לא רק פיזי
פוריות האישה נוגעת עמוק במערכת היחסים ההדוקה בין הגוף לנפש בכיוון פנימ"י – פוריות, נשיות, ומיניות. בין שלושת אלה יש קשר והשפעה הדדית. בנוסף לכך, כל אחד מהם מגלם בתוכו יחסי גומלין בין גוף לנפש. כאשר הנפש חופשייה להיות פורייה ויוצרת, פוריות הגוף תושפע מכך לטובה.
אישה שמרגישה שהאנרגיה הנשית שלה נוכחת, זה יתבטא גם בהתנהגות שלה. אם אישה מרגישה "בבית" בתוך הגוף שלה, זה בהחלט ישפיע לטובה על האופן שבו היא חיה את המיניות שלה.
אז ממה מתחילים? תהליך עמוק של כמה שנים זה נחמד, אבל בינתיים רוצים ילד…

דימוי שעולה אצל נשים רבות לאישה שמחכה לילד הוא עמידה בצומת גדול שמסתעף להרבה כיוונים, והיא, בעלת כוחות אדירים ורצון עז – עומדת נבוכה, מבולבלת, ולא יודעת לאן לפנות והיכן להשקיע את הכוחות.
"מה תוקע אותך?" שאלתי את אותה אישה. לרגע ניצת אור בעיניה ואז כבה.
"יש כל כך הרבה דברים", אמרה בחוסר אונים, "אני לא יודעת מה לעשות ומאיפה להתחיל… בלגן!".
נחזור לאותו צומת. לפעמים ההסתכלות סביב והחיפוש אחר כיוון חיצוני רק משתקת, כי חסרה ידיעה פנימית.
לכן, תחילה נסי להתבונן פנימה ולשאול: איפה אני? היכן האישה הפורייה, הנשית והמינית שבתוכי? לא מתוך האשמה או ביקורת עצמית, אלא מתוך רצון כן להכיר את עצמך מבפנים – פיזית ונפשית.

לא יודעת לאן לפנות והיכן להשקיע את הכוחות. אילוסטרציה

זה שיח שמחייב אמונה שכל התשובות והפתרונות קיימים בתוכך.
אז תוכלי לפעול בשני המישורים הבאים: פיזית – השקעה בגוף באופן המתאים לך ומעקב אישי אחרי המחזוריות. לוודא שאת יכולה לבטוח בתהליך הפיזי, ובמי שמלווה ומוביל אותו ושהטיפול, אם יש, מותאם לך. התייעצות עם גורמים מקצועיים תעזור מאוד. נפשית – לברר את המחשבות והאמונות שלך בעניין, כשהשאלה המנחה היא "מה מעכב אותי ומה העיכוב הזה רוצה לומר לי?".

לשחרר את המחסום
"אני מרגישה לא מחוברת…" היא אמרה, מנסה להבין בעצמה מה היא מכנה "מוכנות נפשית".
"הכול עובד, המחזורים די סדירים, אבל בכל זאת משהו תקוע", היא מלמלה בצער, אך בתוכה כבר בצבצה ההבנה שהיא בתוך המסע שלה ולא על ידו.
מי שנכנסת לבירור הזה תרגיש בהתחלה שהוא מאוד מעורפל ורווי באמירות אמורפיות עד כדי ייאוש, אך בהמשך הדברים יקבלו צורה, כיוון ותקווה.

אל תפחדי לראות את הדבר התקוע, לתת לו לדבר, מכיוון שיש אצלו לא מעט תשובות.
בנוסף לכך, חשוב להבין שהיריון תקין אינו מותנה בסיום תהליך פנימי כלשהו. הבטחות בתחום הפוריות מתעתעות, כי אין כיוון נכון או בטוח, יש את הכיוון המבורר והנכון לך. כעבור זמן היא מתקשרת:
"גלית, עוד אין בשורות, אבל אני מרגישה בכל הגוף שזה קרוב!".

***

פורסם במדור פוריות במגזין פנימה
לחצי כאן להצטרפות ורכישת מנוי לפנימה 

הפוסט מסע נשי הופיע לראשונה ב-פנימה.

צריך להבין, שפרעה החשיב עצמו כאלוהים, כאילו הוא מנהיג העולם ואין עוד מלבדו. ויוסף, במקום להתכונן לשיחה המפתיעה עם מלך פרעה שהכתיר עצמו ככל – יכול, יוסף לא מתבלבל ומעמיד את פרעה על מקומו מההתחלה: " וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.(מא,טז)
תדע, קודם כל יש מישהו מעליך!

בהמשך,כאשר יוסף מתגלה לאחים,שוב הוא מקשר הכול לקב"ה: "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם," (מה,ה)

צדיקתו של יוסף ומבטחו בקב"ה עד יומו האחרון מתארים איש אמת של ממש, ועם זאת קשה שלא לתהות על מידת הנקמנות של יוסף ביחס לאחים ובמשחק שלו בהם. הוא מכריח את האחים להביא את בנימין, על אף שהוא כלל לא השתתף במכירה, ולוקח מהם את שמעון ואוסר אותו בלי הסבר הגיוני.
אך נראה שזה לא קל לו:

"וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם."

בוכה ואז עושה? אם כואב לו כל כך על מעשיו למה לעשות זאת? ובמה חטא שמעון דווקא משאר האחים?

כשהאחים חוזרים בלית ברירה הוא מערים עליהם ומודיע כי ברצונו להפוך את בנימין לו לעבד. ושוב, חוזר בינימין ואנחנו לא מבינים מדוע יוסף קושר אותו לעניין אם הוא לא השתתף במכירה, ומדוע הוא מתעלל כך באחים במקום להתוודות מייד שהוא אחיהם, ואיך מסתדר כל הסיפור הזה עם ביטחונו המוחלט של יוסף בהשם?

כדי להבין את זה ניגש אל ספר "הלכות תשובה" של הרמב"ם:

"אי זו היא תשובה גמורה?
זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו,
ופירש ולא עשה מפני התשובה." (פרק ב,הלכה א)

אי זו היא תשובה גמורה – שבא לידו דבר שעבר ולא עשה מפני התשובה.

יוסף יודע שיש קטרוג גדול על האחים בגלל מעשה המכירה. על אף שהאחים היו רק שליחים בידי שמיים, יש עניין לא להיות שליח למקום ויוסף גם יודע, שאם יגלה להם מיד את זהותו הם יתנצלו ויתחרטו כי הרי הוא מולך על מצרים עכשיו והתשובה שלהם לא תהיה אמיתית ושלמה. הוא הבין כי הדרך היחידה של האחים לתקן היא בעצם להגיע לאותה הסיטואציה, ולפעול אחרת.

לכן ביקש יוסף להביא את בנימין, בנה השני של רחל כדי להפוך אותו לדמות יוסף בהצגה שארגן להם, הצגת המכירה והוא מציע להפוך את בנימין לעבד תמורת חירותם. את שמעון, הוא החליט להרחיק מהאחים כי לשמעון הייתה עזות ועוצמה, ויוסף פחד שינסה לבוא במלחמה על מצרים.
והנה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והאחים יכולים שוב למכור את בנה של רחל הפעם תמורת חייהם, אך מי שקם למנוע זאת היה בדיוק מי שלא קם בפעם הקודמת, וזה יהודה. יהודה חוזר לאותה הנקודה ובוחר לשנות את המצב.

יוסף אהב את האחים, עם ולמרות מה שעשו, והוא יודע כי הכול היה מאת השם יתברך. לאורך הפרשה רואים כי יוסף בוכה על מה שהוא עושה לאחים וזה קשה לו, אך הוא יודע, כי רק כך יוכלו אחיו לתקן, ובזכותו, הם אכן תיקנו.

הפוסט לשוב לאותו המקום, והפעם לתקן: פרשת מקץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

נר איש וביתו
>> "אישה ודאי מדליקה, דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א)
>> "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם" (שולחן ערוך תרע, א)
>>"רצו הנשים לעשות דבר תוספת וחידוש בעצמן במצוות הדלקת נרות חנוכה, לכבדם… להודיע שגם להם יש חלק ושייכות במצווה " (בן איש חי)

"לנשים יש כוח," הרבנית טובה אליהו. צילום: שמחה דר פרלמן

המנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות הגיע מהנשים.
"לנשים יש כוח", קובעת הרבנית טובה אליהו, ודווקא עוד יותר בחנוכה. "אישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה בהדלקת נר חנוכה. מתוך ההבנה שלנשים יש חלק כל כך מהותי בנס חנוכה, עד כדי כך שאישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה אם הוא בנסיעות או מחוץ לבית. הוא לא צריך לחזור הביתה, היא מדליקה במקומו. יש לזה השפעות הלכתיות".
"אנחנו עשינו את זה כמה שנים כשבעלי עבד בבית חולים במשמרת ערב", מספרת הרבנית עידית ברטוב, שמלמדת תורה במדרשת שחרי, במדרשה לנשים בבר אילן ובעוד מדרשות. "אנחנו גרים ביישוב ובעלי היה מגיע כשכבר כלתה רגל מן השוק, אז אני הייתי מדליקה את נרות חנוכה. קריאת מגילה, נרות חנוכה וארבע כוסות הן שלוש מצוות שנשים מקיימות אותן למרות שלכאורה הן לא היו צריכות", היא מסבירה, "הסיבה לכך היא שאף הן היו באותו הנס – זה כתוב בשלוש מסכתות שונות. יש מחלוקת בין רש"י ותוספות האם סיבת החיוב היא שאף הן ניצלו מאותה סכנה או שהנס נעשה בידי אישה, זאת אומרת האישה הייתה המצילה בעצם. זה מרתק אבל זה גם מחייב את הנשים".
ד"ר ימימה חובב, סופרת והיסטוריונית, עסקה במחקרה בדתיות הנשית בראשית העת החדשה. היא מצאה שנשים בחברה האשכנזית קיבלו על עצמן כבר בימי הביניים מצוות עשה שהזמן גרמן כמו נטילת לולב, ספירת העומר ותקיעת שופר. "זה כשלעצמו אולי לא דרמטי", היא אומרת, "הרי הן יכלו לקבל על עצמן את זה באופן וולונטרי, אבל מה שיותר מיוחד זה שהן החליטו שהן מברכות על זה. אם מברכים על מצווה שלא הצטוו עליה יש כאן היבט של ברכה לבטלה, אבל נשים התעקשו ולאט לאט פוסקי ההלכה הגדולים במאות ה‑ 11 וה‑ 12 קיבלו את עמדתן להלכה".

לעשות נחת רוח לנשים. איור: נעמה להב

גם אצל הספרדים הדברים דומים, מעירה הרבנית עידית ברטוב: "כשנשאל הבן איש חי על אישה שעקב מחלה לא יכולה לשמוע תקיעת שופר, הוא ענה לה שהיא ממש צריכה לעשות התרת נדרים. עצם זה שהנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות לשמוע קול שופר, זה מחייב את הנשים כולן לעשות התרת נדרים אם הן לא יכולות לשמוע קול שופר".
הרבנית טובה אליהו מוסיפה: "זה לא רק בתקיעת שופר. מחמי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, למדתי שגם אצל הספרדים הנשים מתפללות את כל התפילה כולל כל ברכות קריאת שמע, ממש כמו שגברים עושים. הן גם מברכות על לולב. הרב מרדכי אליהו היה קונה לרבנית צביה אליהו סט של לולב ואתרוג משלה".

איך העמדה הרבנית קיבלה את בקשתן של הנשים?
"החכמים קיבלו את זה בתירוץ מיוחד ומעניין", אומרת ד"ר חובב, "שזה עושה 'נחת רוח לנשים'. בעלי התוספות ביססו את עמדתם בעניין על דיון תלמודי שבו פסקו חכמים שמותר לנשים לסמוך על קורבן בשבת – על אף שיש כאן בעיה הלכתית אחרת – כדי לעשות נחת רוח לנשים. כך שהתקדים היה קיים, וחכמי ימי הביניים בחרו לעשות בו שימוש מחודש".
"למה שלא יקבלו את בקשתן?", שואלת הרבנית טובה בתמיהה, "אני רואה שיש לחכמים כבוד גדול גם באישה שרואה את ייעודה בניהול הבית כמו בסיפור של ילתא, ומצד שני הערכה גדולה לברוריה ולהתחשבות בדעתה ההלכתית. גם כל הראיה על סרח בת אשר שהיא מניעה את הגאולה, זה המדרש אומר. היא אומנם לא עומדת בפרונט כמו משה רבנו, אבל היא נותנת את הגושפנקה שמשה רבנו הוא המנהיג, מבשרת ליעקב את הבשורה, אומרת היכן עצמות יוסף וחז"ל גם מוצאים אותה בהמשך ההיסטוריה, ממש בבית המדרש. כשחכמים דנים איך היו המים שניצבו כשתי חומות בקריעת ים סוף, האם היו שקופים או אטומים, צועקת להם אישה, שחז"ל אומרים שזו סרח בת אשר, שאומרת: 'אני הייתי שם, והם היו כעין ענבר'. יש שותפות של אישה בדיון, היא מעורבת".

מתוך שייכות במצווה. אישה מדליקה נרות חנוכה, אילוסטרציה

"יש כאן שתי תפיסות", מבהירה הרבנית עידית, "הרמב"ם חושש מלשאת שם שמיים לשווא ולברך ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה, ולכן הרמב"ם אומר שעל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים לא צריכות לברך, כי אלה מצוות שהן לא הצטוו בהן. למשל, אישה רשאית להתעטף בציצית אך לא תברך. רבנו תם אומר שמצוות שאישה מקבלת על עצמה היא צריכה לברך עליהן, כי הן לא משהו פרטי אלא ברכה שה' ציווה על עם ישראל. כמו שאנחנו אומרות בברכת המזון 'על בריתך שחתמת בבשרנו', כי הנשים הן חלק מעם ישראל למרות שהן פטורות מברית מילה.
"בזמן הבן איש חי, הזרם הקבלי, במאה ה‑ 19 , מנהג ירושלים היה שגם נשים ספרדיות מברכות על לולב ועל סוכה, וכמו שאמר החיד"א אין כאן חשש לנשיאת שם שמיים לשווא, כי הן מברכות לשם כבודו. הרב עובדיה
יוסף התנגד, כי הוא אמר שאנחנו הולכים לפי השולחן ערוך והכלל הקובע הוא ספק ברכות להקל".

שיהיה הכול נחת רוח אליך
>> "אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (נידה סו, א)
ד"ר חובב מצאה במחקרה עוד ממצא מעניין מימי הביניים, ואולי אף ממקור קדום יותר: נשים קיבלו על עצמן ונהגו שלא להיכנס לבית הכנסת ואפילו לא להתפלל, כשהן נידות.
"במאה ה‑ 15 וה‑ 16 פוסקי הלכה קיבלו את הרצון להפסיק את המנהג הזה, ושוב חזרו עם הטיעון של 'לעשות נחת רוח לנשים' וכדי 'לא לצער ולעשות להם שברון לב', במיוחד בשמחות משפחתיות ובימים נוראים. הם התירו להפסיק עם המנהג הזה, שהונהג בטעות".
במהלך ההיסטוריה היו לנשים טקסים דתיים סביב מעגל השנה הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. נשים חזניות שניהלו את התפילה ב"בית כנסת של נשים", דרשניות שהנהיגו לימוד משותף של נשים ונשים למדניות שפסקו הלכה לנשים אחרות, במיוחד בהלכות הקשורות לנשים. מנהגים שנשים קיבלו על עצמן והחמירו, כמו שבעה נקיים וכיסוי ראש, יכולים להתבטל?

קיבלו על עצמן כיסוי ראש. צעיפים

"לשבעה נקיים יש מקור הרבה יותר קדום", אומרת ד"ר חובב, "אני לא בקיאה בזה מספיק, אבל ממה שאני מבינה המעמד ההלכתי יותר כבד. לכיסוי ראש יש בכלל מעמד של דין דאורייתא. גם אם ייעשה שינוי בעניינים האלו – זה צריך להיעשות מתוך דיון רציני וכובד ראש הלכתי".
הרבנית עידית ברטוב: "אין כאן עניין של מנהג או מחלוקת, ברור מאוד שצריך לשמור על שבעה נקיים, אין כאן שום שאלה. צריך לשים לב ממי שומעים, האם הוא איש הלכה? אולי בעתיד תחזור לחכמים הבקיאות ונשוב לדין התורה, אבל בדורנו אנחנו נמצאים בעידן פרוץ לכל הכיוונים. יש בזה גם יתרונות, כי במצבים שמסתירים את המציאות או כל מיני שיקולים שהם לא הלכתיים טהורים – כבר אי אפשר להסתתר יותר. היום כל שטות מתפרסמת יכולים להציג אותה כפסק הלכה".
"זו תקנה שאי אפשר להפר אותה במחי יד אלא צריך בית דין גדול", מסבירה הרבנית טובה אליהו. "היה קושי אמיתי להבדיל בין דמי נידה לדמי זבה, ואי אפשר לחזור לשבעה דאורייתא בגחמה של נשים מסוימות שקוראות לכאורה להגנתה של האישה. זו לא הגנת האישה, זה זוגיות, זה מכלול. אני מכירה נשים ששמחות בהפסקה הזאת, אולי הנשים המציאו את זה לרווחתן? הרי ההחמרה הזאת בעיניי מכבידה מאוד על הגברים. להם הריחוק הרבה יותר קשה, בוודאי במציאות של היום. זה מכלול שלם ואי אפשר לדעת מה יתמוטט אם הגזירה הזאת תתבטל. חייבים כאן שיקול דעת ולא התלהמות נשית".

ומה עם עקרות הלכתית?
"בעלי, הרב (הרב שמואל אליהו, ר"ע), אמר שהוא לא מכיר מקרים של עקרות הלכתית. תמיד מוצאים פתרונות, שלעיתים נאמרים בחדרי חדרים, בארבע עיניים. אבל זה פתרונות ליחידים, לא לכלל. זה מה שיפה בהלכה, שהיא גמישה וחכמים מצאו פתרונות לכל בעיה בלי לפרוץ את הגבולות".

הכתבה המלאה בגיליון כסליו האחרון של מגזין פנימה
עוד אין לך מנוי? הצטרפי עכשיו! 

איור: נעמה להב

הפוסט קיבלו על עצמן הופיע לראשונה ב-פנימה.