למחרת בערב סעודת שבת, יושבים בנחת עם הילדים.
צפצוף בנייד.
הילדים יודעים שלאבא מותר להשתמש בנייד בשבת, הוא קורא את ההודעה ומתחיל להתארגן.
"אני צריך לצאת, יש חילוץ"
עכשיו תורי לגלות הבנה.
כאילו אני יכולה להגיד לו לא.
יצא בשמונה וחצי, חזר בשתיים לפנות בוקר.

בבוקר אחרי שהשלים שעות שינה, הוא סיפר לי את מה שהיה בחילוץ אתמול. איך חיפשו את האדם, וכמה זה ריגש אותו כשהגיעו אליו.
"את יודעת,  אחרי שדיברנו בחמישי חשבתי לצמצם התנדבויות, אבל אחרי היום, אני לא מסוגל"
נאנחתי.
"תמיד כשאני יוצא לאירוע" הוא המשיך "אני חושב אם זה היה המשפחה שלי שצריכה עזרה, לא הייתי רוצה שמישהו יגיע אליהם?"
"כן, אני מניחה שכן" עניתי וידעתי כמה הוא צודק.

לפני שהם שואלים לאן ולמה הם כבר בדרך. אנשי חילוץ, אילוסטרציה

כמה שעות אחר כך עדיין בשבת, יציאה לחילוץ נוסף. שוב כמה שעות מחוץ לבית.
הוא לא היחיד. יש עוד מאות אנשים שעוזבים את הכל כדי להציל מישהו אחר.
אנשים שתוך שניה יושיטו יד. שיהיו שם תמיד, בכל מצב.
כאלה שלפני שהם שואלים לאן ולמה, הם כבר בדרך.

אני חושבת עליהם ואז אני חושבת עלינו.
נכון, זה אף פעם לא נח. ונכון שתכלס הכי טוב להיות בתוך המשבצת שלנו, עם המשפחה והאתגרים. אבל אולי לפעמים אנחנו גם צריכים לקום. להתנדב.
כל אחד במה שיכול. כל אחד במה שטוב בו ובעיקר מה שטוב לו. להושיט יד לעולם הזה,
הוא יהפוך לטוב אפילו עוד יותר.

הפוסט גיבורות: הנשים שמאחורי יחידת החילוץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

היה קשה מנשוא לראות את בעלי סובל מכאבים. שיראל פלק

אבל הוא עקשן, ויש לו כוח רצון מטורף, ולכן הוא התעלם מקריאות הגוף שהלכו וגברו בכל אימון, ומהכאבים ברגל שלא פחתו ולא הפסיקו לרגע.
באחד מהמסעות כשאחד החיילים האחרים נמצא על גבו, רגע לפני שיצא לקורס קצינים – הגוף התמוטט. הוא קרס באמצע ההליכה ולא הצליח לזוז, משתנק מכאב ומנסה להכחיש.

מאז הצבא החליט שהוא לא יכול לשרת בו יותר ושחרר אותו. הלך קורס קצינים, הלכו החלומות להיות לוחם בשנים הקרובות, וכמובן שהלכה גם הרגל.
הרופאים צעקו עליו ונזפו בו איך הוא הזניח אותה כל כך, אבל הוא רק רצה להיות חייל ולשרת את מדינתנו בצורה הכי טובה שיכל, אז הוא הקשיב ושתק.
אני הכרתי אותו בדיוק אחרי שעבר את הניתוח הראשון. אישה יקרה הכירה בינינו ויצאנו. הדייטים היו מושלמים. הוא בדיוק התחיל עבודה כמפיק אירועי חתונות, ואני הייתי מאוהבת בו מעל לראש.
ואז החלה ההתדרדרות.
חשבו שאחרי הניתוח הראשון – הוא יוכל לחזור ללכת כרגיל. אז חשבו. מסתבר שהנזק ברגל היה הרבה יותר גדול ופתאום הוא נאלץ להתחיל ללכת עם קביים, ולענות לאנשים ששואלים כל הזמן "מה קרה", ולהתפטר מהעבודה שכל כך אהב כי לא יכל לדרוך יותר על הרגל.

אני חושבת שנקודת השבר הייתה בחתונה – כי הרגל כל כך כאבה לו, עד שבמשך שעה שלמה בזמן הריקודים, הוא היה בחדר ייחוד מתפתל מכאבים ומקווה שיצליח לחזור לחתונה ולרקוד איתי איזה ריקוד או שניים, אבל כמובן שזה לא קרה.

ואז הגיע הניתוח השני, ובמשך שלושה חודשים הוא ישב על כיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז. ואני טיפלתי בו וניסיתי לעזור כמה שיכולתי, אבל לראות את בעלי סובל כל כך מכאבים, פחות משנה אחרי החתונה, היה קשה מנשוא בשבילי.

נתן את הרגל שלו למדינה. תמונה מהחתונה של שיראל וצור

אבל הזמן חלף, וברוך השם אחרי שלוש שנים הוא כבר לא הולך עם קביים, והוא כבר לא סובל אחרי חמש דקות של הליכה. הניתוח הצליח. אמנם הרגל לא חזרה לעצמה, וחצי שעת הליכה זה לא דבר מובן מאליו מבחינתו, אבל אני למדתי להבין שאפשר לטייל בצורות אחרות ולא חובה ללכת למדבר יהודה כדי לטייל עם המשפחה. ובעיקר למדתי כמה כוח רצון מדהים יש לבעל הזה שלי. כמה כוח סבל, כמה אידאליים יש לו, עד כדי כך שנתן את הרגל שלו למדינה.

אז נכון, לא היה שם קרב הירואי ולא שריקות של כדורים מעל הראש. אבל היתה שם נחישות והיתה שם הקרבה.
ביום הזה שבו מוקירים את פצועי צה"ל, אני מוקירה את הבעל המדהים שלי שסבל כל כך הרבה, ונאלץ לגדוע הרבה חלומות רק כדי לשרת פה בארצנו הקטנטונת,
ואומרת לו תודה.
תודה לך בעלי היקר, כי בזכות אנשים כמוך יש לנו מדינה טובה יותר.

הפוסט אנחנו מגש הכסף: טור ליום ההוקרה לפצועי צה"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.