בהמשך יעקב אף מעביר את הבכורה מראובן אל יוסף, אך במובנים רבים יהודה הוא זה שמיוחסת אליו הבכורה והאחריות, על אף שלא נולד הראשון. נראה אם כן, שהבכורה וסדר האחים מעסיקים את יעקב כל חייו. אחרי הכול, יעקב נקרא יעקב על כך שניסה למשוך בעקב עשיו ולעכב את הבכורה מאחיו עוד בבטן אמו.

בימנו, מעמד הבכורה לא מסמל הרבה, הרי מלבד תענית בכורות בפסח ובפדיון הבן – מתי אנחנו מיחסים חשיבות למי נולד מתי?
אך חשוב להבין כי בתקופות קדומות יותר, לבכורה יש משמעות רבה, החל משושלת מלוכה ועד להקרבת קורבנות.

אז מה מנסה התורה ללמד אותנו דרך סיפורו של יעקב ודרך העיסוק שלו בבכורה?

למעמד הבכורה הייתה חשיבות רבה בתקופות רחוקות. מלוכה שעוברת לבכור, אילוסטרציה

עם ישראל, נקרא על שמו של יעקב – ישראל, ומסע חייו, הנגלל לאורך הפרשות האחרונות, הוא לימוד עבורנו לכך שזה יהיה מסע חיינו, מסע של עם שילווה את כל הדורות עד אחרית היום וישפיע על כל יהודי ויהודי. הברכות ונקודות הציון בחייו של יעקב מעצבות את מסעו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, החל מ"שני לאומים בבטנך" ועד "הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים"

יעקב אמנם לא מגלה מה יקרה באחרית הימים, אך כל כולו, וברכתו, הם מה שיקרו עד לאחרית הימים.
והבכורה, הבכורה מסמלת יותר מכל את הטבע. את החוקיות.
אדם נולד בכור לא לפי בחירתו, ובחירה זה דבר מוחלט, או שכן או שלא, אין באמצע. ודווקא כאן, בסוף ספר בראשית, רגע לפני שישראל יוצאים לגלות קשה וארוכה, שוברת נפשית ופיזית, עם ישראל כל כך זקוק לדמותו של יעקב, יעקב שנלחם כל חייו לשנות את המציאות, לפעול מעל הטבע ולקחת את הבכורה, לקחת את הגורל בידיים שלו ולשנות,
מלמד אותנו לא להישאר פסיביים אל מול המציאות, או אל מול הגזירה. להלחם! להתפלל ולעשות על מנת לשנות את הגורל שנכתב לנו, להתעלות מעל המציאות ומעל הטבע ולפעול לשינוי.
כדי להצליח כנגד כל הנסיונות שעוד עומדים בפניו, עם ישראל צריך להאמין באמונה שלמה, שבידיו היכולת לשנות, שהבכורה – היא בעצם בחירה.

שבת שלום!

הפוסט עקבות גאולה: פרשת ויחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

"וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:  עֵץ וָאֶבֶן–אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ,"

דברים, ד', כ"ז-כ"ט

בנאומו של משה אנחנו עדים לתהליך שנעבור בגלות, לפירוז, למעטים מול רבים, לעבודה הזרה והרגשת הזרות. אך במקום להביא דברי נחמה, או אזהרות ממה להמנע – מנבא פה משה את נפילתו של העם ומונה את חטאיהם העתידיים.
הרי אם הדברים ידועים מראש, במה אשמים ישראל בחטאים של דור החורבן? ומה אנחנו, בדורנו אשמים בחטאי העבר?

בירושלמי,מסכת תענית נאמר:

"אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי. שגם שם אף שמלאים גלולים ועבודה זרה גם שם מוסתר הוא יתברך,"

מהו אותו כרך גדול של רומי? זוהי העיר הגדולה של רומי, או רומא, העיר המלאה כולה בעבודה זרה ובטומאה – גם שם, אומרת הגמרא – נמצא ה' יתברך, ואם ישאלו אותך היכן הוא תאמר ששם. למה דווקא שם, במקום הטמא ביותר? לא מוטב לענות שה' נמצא במקומות היפים, הקדושים, הנעלים?  להביא אותו לכותל,לבתי הכנסיות, בתי המדרש הרבים בהם לומדים את התורה, למה דווקא בכרך גדול של רומי המלא בעבודה זרה וכל כך רחוקה מה' ומתורתו?

נקודת ציון בדרך לגאולה. תפילה בכותל המערבי

אם נחזור לדבריו של משה נמצא כי גם הוא רואה את האור והקדושה שבגלות: "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" – משם, דווקא משם!
משה מלמד אותנו שאנחנו צריכים להסתכל על הגלות בכלל בזווית אחרת. הגלות היא לא עונש, היא תהליך שאנחנו כעם חייבים לעבור ומשם לחפש את ה', ולמצוא אותו. משה מספר את זה לעם ישראל לא כנאום הפחדות ואיומים על העונש שיהיה לדורות הבאים על חטאיהם, אלא מסביר את השתלשלות האירועים ואיך למצוא את האור דווקא מתוך החושך.

החידוש שמלמד אותנו משה בדבריו הוא שתשעה באב שציינו השבוע הוא לא יום ציון לחורבן, אלא זה יום של תזכורת לכך שיש לנו עבודה בעולם, שהחורבן הוא רק נקודת ציון בדרך אל הגאולה, ולא בכדי הוא סמוך כל כך לחודש אלול. זוהי בעצם יריית הפתיחה לחודש של חיפוש וקריאה לה', ומציאתו אצלנו, כאן, בשדה.

הפוסט התקומה שלאחר החורבן – פרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-פנימה.