ישבו לשיחה כנה. מימין לשמאל: אוריה לוי, נויה מנדל, ענבל ארנפלד לוסקי ולביאה פז. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

מאחורי כל מקרה גירושין עומד סיפור מורכב וטעון. גם כשהצעד בלתי נמנע, הוא אף פעם לא קל. לא לבני הזוג, וודאי שלא לילדים, שמתמודדים עם שבירה ושינוי של החיים שהכירו עד היום. אך מה קורה כשהילדים מגיעים לשלב של בניית בית משלהם, ונדרשים לבנות מודל זוגי לאור החוויה המורכבת של גירושי ההורים? חמש נשים, שנמצאות בצדדים שונים של המצב, משתפות בשיחה כנה ופתוחה על ההשפעה של גירושי ההורים על החיים והזוגיות של הילדים. הן לא מסתירות את הדמעות ואת הכאב, אך גם מקרינות אופטימיות ואמונה רבה.

"כאשר זוג מתגרש, בייחוד בחברה דתית וקהילתית, קיים חשש מתגובת הסביבה", אומרת לביאה פז (65), עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, המעבירה סדנאות לנשים גרושות וחד הוריות. "אני שומעת ממטופלים על תחושות של בושה וכישלון וחשש מתדמית שלילית שתדבק בהם ובילדיהם". עם זאת, היא סבורה שבמגזר הדתי לאומי יש כיום יותר הבנה וקבלה של התופעה ופחות צורך להסתיר או להתבייש.

"ליוויתי זוגות בתהליך של פרידה ופירוק הנישואין במשך שנים", היא מספרת. "זה תהליך שממשיך ללוות את המשפחה לאורך החיים, ולכן חשוב לשים דגש על האופן שבו מספרים לילדים על הפרידה הצפויה ולשחרר אותם מתחושות אשמה ואחריות לגירושין. ככל שתהליך הגירושין יתווך נכון יותר לילדים, כך הוא יעבור עליהם בצורה בריאה יותר".

מלווה זוגות בתהליך הגירושין. לביאה פז. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"אני חושבת שיש בחברה שלנו הבנה והפנמה שהמחויבות אינה למה יחשבו ויגידו, אלא לאיכות החיים שלנו ושל משפחתנו", מוסיפה נויה מנדל, סטנדאפיסטית מוכרת במגזר, שהתגרשה בשנת תשע"ב. "אני אדם נוח, חשובה לי האווירה הטובה. לא חשבתי שאתגרש. זה נראה לי לא קשור אליי. שהילדים שלי יהיו ילדים להורים גרושים? לא עלה על דעתי", היא מודה בכנות. "אבל בסוף, אדם רואה בחוץ את מה שהוא מרגיש בפנים. באופן אישי, לא הרגשתי יחס מבקר או מזלזל. אני גרה ביישוב דתי והקהילה חיבקה ותמכה".

לצד נויה יושבת בתה אוריה, שהייתה בת 16 כאשר הוריה התגרשו, וכיום היא נשואה טרייה. היא מהנהנת בהסכמה לדברי אמה. "בדרך שבה את תופסת את זה, כך יתייחסו אלייך. אני שיתפתי את הסביבה ושידרתי שאני ממשיכה בחיי כרגיל. נכון, זה הרקע שלי וזו הבחירה של הוריי, אבל זו לא אשמתי וזה לא אמור להפריע לי לחיות את חיי".

"מה שחשוב זה איך האדם עצמו מתייחס לגירושין של הוריו", מחזקת לביאה את דבריה. "נכון שזה יכול ליצור משקעים וקושי, אבל אם מדובר באדם שעובד על עצמו ושואף לתקן ולבנות בית בריא, זה בהחלט יכול להפוך ליתרון, בזכות המודעות והבחירה לתקן".

ענבל ארנפלד לוסקי (44), שהתגרשה בקיץ האחרון, חוותה את השיתוף לסביבתה בצורה מורכבת יותר. "הרגשתי בושה. לא חשפתי את זה בחודשיים הראשונים. אני גרה ביישוב דתי, וחששתי מהחשיפה ומהחדירה למקום הפרטי שלי. התכנסתי בתוך עצמי במטרה לעבד את תהליך הפרידה. לא רציתי להתמודד עם שאלות ותגובות מבחוץ ולא היו לי כוחות לכך". רק כשהגרוש שלה הודיע לה שהוא מתחתן שוב, כחודשיים לאחר הגירושין, היא החליטה לשתף את שכניה ואת מכריה בהודעת ווטסאפ ובפוסט שכתבה בפייסבוק, מהלך ששחרר אותה ועזר לה להתמודד עם הקושי והכאב על כך שבעלה המשיך הלאה כל כך מהר.

גם נעמה (26, שם בדוי), שהוריה התגרשו בילדותה ובחרה שלא להתראיין בשמה המלא, מספרת על היחסים עם הסביבה: "עברתי תהליך, וכיום אני יודעת שזה חלק ממני, שזה בנה אותי. בעיניי, לפסול אדם בגלל גירושין של הוריו זו הסתכלות חיצונית ולא נכונה".

בלי לערב את הילדים

"אין זוג שלא רב. גם מי שמחתן אותנו – רב", כך אומרת נויה מנדל בהופעת הסטנד אפ החדשה שלה, 'בקרוב אצלכם'. מנדל היא מחלוצות הסטנד אפ הנשי דתי ופורצת דרך בתחומה. היא התגרשה לפני 9 שנים, כאשר ילדיה היו בני 8 עד 16, ובשנה החולפת זכתה לחתן שלושה מתוך ארבעתם.

איך סיפרתם לילדים על הפרידה?

"אחרי שהחלטנו להתגרש התייעצתי עם אנשי מקצוע איך נכון לספר לילדים. אצלנו לא התקיים הטקס שבו כולם יושבים במעגל ומקבלים את הבשורה. הודענו לכל אחד בנפרד, בצורה שהתאימה לו".

"עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו". נויה מנדל עם ביתה אוריה. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"בעיניי, הוריי עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו. הם עשו הכל בצורה הדרגתית ומשתפת". מעידה אוריה אהובה לוי (25), בתה הבכורה של נויה, שהתחתנה בשנה האחרונה. היא מתגוררת בקיבוץ לביא, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומשלימה תואר שני בביבליותרפיה. "אין איך לייפות דבר כזה", היא מבהירה, "מרגישים שמשהו מתפרק, אבל בזכות ההשתדלות של הוריי לא חוויתי את הגירושין כטראומה בהתחלה. ההתמודדות שבאה אחר כך הייתה מורכבת יותר עבורי".

במה זה בא לידי ביטוי?

"אובדן הוא לא משהו שאפשר לתפוס. אדם חי עם שביב הכרה של הדבר, אבל לא באמת מסוגל לעכל אותו. במקרה של גירושין, מדובר באובדן של משפחה ובית, של ישות שהיא חיבור של שניים. גם את זה אי אפשר באמת לעכל. ואני שמחה שזה ככה, אני שמחה שעדיין כואב לי. כשאני רואה זוג שמתגרש זה מכווץ לי את הלב, אני לא אומרת משהו כמו 'אה, גם ההורים שלי התגרשו, מה הסיפור?'"

"תקופת הגירושין היא אכן תקופה של אבל כבד ושל מצוקה גדולה", מאשרת נויה. "לכן, כשמקבלים את ההחלטה להתגרש, הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שמה שקורה בין ההורים יישאר ביניהם ולא יעבור דרך הילדים. לא משנה מה עשה בן הזוג, אל תדברי על זה עם הילדים או לידם. אם בא לך לשפוך את הלב למישהי, תעשי זאת רחוק מאוזניהם. בעיניי, אסור להטיח בילד אמירות כמו 'שאבא שלך ישלם לך… תלך לאבא שלך'. זה פוגע בזוגיות העתידית שלהם כי הם מבינים שזוגיות שווה כאב, כעסים וצעקות, והם לא ירצו להיות שם".

אבל כשמפרקים זוגיות, הם לא יחושו כך בכל מקרה?

"לא בהכרח. הם יבינו שהיה קושי בין ההורים, אבל הם לא יחוו אותו בצורה טראומטית. הבעיות של ההורים לא צריכות להיות על גב הילדים. יש ילדים שאינם בקשר עם אחד ההורים כי הצד השני מסית אותם. ילדים צריכים גם אבא וגם אמא, הנשמה שלהם בחרה את הוריהם ויש להם כלים וכוחות להתמודד איתם. חבל שנגרום להם להיות מרירים או להתרחק מזוגיות".

את העיבוד העמוק של גירושי הוריה עברה אוריה במדרשת שילת, שם למדה אחרי השירות הלאומי. "עד אז רציתי לשים את זה בצד ולהמשיך בעשייה שלי, אבל כשהגעתי למדרשה התחלתי לחשוב איך יתייחסו לעניין כשאחפש זוגיות, כי גירושין זה משבר משמעותי ויש לו השלכות".

"היו תקופות שבהן ממש חסרה לי המשפחתיות, והרגשתי שאני כבר רוצה ליצור לעצמי משפחתיות חדשה. אבל היו תקופות שבהן תהיתי איך אפשר לתת אמון, לא רציתי את זה והייתי מסופקת אם אני מסוגלת ליצור מציאות כזו. הגירושין של הוריי שברו אצלי משהו תמים ושלחו אותי למסע של בירור כדי למצוא מחדש את הרצון לאהוב, להיות קרובה למישהו. הרגשתי שאבדה לי האהבה. כשחברות התחתנו, הייתי היחידה שניגשת לנשואה הטרייה ושואלת בגובה העיניים איך הולך ומה שלומה, כי הבנתי את המורכבות, בעוד חברות אחרות ראו רק את המתיקות והחלום".

לשמחתה, היא הכירה את בעלה ללא מתווכים, במכללה שבה למדו שניהם. "למדתי במכללה שבה הייתי הדתייה היחידה. יום אחד הבחנתי בציציות מתנפנפות במדרגות, וברגע שראיתי אותו ידעתי שמצאתי. שמחתי שלא הכירו בינינו מראש וכך יכולתי לבחור מתי לספר שהוריי גרושים. רק בפגישה הרביעית סיפרתי לו, והוא קיבל את זה לגמרי בטבעיות".

"לא הייתה הזדמנות לכאוב"

ענבל ארנפלד לוסקי היא אומנית יוצרת המתגוררת בקדומים. היא נולדה בבית חילוני, והוריה התגרשו כשהייתה בת 4. בבגרותה היא חזרה בתשובה, ונישאה בגיל 37. לפני כשנה התגרשה, לאחר 6 וחצי שנות נישואין, כשבנה היחיד היה בן 4.

הוריה התגרשו בילדותה, והתגרשה בעצמה בבגרותה. ענבל ארנפלד לוסקי. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"אני לא זוכרת את ההורים שלי יחד", היא משחזרת בכאב. "הגירושין היו קשים וכואבים ועד היום אין ביניהם שום קשר. כל השנים הנתק ביניהם יצר אצלי תחושה שאני צריכה לבחור צד. אני זוכרת שהיו לי גם רגשות אשמה. חלמתי שהם ידברו, ויום אחד אולי גם יחזרו.

זוגות שמתגרשים ומנתקים כל קשר ביניהם כשיש להם ילדים, או שיש ביניהם מאבקי כוחות על חשבון הילדים, גורמים טראומה לילד", מדגישה ענבל. "ילדים שגדלים כך משלמים מחיר יקר בבריאות נפשם ובבחירותיהם בחיים, גם בזוגיות. הבחירה נעשית ממקום לא מודע תוך שחזור דפוסי ילדות. זה משפיע על הערך העצמי של הילד, על הביטחון העצמי, על היכולות והכישרונות שנדחקים ועל כישורי חיים וכישורים חברתיים".

אביה של ענבל הקים משפחה חדשה כמה שנים לאחר הגירושין, והיא מסבירה כי גם הקמת המשפחה החדשה עלולה להיות נקודת מפנה כואבת עבור הילדים. "לפעמים ההורים ממשיכים הלאה ולא מספיק ערים לכאב הרגשי של הילדים. הכאב לא מקבל מקום ראוי, והילד עלול לספוג מכך חוויית נטישה שתשפיע עליו מאוד בבגרותו. המשפחה שלו התפרקה. החיים התהפכו לו".

את מרגישה שהחוויה שלך בילדות השפיעה על החוויה שלך בבגרותך?

"יש כל כך הרבה קווי דמיון בין סיפור הגירושין שלי לסיפור הגירושין של הוריי. אני זוכה לתקן ולרפא את חוויית הגירושין שלי בילדותי דרך החוויה שלי בתור אישה. בילדותי לא הייתה לי ההזדמנות לבכות ולכאוב על בית הוריי שנשבר והתפרק. הכאב של גירושיי התחבר עם כאב ילדותי, וסוף סוף נתתי לו מקום, הכרה והתייחסות. הילדה שבי קיבלה ממני את הביטחון להביע את הכאב שבה, את החום והאהבה שכה הייתה זקוקה להם, עם הבטחה שאנחנו יחד יד ביד לאורך כל הדרך".

איך הניסיון שלך בתור ילדה להורים גרושים משפיע על ההתנהלות שלך מול בנך?

"חשוב לי מאוד לשמור על קשר טוב ככל האפשר עם האבא של הבן שלי, כי זו הדרך הבריאה והנכונה לכולנו. אני משוחחת הרבה עם הבן שלי. הוא שואל שאלות ואני עונה, הוא מביע כאב ומשתף ושנינו נותנים לכך מקום. זה תיקון גדול כי אני לא זכיתי לזה. חשוב לי לתת מקום לכאב שלו. לרגעים אני מרגישה שעולה בו כאב על עניין סתמי, אבל מתחבא שם כאב עמוק יותר. המחויבות שלנו ההורים היא להיות קשובים לעולם הרגשי של הילדים. אני יודעת שלא תמיד אצליח לרפא ולתקן הכל, אבל אני עושה כמיטב יכולתי".

מודל חיובי

החשש משחזור מודל הזוגיות שראו הילדים בבית הוריהם לחוויה הזוגית שלהם בבגרותם צף לא אחת במהלך השיחה. לביאה מספרת כי בעבודת הטיפול שלה בקליניקה היא פוגשת לא מעט זוגות עם קשיים בזוגיות, שברקע שלהם נמצאת הזוגיות של הוריהם שהתפרקה ושאותה הם משחזרים, לעיתים בצורה לא מודעת.

"הכי חשוב לא לשמור כעסים". נויה מנדל. צילום: תחיה פלבין

"החוויה של גירושי ההורים מציפה בהמון תחומים. פעם הגיעו אליי לטיפול זוג נשוי באושר. האישה היא בת להורים גרושים. בכל פעם שהיה חוסר הסכמה בינה לבין בעלה היא נבהלה עד עמקי נשמתה, לעיתים עד כדי שיתוק של יומיים מרוב חרדה. ניסיתי להבין ממנה ממה היא נבהלת. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל כששאלתי מאיפה התחושה הזו מוכרת לה, היא נזכרה שהיא מכירה את זה מבית הוריה וזה מפחיד אותה מאוד".

היא מוסיפה שיש מי שמתקשים להכיל מריבות בין ילדיהם בדיוק מאותה סיבה. "אלה דברים שצרובים בנשמה של ילד. אני עוזרת להבין את זה, לנרמל את החוויה ולתת כלים. חשוב גם להדריך את בן הזוג איך להרגיע את מי שחרד מגירושין. אמירות כמו 'גם אם אני מתרגז, אני איתך', יכולות להקל מאוד".

מהצד השני, היא אומרת, יש גם כאלה שמגיבים בצורה הפוכה, ונסגרים לתקשורת במצבים של קשיים ומחלוקות. הם מסרבים להיכנס למריבות מרוב חרדה שאלו יובילו לגירושין, או נכנעים לכל מה שהצד השני אומר, העיקר לא להתווכח.

האם אפשר להשתחרר באמת מהמודל של בית ההורים, ולבנות מודל זוגי חדש ובריא?

לביאה: "העבודה היא ניתוח המודל המוכר ובניית דפוסים חדשים. אני מאמינה שזה אפשרי. הרבה אנשים שהוריהם גרושים חוששים מאוד להגיע לגירושין בעצמם, וזה מכניס אותם לחרדות ולמתח רב, גם בתקופות שהזוגיות טובה. חרדות כאלה יכולות לחבל בנישואין אם הדברים אינם מעובדים. כל אחד גדל עם 'אני מאמין' מסוים. אני יושבת עם אנשים מבוגרים ועוזרת להם לזהות מסקנות שהם חיים איתן מהילדות, להכיר בהן, לבחון ולשנות".

ענבל: "הלוואי ומישהו היה מייעץ לי לעבור תהליך של ייעוץ וליווי זוגי לפני שהתחתנתי. כל אחד מבני הזוג מגיע לזוגיות עם חבילה של דפוסים לא מודעים, אמונות, פגיעות ועוד. אם יכולתי לייעץ לילדים שהוריהם גרושים, הייתי ממליצה להם לעבור תהליך טיפולי אישי לפני שמתחילים לחשוב על זוגיות וכן תהליך טיפולי עם בן הזוג לפני החתונה. יש כל כך הרבה מקומות כואבים בנפש שאם לא מטפלים בהם, הם משפיעים עלינו. גירושין זה שבר, אבל. פצע שזקוק לריפוי ולטיפול מסור".

אוריה אהובה: "לפעמים אני חשה שקיים אצלי פער בתפיסת הזוגיות, כיוון שמגיל צעיר לא הייתה לי דוגמה. במובן מסוים, בתחום הזוגיות נשארתי בת 16. חשתי בחוסר של בית שלם ולכן בחרתי לבלות הרבה שבתות מחוץ לבית. היה לי קשה שאין אבא שעושה קידוש ושאין אבא ואמא שיושבים יחד בשולחן שבת. כשהייתי בשירות הלאומי מצאתי לעצמי מודלים אחרים, כמו המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ מירב, שהייתה מודל משמעותי עבורי. גם מנשים נוספות שפגשתי בהמשך הדרך למדתי הרבה על בית וזוגיות. בשבת הראשונה שלנו אחרי החתונה הדלקתי נרות, בעלי עשה קידוש, והתרגשתי כל כך שעד עכשיו אני בוכה כשאני נזכרת בזה.

אני דווקא מרגישה שיש לי מודעות גבוהה יותר לכך שצריך תשומת לב והשקעה בַּיחד", היא מוסיפה. "מי שלא חווה שבר לא מכיר את הקושי. אני זוכרת רגע שפתאום נבהלתי, ואז אמרתי לעצמי, 'אוריה, זה בידיים שלכם! מה את נבהלת? כשאת מכינה חביתה את מפחדת שייצא לך מלוח? אז אל תשימי מלח! זה תלוי בבחירה ובהשקעה שלכם'".

נויה: "חששתי שילדיי יבחרו בני זוג שלא טובים להם. עם זאת, גם מודל זוגי חיובי של הורים אינו ערובה לבחירה נכונה של הילדים. להוריי הייתה זוגיות נפלאה, ואני התגרשתי. עלינו לעשות את המיטב עבור ילדינו, לקוות ולהתפלל, אבל אין נוסחת קסם. זכיתי שבורא עולם מעורב באופן אישי בסיפור שלי. אני מודה לו כל הזמן על בני הזוג הנפלאים שהוא שלח לילדיי".

"הכי חשוב לא לשמור כעסים", מדגישה נויה. "ייתכן שאם היית מראיינת אותי קרוב יותר לגירושיי, הייתי מדברת בהרבה יותר כאב וכעס. אך ממרחק הזמן אני מבינה לעומק כמה חשוב לפתח הומור ולא לתת לכאבים להשתלט. ככל שתהיי יותר כעוסה כך תכניסי שליליות לחייך, ולהפך. אני כל הזמן עובדת כדי לייצר שמחה, לשמוח ולשמח, וזה מביא הרבה סייעתא דשמיא. יכולתי לכעוס על בעלי לשעבר, לצבור טינה ומרמור, אבל מי שתקוע בעבר הוא עבריין. מה שהיה היה. חייכי והמשיכי הלאה. כשאת שמחה באמת, המציאות מחזירה לך שמחה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. לקריאת הכתבה המלאה והצטרפות לפנימה לחצי כאן

הפוסט הזדמנות לתיקון: נשים שביתן התפרק מדברות על הכל הופיע לראשונה ב-פנימה.

אריה וטלי אקרמן. צילום: אילה יבגי

את הסרטונים המשעשעים של אריה אקרמן אולי פגשתן במרחבי הרשת. קטעי הווידאו הקצרים שהוא מעלה נותנים הצצה להורות מחויכת ושמחה לבית שומר תורה ומצוות: איך מביאים סרבן מקלחת לבצע את המטלה בחיוך ובשיתוף פעולה? כיצד להשכים את הילדים בבוקרו של יום בלי מתחים? ומה יתניע אותם לעזור בבית לפני שבת בלי איומים מיותרים?

לו היו מאפשרים לבני הזוג אקרמן הצצה לתמונה השמחה של אבא, אימא וחמישה ילדים מאושרים רק שנים מעטות קודם לכן, ספק רב אם הם היו מאמינים שהדמויות בסרטונים אכן לקוחות מסיפור חייהם.

לפני שמונה שנים היו טלי (44) ואריה (45) בדרכם לרבנות, במטרה לפתוח תיק גירושין. הם גרו בקיבוץ שמיר של השומר הצעיר ואריה היה בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. הבית הפך למעוז של מריבות והתנגשויות עד שהשניים קיבלו החלטה קשה וכואבת על פרידה.

גם בחלוף השנים אפשר לשמוע את הכאב בקולם, כשהם חוזרים בזיכרונם לאותם ימים קשים. "טלי ואני ישבנו שותקים ברכב, כל אחד עטוף בכעס העמוק שלו. כל מה שיכול היה להיאמר כבר נאמר", נזכר אריה, "ואז, בתוך השתיקה הנוראית הזאת, אני מתחיל להבין את כל מה שאנחנו עומדים לאבד". בהחלטה של רגע בחר אריה לעשות סיבוב פרסה ולפנות בחזרה אל ביתם, מקום שעליו יעמלו השניים בשנים הקרובות עד לבנייה של יסודות זוגיים חדשים.

טלי, מה חשבת כשאריה עשה פרסה?

"הרגשתי הקלה", היא עונה ואנחת הרווחה נשמעת בקולה גם היום. "למרות כל הקושי בחיים המשותפים אהבנו זה את זה, אלא שהחיים יחד הפכו לרצף בלתי פוסק של מריבות".

ההחלטה שלא להיפרד התקבלה אומנם ברגע, אך התהליך שהשניים היו צריכים לעבור היה עמוק ומתמשך. נדרשו ארבע שנים של עבודה מאומצת כדי שהאקרמנים יוכלו להביט בתהום שנפערה ביניהם ולדעת שהם בנו את הגשר כדי לצלוח אותה, יחד.

הפכים נמשכים

אריה גדל במשפחה שעלתה מרוסיה בשנות השבעים. "לא היה לי שום קשר ליהדות. המפגש הראשון שלי עם המסורת היה דווקא בבית של טלי כשנעשינו חברים. שם שמעתי קידוש לראשונה בחיי".

השניים הכירו במהלך שירותם הצבאי, "ממש שני הפכים שנמשכים", צוחקת טלי "אני טיפוס שקט ונחבא אל הכלים, מאורגנת ועם חלומות מאוד ברורים על העתיד. אריה היה המצחיקן של הבסיס, זה שעושה את החיקויים הכי טובים, שתמיד רואים ושומעים אותו. מלא שמחת חיים וספונטניות בלתי מתפשרת".

לאחר הצבא המשיכו טלי ואריה לטיול משותף בהודו. חמש שנים לאחר מכן החליטו למסד את הקשר והגיעו לרבנות כדי לפתוח תיק נישואין. בצירוף מקרים מצמרר, באותו השבוע בדיוק הגיעו לרבנות גם הוריה של טלי, כדי לפתוח תיק גירושין.

"עוד בהודו אמרתי לאריה שאני חוששת מאוד לזוגיות של הוריי. הרגשתי שמשהו שם כבר לא מחזיק. אחרי שחזרנו הבנו שהיו סיבות לחששות שלי. בעוד אנחנו היינו בתהליך של בנייה זוגית לקראת נישואין, ההורים שלי גיבשו את תהליך הגירושין שלהם". טלי לא העלתה על דעתה כי בתוך שנים לא רבות גם היא תמצא את עצמה בדרך לרבנות, לשם אותה המטרה בדיוק.

שיגעון חולף

לאחר נישואיהם הקים אריה עסק בקריית שמונה, טלי סיימה תואר ראשון בתרפיה במוזיקה והמשיכה לתואר שני בתחום, ותוך כדי נולדה גם בתם הבכורה. המשפחה הצעירה עברה הליך קליטה מוצלח בהרחבה של קיבוץ שמיר ובנתה בית רחב ידיים במקום.

השנים הראשונות היו מבטיחות?

אריה: "טלי הייתה נוסעת לתל אביב ללימודים ואני הייתי מופקד על הפרנסה. הכול היה נראה מושלם, גן עדן עלי אדמות. גרנו בבית מקסים שתכננו בעצמנו, בקיבוץ הייתה מערכת חינוך מעולה ותומכת, מרחבים ירוקים, חברים ובילויים".

מתי דברים החלו להשתנות?

אריה: "הבן השני שלנו נולד בשבת. החלטתי שמכיוון שמלים את הבן בשבת, נכון יהיה שאשמור את אותה שבת".

טלי: "זה היה נראה לי מהלך יפה ולא גיליתי התנגדות. הכרתי את אריה ואת הספונטניות שבה הוא מקבל החלטות. זה ממש לא היה מדאיג".

בחזרה אל הבית. צילום: אילה יבגי

שמירתה של שבת אחת התניעה אצל אריה תהליך ארוך של התקרבות לתורה ומצוות, ומהר מאוד החלו להתעורר אצל טלי הספקות. "השינויים בחיים שלו נעשו יותר ויותר נוגעים אליי. זה התחיל בדרישות שנראו לי מגוחכות כמו לכבות את האור במקרר לפני שבת, לשים פלטה ומיחם. וככל שאריה למד יותר, הדרישות הלכו והתרחבו. גם אז, עדיין לא ראיתי בזה משהו רציני אלא עוד שיגעון שיחלוף, לא הייתי מוכנה לעשות שינויים בשביל עוד גחמה של רגע".

אבל רגעים רבים חלפו והשיגעון נשאר. הבית עבר טלטלה ובני הזוג מצאו את עצמם במריבות אינסופיות. כיום, בשיחה כנה, הם משלימים זה את משפטיה של זו, נשמעים כמו הרמוניה מדויקת בשני כלים שונים.

"לא הצלחתי להבין למה היא לא יכולה להתאמץ בשבילי", מספר אריה, "הרי אני זה שעובד קשה, מפרנס, מאפשר לה ולילדים את החיים הכי נוחים וטובים. למה שהיא לא תחזיר מצידה ותבוא לקראתי? היא לומדת בתל אביב, מממשת את עצמה כשאני זה שדואג שיהיה לה את הרכב שלוקח אותה, את המימון למעון של הילדים. היה לי כל כך ברור שאני צודק, אבל היום אני מבין שראיתי רק את עצמי. לא הצלחתי לראות את נקודת המבט שלה, את הדאגה שלה, את האובדן שהיא חוששת מפניו".

ככל שעבר הזמן הבית הפך למקום רווי ריבים, ואת הזוגיות הנעימה והאוהבת החליפו צעקות ואמירות קשות. טלי, שמגיעה מתחום התרפיה, קיוותה שטיפול זוגי טוב יצליח להרים אותם מהמקום שאליו שקעו. "זה עוד סוג של 'ונהפוך הוא' שעבר על אריה ועל שנינו יחד במהלך השנים", היא צוחקת. "הוא, שכיום מייעץ לזוגות, לא האמין אז בטיפול זוגי! הוא לא התחבר למטפלת שאליה פנינו וגם האפיק הזה היה נראה כחסר תקווה".

החיים בקיבוץ חילוני, על כל המשתמע מכך, מן הסתם הולידו בעצמם לא מעט חיכוכים ביניכם.

אריה: "אני זוכר שבכל פעם שהייתי מתקרב לקיבוץ, הייתי מרגיש כיווץ חזק כזה בבטן. התחלתי לכנות את המקום, שכבר ממש לא היה בית בשבילי, 'הכיווץ', במקום הקיבוץ".

טלי: "חברים התחילו להתרחק מאיתנו. הם היו קובעים טיולים בשבתות ולא יכולנו להצטרף. ארוחות משותפות נעשו בלתי אפשריות עם ההקפדה של אריה על כשרות. התחלתי להרגיש בודדה בלי חברה ובלי בן זוג שמבין לליבי".

התחלתי לכנות את המקום 'הכיווץ'. צילום: אילה יבגי

מה עשיתם?

אריה: "בשלב מסוים אמרתי לטלי שאין ברירה אלא להיפרד – אני אתמוך בהם ואדאג שיוכלו להמשיך להחזיק בבית בקיבוץ, אגיע לבקר כשצריך ונמשיך כל אחד את חייו". אריה מבהיר כי ההחלטה הגיעה לאחר שהרגיש שאינו יכול לשאת יותר את החיים במקום.

 גלגל הצלה

הסוף כבר ידוע – השניים היו בדרכם לרבנות, ומצאו את עצמם שבים הביתה בדיוק באותו המצב. "חזרנו אל אותם קירות, אבל היינו צריכים לבנות מחדש את המושג בית", מספרת טלי. "היינו צריכים להבין לעומק את מהות הזוגיות, ורק משם הצלחנו לצמוח בתהליך עמוק, ארוך וקשה של עבודה".

במהלך המסע האישי שלו אל התורה והמצוות התחבר אריה לרב עמיר כץ ממושב שדה אליעזר. "הרב למעשה היה חבל ההצלה הראשון שלנו", היא מגלה. "כשהיינו בלב הסערה אני זו שפניתי אליו, מתוך הבנה שהוא דמות שאריה מעריך. ידעתי שזו מלחמה אחרונה ושאם ניכנס שוב לרכב בדרך לרבנות, כבר לא תהיה דרך חזרה. במהלך התקופה הזו אריה כבר לקח תיק ויצא מהבית, והרב הצליח לפתוח את הדברים ולהוביל לשיח נוסף".

"אחד הדברים החזקים שהרב אמר לי", נזכר אריה, "היה שאם אעזוב את הבית, היהדות תהיה המקום האחרון שהילדים יחפשו בו אמת. הם יגדלו בידיעה שבגלל היהדות ההורים שלהם התגרשו. רק כשנפל לי האסימון הזה התחיל באמת תהליך התשובה שלי. אז התחיל תהליך ה'ונהפוך הוא' הפרטי שלי".

מה השתנה?

"הבנתי שהייתי רק ב'נעשה', שבא לידי ביטוי בכל מה שהטריף את טלי. הדרישה לפלטה, מיחם, החלפה של כל מערכת הכלים ועוד. אבל לא היה לי את ה'נשמע'. התשובה שלי התחילה באמת רק כשהתחלתי לשאול את עצמי איך אני גורם להם לרצות לצאת איתי מהקיבוץ. אז כבר היה לי ברור שאני לא יוצא לבד, אני אקח נשימה ארוכה ואחזיק מעמד למרות כל הקשיים. לקחת תיק ולעזוב – זו לא הייתה יותר אפשרות מבחינתי. דמיינתי את עצמי כמו משה שחזר להוציא את בני ישראל ממצרים".
שלוש שנים דבק אריה בצורת החשיבה הזאת, עד שהמשפחה יצאה איתו לחיים חדשים מתוך בחירה שלמה.

אריה, מה הסוד?

"הבנתי שכדי שאשתי והילדים ירצו לעזוב את גן העדן שאנחנו חיים בו, אני זה שצריך לעבור שינוי שיגרום להם לא לוותר עליי. אחרי תהליך שעברנו עם הרב ובהמשך בטיפול זוגי אצל אדם שעזר לנו, הבנתי שאני צריך לקבל את טלי כמות שהיא והיא צריכה לקבל אותי כפי שאני, בלי לכפות שום דבר. לא ניסיתי לשכנע את הילדים לשמור מצוות, אבל הקפדתי בנוכחותם. לילדים, מתוך סקרנות טבעית, עלו שאלות ומתוך המקום הזה הייתי צריך להאיר להם דרך העיניים שלי את היהדות. בנקודה הזאת בחיי התחילה העבודה האמיתית, כשהבנתי שאני צריך להשתפר, לעלות קומה. זה היה הפתח לתהליך התשובה הפנימי האמיתי שלי, ה'נשמע'. התחלתי לפרגן יותר, לחייך יותר ולהימנע מכעסים".

השינוי הוביל לתגובה בצד השני?

טלי: "בהדרגה התחלתי גם אני לראות את הקב"ה. ראיתי בפועל איך בעלי משתנה לי מול העיניים. מאדם עצבני וחסר שקט, עם פתיל קצר-"

אריה: "איזה פתיל קצר? אין פתיל", הוא קוטע אותה בחיוך ושניהם צוחקים.

"עם הזמן למדתי להכיר בכך שהאמונה, יחד עם המצוות, עושה לנו סדר בחיים", ממשיכה טלי, "שהשבת שומרת לנו על המשפחה והופכת לחלוטין את היחס שלו אליי".

"הבנתי שטלי צריכה להיות הדבר הכי חשוב בעולם בשבילי. יותר משיעורי התורה, יותר מהמצוות", מסביר אריה. המהפך לא קרה ביום אחד וגם לא בשניים, אבל המציאות בבית משפחת אקרמן הלכה והשתנתה. הילדים גם הם לא נותרו אדישים למהלך. "הילדה הגדולה שלנו הייתה אז בכיתה ד', והיא החליטה שהיא רוצה לשמור שבת. המשמעות הייתה להפסיק להגיע לימי הולדת ולחברות. החלטה מאוד לא פשוטה לילדה בגילה. הבן, שהיה בכיתה א', החליט שהוא רוצה כיפה וציציות".

טלי, איך קיבלת את ההחלטות של הילדים?

"היה לי חשוב שהבן שלנו יבין שהכיפה והציציות הן רק הביטוי החיצוני למשהו פנימי. שהוא יגיע להחלטה, למרות גילו הצעיר, ממקום של השלמה ומתוך הבנה של המחירים. להגיע לבית הספר בקיבוץ חילוני עם כיפה וציציות זה לא עניין פשוט".

העבודה הזוגית הקשה שעשו השניים הניבה פירות, וכשטלי הבינה שעתידם אינו עוד בקיבוץ, היא החלה בהדרגה להתקרב יותר לעולמו של אריה. "כל פעם לקחתי על עצמי עוד משהו, ממש באיטיות ובהקשבה לעצמי". במקביל החלו השניים בתהליך מכירת הבית.

גן עדן עם אתגרים. צילום: אילה יבגי

להאמין שאפשר לתקן

אנחנו יושבים בסלון ביתם הנוכחי של אריה וטלי בקריית שמונה, וזיכרונות העבר נדמים רחוקים מתמיד. על הקיר תלויים ציורים רבים פרי מכחולה של בתם הבכורה, אילי בת ה-17, ועל הרצפה צעצועי התפתחות של צעירת הילדים, נויה בת השמונה חודשים. בין הקטנה לבכורה יש עוד שלושה ילדים נוספים: אורי בן ה-12, לירון בת ה-10 ושלו יוסף בן ה-7. "זה גם 'ונהפוך הוא' ענק של אריה, שלא רצה יותר משני ילדים וכיום הוא כל כולו מסור אליהם, לגידולם ולחינוכם", אומרת טלי בהתפעלות.

"בשבת האחרונה הילדים שאלו אותנו על מה מראיינים אותנו", אריה מגלה, "סיפרנו להם שהכתבה תציג את השינוי שעבר עלינו. הבת הגדולה סיפרה שהיא זוכרת את התקופה הקשה. זה פתח שיח על האפשרות לשינוי ולצמיחה ממקום של קושי ועל האפשרות לתקן גם, ואולי דווקא, במקום שבו המשבר נראה הכי עמוק וחריף".

כיום אריה מתפרנס מהעצמת אחרים, בין אם אלו בעלי עסקים שמחפשים כלים והדרכה כדי להתפרנס בכבוד ובין אם אלו זוגות שבאים לפתור משבר. אלו ואלו גם מגיעים לסדנאות שלו כדי ללמוד איך לחיות באושר. "אני מצמיח אחרים דרך הצלקות שלי ולא רק דרך התעודות המכובדות שתלויות על קיר חדר העבודה", הוא מסביר, "זה המסע שאני עברתי בחיים, אני מוכר להם סחורה שיש לי בתא המטען ולא מעביר להם ידע שרכשתי במקום אחר. אני מקשיב לאנשים ושומע את הקול שלי מהעבר, את ההתמקדות של כל אחד בעצמו ובצרכים שלו".

אריה למד אימון אישי במכללת תל חי וכן הנחיית קבוצות וטיפול במרכז מרכבה, והוא בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול. "אני רואה את זה כתפקידי להסביר לזוגות שהם מחמיצים גן עדן, מקום של שכינה. קשה לי לדבר על זה כי אני מתרגש. הילדים גדלים אחרת, הפרנסה אחרת, הכול פתוח…".

"גן עדן עם אתגרים", מסייגת טלי בחיוך, "בכל זאת אנחנו מגדלים חמישה ילדים, יש לנו פה שני מתבגרים, אבל אנחנו גדלים כל הזמן וההתמודדות היא שונה. היום אנחנו יודעים להבחין במבט אחד אם מדובר בזמן מתאים או לא מתאים כדי לדבר על דברים, מתוך הערכה מאוד גדולה זה כלפי זה".

"אנחנו חיים בעידן שבו אנשים לא רוצים לתקן", מוסיף אריה, "התנועה הזאת נכנסת גם לחיים הזוגיים, וכשאנשים מגיעים אליי לייעוץ זוגי הם מעמידים בפניי שתי חלופות: חיים במריבה או פרידה. הם בכלל לא מצליחים לדמיין את המציאות הזאת של גן עדן וזו החמצה עצומה. כשזוגות כבר מחליטים שהם כן רוצים לעשות שינוי, רובם מחפשים את הטריקים-ברגע של כל המנטורים והקואוצ'רים. צריך להבין שיש פה עבודה פנימית לעשות, שבאנו לפה כדי לעבור השבחה. ממש כמו בנדל"ן – כשאתה רוצה שהבית יעלה בשווי שלו, אתה משביח אותו. בן אדם צריך לעשות עם עצמו עבודת מידות ולהשביח את עצמו, להגיד לעצמו כל יום: אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר".

הומור כדרך חיים

שיח קריטי לזוגיות. צילום: אילה יבגי

אריה מאמין בעבודה שמלווה בהמון הומור. "אני מנהל משרד, אבל ברגע שאני נכנס הביתה אני סוג של יובל המבולבל", הוא אומר בטון המוכר של דמות הילדים האהובה. "יש לי איזה מדריך פנימי, ואם אני מרגיש שאני מתחיל להיות שוטר או רס"ר – אני הופך להיות ליצן במקום. הכול משתנה, מתרכך. כל פעם שאני מצחיק את טלי הילדים ממש נמסים, כולם מושפעים מכך. אנחנו נוטים להעביר מסר הרבה יותר חזק של 'תהיה רציני, תעמוד בסטנדרטים' מאשר המקום המשחרר הזה של הצחוק והזרימה".

"אם בערבו של יום אתה קולט שכל השיח נסוב רק על תקשורת מסוג 'מה אכלת?', 'עשית שיעורים?', 'אתה זוכר את החוג היום?' ולא היה לפחות צחוק אחד, שיר אחד, רגע אחד של חיבור – לא מילאנו תפקידנו כהורים", מסכמת טלי את המשנה המשותפת.

"בשבילי המשמעות של 'ונהפוך הוא' היא גם להחזיר את האישיות הטבעית בחזרה למציאות", היא מוסיפה, "התאהבתי במצחיקן של הצבא, ונסיבות החיים החליפו את השמחה המתפרצת והכובשת שלו בכובד נטל המציאות. התשובה החזירה את אריה לאישיות הטבעית שלו".

אריה, אתה נוטה להעביר ביקורת על הומור שצוחק על ילדים. זו חלק מהאג'נדה החינוכית שלך?

"במערכונים מהסוג שאני באמת מחשיב כמזיק, הילדים נתפסים כעול. כל שנה, במיוחד באוגוסט ולקראת פתיחת שנת הלימודים, רצים בווטסאפ מערכונים על הנטל הזה שקוראים לו ילדים, שצריך להסיע אותם ולהחזיר אותם. אלה תפיסות שקיימות ומחלחלות עוד יותר דווקא כי זה מגיע במעטפה מותרת כזו של הומור, אבל זה כל כך רחוק ומרחיק מהאמת".

"מבחינתי התקופה הכי יפה היא חופשת הקיץ. זו החמצה אדירה של הזכות שלנו להיות הורים ובני זוג. אנשים רואים בילדים ובזוגיות את הטפל מחמיצים את העיקר. השנים חולפות וכל זוג מגיע לשלב בחיים שבו הילדים יוצאים מהבית, ופתאום ההורים מגלים שהם ניהלו סוג של מפעל – לקחו, החזירו, גידלו, אבל הם לא בנו את הקשר ביניהם לאורך השנים. צריך להכניס עצים למדורה באופן יומיומי, כל הזמן להחמיא זה לזה, עד שזה הופך לשפה. בגיל ההתבגרות ולקראת בניית הזוגיות העתידית של הילדים, השיח בין ההורים הופך להיות קריטי לעתיד שלהם ושל הזוגיות שיבנו".

בראייה לאחור, אתם מסתכלים על תהליך החזרה בתשובה כסיבה לתהליך הזוגי שעברתם?

"כיום אנחנו מבינים שלא בגלל התשובה עמדנו להתגרש, אלא שהתהליך אִפשר לקשיים בינינו לצאת. כל עוד לא היו אינטראקציות בעייתיות בינינו, יכולנו לנהל סוג של סידור עבודה נוח יחסית ולהניח את הבעיות בצד. כל העניין הטכני של לשים פלטה ומיחם הציף למעשה בעיות עומק הרבה יותר רציניות. התשובה זימנה לפתחנו אתגרים שבזכותם למדנו מחדש את עצמנו".

הפוסט ממדרגות הרבנות לזוגיות מאושרת: המהפך של משפחת אקרמן הופיע לראשונה ב-פנימה.

הלב שלי ידע שה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה. עדן הראל

מפגש של נשים תמיד מוליד דברים טובים.
כשאנחנו נמצאות יחד ויוצרות, מדברות, מבשלות או מגדלות ירקות, לא באמת חשוב מה, העיקר שיש מקום ללב להיפתח ולדבר.

ברוך השם אני לומדת כבר כמה זמן פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא) ואני מאוד נהנית. גינת הקיץ שלי הייתה
מלאה בעגבניות, חצילים, קישואים, פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים, וגם כמה דברים שלא הצליחו – בדיוק כמו בחיים. היופי הוא לראות את הכול מתהווה, יום יום, עוד קצת ועוד קצת, גדל ומבשיל, ואז מוגש אחר כבוד לשולחן בסעודת השבת. זה מרגש אותי כל כך.

העבודה עם האדמה מביאה איתה כל כך הרבה שקט פנימי ומקום להתבוננות, שאני מברכת על ההזדמנות לפשטות. אני ממליצה בחום, גם למי שאין גינה – תגדלי באדניות!

מה שלי ומה לא
באחת השיחות במפגש נשים, אחת הנשים סיפרה על סבתא שלה שחיתנו אותה בגיל 13 עם גבר בן 52 , וכשהם גדלו השאלה הבוערת הייתה "סבתא, אהבת אותו?", והיא ענתה להם תשובה של סבתא חכמה: "אם לא הייתי איתו, איך היה לי אתכם?".
בפעם אחרת אמרה להם אותה סבתא: "אצלכם יותר טוב, אתם מתחתנים מאהבה". היו בקבוצה נשים שטענו שהיא טעתה, שאהבה זה קלקול הוליוודי, וכולנו שבויות בזה, ולכן רבים מתגרשים.
אני יודעת שיש את כל תאוריית וולט דיסני, שבראשה עומד הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון, שאומר שהסרטים האמריקאיים אחראים להריסת בתים ולפירוק הקשר הזוגי. אני חושבת שיש קשת רחבה וגדולה בין לבחור במישהו מתוך התאהבות רגעית ובין להכיר מישהו בשידוך, להתחתן ואז ללמוד לאהוב אותו.

אז מה זאת אהבה בעצם?
אני רוצה להניח פה מחשבות מניסיוני. אני חוויתי גירושין, פירקתי בית עם כל הכאב הכרוך בכך, אבל ידעתי שלא הייתה לנו ברירה, כי הקשר לא הצמיח אותנו אלא הרס.
קמתי עם תינוק קטן ועשיתי "לך לך", כי הלב שלי ידע: ה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה.
כשפגשתי את בעלי, התחתנתי עם אהבה בעיניים ולב מרוגש ואוהב. 12 שנה אחרי, הקשר מעמיק והאהבה גדלה. ברור שיש עבודה לעשות כל הזמן ולדייק, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.
ולא, הסבתות שלנו לא טעו. הן רצו בשבילנו את כל העוגה, לא רק חתיכה. והן צודקות, זה אפשרי.
אז כל הרווקות – לא להתייאש. תמשיכו לחפש! ולאלה שנמצאות בנישואין, אם היה יום אחד טוב, הוא יכול לחזור.

שמעתי שהרבנית ימימה אמרה פעם, אם יש זוג שהוא בקשיים, תמיד טוב להיזכר ברגע החתונה, בשנה הראשונה, להיזכר איך הלב שלנו רקד מהתרגשות. איך היינו יכולים להישאר שלושה ימים ערים ולדבר ולדבר. בתוך כל הבישולים לשבת, עם התינוקות הבוכים והגדולים שרבים, לזכור את המפגש הראשוני שלכם, שהיה מלא בהבטחות לחיים טובים ומלא בשכינה הקדושה, והיא עוד פה.
שנזכה לתת אהבת חינם. בלי ציפיות. פשוט לפתוח את הלב ולתת. ובמילותיו המדויקות של הרב דסלר: ״טעות חמורה היא לחשוב שאנחנו נותנים לאלה שאנחנו אוהבים, האמת היא שאנחנו אוהבים את אלו שאנחנו נותנים להם״.

***
מתוך הטור של עדן הראל במגזין פנימה
רוצה להירשם בקליק או להשאיר פרטים ונחזור אלייך?
לחצי כאן!

הפוסט אהבה, חיים ושאר ירקות הופיע לראשונה ב-פנימה.