"צמח לא יכול להיות ביחד עם השורשים של עוד צמח אחר. אפשר שישכון לידו בלי מאבק, בידידות כמעט, אבל השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום האישי של כל אחד. וניקח גם זוג, אם נראה אותם מדי דבוקים זה לזה, נראה אותם כאוהבים, ולמעשה בסופו של דבר יהיה ריב, כי אין מרחב מחיה לאף אחד. אין מנוחה. אין חִמצון לפעולות האישית, לרצון האישי, למחשבה האישית, הגבולות הם יסוד לקיום ולזוגיות".

                                                                                               ימימה אביטל ז"ל

בזוגיות תקינה, אנחנו מאפשרים מרחב מחיה לכל אחד מבני הזוג. בין בתחילת קשר, כשאלו עדיין דייטים ואין בהם ודאות האם שנינו רוצים להמשיך הלאה, ובין אם זה בזוגיות רבת-שנים. כשיש לכל אחד מבני הזוג את תחומי העיסוק שלו, את המרחב שלו ליצור, להתפתח ולגדול – אנו מגיעים אל הזוגיות שלמים יותר, וממילא לא מנסים לינוק מהזוגיות ומהשני בכוח את מה שחסר לנו בתוכנו. אנחנו לא נעשות תלותיות בבן הזוג, רק בשביל שנרגיש אהובות ושיש לנו מקום.

כשאנו נמצאות בתקופת הדייטים, ולא עושות שום דבר בין פגישה לפגישה, רק יושבות וממתינות לטלפון, אפשר לקלוט שם ש"אין לנו חיים" מלבד הזוגיות הזו, ושלמעשה אנחנו מצפות שבן הזוג המיוחל יציל אותנו מעצמנו ומחיינו. ולהפך, כשאנחנו ממלאות את חיינו בטוב המתאפשר לנו, אנחנו מגיעות אל הזוגיות מוטענות ומתודלקות בטוב, בעשייה יומיומית שיש בה סיפוק ושמחה, וממילא קל יותר להתחבר אל היש שבתוכנו ובתוך השני.

הזוגיות זקוקה לחמצן, לאוויר לנשימה. נשים רבות נבהלות בתחילת הנישואין מכך שבן הזוג הוא לא החבר הכי טוב שלהן ולא תמיד זמין רגשית עבורן, כמו שהן ציפו שיהיה. הוא לא איש השיחה המדהים שקיוו שיהיה. לאט לאט אנו לומדות למצוא את הטוב שקיים בביחד שלנו, לעשות יחד את מה שמותאם לנו, ואת מה שחסר לנו – להשלים לבד, ללכת עם חברה לשופינג (במקום שיישב על הספסל בחוץ וישתעמם…), ללכת לבד לשיעור או לשיחה שמדברים על נושאים שמעסיקים אותנו ופחות מעניינים אותו. כשאנו מקבלות שזו הזוגיות שלנו, אנו יכולות לפתח את עצמנו גם באופן אישי ולא להיבהל מכך שאולי משהו בזוגיות לא בסדר. להפך, ככל שאנו מתפתחות בתוך עצמנו, אנו מגיעות אל הזוגיות עם יותר קבלה, הכלה, נתינה, הבנה אישית ורצון אישי. אלו הן אבני היסוד של הזוגיות הבריאה שלנו. אנחנו פחות משתלטות על המרחב של השני. מכבדות את המרחב והרצונות שלו. ישנם חלקים בתוכו שהם רק שלו, בבחינת סוד, ואין מקרב יותר מאשר סקרנות ועניין כלפי בן הזוג. כשאין כבוד כלפי הנִפרדות, הסקרנות פוחתת, כי אנחנו כביכול מבינות ויודעות עליו הכל.

השאלה שיכולה להנחות אותנו בתוך הבירור של הפרדת השדות בזוגיות היא: מה שייך לי? ומה לא שייך לי?
כשאנחנו מזהות מה שייך לנו ומגלות בכנות מה לא שייך לנו ואיפה אין לנו שליטה עליו, מתחילה התבהרות. אנחנו מתקרבות אל בן הזוג לא מתוך שתלטנות, אלא מתוך אִפשור ונתינת מרחב, ואלה ממילא מחזקים את האהבה יותר מאשר שתלטנות, דרישה ודורסנות. הפרדת השדות מבן הזוג איננה ניתוק. היא באה כדי לחבר אותנו טוב יותר, כדי לתאם ולהתאים את עצמנו לזוגיות, במידה הנכונה לשנינו, שיוצרת התקרבות בריאה. זהו איזון דק ועדין: אנחנו ביחד בזוגיות הזו, בחום, קרבה ואהבה, אך זהו יחד מתוך הפרדה בריאה במקומות שבהם אנו מנסות לשלוט ולהתערבב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הפרדת שדות האהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"הייתי אישה מוכשרת שהכול מצליח לה בחיים והיה ברור שיהיו לי ילדים בקלות, אבל זה לא קרה", מספרת איילה (שם בדוי), בשנות השלושים לחייה, הנשואה כעשור. "לנגד עיניי חלפו נשים, שכנות וחברות, שהתחתנו שנה וחצי אחריי ונכנסו להיריון וילדו. זה לא הסתדר לי, הרי אני התחתנתי לפניהן, איך זה יכול להיות? כל הזמן התפללתי שאהיה בהיריון לפני שחברה מתחתנת, כי הצלחה כזאת של מישהי מציפה את החוסר שלי.
"עיקר ההתמודדות שלי הייתה במפגשים של נשות הקהילה שבהם דיברו רק על לידות והריונות, והיו גם תלונות של נשים שנכנסו להיריון מיד אחרי החתונה ולא היה להן זמן לנשום. ישבתי שם והסמקתי. התביישתי מכך שאין לי ילדים ואני לא בהיריון, והייתי בטוחה שזאת אשמתי ושאני לא בסדר. היה לי חשוב להראות כלפי חוץ שהכול בסדר ובשליטה ולחייך, וזה גזל ממני המון כוחות. היום אני במקום אחר, אבל אז נמנעתי מלצאת מהבית".

סוד בדרך הטבע

איילה התגוררה במקום קהילתי וצפוף עד כדי כך ששמעה מדי ערב את שיר הערש ששרה השכנה לילדיה. הצפיפות, הבדידות, העצות והמבטים המרחמים גרמו לבני הזוג לעבור דירה למקום מאוורר יותר, אך מהתמודדות אחת היא לא יכולה הייתה לברוח: "הקושי העיקרי היה עם חמותי. היה לה מאוד קשה להכיל את ההמתנה שלנו, וזה הגיע לרמה שהיה לה קשה לקבל אותי. בסוף, כשסיפרנו להם שהבעיה העיקרית נמצאת אצל בעלי, הם כמעט נפלו מהרגליים והיו בהלם שיש לבן שלהם בעיה ושזה לא רק הכלה שלהם שבגללה אין לו ילדים".

איך הביקורת השפיעה על הזוגיות שלכם?
"כמובן שזה גם מאוד השפיע על הזוגיות והרעיל אותה ויש לנו מכך משקעים רבים. הפרטיות מאוד חשובה לי, זה הדבר הכי בסיסי שנשאר לנו גם במציאות הטיפולים. לכל אדם יש זכות להביא את הילד שלו לעולם בלי שאף אחד יעז להוציא על זה מילה. זה אמור להיות סוד בדרך הטבע".

בשנה האחרונה נקלטה איילה בהיריון טבעי שנפל בתחילתו. למרות הסודיות האופפת בדרך כלל את טיפולי הפוריות היא בחרה לשתף בכך את המשפחה, אך זו לא הצליחה להכיל ולתמוך בה.
"היו לנו הפלות בעבר, אבל אף פעם לא חווינו אותן בכאב כזה. היה לנו קשר מדהים עם העובר ואני ממש מרגישה שאיבדנו ילד. הרגשתי צורך לכתוב על זה בוואטסאפ של המשפחה, והם הניאו אותי מלעשות כן. זה הסעיר אותי מאוד. איך אפשר לכתוב שם שטויות ולפרסם תמונות של הילדים וטיול משפחתי אבל לא על ההפלה שלנו? היה לי כזה כאב עד שכתוצאה מכך עזבנו את הקבוצה. בוואטסאפ ביקשנו שיהיו רגישים כלפינו, אבל בפועל מיד אחר כך כתבו דברים שהיו לנו כמו מלח על הפצעים ושכחו את מה שעברנו. אנשים מתחתנים ויולדים ילדים, ואני שואלת את עצמי: אני אולי מלאך, כי הטבע לא עובד עליי?"

תקופת ההמתנה מזמנת אתגרים זוגיים, משפחתיים וכלכליים. תמונת אילוסטרציה

רחל, בת 29 ונשואה כתשע שנים, זכתה לחבוק לא מזמן בן בכור, וגם לה יש בטן מלאה על תקופת
ההמתנה הארוכה: "בשנים האחרונות הרשינו לעצמנו להבריז מאירועים ובעיקר מבריתות שבהן ציפו מאיתנו להיות קוואטרים. היו פעמים שננזפנו על כך שלא הגענו לשמחה או למפגש משפחתי, ולא התחשק לנו לפרט שבדיוק עברתי שאיבה, החזרה, אשפוז או הפלה, או שבדיוק קיבלנו תשובה שלילית ולא התאים לנו נסיעות ושמחות. זה מתסכל שבמשפחה לא מגדילים ראש מול זוג שמן הסתם עובר משהו ולא מעוניין לשתף".

ואיך הגיבה הסביבה?
"הסביבה מגיבה מאחורי הגב בצקצוקים ואנחות. למדתי להגיב בציניות על שאלות חסרות רגישות בלי להתחשב ברגשות השואלים. אם אישה זרה או דודה רחוקה מרשה לעצמה לגעת לי בבטן ולשאול 'באיזה חודש את?', אענה בלי לחשוב פעמיים 'חודש תמוז'", היא אומרת בציניות. "התקופה הזאת עלולה לפגוע בזוגיות, ובהחלטה משותפת החלטנו לעשות הכול כדי לחזק זה את זה ולשמור על הקרבה והחברות בינינו. בסופו של דבר יש לנו רק זה את זה בהתמודדות הזאת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה 

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן >> אני רוצה מנוי למגזין פנימה!

הפוסט בטן מלאה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשההווה כל כך גרוע רק מחכים לזמן אחר שיבוא, שאולי יביא איתו הקלה למצב הקשה. אם נודה על האמת, השיטה הנפשית הזאת שבה אנחנו מחכות לזמן שיעבור, מוכרת לחלק מאיתנו גם מחיי היומיום.
בשמינית יש לחץ נפשי ממבחני הבגרות? לא נורא, עוד מעט יגיע השירות הלאומי. בשירות הלאומי העבודה היא לא מה שחשבתי? לא נורא, השנה עוד מעט נגמרת. הרווקות מעיקה? בעזרת השם אתחתן בקרוב. הילדים הקטנים לא משאירים לי רגע לעצמי? עוד מעט הם יגדלו. הם משגעים אותי לגמרי בגיל ההתבגרות? עוד מעט הם יתחתנו ויעזבו את הבית. הבית ריק ועצוב לי? עוד מעט יגיעו הנכדים.

מתי נשמח בהווה? מתי נבחר להיפרד מקללת הגלות שרק מחכה שהזמן יעבור? יש גיל שבו ההרגל הזה נגמר. כשאנחנו סבתות צעירות, למה נחכה? להיות סבתות זקנות? יותר חלשות, יותר תלויות, יותר שוכחות? לא. אנחנו מנסות להתענג ולמצות את הכאן והעכשיו. אם אנחנו ממוקדות בהווה, נוכל להקרין את המסר הזה גם לבני המשפחה האחרים. נוכל להגיד לשמיניסטית שלנו שיש לה הזדמנות לתרגל ריכוז מחשבתי ודבקות במטרה דרך מבחני הבגרות. נעיר את תשומת ליבה של בת השירות לכך שהיא מקבלת השנה שיעור חשוב ביותר על התמודדות עם תסכולים. נחזק את האימא הצעירה, שאין גבול לחשיבות של מה שהיא עושה – מעצבת גוף ונפש של נשמות בתחילת דרכן. למתמודדת עם מתבגרים נציע להתבונן פנימה, לראות מה בהתנהגות שלהם הכי מקפיץ אותה וללמוד על עצמה. כדאי לנו לחזק את עצמנו, יש לנו המון מה לתת לצאצאינו.

מתוך גיליון אב התשע"ח

הפוסט מתי כבר יגיע היום הופיע לראשונה ב-פנימה.