אבל רגע, למה אני מתחילה מהנקודה הזו? הרי אני זוכה פעמים רבות לקלוט סיטואציות, להבין מה נדרש ממני, לפעול מדויק עד כמה שאני יודעת ויכולה. וזו שמחה כל כך גדולה. יש מעשים טובים, חסד ונדיבות, שאני זוכה לפעול דרכי.

רוב הזמן אני נמצאת בתודעה הזו, ומשתדלת להרחיב אותה. אבל היום בא לי לכתוב על הרגעים שלא. שלא ראיתי. שהייתי שקועה בחוסר של עצמי, ולא היו לי עיניים לראות את האחר באותו רגע. שזלזלתי, פגעתי, התעלמתי, נעלמתי. וזה כואב לי מאוד. 

מעיזה להודות בטעות 

אני רוצה לשנייה, בזמן המיוחד של תחילת השנה, בהזדמנות החגיגית, כשעושים ריסטארט, לזכור גם את החלקים הפחות שלי. 

לא לחינם ההתחלה מחדש כרוכה בתהליך כל כך מופלא ומדויק. קודם כול, בראש השנה אנחנו מכירים במלכות. יש אינסוף, יש נשמה לעולם. ומהגודל הזה אנחנו מגיעים ליום כיפור, להיכנס לפרטי חיי, לפרטי פרטי המעשים והחישובים, ולהכות על חטא. כן.

כל כך קשה לבקש סליחה. זה מביך. זה מבייש. זה גם מפחיד, לעמוד מול כעס של עצמי או של האחר עליי. זה פחד מוות. אבל אולי, אולי… רק כשאני מסכימה לעבור בפחד מוות, אני יכולה לחיות באמת. בלי כל העול הזה על הכתפיים. בלי הביקורת העצמית שמעמיסה עליי כל כך הרבה מיותר. 

לעמוד מול עצמי, מול הרגלים דפוקים, ולהחליט להקשיב לדופק שפועם… זאת הדרך היחידה שאפשר לתקן. כי אם אני לא מצליחה לעמוד מול החלקים החסרים שלי, אני לא יכולה באמת להתקדם. הם שם, תמיד. וכשמתוך פחד אני לא נוגעת בהם, ההשפעה שלהם עליי גדלה עשרת מונים. זה הכוח של ההסתר – הוא מעצים. לטוב ולמוטב. 

הקדימי תרופה לליבך 

אני רוצה להגיד לעצמי: את טובה ורוצה טוב, ועושה טוב. ואני אוהבת אותך. ודווקא כי אני רוצה שתתקדמי, אני רוצה שתעזי לפגוש גם את הרגעים החלשים, כשהיית אטומה לזולת, הרחוק והקרוב. כשהתנהגת באופן שאת לא רוצה בו באמת. כששגית והחטאת את המטרה שלשמה את כאן. 

כשיש לך נקודות תורפה – עייפות, רעב, לחץ – תלמדי מתי את מועדת, ותקדימי תרופה למכה. תלמדי את חולשותייך כדי לאותת לעצמך – עכשיו זמן התכנסות. זמן לתת פנימה. כי כשאת מתפזרת ומתערבבת, שם מתחיל בלגן. 

היו כמה מקרים השנה שמבאסים אותי. אני לומדת מהם, אני מנסה לתקן, בדרכי. אבל לא הכול כל כך פשוט לתיקון. 

מצד שני, אני רוצה לזכור את קלותה של התשובה. "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה". ככה הרב קוק אמר, ואני מאמינה לו כל כך, גם אם עדיין מתקשה להרים את עצמי לתודעה הגבוהה הזאת. זה בהישג יד. אני באמת יכולה לתקן ולגדול ולהיות שלמה יותר ויותר. אם זה לא היה אפשרי, לא היו לנו ראש השנה ויום כיפור. תודה ה' על המתיקות הזאת. תודה על האפשרות להתחיל מחדש, להרים תדר מעלה.

כמו פרח במדבר

ובזכות התיקון של יום כיפור, יש לנו את שמחת סוכות. שבאה לאסוף את הלבבות החשופים שלנו, ששם מתגלה כמה הם טהורים, והיא נותנת להם חיבוק, חיבוק ענקי… ואחריה מיד, שמחת תורה, החיבור היותר עמוק, עם מכתב האהבה הגדול ביותר שנכתב אי פעם. 

אז הנה אנחנו בחודש המפואר תשרי. בואי נאסוף לנו רגעים של חיבור, שיתוו דרך חדשה, נקייה, שלמה ושמחה יותר. וכמו בתפילה שזכיתי להניח בשיר המתוק החדש שעבר דרכי: 

"יהי רצון שלא נפחד לגדול לזהור כמו פרח במדבר שנסכים להישבר… לכאוב…  להפוך את הפחד לאהבה".

מתוך גילון תשרי תשפ"ד
להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט מעיזה להודות בטעות הופיע לראשונה ב-פנימה.