למחרת בערב סעודת שבת, יושבים בנחת עם הילדים.
צפצוף בנייד.
הילדים יודעים שלאבא מותר להשתמש בנייד בשבת, הוא קורא את ההודעה ומתחיל להתארגן.
"אני צריך לצאת, יש חילוץ"
עכשיו תורי לגלות הבנה.
כאילו אני יכולה להגיד לו לא.
יצא בשמונה וחצי, חזר בשתיים לפנות בוקר.

בבוקר אחרי שהשלים שעות שינה, הוא סיפר לי את מה שהיה בחילוץ אתמול. איך חיפשו את האדם, וכמה זה ריגש אותו כשהגיעו אליו.
"את יודעת,  אחרי שדיברנו בחמישי חשבתי לצמצם התנדבויות, אבל אחרי היום, אני לא מסוגל"
נאנחתי.
"תמיד כשאני יוצא לאירוע" הוא המשיך "אני חושב אם זה היה המשפחה שלי שצריכה עזרה, לא הייתי רוצה שמישהו יגיע אליהם?"
"כן, אני מניחה שכן" עניתי וידעתי כמה הוא צודק.

לפני שהם שואלים לאן ולמה הם כבר בדרך. אנשי חילוץ, אילוסטרציה

כמה שעות אחר כך עדיין בשבת, יציאה לחילוץ נוסף. שוב כמה שעות מחוץ לבית.
הוא לא היחיד. יש עוד מאות אנשים שעוזבים את הכל כדי להציל מישהו אחר.
אנשים שתוך שניה יושיטו יד. שיהיו שם תמיד, בכל מצב.
כאלה שלפני שהם שואלים לאן ולמה, הם כבר בדרך.

אני חושבת עליהם ואז אני חושבת עלינו.
נכון, זה אף פעם לא נח. ונכון שתכלס הכי טוב להיות בתוך המשבצת שלנו, עם המשפחה והאתגרים. אבל אולי לפעמים אנחנו גם צריכים לקום. להתנדב.
כל אחד במה שיכול. כל אחד במה שטוב בו ובעיקר מה שטוב לו. להושיט יד לעולם הזה,
הוא יהפוך לטוב אפילו עוד יותר.

הפוסט גיבורות: הנשים שמאחורי יחידת החילוץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

תפילת הדרך תמיד נאמרה אצלנו בכוונה גדולה.
עכשיו, אחרי התאונה האיומה שכולנו מתקשים לעכל, היא נאמרת בכוונה גדולה שבעתיים.

תוך כדי שאני יושבת לכתוב את הטור, דמותה של שושי לא מפסיקה לעלות מול עייני.
ויריב
ויעקב- ישראל ועטרת
ואילה ומוריה וידיד
ואביגיל

ופתאום עולים לי פלאשבקים מהלוויה. מהמיטות. מהמקום שלא מעכל ולא מכיל את המראות הקשים האלה של משפחה שנקברת יחד. לב אחד גדול, שנים של עמל ובניה וגדילה מאפס להכל.

כמה שושי הייתה עסוקה במשפחתה,בילדיה, כמה הם היו מרכז חייה. כמה דיברנו וחלקנו את הטרפת הזו שכולנו חיים בה. להספיק לאסוף ולהביא ולקחת לחוג ולקנות את מה שצריך ולבשל ולכבס שלא יחסר דבר ותור לרופא וימי הולדת. וכמה בריאות נפשית מיוחדת הייתה לך,שושי אהובה שלי

בתוך כל המירוץ הזה, כמה ביתך היה בית שחיים בו,עם כל המשתמע מכך, ומה בסופו של יום כולנו מבקשים ממך ריבונו של עולם?
לשוב הביתה. כולנו.

תפילת הדרך תמיד הרגישה לי תפילה לדרך הפנימית אותה אנחנו צועדים:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
שתהיה דרכינו רצויה לפנייך
שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם יד ביד, תוליך אותנו למקומות שהשלום הוא מנת חלקם
וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם תצעיד אותנו, תצעד איתנו
וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנוּ לְשָׁלוֹם, תדריך אותנו,את נפשינו,,תאיר את עינינו

ותחזירנו לביתנו לשלום. תמונת אילוסטרציה ממאגר shutterstock

וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ  שנגיע לאן שחפץ ליבנו,עם כל כוחות הנפש שטבעת בקרבנו
לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם. לחיים,ריבונו של עולם, לחיים. שכל מה שנצעד בתוך ליבנו ועל האדמה,יהיה עטוף חיים שהלב פועם בם. ששמחה תהיה חלק בלתי נפרד מכל פסיעה והגעה והימצאות. ששלום פנימי ואמיתי יהיה חלק מאיתנו. שלום של כל אחד עם עצמו ועם אלוהיו ואח"כ עם כל הסובבים אותו
וְתַחְזִירֵנוּ לביתנו לְשָׁלוֹם לחזור לשלום ליבנו מבקש לחיים שלמים,מלאים שאין בהם בושה וכלימה
וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, תציל אותנו מכל האויבים שעומדים בדרכינו,אויבים פנימיים, קולות הממעיטים בערכינו, מחלישים את עוצמתנו ונחישות דרכינו, ואויבים חיצוניים שמהווים עבורנו סכנה של ממש
וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, גם,כל מי שחושב להרע לנו בדרך כזו או אחרת
וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ

אתה שומע ריבונו של עולם?
תתננו, אתה, מכוחך, לחן ולחסד, ורחמים גדולים, בעיניך,כי בניך האהובים אנחנו, ובעיני כל מי שאנחנו פוגשים במסע חיינו.
כִּי אל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

ואתה שומע, אני יודעת שאתה שומע.
שניסע כולנו לדרכים טובות בתוכינו ועל כבישי ארצנו
ונשוב הביתה, לשלום.

יריב, שושי, ויעקב ישראל עטר ז"ל

הפוסט שתוליכנו לשלום הופיע לראשונה ב-פנימה.