החוסן והכוח. אני מאחלת לכל מי שעדיין לא זכה שיזכה לחוויה מתקנת".

גם כעת, בעודה נשואה באושר, לא שוכחת זייני־בסטקר שהחיים הם עבודה. "אלירן ואני מבינים שכל אחד מהצדדים מגיע עם ההרגלים שלו, ואנחנו משתדלים לכבד את השוני ולתמוך זה בזה ללא שיפוטיות. אנחנו מקדישים זמן משמעותי לבניית הזוגיות וביסוסה, ולא מאיצים תהליכים".

ביניים: כקריעת האוקיינוס

הדסה וקנין־עמר (33) תושבת בנימין, היא אם לחמישה, מעלה תכנים ברשתות החברתיות, מנחה ומרצה. לפני עשר שנים שכלה את בעלה אלירן בתאונת עבודה עקב רשלנות באתר בנייה, ונשארה אלמנה בת 23 עם ארבעה ילדים. לאחר שנה נישאה לאושר, בעלה עד היום, גרוש ואב לארבעה מנישואיו הראשונים. וקנין־עמר משתפת אותי בכנות ברגעי השבר והבנייה של ביתה השני, ומדגישה את חשיבותו של הליווי המקצועי.

"גדלתי באלון מורה במשפחה של 14 אחים", היא פותחת, "בגיל 17 התחתנתי לראשונה, היינו נשואים באהבה שש שנים וארבעה חודשים עד שאלירן נהרג.

"שנת האבל הראשונה הוסיפה לי מאה שנים לחיים וכיום אני בת 133", היא אומרת בקריצה. "הכאב לא עזב אותי לרגע, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשות התקהו ואיבדתי את היכולת להרגיש, שמחה ועצב כאחד. הרגשתי שלקחו לי חתיכה מהלב, שחסרים לי איברים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה מבפנים, פשוט כי לא רואים".

חשבת שתתחתני שוב?

"כשהתאלמנתי הבנתי בשכל שלא אישאר לבד, אבל בלב חשבתי שלא הגיוני שאתחתן שוב. ביקשתי מהקב"ה שיפתח לי את הלב, ואם הוא הביא אותי למצב הזה, אז שיסדר את העניינים. לא רציתי לצאת לדייטים, וביקשתי מה' שאם יש מישהו שנועד לי, שישלח אותו עד אליי, בלי מאמץ".

וה' נענה לתפילותייך?

"טסתי לאומן, עמדתי מול הציון של רבי נחמן ואמרתי לבורא עולם: אם אתה משאיר אותי אלמנה – תן לי כוח להישאר אלמנה. אבל אם אני צריכה להתחתן – בבקשה תשלח אותו עד אליי. כשהמטוס נחת, עוד לפני שירדתי ממנו, קיבלתי הודעה מחברה שכתבה: אני רוצה להכיר לך את אושר, מאמינה שהוא יסב לך המון אושר. התברר בדיעבד שכמה אנשים חשבו עליו בשבילי".

כבר בפגישה השלישית הבינו השניים שהכיוון הוא להיות יחד. עוד בתוך שנת האבל הם התארסו, ולאחריה נישאו.

אילו אתגרים יש בבית שני לעומת הראשון?

"אם זיווג ראשון הוא כקריעת ים סוף, אז זיווג שני הוא כקריעת האוקיינוס. הקרע הראשון נמצא ונוכח כל הזמן, גם אם הזוגיות טובה. בנישואין שניים כל אחד מבני הזוג מביא משבר, געגוע, כאב, ונדרשת עבודה יומיומית כדי לייצב את החיים ולהעלות אותם על תדר נכון ומדויק.

"בנוסף, כשזוג מתחתן לראשונה הם גדלים יחד לתוך חיי הנישואין ולאט לאט מצרפים ילדים והזוגיות גדלה איתם. אנחנו התחתנו כשלכל אחד מאיתנו כבר היו ארבעה ילדים. היה קשה להיפגש ולתחזק את הזוגיות".

"אחוזים גבוהים מאוד מהנישואין השניים לא שורדים, בגלל המורכבות המשפחתית. בית שני מאתגר פי כמה וכמה מבית ראשון, ולכן אל תהיו גיבורים גדולים – לכו לייעוץ צמוד, זו לא בושה. כדי להצליח במשימה צריך המון יצירתיות".

בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן בית המקדש, את מרגישה שקל לך יותר להזדהות עם הכאב הלאומי על רקע כאבך הפרטי?

"כשהפכתי לאלמנה הרגשתי את הכאב על שחרב לי הבית, אז הבנתי יותר מה זה אומר שלקב"ה אין בית. כל כך הרבה שנים עברו מאז החורבן, והקב"ה מנהל את העולם ומחיה אותנו. זה נותן לי כוח לחיות, לגדול, ליפול ולקום. הקב"ה הוא המודל שלי.

בלי לרצות לרַצות

בימים אלו עולה ברחבי הארץ ההצגה 'פעם שלישית גדילה' מאת היוצרת, השחקנית והזמרת גתית לביא־גבאי, שחוותה על בשרה את חורבן ביתה הראשון והשני, ונשואה כעת באושר בשלישית.

ההצגה, שזוכה לתגובות נלהבות, נולדה לפני כשנה, והספיקה מאז להתארח בין היתר בתיאטרון החאן בירושלים ובמועדון הגולה בפתח תקווה, ועתידה לעלות הקיץ בירושלים ובאריאל. ההצגה מבוססת על סיפוריהן של נשים גרושות בחברה הדתית ותובנות ממסע חייהן, ומביאה אל השיח נושאים רגישים שכמעט אינם מדוברים. ההיכרות של הגיבורה עם עצמה, עם חולשותיה ועם כוחותיה נעה בין מערכות היחסים הזוגיים שהיא בוחרת בכל פעם ממקום לא מודע או קורבני.

היוצרת, לביא־גבאי (45), היא תושבת בית אל, אם לשני בנים מנישואיה הראשונים ולארבעת ילדיו של בעלה כיום, דוד גבאי, החיים יחד איתם במשמורת משותפת.

יש שיגידו שאת אמיצה. מאיפה הכוחות להעלות על הבמה נושא רגיש כמו גירושין?

"התגרשתי פעמיים, והרגשתי שאני רוצה להביא את החוויות והתובנות מאירועי חיי ומסיפוריהן של עוד נשים כדי לתת כוחות ושמחה, תקווה ואופטימיות, אמונה שאפשר לצמוח ממשברי גירושין. כמו כן רציתי להציע דרכים למניעה, כדי שנשים לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכנות.

מסע חייה של לביא־גבאי רצוף קשיים שלצידם לימוד וגדילה, כשמה של ההצגה. "השקעתי המון מאמץ כדי להגיע לזוגיות השנייה שלי. בהתחלה הייתי צריכה להבין מה קרה ולמה, ולכן סירבתי לצאת לפגישות. כשכבר רציתי עברתי תקופה של סדנאות מודעות, שדכניות, מפגשים, טיפולי גוף־נפש. יצאתי להמון דייטים והיו ציפיות, אכזבות ומפחי נפש".

היא מעידה על עצמה שניצלה את הזמנים בהם היו ילדיה עם אביהם כדי לבנות מחדש את האמון בעצמה וביכולת לנהל מערכת זוגית שמחה. "לקראת בניית הבית השלישי היה בי כבר רצון אחר, יותר מחובר לצרכים, יותר בוגר, אמיתי ופנימי מהרצון הקודם, שאני קוראת לו 'התאהבתי בלהתחתן', כלומר לעשות מה שמקובל או לברוח מבדידות או מסטטוס".

אחד המוטיבים המרכזיים בהצגה נסוב סביב תופעת הביטול העצמי של אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. "לזוגיות צריך שניים, ואם אחד מבני הזוג מבטל את עצמו זה פוגע בקשר", היא אומרת, ופורטת כיצד דפוסים של ריצוי וביטול עצמי בתוך קשר מחריבים את הבית כולו. לביא־גבאי גם מדגישה את החשיבות שבפנייה לטיפול לפני שמגיעים למצבי קצה: "זוגות צריכים להבין שטיפול זו זכות, הזדמנות להתפתחות ואפילו חובה. כל אחד צריך להבין ולהכיר את עצמו ואת הכוחות שלו". את תהליך היצירה של ההצגה הרגישה ליוותה הבימאית אפרת קוזין, שהעניקה מעטפת מקצועית ורגשית לתהליך המורכב.

אילו קשיים ליוו את תהליך הכתיבה, הבימוי וההפקה של ההצגה?

"כתיבת ההצגה דרשה התמסרות טוטאלית. לא היה לי פשוט להיזכר בחוויות קשות ולכתוב עליהן, ונדרשתי בכל פעם לבחור במה לגעת ובמה לא. נוסף על כך הייתי צריכה כמובן לחשוב גם על הילדים, לא לחשוף אותם. גם בתור זוג התלבטנו רבות על החשיפה והפרסום".

התוצר הסופי מצליח לשמור על עמימות בקשר לזהות הנוגעים בדבר, אך עם זאת לגעת בלב הדברים, במסע המטלטל של אישה המחפשת אהבה, אך קודם כול את עצמה. התגובות אוהדות במיוחד, ונשים מכל הקשת מוצאות את עצמן בין הסצנות והמונולוגים.

אימהות רבות אף מגיעות יחד עם בנותיהן הרווקות או המתבגרות. "אני מרגישה שיש דברים בהצגה שמתכתבים עם ההצגה של נועה אריאל ז"ל, למרות שהנושא הוא לא העניין של סממנים לאלימות, אלא דפוס הריצוי והאילמות של הגיבורה", אומרת לביא־גבאי. "כבר אמרו לי שחשוב להביא את ההצגה לבנות אולפנות, מדרשות ושירות לאומי, כדי שיהיו מודעות לנושא עוד לפני שהן נכנסות לקשר".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט בית שני: על חורבן ביתם הראשון ובניין הבית השני הופיע לראשונה ב-פנימה.

אור נדחק

אבל לפעמים רגעי משבר באים, לפעמים החושך מתגבר, האור נדחק אל המרתפים ועוצם עיניים כדי לא לראות את החורבן. לפעמים רגעי משבר באים עלייך, למרות שניסית להדחיק את קיומם, למרות שעצמת טוב טוב את העיניים, למרות שהתפללת לקום ושהכול ייעלם, למרות שהתחזקת בתפילה ומצאת עצה והפעלת תושיה ובכית ים וצחקת אמונה. אופס. לפעמים לא תותים ולא יער, רק שבר.
אז בואו נדבר על זה רגע, בואו נפקח חריץ בעיניים העצומות האלה, בואו נציץ, בואו ננשום לתוך זה.
היי! החיים הם לא קטלוג של איקאה. הנה אמרתי את זה, אנחנו לא כותבים את התסריט, יש כותב ושמו “אל נורא עלילה“, או כמו שאהוד בנאי אמר את זה: “זאת לא המסיבה שלנו. אתה מקשיב?“.

לפקוח חריץ בעיניים העצומות. מתוך שאטרסטוק

“להגיד בבוקר חסדך“ זה קל. מי מאיתנו לא משבחת את השם יתברך כשמצליח לה? כשהדעת מאירה? כולנו שמות בפינו על כל צעד ושעל איזה “ישתבח שמו לעד“ קטן ומלא הודיה. אבל מה על הלילות? מה נאמר בלילות? אז ככה: “אמונתך בלילות“.
כשחשוך ושבור הדעת מסתלקת, ואז מגיע תורה של האמונה לשיר את השיר הלילי החרישי והיפהפה שלה.
“אמונתך בלילות“ – כשחשוך אני מתכסה באמונה, מתפטרת מתפקיד המוח ומתפארת בחוסר ההבנה שלי, הופכת אותה לאומנות לחימה בתנאי לילה. ופלא פלאים, כשהאמונה מתגלה גם לרגע המשבר יש חן של קידוש השם וקבלת עול מלכות שמיים. אני נושמת לתוך השבר, שואפת ומכניסה אמונה פנימה לריאות, נושפת החוצה פחדים וספקות.
הנה אני במשבר, והאמונה מבקשת לברוח, אבל אני מחזיקה אותה חזק בקולר כמו שמחזיקים חיה פראית. אני קושרת אותה אליי באזיקים שלא תזוז ממני, כמו שאוזקים אסיר עולם.

עם האמונה כל מקום הוא רק עוד מקום בעולמו יתברך, והרגע הקשה הוא רק רגע. קשה, אבל כרגע. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע. קטע שדווקא בלוע הארי סורר שקט מפוכח, שדווקא כשהגיליוטינה על הצוואר מתנגן לי בראש שיר עליז כזה. לא קשור לכלום, לא מסונכרן עם המציאות, שיר מלא חדווה של חוסר הבנה מהולה באמונה. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע.
קטע שעם האמונה אפשר באמת לעבור כל לילה, ארוך וחשוך ככל שיהיה. קטע שעם האמונה – גם בתוך בטן הדגה, בתהומות האפלים של קרקעית הים, אפשר לחוש בחוש את ההשגחה העליונה מלטפת לך באהבה את הראש, אוספת אותך אל חיקה. מרגיעה אותך, עד יעבור זעם, עד שיפוח היום וינוסו הצללים. עד שייפקחו עינינו העצומות, כנראה, ותבוא לנו נחמה גדולה, כי סוף סוף נראה.

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

עוד לא עשית מנוי? 

הפוסט אמונתך בלילות הופיע לראשונה ב-פנימה.

קולר (35) נשואה לאיתי, מוזיקאי רגאיי, היא אם לזוהר בת השש ואיתמר בן החצי שנה ומתגוררת בתל אביב. מאז סיימה את לימודיה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין לפני כעשור, היא משמשת כשחקנית בתיאטרון גשר רוב הזמן. מדי פעם היא מבליחה לשחק או לכתוב לתכניות טלוויזיה ('משפחה לא בוחרים', 'בלתי הפיך'), וזוכה לתשבחות רבות.
בסרט 'לעבור את הקיר' היא עושה את תפקידה הראשון המשמעותי בקולנוע.

"נס, קסם, שידוך מדהים", היא אומרת על בחירתה של רמה ללהק דווקא אותה לתפקיד. "רציתי את התפקיד הזה מאוד ונותר לי לקוות שגם הצד השני הרגיש את הלב שלי וקלט אותי. עשיתי כמה אודישנים, כמו כולם, ולאחר זמן הודיעו לי שהתקבלתי", היא מספרת.

"נס, קסם ושידוך מדהים", נועה קולר על הסט עם הבמאית רמה בורשטיין, צילום: סשה תמרין

מי שתצפה בסרט תבין עד כמה מתאימה נועה לתפקיד מיכל, ממש כמו כפפה ליד. עד כי בריאיון שלאחר מכן קשה לי להבחין מי זו מי. מיכל היא רווקה מתבגרת שחזרה לא מכבר בתשובה. לאחר שצלחה מספר דייטים לא מבוטל היא מתארסת סוף סוף. אך החתן המיועד מקבל רגליים קרות במהלך הטעימות באולם ונוטש. היא לא מתייאשת וברגע של ביטחון ונחישות מחליטה שהחתונה תתקיים במועדה ויהי מה, בנר שמיני של חנוכה.
הימים נוקפים. שמלה יש, אולם יש, ההזמנות חולקו זה מכבר. והחתן? עדיין לא נראה באופק.

את רגעי האמונה והשבירה, הכאב וההתמודדות מול הסביבה הקרובה, אנחנו זוכים לחוות יחד עם מיכל עד ליום החתונה. האם תזכה לענוד את הטבעת בזאת חנוכה? אחסוך מכן את הספוילר.

מה גרם לך, בחורה תל אביבית חילונית ואפילו נשואה, לרצות כל כך לשחק את מיכל?
"לפני האודישנים קיבלתי מרמה את התסריט והוא היה מהמם בעיניי. ראיתי את מיכל, אישה מאוד חזקה ומיוחדת. האמת שלה קנתה אותי. היא אישה שמסכימה להסתכל לאמת בעיניים ולא מפחדת ממנה. לא מתחבאת.
התאהבתי בדמות ובתסריט, וכמובן ברמה, שעוד לפני כן שמעתי עליה רבות".

את משחקת בחורה שנאחזת באמונה ובריבונו של עולם כאחוזת טירוף כמעט. איך את התחברת לזה?
"אני ומיכל לא מאוד שונות. מה ששתינו חושבות על אהבה וזוגיות הוא די דומה. אני זוכרת היטב מה זה לכמוה לזוגיות טובה, לחיבור נכון ואמיתי. כל ההתפכחויות שצריך לעבור בדרך, והדמיונות שצריך לוותר עליהם. אני מכירה את זה. גם התברר לי שאני מאמינה לגמרי בהמון דברים בחיים שלי.
האמונה בה' אצלי קיימת ופחות חד משמעית אמנם, אבל היו לי הרבה מקומות בחיים שהאמנתי בנחישות והלכתי נגד כל הסיכויים, למשל שאצליח להקים משפחה. זה אקט ענק. מיכל באמונה שלה הצליחה לעבור את הקיר. אני לא יודעת אם אני ממליצה לעשות את מה שהיא עשתה, אבל היה מדהים לשחק אותה".

זו לא פעם ראשונה שאת משחקת אישה דתייה. בסדרת הטלוויזיה 'סרוגים' שיחקת את נעמה, גרושתו של אמיר. איך היה לשחק דתייה?
"הרבה שואלים אותי את השאלה הזאת, והמפתיע ביותר הוא שההבדל לא גדול. נהדר לגלות שכולנו בני אדם, מאוד מאוד דומים, ובגלל זה אנחנו יכולים לאהוב זה את זה באמת, כי אנחנו לא באמת שונים. לכולנו יש מחשבות קשות לפעמים, וכולנו חוזרים להאמין. ככה שחוץ מהלבוש, הפנימיות שלנו היא לא שונה".

נאחזת באמונה. מתוך הסרט לעבור את הקיר, צילום: נורמה הפקות

לנצח את העולם ביחד
גם בחיים עצמם, ולא רק בקדמת הבמה, נועה היא אישיות כובשת.
הכנות שלה, הפשטות, הפוזה שיש להרבה שחקנים במעמדה, אצלה פשוט נמוגה. למרות שהיא לא באמת מיכל, וברגע הראשון לקח לי זמן לעכל את העובדה שהיא לא באמת מתלבשת כמו דוסית גם בחיי היום-יום שלה, תוך רגע אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה מימי האולפנה.

אילו הכנות עשית כדי להיכנס לדמות, ולהכיר את הניואנסים של הרווקות הדתיות?
"גם בחיי האישיים הרגשתי את חוויית הרווקות. תקופה ארוכה יצאתי עם גברים שלא באמת רצו אותי, ורק כשהכרתי את בעלי מהר מאוד הרגשתי בבית. הרגשתי בנוח. הוא לא כיבה אותי".
כדי שנועה תכיר מקרוב את עולם הרווקות של בעלות התשובה, לקחה אותה רמה לשבת כלה במדרשת 'נתיב בינה'. "לא ראיתי דבר כזה אף פעם. זו הייתה חוויה מהממת בשבילי", היא מתפעלת, למרות שזה קרה כבר לפני כשנתיים. "פגשתי אחוות נשים חזקה יותר מאש. נשים שמרימות ומעודדות זו את זו באופן אקטיבי. עם התכווננות מלאה לשמח. הבנתי שיש עולם שאני לא מכירה. בעולם שלי, למשל, לא אומרים בקול רם 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט. ואילו שם הייתה השלמה גדולה עם הרצון הבסיסי הזה של נשים להתחתן, ואחת מעודדת את השנייה שזה אכן יקרה".

מה היה באותה שבת כלה?
"זו הייתה כלה בעלת תשובה שחיכתה עשר שנים להתחתן. היא סיפרה את סיפור ההיכרות שלהם, שאינו שונה מהסיפור שלי ושל חברותיי, חוץ מזה שמדובר בבחורה ששמה את החתונה והאמונה בקשר כדבר ראשון. למרות הקשיים והאמביוולנטיות, היא לא ויתרה. אצלנו קשר כזה לא היה מחזיק מעמד, אבל הכלה הייתה מכוונת מטרה ולכן הצליחה.
"סביבה היו המון רווקות שחיכו לצאת החוצה. מקסימות, יפות ומצחיקות שעשו לה הצגות, בישלו את כל סעודות השבת, התפללו יחד והיה נראה שהן פשוט נהנות זו מזו. הרגשתי שהן יכולות לנצח את כל העולם ביחד".

"בעולם שלי לא אומרים בקול 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט, נועה קולר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

באחד הרגעים העוצמתיים בסרט את יושבת עם בחור בדייט ראשון ומתארת לו באריכות ובכנות מכמירת לב עד כמה את מרגישה שהספינה שלך טבעה ואת עייפה ואבודה. איפה זה פגש אותך?
"הרבה פעמים בחיי הרגשתי שהספינה שלי טובעת ושאני לא מוצאת אחיזה. בלבול עמוק. אחרי שסיימתי את הלימודים אצל יורם לוינשטיין הייתה לי שנה קשה של דיכאון עמוק. לא ידעתי לאן ללכת וגם לא איך לבקש עזרה.
לא האמנתי שיכולים לעזור לי. הייתי בחוסר אמונה משווע. ובתוך התקופה הקשה הזאת, כשלא האמנתי שאצא ממנה מתישהו, מתחת לקולות הקשים, מתוך הערפל, שמעתי מישהי בתוכי שכן מאמינה שאצליח לצאת. גיליתי את הקצה. כששיחקתי, החזרתי את עצמי למקומות האלה והתחברתי למקום האותנטי הזה של
המשמעות של להיות אבודה, ומשם לשחק את הטקסט של רמה".

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון תשע"ז 
והיא אחת מ – 10 הכתבות שאהבנו ב-100 הגיליונות של פנימה
המשיכי לעקוב אחרי ההאשטאג #הכתבותשאהבנו ברשתות החברתיות

לרכישת מנוי לפנימה הקליקי כאן

הפוסט עברה את הקיר הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבחירות הרעות גורמות לכל שנאת האחים שיש בעם ישראל. יעקב בוחר את יוסף מבין כל הבנים.
יעקב, מה אתה עושה? "לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים". אסור לתת יחס מועדף לילד מסוים. כמו החנוכייה השמש הוא כמו אימא, וכל יתר הנרות באותו גובה. החנוכייה מחנכת לאי-שינוי בין הבנים. איך בחרת את יוסף לעומת האחרים? זו הייתה בחירה כל כך גורלית, שגרמה לכל האחים לשנוא את יוסף.
אומר הרש"ר הירש: אפשר לאהוב ילד יותר או פחות. הרי אנחנו בני אדם. בת אחת שלך נורא מזכירה לך את כל החולשות שלך, אחותה מגלמת במדויק את חוסר הטקט של אחותך והילד מזכיר את חמותך.
כל זה נכון, ועדיין – מתנהגים עם כולם באופן שווה.

קראתי סיפור שריגש אותי. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, צדיק עצום, היה מתגורר פה בשכונת שערי חסד. אני עוד זוכרת אותו חוזר לביתו מבית הכנסת בערב שבת עם החיוך המואר שלו. ופעם אחת הוא מרים טלפון למשפחה אחת ומבקש לדבר עם האבא.
"כן, כבוד הרב?". "הערב יש בר מצווה לבן שלך. אני לא אוכל להגיע כי הנכדה שלי מתארסת הערב".
"כבוד הרב, זה בסדר. איך כיבדת אותי בטלפון הזה". אבל הרב כן הגיע, לקראת סוף חגיגת הבר מצווה. "הרב, איך יכול להיות? הרי הודעת שלא תגיע", התרגש הנער. "נכון, אבל הגעתי לבר המצווה של שני אחיך הגדולים, וחששתי שכל החיים תגיד 'אבל לשני האחים שלי הוא הגיע ואליי לא'. אז באתי".

עוד בחירה מזעזעת: ה' רואה שהאחים בשנאתם, עומדים למכור את יוסף לעבד. בינתיים הוא זורק את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים. אז איזו מין הצלה זו? מפרש האור החיים הקדוש: ה' מציל את יוסף מידי אנשים שיש להם בחירה, מפני שלנחשים ולעקרבים אין בחירה, ולכן לא יראו ולא ישחיתו למי שאינו חייב מיתה. אבל אנשים יש להם בחירה רעה, וגם מי שלא חייב מיתה הם יכולים להרוג.

הרוע שסובב אותנו הוא הטרגדיה של הבחירה. הולכים לבחירות, אילוסטרציה

שימו לב, בנות. ה' לא פוחד מנחשים ומעקרבים, הוא פוחד מאנשים רעים. ה' ישמור אותנו מתוצאות הבחירה. דעו לכן, גם אהבה ושנאה הן עניין של בחירה.
באחד השיעורים שלנו עלתה אחיינית של רב אוּשר וסיפרה שהתחתנה בגיל 39 ועם מי? עם בחור שהכירה לראשונה בגיל 19 , והיא סירבה והוא סירב. באיחור של 20 שנה התקשר שוב השדכן: "תקשיבי, הוא רווק וגם את עדיין רווקה, אולי תנסו שוב?". היא החליטה לשנות את נקודת המבט (טוב, בגיל כזה כבר לא רואים כל כך
טוב), והיום הם נשואים עם ילדים.
אם את בוחרת לראות את הילד הזה בעין רעה – הלך עליו. "ויראו אותו מרחוק", נאמר על אחיו של יוסף, והאור החיים מבאר שהם החליטו לראות אותו כמישהו רחוק, ומאז ננעלו שערי האהבה שבליבם. את בוחרת לשנוא את בעלך באיזשהו יום – זה קורה לכולנו בכל מיני מצבים הורמונליים – גמרנו. הלכה האהבה לכל היום.
וכשם שאהבה ושנאה הן עניין של בחירה, כך גם חיים טובים או רעים הם עניין של בחירה. הרוע הנורא שסובב אותנו, את כולנו, הוא הטרגדיה של הבחירה. כמה היא נוראה. כמה אנחנו מפספסים את האור מרוב בחירה.

אנחנו חיים בדור מוכה בחירה. האינטרנט בכל מקום, אלכוהול בכל מקום. חומרים מערפלי הכרה בכל מקום. איזה דור מסכן! איך הוא אמור לזהות את האור בתוך החושך, את הטוב בים הבחירה הרעה?
ויש מרחק שנות דור בינינו ובין ילדינו. לעומתם, אנחנו דור המדבר של הטכנולוגיה. אבל ה' אומר לנו ולהם: אתם הדור הכי גדול שהיה לי אי פעם. אתם מסוגלים לחולל את הנס. ה' שם אותנו בדור הזה, וזו הבעת אמון אדירה-אדירה שלו בדור שלנו.
אימהות, כל הזמן צריך להעצים את האמון בילדים. השפת אמת אומר שיוסף לא חטא עם אשת אדוניו רק מפני שאדוניו "הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו".
כזה אמון הוא נתן בי, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני?".
רק אמון, אימא. רק אמון, אבא. אין לך דרך אחרת לשמור עליהם. אין. תאמיני בהם.

***

מתוך הטור החודשי של הרבנית ימימה במגזין פנימה
רוצה לקבל בכל חודש מגזין עשיר ומרתק? השאירי לנו פרטים כאן 

הפוסט בדרך לקלפי – הרבנית ימימה על בחירות ותוצאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקור הזה, והסוודר שעליי, מזכירים לי את אלו שלא זקוקים לשכבה חמה נוספת- כי כבר יש להם. כל השנה. כאלה, או יותר נכון כזו, שכמו החלזונות- גם לה יש גב קשיח ורצון עז להתקדם למרות ההכבדה שלו עליה. כזו שהחורף הוא זמן של נחת עבורה, הפחתה במעמסה. כזו שלימדה אותי, לאורך שנים, כל כך הרבה.

הסיפור של טל (שם בדוי), התחיל לו אי-שם, כשהייתה בכיתה ב'.
הרופאים גילו עקמת בגבה, מה שדרש מיד את תחילתו של טיפול בעזרת "מחוך", מכשיר רפואי שנועד למנוע צורך בניתוח ולשמור על הגב. מאז ועד היום, כשטל בכיתה ט', המחוך מצוי לו קבע על גבה, 18 שעות ביממה, כולל שינה, הרקדות, בית-ספר ומה שלא תרצו.
הוא מונע ממנה להשתתף בפעילויות ספורט מסוימות, בעבר מנע ממנה גם לינה אצל חברות, והקושי העיקרי הוא- החום שהוא מוסיף. בקיץ המזגן חייב לדלוק כל הזמן, אחרת תישאר רק שלולית קטנה של טל על הרצפה, ולא תמיד החברות מבינות כמה זה חשוב לה ומכבדות את זה.

להפוך יחד את החושך לחוזק. תמונת אילוסטרציה

אבל למרות הכל, ובניגוד לכל הציפיות, טל לא יושבת בבית כל היום שקועה באומללות אין- קץ. היא נערה יוזמת, פעילה, חברותית ולוחמת. היא מוכיחה יום יום שהעקמת לא תשבור אותה.
טל משחקת בנבחרת כדורסל, שותפה במועצת תלמידות, וגם – תתפלאו או לא – חוגגת יום הולדת קבוע למחוך שלה (שקיבל את השם "חביבה"). היא לא מפחדת להציג את קשייה, לבקש הבנה או עזרה, אבל גם לא עושה לעצמה הנחות בקלות, לוקחת הכל בפרופורציות של שמחה- שהרי השמחה בכוחה משברת חומות.

יש כל כך הרבה מה לקחת מסיפורה של טל, על התמודדות בכל הכוח, הכרה בגוף שקיבלתי מה' והשלמה עם יופיו ומגרעותיו, היכולת לקום, לא לשקוע בעצב על המצב הקיים- להפוך את החושך לחוזק.
ובעיניי, מעל הכול- להפנים בחיינו גם את ההבנה שאפשר לבקש עזרה. כל הזמן, ממי שרק מחכה לתת, ואף-פעם לא לוותר על הניסיון להסביר את עצמנו, כדי שאחרים יבינו מה הבעיה. לא לתת לקושי למנוע ממני את מה שאני באמת אוהבת!
מתפללת שכמוני, תקחו גם אתן מטל את האמונה בחוסן האישי של כל אחת מאיתנו ואת החשיבות של אי- הוויתור העצמי, למרות הקושי, למרות שכולם מצפים שאוותר.

את יכולה! את חזקה!

הפוסט דרך הגב: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה נשמע כמו איזה אמונה טפלה, אבל לא כך היא.
כשאדם מאמין שהוא ראוי,הוא מתנהל ביומיום שלו ומדבר בשפה אחרת.
הוא לא מרגיש ש"בטוח יפספס את הרמזור" ו"בטוח יחמיץ איזה מפגש חשוב", הוא בטוח שכל מה שקורה לו, מדויק עבורו ונכון עבורו ולבטח הגיע כדי ללמד אותו איזה שיעור ולהגדיל אותו, מבפנים.

החניה, כמשל, מאוד הולכת איתי בשגרה הברוכה.
אני יודעת, לא מאמינה,יודעת,בידיעה ברורה! שמחכה לי חניה.
אגב, מאוד יכול להיות שאצטרך לחכות שתתפנה אותה חניה שמיועדת לי, ועדיין אני תמיד נכנסת לחניה עם תחושה שמחכה לי חניה.
לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית,אני אומרת בקול, "תודה ה' שמחכה לי חניה במקום שאליו אני נוסעת"
לפעמים בדרך אני אומרת את זה, לפעמים רגע לפני שאני נכנסת לחניה. יש בזה תודעה של שפע, של אני חיה את מה שנכון עבורי, לא חסר דבר עבורי
יש מספיק מהכול ולכולם.

החניה כמשל. אילוסטרציה

אני יודעת, לא מאמינה, יודעת כמו שאני יודעת שאני עכשיו יושבת פה לכתוב לכם את הטור הזה,
כמו שאני יודעת איך קוראים לי, למי אני נשואה וכמה ילדים יש לי, אני יודעת שה' דואג לי ושולח לי, לנו, את הפרנסה המבורכת המיועדת לנו.
אני יודעת שכל אתגר שנקרה בדרכי, הגיע לכבודי ולא כדי להיות מכשול לרגליי הצועדות.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לחיים של טוב, בכל המישורים נחנו מזמנים את אותה מציאות לפתחנו. לפתח ליבנו ולביתנו.
זה יכול להיות ירידה במשקל, זה יכול להיות קניית בית ומציאת בן זוג
זה יכול להיות כל חלום כזה או אחר שאנחנו מבקשים לעצמינו.

שנהיה ראויים,
לחיים.

הפוסט לאכול, להתפלל, לאהוב הופיע לראשונה ב-פנימה.