"יש לי יכולת להתנהל בכל מקום בצורה שבה אני לא מדכאת את עצמי ואת דעותיי וגם לא מתנגשת עם המערכת", היא אומרת. "המטרה שלי אינה להגיע דווקא לבמה שמאלנית, אלא שיאפשרו לי להתבטא כמו שאני רוצה וחושבת, בלי צנזורה".

דרומי רגילה להיות שונה. "מילדות, בכל מקום שהייתי בו, הייתי חריגה", היא מעידה על עצמה, ומסבירה כיצד למרות היותה אשת ימין מובהקת, היא מרגישה בנוח גם במעוזי השמאל: "אני אוהבת לגור בתל אביב, שם אני מרגישה בנוח עם הזהות שלי. נולדתי בטבעון, מקום שמאלני מאוד, וההורים שלי היו ועודם מאוד ימניים. גדלתי בבית פוליטי: אני זוכרת את רפול מבקר בבית הוריי, אבא שלי היה לוקח אותי לאוהל של צומת באלונים, אני גם זוכרת הערות שהמורות שלי הפנו כלפיי בנוגע לדעותיי".

צילום: שיר טורם

במחאות האחרונות נגד הרפורמה המשפטית היו בתל אביב הפגנות גדולות והרבה זעם כלפי הימין. כתל אביבית, הרגשת שזה פוגש גם אותך?

"לא. במובן מסוים, עכשיו כשאני יותר מוכרת, אני אפילו מרגישה בסוג של שליחות. פונים אליי בשקט אנשים מהשכונה, מחמיאים לי על ההופעה שלי בטלוויזיה, או קורצים לעברי ושואלים אם אני מגיעה להפגנת הימין הערב. אני גם משמשת כתובת. התקשרה אליי אמא שהבן שלה לומד בבית הספר של הילדה שלי. הילד שלה חזר הביתה ושאל: 'למה אומרים שאבא טיפש?' הוא הסביר לה שאמרו לו בבית הספר שמי שמצביע לביבי הוא טיפש. אני לא יכולה לתאר לך כמה ההורים שלו משכילים, בכירים במקצועם וליברלים, והילד שלהם צריך ללכת עם המטען הזה. קבוצות ווטסאפ של הורים הפכו לפוליטיות וללוח מודעות להפגנות. מישהי אמרה לי פעם: 'אצלנו אין אף ימני, כולם שמאל'. שאלתי אותה אם היא לא חושבת על האפשרות שאולי הימניים מפחדים לדבר בקול".

להרתיע במקום להכריע

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר הביכורים של דרומי, 'פרחים בקנה'. הספר, בהוצאת סלע מאיר, עוסק בשינוי האתוס ההתקפי של צה"ל, ומתייחס לראשונה בצורה מקיפה, עמוקה ומסודרת לתהליכי עומק המשנים את הצבא מבפנים. דרומי מאבחנת וסוקרת את השינויים הטקטוניים, פוליטיים וחברתיים כאחד, שעובר צה"ל מאז המהפך של שנת 1977, עם עליית בגין והימין לשלטון, ועד היום. הספר זכה לשבחים רבים ולפרס מולדובן לספרות צבאית.

אף ששירתה בצה"ל כמדריכת שריון וכקצינה, דרומי מבהירה כי לא עברה הצבאי הוא שהוביל לכתיבת הספר: "צריך בסך הכול סקרנות, אכפתיות ועיניים פקוחות כדי להבין שמשהו לא טוב קורה בצה"ל".

התהליך שעבר על צה"ל בעשורים האחרונים, מאז עלה הליכוד לשלטון לראשונה, שינה את מטרות הצבא מהכרעת האויב והבסתו – להרתעתו בלבד, אומרת דרומי. לצורך הספר היא ערכה ראיונות עומק רבים עם אנשי צבא בכירים כמו האלוף לשעבר יאיר גולן, תת־אלוף צ'יקו תמיר, שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ורבים אחרים.

מה הוביל אותך לבצע צלילת עומק אל תוך קרבי הצבא הישראלי?

"הרבה זמן הלכתי עם המחשבה שתגובת השמאל למהפך של 77' לא הסתיימה רק בהפיכה המשפטית ובאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, אלא נכנסה והשפיעה גם על מערכת הביטחון. איך יכול להיות שמפא"י הייתה מיליטריסטית מאוד, ואילו דור ההמשך שלה, אנשי המערך, פתאום התחילו לדבר על שלום ועל ויתורים? הבנתי שלא מדובר רק ברחמים על הפלסטינים, ושחלק גדול מזה הוא תגובת נגד לעליית הימין לשלטון".

דרומי מתארת בספרה כיצד בעשורים האחרונים מתרחשים תהליכים אנטי־מיליטריסטיים בצבא, המכרסמים בחוסנו וביכולותיה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הדבר מתבטא, בין היתר, בכניסתם של גופים אזרחיים בעלי תפיסות של פמיניזם רדיקלי, פציפיזם וכדומה, אל תוך שערי הבסיסים. עם שינויה של התפיסה הצה"לית, וככל שהדרג הפיקודי הפנים כי מטרתו של צה"ל אינה הכרעת האויב אלא הפעלת מנופים ולחצים כלפיו, כמו פתרונות מדיניים או לוחמה פסיכולוגית, הסכר נפרץ, ולצבא פרצו תפיסות שאינן קשורות לביטחון כי אם לפוליטיקה, מגדר וחברה.

צמרת מנותקת

ספרה של דרומי עוקב לא רק אחר השפה הצה"לית שהשתנתה, אלא גם אחר המחירים הכבדים ששילמו חיילים וקצינים בעקבות השינויים האלו: מושגים מעורפלים כמו "הוגעה", "מנופים" ו"אפקטים פיזיים ותודעתיים" הפכו לשגורים בפי הדרג הבכיר, אך היו לא ברורים למפקדים בשטח.

בצמרת צה"ל אולי חשבו שמושגים אינטלקטואליים ודיון ערכי מפותל בחדרי ישיבות ממוזגים יכולים להיות מתורגמים ללחימה בשטח, אך בפועל הם יצרו בלבול וטשטוש בשדה הקרב כאשר מפקדים לא ידעו כיצד להתאים וליישם אותם במלחמה אמיתית. הפער הזה עלה בחיי אדם.

אחרי כל זה, את חושבת שאמא בישראל יכולה לשלוח את ילדיה לצבא ולהאמין שישמרו עליהם?

"אם לא נוכל להאמין בזה אנחנו בבעיה גדולה. אנחנו חייבות להאמין בזה".

אם היית עכשיו אמא לילד בגיל גיוס, היית שולחת אותו לשירות קרבי?

"ליחידות הכי קרביות", היא עונה בלי היסוס. "אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת".

את מתארת בספר כיצד הצליחו ארגונים פמיניסטיים להיכנס לתוך הצבא ולחולל מהפכה מתחת לאפם של בכירי צה"ל. מה הוליד את המהפכה הזו?

"גם הסיפור הזה התאפשר כי צה"ל ויתר על עקרונות צבאיים בסיסיים. אני מביאה בספר את ההיסטוריה של הפמיניזם והקשר בין הפמיניזם לפציפיזם, שהפך להיות עיקרון מוביל של ארגוני הנשים. בישראל הפמיניזם הרדיקלי מעורבב עמוק עם השמאל הרדיקלי. הנשים שהביאו את הרעיונות האלה לצבא לא באו מתוך דאגה לנשים, אבל זה היה סיפור כיסוי טוב, כי אישה שתבוא ותגיד שצה"ל הוא צבא כובש ושלדעתה צריך להחליש אותו, מי יקשיב לה?"

את חושבת שהמצב שהגענו אליו הוא בר־תיקון?

"זה תהליך שייקח שנים, אבל במובן מסוים מה שקרה עם הסרבנות במחאה נגד הרפורמה הוא התחלה של תיקון. על אחד השלטים בהפגנת הימין נכתב 'תודה לטכנאים על המטס'. הסרבנות בעצם הובילה למחאת נגד ופקחה את עיניהם של רבים, לכן אני חושבת שהשינוי יגיע מלמטה. הצבא קשוב לציבור, שומע את הביקורות וזה מחלחל.

"אני בשום אופן לא מספידה את צה"ל. המבצע האחרון היה נחוץ לא רק לביטחון ישראל אלא גם כדי להזכיר שעל אף המשבר הגדול, הצבא עדיין חזק. האויב חשב שהחברה הישראלית חלשה בגלל המחלוקות הפנימיות, והמבצע החזיר את ההרתעה מול אויבינו, ולהבדיל אלפי הבדלות – הראה למתנגדי הרפורמה מהו הקו האדום"

דרומי סבורה כי הידלדלות המחאות והידרדרותן לגבולות הגרוטסקה קשורות גם לעובדה שהן נגעו בצה"ל, ציפור נפשו של הציבור הישראלי. "במשך שנים השמאל זועק שצה"ל הופך לצבא של סרוגים, ופתאום הוא אומר שהצבא שלו בטאבו. בעיניי השמאל הישראלי מצוי במשבר גדול מאוד. תראי איך הוא זנח לגמרי את הסוגיה הפלסטינית – המהירות שבה הם השליכו את דגלי אש"ף ולקחו את דגלי ישראל כדי להוכיח שהם פטריוטים מראה כמה אין שם עקרונות מלבד אנטי־ימניות".

תיק תקשורת

מאחורי דרומי עבר תקשורתי עשיר, על אף שמלכתחילה היא כלל לא דמיינה את עצמה כעיתונאית. היא סיימה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית, וכן למדה בתוכנית המצטיינים לזהות ומדיניות של המכללה למדינאות.

את דרכה בתקשורת החלה בערוץ 20 כמגישה של תוכניות שונות. ב־2016 החלה לכתוב טורי דעה בעיתון 'הארץ', כתיבה שנמשכה חמש שנים והסתיימה בטריקת דלת. כיום היא לוקחת חלק בתוכנית 'מבקרי המדינה' בערוץ הכנסת, מגישה מספר תוכניות קבועות בערוץ 14, בעלת טור קבוע ב'מקור ראשון', כתבת מגזין באתר מאקו וכותבת טורי דעה ב'ישראל היום' וב'ידיעות אחרונות'. כמו כן, דרומי מכהנת כמנהלת 'פורום המזרח התיכון' בישראל.

אירוע טלוויזיוני

תרבות הפוליטיקלי קורקט, אומרת דרומי, הרסה את היכולת לנהל שיח, ואילו 'הפטריוטים' לא מיישרת קו עם תרבות הדיבור החדשה הזו. "אנשים אוהבים לשמוע את האמת כמו שהיא. אצלנו צוחקים על הכול. חוץ מזה, אנחנו אוהבים אחד את השני וזה עובר גם לצופים", היא מעידה, ומספרת על יחסים קרובים עם חברתה למסך, הסופרת והפובליציסטית עירית לינור. "אני מתייעצת איתה, אנחנו נפגשות מדי פעם ומעבירות זו לזו קישורים לבגדים של זארה".

כתבת: הדס צורי

צילום: שיר טורם

איפור: רותם זוהר מרפלד

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט העיתונאית והפובליציסטית נוה דרומי בריאיון נוקב ואישי במגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

חיה פוליטית מילדות. שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

הימים היו ימי הסכם אוסלו, תקופה קשה מאוד מבחינה ביטחונית ומלאת מאבקים מבית ומחוץ. בעוד היא עומדת עם חברותיה על גג האולפנא עם שלטי "העם עם הגולן" שהכינו, הבינה ב"ק את כוחה העצום של התקשורת.
"הייתי חיה פוליטית כבר מגיל 12 . קיימנו הפגנה מול משרד החינוך עם המון בנות אולפנא וישיבות. עמדנו עם שלטים שצבענו בגואש, והדבר היחיד ששכחנו היה להזמין את התקשורת. כשהם לא הגיעו הבנו כמה כוח יש שם. ראיתי את זה כל יום בבית כשאבא שלי היה מעביר הודעות לעיתונאים והבנתי כמה התקשורת היא כלי חשוב.
"התחתנתי בגיל 18 וחודשיים. בבוקר יום החתונה רצו לפנות בית כנסת ביריחו, ושמעתי את אבא שלי מעביר הודעה לעיתונות שבגלל הפינוי הם רוצים להעביר את החתונה של הבת שלו לבית הכנסת הזה. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לא לעשות את זה ולקיים את החתונה כמתוכנן, אבל שתביני באיזה בית גדלתי", היא מספרת בחיוך.

תיק תקשורת

אחרי שבעים שנה יש מקום לעוד קולות להישמע. ב"ק ברדיו גלי ישראל, צילום: מיכאל אנקרמן

ב"ק, בת 43 , מתגוררת בכפר עציון, נשואה לרב אפרים ב"ק ואם לשישה. אחרי השירות הלאומי ואחרי שנישאה הלכה ללמוד קולנוע בבית הספר מעלה, שם למדה את רזי הטלוויזיה. משם המשיכה לעבודה ככתבת חינוך ורווחה בחדשות 2 דאז.

בתור כתבת, היא מסבירה, לא היה מקום להביע דעה פוליטית. היא עסקה בנושאים ענייניים, והתרחקה מזה כשחשבה שפוליטיקה לא מולידה שיח ורק יוצרת פירוד. כיום, היא מעידה, היא במקום אחר.
במשך כמה שנים הגישה ב"ק את החדשות בתוכנית 'ערב חדש' בערוץ הראשון לצידם של דן מרגלית, עידן קוולר ואראל סג"ל, ואז גם את 'ערב חדש לילדים' יחד עם קובי מחט, עד לסגירתו של הערוץ וחלופת התכנים. היום היא
מגישה רצועת בוקר יומית ברדיו גלי ישראל וכותבת טור במעריב, שם דעותיה מגיעות לידי ביטוי הן בבחירת האייטמים והן במונולוגים הנוקבים שבהם היא חותמת את תוכנית הבוקר שלה.
"אני במקום אחר היום, אני מרגישה שאני יכולה להשפיע. ברדיו זה שלח לחמך על פני המים. אני מדברת ולא יודעת למי זה מגיע, ואני מקבלת תגובות מדהימות מאנשים במהלך ואחרי התוכנית על כמה שזה מדבר אליהם".

יש הבדל בין עבודה במקום עם אנשים בעלי דעה פוליטית דומה לשלך ובין עבודה במקום שלא?
"בגלי ישראל אני מרגישה בבית", היא עונה, "זו תחנה מאוד מיוחדת וזה גם קשור לעובדה שאלה אנשים שהאגו שלהם הוא לא במקום הראשון וזה נדיר בעולם התקשורת. וגם במעריב, העורך גולן בר יוסף הוא דמות שנדיר למצוא, נטול אגו, והמקומות שאני עובדת בהם היום מחפשים קודם את האנושיות והמקצועיות. ספינת התקשורת די שוקעת בגלל פריחת הרשתות החברתיות וריבוי הקולות. זה די מדהים שאחרי שבעים שנות מדינה רק עכשיו יש את ערוץ 20 , ישראל היום ורדיו גלי ישראל ונותנים לעוד קולות להישמע".

את התוכנית שלה בגלי ישראל, יחד עם רצועות האקטואליה של הבוקר, ישדרו בקרוב בערוץ 20 בשידור ישיר שם היא תקבל פלטפורמה רחבה יותר של רדיו וטלוויזיה יחד.

את כניסתה לתקשורת וגישתה המחודשת לגבי פוליטיקה והבעת עמדה, מסבירה ב"ק בסיפור חסידי שהיא שולפת בקלות ממאגרה העצום. "מסופר על החסידים של הרבי מסלונים שהגיעו לבית המדרש", היא מספרת, "דפקו דפקו והיה סגור. אחד הילדים הצליח להיכנס פנימה דרך פתח קטן ושמע רעשים מהשירותים. שם הוא ראה את הרבי בכבודו ובעצמו מנקה את השירותים כשכל הידיים שלו בג'יפה של הביוב. הייתה סתימה שגרמה להצפה והודיעו שאם לא יסדרו את הסתימה יסגרו את בית המדרש. הרבי השביע את הילד שלא יספר לאף אחד שראה אותו, ואמר לו: דוד המלך אמר 'מי יעלה בהר ה'? נקי כפיים ובר לבב'. להיות נקי כפיים זה לפעמים להכניס את הידיים לביוב, ובר לבב – מי יודע?
"זה נכון גם לגבי הבחירות ברשויות המקומיות וגם לגבי התקשורת. מסתכלים מהצד ואומרים שהתקשורת זה משהו מלוכלך, אבל כדי להשפיע באמת, לתקן ולהיות נקי כפיים צריך לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך".

כדי להשפיע באמת, צריך גם לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך. צילום: דעאל סבטיה

מה הסיפור?
עולם הסיפורים החסידיים מלווה את שרה ב"ק בשנים האחרונות והפך לשליחות שלה. סיפורים בכלל מלווים את העם היהודי מראשית דרכו, ובאמצעותם אנו לומדים על האבות, על גדולי האומה ואורחות חייהם, על מוסר ותיקון המידות. סיפור טוב נשאר איתנו כל החיים ומצליח להטביע בנו חותם גם כעבור שנים.
בסיפור אף טמונים הכוחות ליצור שינוי וריפוי לנפש, תוכיח שיטת הביבליותרפיה אשר משתמשת בכלים של קריאה וכתיבה כדי לטפל, ומצליחה לעקוף מחסומים רגשיים ונפשיים באמצעות הסיפור.
בעידן שבו המילה הכתובה הולכת ומתקצרת לכדי תווים בטוויטר או מקסימום סמיילי בווטסאפ וסיפורים מפה לאוזן כבר לא מסופרים מאב לבן, החליטה ב"ק כי הגיעה שעתם היפה של הסיפורים החסידיים לראות אור ולקבל את הבמה הראויה להם, נגישים וברורים לכל בית וסמארטפון בישראל.
יחד עם ד"ר זאב קיציס, מומחה לספרות חסידית ונצר לאחד מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב, הם הקימו את מיזם 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי', אתר נגיש ונעים ובו כ‑ 800 סיפורי חסידים עם מקורות ומושגים בחסידות, תקציר המבהיר את מהותו והמסר הנלמד ממנו. בחלק מהסיפורים אף מצורף תצלום של הסיפור המקורי, כפי שסופר לראשונה.
"יש סיפורים שמגיעים אלינו עם גלגולים שונים וצריך לחפש היטב ולהגיע לסיפור המקורי הראשון", מסבירה ב"ק. "יש בספרים הללו פשוט אוצרות. החלק שהכי מרגש אותי בפרויקט הזה הוא כשאני מסתכלת על המקור של הסיפור, אם זה ספר משנת תרנ"ז (1896) שמצאנו בספרייה הלאומית וכתוב בכתב רש"י עם המון ראשי תיבות, ואפילו ספר משנת התק"מ (1780), בין העתיקים שמצאנו. תביני, אף אחד לא היה מגיע לסיפור הזה אם
לא היינו מוצאים אותו, אנחנו גאלנו את הסיפור הזה ממרתפי הספרייה".

כל סיפור מתויג לפי נושאים קשורים, דמויות שמופיעות בו, מקומות שמוזכרים בו ומושגים מעולם היהדות והחסידות. כך למשל סיפור על ר' שניאור זלמן מלאדי מכיל תגיות של בחירה, שינוי, נשים בחסידות, תפילה, משפחה, יחיד וחברה ולימוד תורה, וזירת ההתרחשות היא "בדרכים", בערים לאדי, מזריטש ווילנה.
"המטרה היא שאלו לא יהיו רק סיפורי פולקלור ומופתים, אלא סיפורים עם מסר רלוונטי להיום. אני רואה את מילות החיפוש של אנשים באתר. הם מחפשים שמחה, תפילה, בין אדם לחברו, אלו דברים שמדברים לכל אחד".

גאה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח, ביאליק, בובר ועגנון  . שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

ב"ק מתארת את ראשית הקמתו של 'זושא'. היא חשבה שזה יהיה  דבר גדול לכנס את כל הסיפורים החסידיים למקום אחד, אך גילתה שהיא לא הראשונה שחשבה על כך. חיים נחמן ביאליק, שעסק רבות באיסוף ובכתיבת חומרים מהתרבות היהודית העתיקה ומסיפורי חז"ל, פנה לפני כמאה שנים לסופר ש"י עגנון ולמרטין בובר, חוקר ופילוסוף יהודי, וביקש מהם לכנס את הסיפורים החסידיים לכדי ספר אחד שיהווה את המענה הרשמי לכך. לספר יקראו 'קורפוס חסידיקום', והוא יהיה אוסף של מאות סיפורים חסידיים שיקיף את אוצרות הסיפור החסידי.
ביאליק האמין מאוד בהקמתו של הקורפוס, ואף הכריז לידידיו כי הספר יהיה רלוונטי לאלף שנה.
הסופר והחוקר נענו לאתגר של ביאליק והחלו לעמול על הפרויקט המשותף. אחרי שסיימו לערוך ולכתוב את הכרך הראשון בסדרה, פרצה שריפה בביתו של עגנון בגרמניה וכילתה את עבודתם יחד עם כמעט כל החומרים לכרכים הנוספים. דפים בודדים ששרדו את השריפה ונמצאו מפויחים מוצגים היום בספרייה הלאומית, עדות למפעל שעליו עבדו. השריפה כילתה גם את המוטיבציה להמשיך ולעבוד, כמו גם מחלה שתקפה את עגנון, והם נטשו את הפרויקט.
ב"ק מצידה מרגישה זכות גדולה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח ולהגשים את חלומם הגדול – הקמת קורפוס חסידיקום של שנות האלפיים.

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות מהירה או השארת פרטים ונחזור אלייך לחצי כאן>>
אני רוצה מנוי למגזין פנימה

הפוסט חיי שרה הופיע לראשונה ב-פנימה.