מכיוון שהמלחמה מתלהטת ומתבטלת כמו גרף של מאניה דפרסיה, אקדיש את הטור הזה לחוויה אנושית שנכונה תמיד, בחירום ובשגרה: היציאה מהבית לצורכי הצטיידות במזון, גיחה ממערת הבית־אוטו־משרד כדי להביא טרף בין טלפינו.

יש משלוחים, והנוחות שלהם סבירה למדי, ולכן פוחתת הנוכחות הביולוגית במתקן העגלות המתנגשות והמזגן המוגזם. אצלי, שילוב של אנכרוניזם עמוק עם שאיפה ליעילות מביא לזפזופ בין הזמנות און־ליין לבילוי פיזי. משהו בי מסרב לשחרר את ההרגלים. קשה להיפרד מהשכשוך בבריכת השפע, העמידה המתלבטת מול קיר דגני הבוקר, המגע הבלתי אמצעי עם קרטון הביצים ופתיחתו, הבחירה העצמאית של האפרסקים הקשים, ובדיקת תאריך התוקף של החומוס.

מאתרת עגלה, זוכרת בעיניים עצומות את המסלול, מדלגת על מבצעי הכניסה, והנה אני בנעלי הבית הישנות. דהירה במעבר השוקולד, שלא אתפתה. חניה ליד המקפיאים כי הפטרוזיליה בצד השני של אתגר הניווטים. הינדוס המוצרים בעגלה כך שהלחמניות לא יצאו פיתה.

המסע הפנימי שם שלם יותר מאשר כשמקלידים מוצר בשורת החיפוש. השוטטות מגלגלת מחשבה על מה כל ילד אוהב וצריך (מעניין שעל זה הם עונים לי בווטסאפ די מהר), ניסיון לנהל בראש את המלאי הביתי (צריך קטשופ?), ותהיות על עגלות שכנות (מעניין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה פופקורן).

המטוטלת הפנימית נעה בין תחושת עשירות (אהלן פומלה מפולטת בקופסה שקופה) לוויתורים של עניים (למה לשלם יותר על צהובה פרוסה, אפשר לפרוס בבית). בין נחישות למה שבריא ומזין (הפעם אכין את הקישואים בתנור, לא אחכה שיירקבו במגירה), לצורך מתפנק בפיצוי מושחת (מדינה במלחמה, אוכלים גומי בננה, אל תשפטו). בקיצור, לונה פארק.

הקו שמפצל בין עשירים לעניים

וזו גם חוויה סוציולוגית, כי הסופר, בארץ או בעולם, הוא מנבא טוב למצב הסוציו־אקונומי של הסביבה שבה הוא נטוע. מספיק להתרשם מרמת הניקיון של הרצפה, מהניחוח הבוקע ממקררי החלב, מהרטיבות בארגז הבצל, כדי ללמוד על סטטיסטיקת ההשכלה וההכנסה ברחובות הסמוכים.

עוד יעידו כהתראת אליטה: המלפפונים ישרים מאוד, נראים כאילו הודפסו במדפסת תלת־ממד. גזר סגול. פטריות מתפצלות. קרמבולה חתוכה במגש קלקר. ופסיפלורה עטופה בניילון נצמד.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבחן הגמבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז מי זה אמיר מויאל?

1. כשמבקשים מSiriלספר בדיחה, יש סיכוי שתפלו על בדיחה של אמיר מויאל.
2. בערך שלו בויקיפדיה כתוב עליו שהוא סטיריקן, פובליציסט, תסריטאי ואושיית רשת. אז אי אפשר להגיד שהוא חסר ערך.
3. יש לו למעלה מ-63 אלף עוקבים בפייסבוק, 37 אלף בטוויטר, ועוד עשרת אלפים עוקבים באינסטגרם ובטלגרם. ואחת שמתעקשת לעקוב אחריו פיזית. הוא קורא לה אשתי.
4. הוא לגמרי עונה על ההגדרה של "כוכב מגזר". בוגר קבוצת "קורעים רשתות" וחבר במופע "זובור", ובעל מופע סטנדאפ שרץ כבר 3 שנים ונצפה ע"י עשרות אלפי אנשים- במגזר ומחוצה לו
5. הוא בן 35, נשוי + 5 ומתגורר בגבעה 362. סתם בקרני שומרון. או כמו שחבריו לעבודה קוראים ליישוב "אה, עשיתי שם פעם מילואים"
6. הוא מעיד על הספר החדש שלו ש"הוא אחלה ספר שירותים". או טיסה. אפשר גם בשירותים בטיסה.
7. הבדיחות שלו ממש פופולאריות בקרב מורים ללשון. זה הגיוני כמי שמגדיר את ההומור שלו כ"הומור לאנשים חושבים" ומשחקי שפה.
8. הוא הופיע פעמיים ב"הגיונריה" – כנס פותרי תשבצי הגיון
9. כשנולדה ביתו הוא פרסם פוסט ששמה הוא "אפרכסת". כולם האמינו לזה, ויש כאלה שעד היום עוצרים ושואלים אם זהו באמת שמה.
10. ה-day jobשלו הוא בכלל כאיש הייטק במלאנוקס. כן כן, החברה שעשתה בקורונה אקזיט של 7 מיליארד.

ספרו החדש של אמיר מויאל  כוכב ואושיית רשת הינו ספר קומיקס והומור המאגד את המיטב שבכתיבתו – בדיחות ומשחקי לשון – שאפשר לחזור ולקרוא בהן שוב ושוב.

בניגוד לספרים אחרים, את הספר שלו אפשר לפתוח אקראית בכל עמוד ולהבין את העלילה. מהסיבה הפשוטה ש… אין עלילה.

אז מה כן יש? במחשבה שנייה הוא לקט מובחר של תובנות קומיות, רצועות קומיקס, פאנצ'ים ומשחקי שפה שיגרמו לכם למחשבה שנייה (הופה! השם של הספר), והכול במנות גורמה מדודות ומוקפדות, קלות לבליעה, שעושות חשק לעוד.

במהלך השנים שבהן הוא פעיל ברשתות החברתיות השונות צבר לו עשרות אלפי עוקבים והעלה מופע סטנדאפ מצליח בנוסף להרצאה מרתקת בנושא הומור. מאחוריו אלפי תכנים ויראליים שכיכבו בכל במות הרשת ומחוצה לה, מה שהביא אותו להיות חבר פאנל בתוכנית הסאטירה "עד כאן".

כתחביב הוא מתפרנס ממשרה מלאה בחברת הייטק ונאלץ לכתוב על עצמו מחמאות בגוף שלישי כי "אתה הסופר, אז אתה יודע לכתוב, קדימה", מה שמביך אותו מאוד. אז די, נעצור כאן.

הפוסט במחשבה שנייה: ספר חדש לאושיית הרשת אמיר מויאל הופיע לראשונה ב-פנימה.