היו פגישות במקומות הזויים, בשעות הזויות, בדרכי היכרות מוזרות. היו קשרים שנמשכו כמה שנים באון- אנד-אוף ובכל פעם צחקנו שאנחנו לא מצליחים ביחד ולא מצליחים לבד. עוד ועוד סיפורים עם מתח גבוה, וזה בכלל בלי להיכנס לסיפור ההוא שרמה בורשטיין הייתה יכולה בכיף לעשות ממנו סרט המשך, כולל טיסה לאומן בלילה הכי קפוא ומושלג בשנה, לטובת אותו קשר.
מתברר שאני חובבת הרפתקאות. אין לי רגע דל.

שישו ושמחו
הרפתקאות הן לא דבר רע. לצאת להרפתקה פירושו ללכת אל הלא נודע, מתוך הרבה אמון בחיים שיזמנו לי טוב וכיף, דופק פועם וצבע בלחיים.
יש בריאות גדולה וביטחון עצמי שופע ברצון לצאת להרפתקה מעניינת. כמו לשאול שאלה פתוחה, שהחיים עצמם נותנים לה מענה.

האם הסיפור הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי? . אילוסטרציה מתוך מאגר שאטרסטוק

בכל תחומי החיים שלי אני עסוקה בהרפתקאות, מפיקה דברים גדולים ומרתקים, חיה בקצב גבוה. אבל בעולם הדייטים, שמתי לב שכל הרפתקה כזו שהקפיצה לי את הלב ועוררה בו הרבה פרפרים, בסופו של דבר התנפצה ברעש גדול אל קיר המציאות. נשארתי עם טעם מר בפה, ולבד.
כי העניין הוא, שלחיות יום אחרי יום ושנה אחרי שנה באותו מקום, זה דבר שעלול לייאש ולכבות קצת. בכל יום ויום אחר הצהריים, כשכולן מכינות ארוחת ערב לילדיהן, מקלחות ונשיקת לילה טוב, עובר בי גל עמום של צער. הנה, גם היום זה לא קרה לי.
גם היום אני עדיין לבד. קשה מאוד להיכנע לשקט הזה, אז הנפש מחפשת פיצוי וחיוּת וקצת רעש, ולכן כל הצעה קטנה הופכת לשישו-ושמחו, לסיפור מעניין, להרגשה שלפחות קורה לי משהו בחיים האלה, שאני לא ספונה בחדרי ומרגישה תקועה.

אל בית חלומותיי
כשהבנתי שנותרתי עם טעם מר מההרפתקאות, הצלחתי לראות שעד היום נשביתי בקסמיהם של הסיפורים המעניינים כי הם הוציאו אותי מהמקום הכבוי שבו לא רציתי להיות, אבל בכלל לא טרחתי לבדוק שהם תואמים את המטרה שלי – למצוא אהבת אמת הדדית, להקים בית יציב ושמח, בית שמגדל את יושביו.
זה נפלא להיפגש באמצע הלילה בקברי צדיקים, אבל זה פחות נפלא כשזה קורה עם בחור שלא שואל אם זה בכלל נוח לי, ולא טורח ליצור תקשורת מינימלית.
זאת חוויה אמיתית לטוס לאומן בשלג, זאת פחות חוויה כשזה קורה עם מישהו שעסוק בביקורת ושיפוט על כל תחום בחיי. וכך היה בכל סיפור וסיפור. לא היה סנכרון בין ההרפתקה למטרה של בניית הבית, ובגלל שכל כך נבהלתי מלהישאר לבד ובשקט, העדפתי ללכת על ההרפתקה. מה הפלא שנשארתי עם טעם מר? מאז שהבנתי את זה, אני לא כופרת בהרפתקאות. אני נהנית מהשפע שהן מביאות לי, אבל אני טורחת לשאול את עצמי שאלה אחת: האם הסיפור החדש והמרתק הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי, הבית הזה שאני טווה ורוקמת בחלום ובהקיץ, הבית הזה ששנינו מתקבלים בו כפי שאנחנו?
וכשבית החלומות שלנו נמצא לי מול העיניים, ואני מכוונת אל המטרה, אני יוצאת להרפתקה בהסכמה מלאה, חווה ונסערת, צוחקת הרבה וסומכת על החיים מתוך אמונה שמי שמכוונת אל מטרה מיטיבה ונכונה,
בעזרת השם גם תגיע.

***
מתוך המדור 'עד החתונה' במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

הפוסט מפרץ ההרפתקאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

למחרת בערב סעודת שבת, יושבים בנחת עם הילדים.
צפצוף בנייד.
הילדים יודעים שלאבא מותר להשתמש בנייד בשבת, הוא קורא את ההודעה ומתחיל להתארגן.
"אני צריך לצאת, יש חילוץ"
עכשיו תורי לגלות הבנה.
כאילו אני יכולה להגיד לו לא.
יצא בשמונה וחצי, חזר בשתיים לפנות בוקר.

בבוקר אחרי שהשלים שעות שינה, הוא סיפר לי את מה שהיה בחילוץ אתמול. איך חיפשו את האדם, וכמה זה ריגש אותו כשהגיעו אליו.
"את יודעת,  אחרי שדיברנו בחמישי חשבתי לצמצם התנדבויות, אבל אחרי היום, אני לא מסוגל"
נאנחתי.
"תמיד כשאני יוצא לאירוע" הוא המשיך "אני חושב אם זה היה המשפחה שלי שצריכה עזרה, לא הייתי רוצה שמישהו יגיע אליהם?"
"כן, אני מניחה שכן" עניתי וידעתי כמה הוא צודק.

לפני שהם שואלים לאן ולמה הם כבר בדרך. אנשי חילוץ, אילוסטרציה

כמה שעות אחר כך עדיין בשבת, יציאה לחילוץ נוסף. שוב כמה שעות מחוץ לבית.
הוא לא היחיד. יש עוד מאות אנשים שעוזבים את הכל כדי להציל מישהו אחר.
אנשים שתוך שניה יושיטו יד. שיהיו שם תמיד, בכל מצב.
כאלה שלפני שהם שואלים לאן ולמה, הם כבר בדרך.

אני חושבת עליהם ואז אני חושבת עלינו.
נכון, זה אף פעם לא נח. ונכון שתכלס הכי טוב להיות בתוך המשבצת שלנו, עם המשפחה והאתגרים. אבל אולי לפעמים אנחנו גם צריכים לקום. להתנדב.
כל אחד במה שיכול. כל אחד במה שטוב בו ובעיקר מה שטוב לו. להושיט יד לעולם הזה,
הוא יהפוך לטוב אפילו עוד יותר.

הפוסט גיבורות: הנשים שמאחורי יחידת החילוץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

עוברת על מה שיש לי בחיי ומודה על זה. אחד-אחד.
תודה ה' שיש לי בעל,
ומקופלת בתוך הנשימה הזו גם המריבה המתסכלת שהייתה היום בצהריים,
ואיך הרגשנו לא מוכלים ורחוקים, אבל אני אומרת תודה, כי יש לי בעל.
תודה ה' על הילדים האהובים.
על מעיין, על נעם, על לביא.

תודה  שיש לי למי לקום בלילה ומי שיזדחל למיטתי בלילות. מתנות קטנות, אילוסטרציה

ואני זוכרת לתוך הנשימה הזו את המקומות שהייתי קצרה אליהם,
ורגעים שכעסתי על- אמת ולא רק כעס- הפנים.
נושמת את החוויות הטובות ואת התחושה שזכינו בהם. במי שהם.
תודה ה' על אמא שלי , ואני יודעת את לבי ואת השנים שעברנו בקשר הזה.
תודה שיש לנו איפה לגור
תודה על השכנים המיוחדים והאהובים,
תודה ה' על ההרקדה הזו שלי, שפעם בשבוע מפיחה בי חיים.

ואני ממשיכה ומתכנסת ומגיעה אליי פנימה
תודה ה על כל כך הרבה הודעות שקיבלתי מאנשים שאהבו את מה שכתבתי בטור,
שזה האיר בהם תקווה ואוויר
תודה ה' שהצלחתי היום בכמה דברים שהיו בדרכי, בנעם ובשמחה.
תודה ה' על מתנות שנתת בי ודרכי.
תודה ה' שאני עייפה מדברים טובים.

תודה ה' שיש לי למי לכבס ולבשל ולנקות,
תודה ה' שיש לי למי לקום בלילה ויש מי שמזדחל למיטתי בלילות.
תודה ה' שאתה נותן בי רצון וכוחות לתקן את טעויותיי
תודה ה' שאתה מאמין בי שמסוגלת
תודה ה' על שנותן לי פה עוד יום
ועוד.

תודה.

הפוסט עייפה מדברים טובים הופיע לראשונה ב-פנימה.