נושאות את כאב הקרבות עוד שנים רבות. איור: אלחנן בן אורי

אייל (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) חזר מקרבות מלחמת לבנון השנייה בריא ושלם, אולי קצת מאובק, אך הזיכרונות מאותם הימים ילוו אותו לנצח. במשך שנים הוא המשיך לדבוק במסלול המקובל. הוא התחתן, הביא ילדים לעולם ועבד מפעם לפעם בתחום השיווק. ברקע עלו קשיים, אך הוא ואשתו יעל מעולם לא ייחסו אותם לעברו הצבאי.
"הרבה שנים עודדתי אותו לעשות דברים, לצאת, לקחת אחריות ולמצוא עבודה מסודרת", משתפת יעל (38), מורת דרך מאזור ירושלים. "היו לנו המון סיטואציות הזויות ופיצוצים בזוגיות שלנו. הוא גם נהג לעשן גראס, וזה ממש לא היה לגיטימי מבחינתי. זאת בריחה מהתמודדות, והיום אני יודעת שהיא קשורה לפוסט טראומה שהייתה שם תמיד מתחת לפני השטח".

מתי הפוסט טראומה הפכה לגלויה ומדוברת?

"היא התפרצה בשנה שעברה, אחרי שהוא צפה בסרטון של חיילים ששיתפו בחוויות שלהם ממלחמות. הסרט היה טריגר שגרם לו לחוות שוב את החוויות הקשות בעוצמה".
מאז הפך אייל למכונס יותר והוא סובל מלילות רבים ללא שינה. לאחר שאובחן כהלום קרב באופן רשמי, החל לקבל טיפול מהיחידה לנפגעי טראומה. הטיפול הוא תהליך מטלטל שמציף את קשיי הזוגיות והחיים בכללותם, אך מבחינתה של יעל עצם הגילוי הוא תחילתו של הריפוי וסימן מבשר לגאולה הפרטית שלהם.

את רואה בזה ירידה לצורך עלייה?
"כרגע הכול די טרי בשבילנו, אבל אני שמחה שהעניין נפתח, זה מעניק לי תקווה שיש אפשרות לריפוי ושינוי. עד עכשיו היו לנו המון קשיים שלא ידעתי להסביר אותם והיה בי המון כעס".

אילו קשיים למשל?
"באחת הלידות התחילו לי הצירים והוא לא תפקד. נסעתי לבית החולים באוטובוס עם גיסתי וילדתי כמעט לבד. אימא שלי הגיעה לקראת הסוף. גם אחרי הלידה הוא הגיע לבקר אותי כמו אורח ואני חזרתי הביתה לבד בסיוע של דוד שלו. אני מאמינה שבעתיד סיטואציות כאלה פחות יקרו כי אנחנו בטיפול זוגי ואנחנו שמים את הדברים על השולחן", היא אומרת בתקווה, אך מדגישה כי הפער ביניהם, ככל הנראה, תמיד יורגש. "אני תמיד אהיה בתנועה של לרוץ קדימה. בעלי חולה, התנועה שלו בחיים יותר דומה לזו של ברקס. באיזשהו מקום הוא נמצא בלמידה ובהתבוננות מחודשת על ההתמודדות שלו עם העולם".

יעל ואייל הם לא יוצאי דופן. להלם קרב יש השפעה מכרעת על חייו של הנפגע ובני משפחתו, אולם רבים לא יודעים לייחס את הקשיים הרבים לפוסט טראומה שנוצרה, מה שמקשה שבעתיים על ההתמודדות איתם. ניתוק רגשי, חרדה, התפרצויות זעם וקושי בתפקוד אצל גברים שחוו אירועים מסכני חיים צריכים להדליק נורה אדומה ולהוביל לבירור מעמיק.

בסוף הדרך

בדיוק בהתמודדות הזאת מצאה את עצמה תמר, אם לשניים בתחילת שנות השלושים לחייה, שהתגרשה לפני חמש שנים מהלום קרב.

קולות הקרב ומראה הגופות אינם יוצאים מהראש. צילום: אילוסטרציה

אילן, מי שהיה בעלה, חזר ממבצע צוק איתן חי ונושם. אבל כוח החיים שלו נעלם, כפי שכתבה בעמוד הפייסבוק של הלומי קרב: "חלק מנשמתו הוא השאיר שם, בחדר זיהוי החללים שבבסיס. המראות והריחות רדפו אחריו גם לאחר שהמבצע הסתיים. שום עץ ריחני, בושם או מקלחת ארוכה לא ריפאה את הפצעים. מבצע? מבחינתי זו הייתה מלחמה! מלחמה על חיינו! מלחמה על המשפחה שהתפרקה".
במלחמה הזאת הם הפסידו. אילן חזר מכונס בתוך עצמו ובפינותיו האפלות. ההתמודדות שלו עם הטראומה כללה בריחה לאלכוהול, בזבוז כספים ללא שליטה, חוסר יציבות, קוצר רוח וחוסר יכולת להחזיק מעמד בעבודה. הייתה גם אלימות מילולית ואפילו פיזית, והיא זו שהכריעה את הכף לכיוון גירושין.
"הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שהוא חזר עם פוסט טראומה והשליך את כל הבעיות עליי. הוא סירב ללכת לטיפול, הזוגיות שלנו כבתה ולא היה עם מי לדבר. גידלתי את הילדים לבד והוא לא תפקד. שנה לאחר המבצע טיילנו בממילא וראינו פסל ברונזה פעור פה בשם 'הצעקה'. הילדים הכניסו לו את הבקבוק של התינוק לפה, בצחוק, וזה החזיר אותו למראות של הגופות, כי הברונזה נראתה מפוחמת. באותו רגע הלכה לנו היציאה. הילדים לא הבינו מה הם עשו, הוא היה תוקפני כלפיהם וחסר סבלנות".
"היו לנו גירושין מכוערים", היא משתפת בכאב. "יצאתי מהבית בגיל 30, עם שני ארגזים וחובות כספיים, והייתי צריכה לשקם את עצמי ואת הילדים. הוא התעקש על משמורת משותפת והעובדת הסוציאלית לא חשבה שזה יכול לפגוע בילדים".

גם אנחנו איבדנו

בדומה לתמר, גם רותם (35), פסיכולוגית מירושלים ואם לשלושה, החלה בהליכי גירושין לאחר שבעלה, תומר, התמכר לאלכוהול בעקבות הלם קרב בלתי מטופל, שאותו סחב גם הוא ממבצע צוק איתן. היא הציבה לו אולטימטום: טיפול או פרידה. תומר בחר, וממשיך לבחור בכל יום מחדש, להישאר איתה ועם הילדים.

האבדן שאינו מדובר. צילום:אילוסטרציה

היא מתארת בכאב געגועים עזים למערכת היחסים הקרובה שהייתה להם, "לביחד שלנו". בעבר, היא מסבירה, תומר היה מלא שמחת חיים. בדומה להלומי קרב אחרים, גם אצלו התגלו לאחר המלחמה סימפטומים של הסתגרות וחוסר סבלנות.
הטיפול שתומר החל בו עזר מאוד, ההתקדמות האישית, הזוגית והמשפחתית הייתה מורגשת. אך לאחרונה עברו השניים לידה שקטה, ולאחריה עלו וצפו כל הטראומות מחדש. כבר כשהייתה בחדר ההתאוששות, היא מספרת בצער, הרגישה שהראש שלו לא איתה אלא נמצא עמוק בתוך סמטאות עזה החשוכות.
שבועות ספורים עברו מאז אובדן ההיריון שחוו, והקושי רב. "אנחנו הולכים לידו כמו על קליפות ביצים, מחשש שיתפרץ. התמיכה שלו מאוד מעשית וטכנית. הוא יכול לקחת את הילדים ולפזר אותם במסגרות, לבשל ולהיות פעיל בבית. יש נשים שלא מבינות למה אני מתלוננת ומתבכיינת, אבל מבחינה רגשית יש לו מחסום רציני".

איך עובר עליכם יום הזיכרון לחללי צה"ל?
"מאז צוק איתן יום הזיכרון הפך לקשה במיוחד. החברה לא נותנת לנו לגיטימציה לבכות. היא כאילו אומרת: 'בעלך חזר הביתה נושם ובריא, למה את בוכה?'. נכון שהיום מדברים יותר על פוסט טראומה והמודעות עולה, אבל גם אנחנו איבדנו במלחמה חלק משמעותי מהנשמה של הבעל, הבן או האח".

לקריאת הכתבה המלאה, הצטרפי עכשיו למגזין פנימה וקבלי את גיליון אייר עד הבית>> https://bit.ly/2UL0Jrt 

הפוסט המלחמה על הבית: נשות הלומי הקרב מדברות הופיע לראשונה ב-פנימה.