הייתי בת 19 , בת שירות לאומי. המורה לנהיגה היה גבר דתי בן 45 . הוא שלח מבטים, אחר כך רמיזות, מילים מפורשות, בסוף גם ידיים. אחרי עשרה שיעורים עברתי למורה אחר.
למה אחרי עשרה שיעורים? לא חיברתי את הנקודות. חשבתי שזה מקרי, שזה רק בראש שלי.
זה לא היה בראש שלי. זה התרחש בראש שלו ובקע החוצה דרך העיניים, הפה והידיים.
המורה שאליו עברתי היה אדם שמח וקורקטי. הוא לא אמר דברים כמו "תיזהרי שלא תעצרי את התנועה מרוב שאת יפה", "אם הייתי חבר שלך הייתי נותן לך נשיקה על כזאת חניה",
לא נעץ מבטים בגוף שלי ולא הניח את ידו על ידי כדי להסביר איך להעביר הילוכים.
עברתי בטסט ראשון. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הטסט היה להתקשר לרב היישוב הדתי הקהילתי שבו התגורר המורה המטריד. אזרתי כוחות וסיפרתי מה עברתי ומה הרגשתי. רציתי שיגיד לי ללכת למשטרה. הוא ביקש להתייעץ עם רב גדול ומפורסם, שכבר נפטר מאז.

אחרי כמה ימים הוא חזר אליי עם תשובה: אל תלכי למשטרה, אנחנו נדבר עם המורה לנהיגה ונזהיר אותו. יש מעט מאוד דברים בחיים שלי שאני לא סולחת לעצמי עליהם, אחד מהם הוא שהקשבתי לו.
המורה המטריד נהג כלפיי באלימות שהסתוותה בחביבות. ברוב המקרים זהו דפוס אישיותי. ברוב מוחלט של המקרים רב שידבר איתו לא יועיל לנפגעת הבאה.
אונס הוא חילול העצמיות ומחיקתה, וההשלכות שלו על הנפגעות והנפגעים נמשכות שנים. דיכאון, חרדה, ניסיונות התאבדות, הפרעות אכילה, קושי ביצירת מערכות יחסים. "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".
ולכן אסור להכניס לסל אחד הטרדות מילוליות ופגיעות בגוף.

ולכן כשקמפיין MeToo מזכיר מחמאות מחפיצות במקום העבודה יחד עם מעשי אונס, הוא משטח הכול.
הוא לא מגדיל את התיעוב כלפי מטרידים אלא מקטין את היחס השלילי לאנסים.
יש הטרדות מיניות שהחוק מתייחס אליהן בקשיחות המתבקשת אך הן אינן שונות מחוויה של עובד שהבוס מתעמר בו, ולא על רקע מיני. מבטים, מילים ומגע אגבי הם אירועים דוחים שיכולים לערער את היום. אינוס ומעשים מגונים יכולים לערער חיים שלמים. כשמישהי מוטרדת, היא תרצה לעזוב את מקום העבודה. כשמישהי נאנסת, היא עלולה לרצות לעזוב את העולם הזה. ההתייחסות לשניהם באותו אופן עושה עוול לנאנסות.

מה עושים כדי להילחם בסרטן? הקמפיינים מזכירים לנו ללכת להיבדק בזמן, ולא אומרים מה עדיף לא לאכול כדי למנוע תחלואה.
קמפיינים כמו MeToo או "לא התלוננתי" מעודדים נפגעים לתאר את מה שעברו, להתלונן. זהו מסר משמעותי, בדיוק כמו עידוד ביקור אצל כירורג או רופא עור לגילוי מוקדם של סרטן. אם נפגעת – אל תשתקי אם את מעל גיל חמישים – לכי לממוגרפיה.
ומה לגבי טיפול בשורש התופעה? לא את כל זוגי הסרטן אפשר למנוע, ולא את כל הפגיעות המיניות. אבל אפשר לשים לב לתרופות, למזון, לאוויר שאנחנו נושמים ולאורח החיים. אפשר ליזום שינוי אווירה במקומות העבודה, ברחוב, בשיח. לדבר על צריכת האלכוהול במועדונים ועל סינון אתרים פוגעניים. להנהיג נורמות של דלתות פתוחות במשרדים.
לעודד את הנפגע שבא להתלונן לאחר מעשה זה חשוב. להציל את הנפגעים הבאים זה חשוב יותר. כמו בביטחון, אל תציבו רק מגנומטר. טפלו בטרור.

***
מתוך הטור החודשי של אמילי עמרוסי במגזין פנימה 

הפוסט התנהגות מטרידה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כיפה זה עניין של שבט, אמילי עמרוסי

תכירו את דן. טכנאי מחשבים בן 40 . גדל בתל אביב כחילוני, מגיל 20 שומר הלכה. לא "חוזר בתשובה", לא "דתי": שומר הלכה. לא רוחני, לא אמוני, לא אורות, לא קולות. קר וישר.
חקרתי אותו כשסידר לי את המחשב.

היהדות זה לא "תיקון עו‑הו‑לם" ולהיות בנאדם טוב כמו שאומרים הרפורמים, הסביר ביובש, היהדות היא מערכת כללים שניתנה ליהודים. והוא שומר על המערכת הזאת כמו שרק גיקים של מחשבים יכולים: לא מפסיד תפילה במניין ("כשהייתי חולה נרדמתי מהצהריים עד למחרת בבוקר והפסדתי ערבית, הפעם היחידה בעשרים השנים האחרונות שפספסתי תפילה"), לומד דף יומי, מקפיד על כשרות ומקיים את כל ההלכות הידועות לו, כולל לנעול קודם את נעל ימין. "הפכתי את ה‑ OCD שלי לאורתודוקס קומפלסיב דיסאורדר".
את כל זה שמעתי ממנו רק אחרי שראיתי אותו נוטל ידיים ומברך על הלחם, והופתעתי מאוד. הייתי בטוחה שהוא חילוני.
נפגשנו כמה פעמים בעבודה, ועל הפדחת שלו לא היה זכר לשולחן ערוך שהוא מקיים בדקדקנות.
אז אתה חובש כיפה שקופה? לא, אני חילוני דוס. סוציולוגית אני כנראה חילוני, אבל אנצח את רוב הדתיים כשיעמידו אותנו על הדתומטר.
אם יש לך כיפה ולא אכפת לך מברכת המזון, במה אתה יותר טוב ממני?
בחורה דתייה שיצאתי איתה אמרה שהיא מעדיפה שהאיש שלה לא יניח תפילין מאשר שילך בלי כיפה. מישהי אחרת טענה שדתי בלי כיפה הוא כמו אישה שהולכת בבגד ים ברחוב. היא השוותה את זה לפריצות. השתגעתם לגמרי. בנות דתיות שמציעים לי לצאת איתן אף פעם לא שואלות אם אני מקפיד על קריאת שמע בזמנה, אבל כן שואלות לגבי הכיפה.

ברור שישאלו, אמרתי, זה עניין של שבט.
אז אני לא מוכן לשחק במשחק השבטים הזה. אם היית שואלת יהודי לפני שלוש מאות שנה אם הוא דתי או חילוני, הוא היה מסתכל עלייך במבט מוזר. עד לפני שבעים שנה יהודים שמרו מצוות ולא הלכו עם כיפה. בגלל שזה טרנד אני צריך להתיישר לפיו? חרדים הולכים היום עם עניבה, המצאה של נפוליאון, גם את זה תגידי לי לאמץ?
הכיפה היא שלט שמעיד על השייכות שלך לתורה, אמרתי. כמו טבעת נישואין, כמו כרזה.
הוא פירק את המחשב והחזיר לי שאלה: העדות שלי לזה שהייתי בהר סיני היא חתיכת בד על הראש שלא הייתה קיימת לפני מאה שנה? זה טרי מהניילונים.
אוקיי, עניתי, לפני מאה שנה גם לא היו חילונים.
הוא השיב שהכיפה הסרוגה התחילה אצל הרב נריה כתגובה לחרדים, לא לחילונים. ואני לא מוכן להתבדל מהחילונים, אמר וניקה משהו בתוך הסבך האלקטרוני. יש חילונים שמקפידים על יותר מצוות מאשר דתיים, וכמו שיש דתיים-בלאי יש גם חילונים- בלאי. חוט דק יפריד בינינו?

אז מה עם ההלכה, שאלתי. הרי לא הולכים ארבע אמות בלי כיסוי ראש.
הוא ענה בסיפור, איך גילה שהיהודים האורתודוקסים בארצות הברית לא שמעו על הקשר שבין שבועות למאכלי
חלב. הם אוכלים בשר בשבועות, כי חג זה בשר. עוגות הגבינה הן תרבות פנים- ישראלית שקשורה ליחסי הציבור של המחלבות הגדולות. גם כיפה היא רעיון חדש, פנים-ישראלי, אמר, שקשור ליחסי הציבור של המגזר.
דן החזיר את חלקי הפלסטיק למקום. סיימתי את הש"ס פעמיים, אמר, קראתי את הרב פיינשטיין והרב מלמד, ולא מצאתי חיוב בכיפה. כשכיסוי ראש מופיע בגמרא זה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: רב הונא בן רבי יהושע, או אמו של רב נחמן בר יצחק שהניחה כיסוי לראשו של בנה כדי ללמדו שיש משהו מעליו היו חריגים. וחוץ מזה, את האהבה שלי לתורה אני יכול להשמיע טוב יותר בלי מכסה לקודקוד. לא תאמיני כמה מקשיבים לי.

קחי, הוא הגיש לי את המחשב המתוקן. ושיעור מעניין בתוויות.

***
מתוך הטור של אמילי עמרוסי במגזין פנימה
להצטרפות מהירה למגזין הנשים המוביל בישראל לחצי כאן

הפוסט לגזור את התווית הופיע לראשונה ב-פנימה.