אבא, השותף הסודי שלנו, מחבר אותנו למי שיהיה המלאך שלנו – פרופסור מרגליות, ראש מחלקת IVF בשערי צדק. העברנו לו את כל החומרים, ואנחנו עולים לירושלים לפגישה ראשונה, מלאי חשש וללא כל ידע.

במסדרון שלפני המשרד אנחנו רואים קירות מלאים בתמונות של ילדים מחייכים וזוגות אוחזים תינוקות, ואנחנו חולמים, האם נזכה? הרי הבעיה שלי היא כל כך נדירה, כך חשבתי. פרופסור מרגליות ראה ברגישותו את המבט שלנו על הקיר, ורגע לפני שהתחיל בפגישה הוא אמר: "אסתי, משה, גם לכם תהיה תמונה כזו, זה התפקיד שלי". נאחזנו באמירה הזו כמו בול עץ בנהר גועש.

 סדר העבודה 

פרופסור מרגליות מסביר שהבעיה שלי לא נדירה כמו שחשבתי. זה עדיין לא הרגיע אותי ולא נתן לי מנוחה. שלא כמו היום, לא היה אפשר לבדוק כל דבר אצל ד"ר גוגל. אנחנו נשאלים אם נהיה מוכנים לעשות כל מה שצריך, האם אנחנו מגויסים עד הסוף למשימה, ומבלי להבין את המחויבות, אנחנו עונים "נעשה ונשמע". 

לימים קראנו לטיפולים "סדר העבודה" על שם עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש – סדר קדוש, נוקשה, ללא גמישות, שמסך שתיקה מכסה אותו. סדר חודשי שאי אפשר לסטות ממנו.

מוסבר לנו כי ברמה הבסיסית מדובר על בדיקות חום של אסתי, בדיקות דם של אסתי, אולטרסאונד – ניחשתם נכון – של אסתי. כדורים וזריקות, שוב של אסתי. אם נגיע לשלב הבא, נידרש להגיע למחלקה, והזרע שלי יושבח ויוזרק ישירות עם פיקוח לרחם של אסתי. הרופא גם מסביר שאם זה לא יעבוד, נעלה לרמה של IVF – ביצוע הפריה חוץ־גופית, אירוע מורכב עוד יותר. 

כקצין, אני מיד מתרגם את הדברים לטבלת כוחות ומשימות, ומתחיל לחוש אי־נוחות. כמו בבית משפט שבו השופט מפרט את סעיפי העונש, וכאן אין משפט צדק. למרות שהאשם הוא בך, משה, מי שסופגת את העונש היא אסתי. 

אדוני השופט, הרופא, למה את אסתי אתה מעניש? אני האשם… בשלב זה עדיין לא הבנתי עד כמה התחושה הזו תלווה אותי בעתיד מדי חודש בחודשו. בכישלונות, בבכי, כי אנחנו הגברים בוכים רק בלילה. ואני מתחיל להבין: משה, אתה פוגע באסתי.

רגשות אשם 

לימים, כשיש לנו כבר שלושה ילדים משלנו, אנחנו מופיעים במופע זוגי על המסע שעברנו. גשם יורד בחוץ, ואני מזהה זוג בקהל שיושב בסערת רגשות ומזיל דמעה.

בסוף ההופעה הגבר ניגש אליי, מחבק אותי חזק, אומר "תודה" ויוצא. אני רואה את אשתו מדברת מעט עם אסתי, ונראה שהיא רוצה לדבר גם איתי ומהססת. בסוף היא פונה אליי ומבקשת: "משה, אני חייבת עזרה. תוכל לעמוד לצידי?" אני לא מבין אבל מהנהן בראש, ומסמן לאסתי שאני לוקח חלק מהציוד לרכב.

בחוץ טיפות יורדות. היא מסבירה לי שהיא חייבת לבקש סליחה ממנו, מבעלה, מהאיש שלצידה, ואין לה אומץ. החניה חשוכה, ורק אור פנימי מאיר את הרכב. דמות יושבת בכיסא הנהג, רכונת ראש.

אני מלווה אותה והיא ניגשת, נסערת כולה, פותחת את דלת המכונית, כורעת ברך על הרצפה הרטובה, אוחזת בידו, מלטפת, ואומרת מילה אחת: "סליחה". 

הוא בוכה ואומר לה שזה הוא שצריך לבקש סליחה.

אני עוזב אותם. נראה שאת חלקי סיימתי. אבל היא שואלת: "משה, אתה רוצה הסבר?" וממשיכה: "כמוכם, גם הבעיה שלנו אצל בעלי. עברנו טיפולים עד שבאו הילדים. עשר שנים שהוא כאב את כאב הכישלונות, ואני כעסתי עליו כל השנים – מה אתה מתלונן אם אני זו שסובלת? לא הבנתי אותו. ועכשיו", היא פונה אליי, "אני חייבת לך תודה. כי רק עכשיו אני מבינה מה עבר עליו בכלל. עשר שנים, אתה קולט?" 

אני שומע אותה, ובראש שלי רק מהדהדות המילים: אדוני השופט, למה את אסתי אתה מעניש למען ה'? אני האשם. אני האשם.

הפוסט משפט לא צודק הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל כשאת רווקה בת 30, השעון הביולוגי מתחיל לתקתק. 
המשפחה כבר לוחצת, שלא לדבר על ההורים המודאגים והדייטים, הדייטים… לכל אחד יש מגילה שהוא כתב לעצמו למה הוא לא רוצה לצאת איתך והוא כמובן חייב לשתף אותך בפניני החכמה שלו. שיברון לב רודף שיברון לב, ובכלל רוב הזמן הוא תקופת יובש אחת גדולה עד שלפעמים נדמה כי הכאב הנפשי הזה הופך להיות פיזי.

השבוע נפגשתי עם מישהו לדייט והיה נורא. אף פעם לא מתרגלים לזה.
תמיד מגיעים עם תקווה שאולי יש סיכוי שסופסוף הוא הגיע והתקווה הזו מתפוצצת כל פעם מחדש,
ושם יקירותיי , שם אנחנו פוגשות את מר ייאוש. זה שלוחש לנו כל הזמן באוזן בלי שנשים לב כמה אנחנו לא טובות, כמה אנחנו פגומות ולא בסדר ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותנו.

שיברון לב רודף שיברון לב. אילוסטרציה

הפעם החלטתי שאני לא מקשיבה לו. אחרי הדייט הכושל התאבלתי קצת על עצמי ובכיתי, בכיתי המון תמיד אחרי שבוכים יש כמו תחושת ריקנות כזו, אבל בתכל'ס- הלב מתרוקן כדי שיהיה לנו מקום להכניס לשם את כל הטוב שבחיים שלנו. 

נכון, רוב הזמן לא מבינים אותנו הרווקות, כל רווקה יושבת כנציגת הרווקות ביקום על כס הנאשמת- נאשמת בבררנות יתר, בחוסר השקעה, באישיות פגומה, במראה פגום, ברצון יתר, בחוסר רצון, ועוד מיליון ואחת סיבות.
אבל אני? החלטתי שהפעם, הפעם אני לא נותנת למר ייאוש להשתלט לי על החיים.
אני לא נותנת לקולות המחלישים לקבוע את סדר היום שלי, אין לי במה להתבייש, אין לי על מה להתנצל.  אני אומרת תודה על מה שיש לי, על הבריאות והמשפחה ועל עצמי.
חיפשתי אהבה של גבר ומצאתי את עצמי- את האהבה שלי לעצמי
"אל תחפש רחוק, תשאר קרוב- כי ככה זה לאהוב את עצמך." (ברי סחרוף, ככה זה)

אז אחותי, תעופי על עצמך.

הפוסט שלושים זה העשרים החדש הופיע לראשונה ב-פנימה.