רובנו חווינו או חווים את ההזדקנות של ההורים או הסבים והסבתות. כואבים את אובדן העצמאות, אובדן הבריאות ויותר מכול את אובדן צלילות המחשבה והאישיות האהובה והמוכרת.
אחוז ניכר מהאוכלוסייה המבוגרת מתמודד עם מחלות שפוגעות במוח, בחשיבה ובתפקוד והופכות את הזיקנה לאתגר גדול לחולה ולבני משפחתו המטפלים בו.
אנשי צוות רפואי שמלווים את הזיקנה על שלביה השונים שיתפו אותנו בשלבי המחלה של החולה ובתהליכים שעוברים משפחות חולי האלצהיימר ובאני מאמין שלהם כצוות רפואי, המלמדים שגם במחלה הקשה והנוראית הזאת, בסבל של החולה ומשפחתו בשלבים הסופיים, אפשר לעזור, לכוון ולהקל על הסבל וקושי.

כשהזיכרון בוגד
דמנציה היא קובץ של תסמינים המצביעים על פגיעה בתפקודי המוח: בעיות זיכרון, פגיעה בשפה, פגיעה ביוזמה, קושי בזיהוי, בתפיסה ובשיפוט, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, שינויים התנהגותיים וירידה תפקודית. ישנן מחלות רבות הגורמות לדמנציה, המוכרת והשכיחה ביניהן (60 ‑ 70 אחוזים מקרב חולי הדמנציה) היא מחלת האלצהיימר.

בשלב הסופי יש אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים. תמונת אילוסטרציה

שכיחות הדמנציה מוכפלת בכל חמש שנים. אם בגיל 60 שכיחות המחלה היא אחוז אחד, שכיחות הדמנציה בקרב בני 85 ‑ 90 היא כ‑ 30 אחוזים. הארכת תוחלת החיים מגדילה את אחוז הלוקים במחלה.
מחלת האלצהיימר פוגעת בזיכרון, ביכולת הקוגניטיבית, במצבי הרוח ובהתנהגות.
האלצהיימר היא מחלה שמתפתחת בשלבים. מקובל להבחין בשלושה שלבים של המחלה, אורכו הממוצע של כל שלב כשנתיים עד ארבע שנים. בשלב המוקדם החולה מאבד את הזיכרון לטווח הקצר, מתקשה במציאת שמות ומילים, מתקשה בהתמצאות במרחב ובביצוע משימות מורכבות כמו ניהול כספים ועבודה. ייתכנו שינויים במצב הרוח, נטייה לדיכאון או לתוקפנות ואובדן עניין בתרבות הפנאי ובחברה. בשלב השני יש החמרה משמעותית בכל התהליכים של השלב הראשון, ובשלב השלישי והסופי אובדן מוחלט של הזיכרון ושל היכולות הקוגניטיביות, אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים וחפצים ואדישות למתרחש.

בדרך כלל מה שמביא משפחה למרפאה הוא לקות בזיכרון או לקות קוגניטיבית. משפחות שמבלות עם קרוביהן בחגים, פתאום שמות לב שאבא לא זוכר את שמות הנכדים או שאמא שוכחת את המתכונים שלה. או מקרים שבהם נוסעים לבקר את ההורים ורואים שהמקרר ריק ובקבוקי התרופות עדיין מלאים.
ד"ר שלי שטרנברג, רופאה גריאטרית ומנהלת מרפאת הזיכרון בשערי צדק, מספרת כיצד מתחילים לאבחן את המחלה: "התהליך האבחוני כולל שלושה מפגשים. במפגש הראשון המטופל ומשפחתו עוברים הערכה על ידי גריאטר ומרפאה בעיסוק. כל הערכה כזו אורכת כשעתיים. חשוב לנו להקשיב לסיפור, להבין איך הירידה התחילה ואיך היא משפיעה על התפקוד היומיומי. האם המטופל זקוק לעזרה בדברים בסיסיים כמו אכילה, או שהוא רק נפגע ביכולות היותר מורכבות כמו נהיגה או ניהול מסמכים? המטופל עובר בדיקה פיזיקלית, בדיקות דם, ובמידת הצורך בדיקות נוספות. אצל המרפאה בעיסוק המטופל עובר מבחנים קוגניטיביים עם דף ועט, שאלון לבדיקת מידת הפגיעה הקוגניטיבית. בפגישה השנייה עובדת סוציאלית נכנסת יותר למערכת המשפחתית והפיננסית, לאתגרים ולדרכי ההתמודדות או האי-התמודדות. פסיכיאטר בודק האם יש חרדות או דיכאון, האם יש הפרעות התנהגותיות ואי שקט, איך האדם ישן והאם הוא אלים. בודקים גם שאין אלימות כלפי המטופל".

הפוקוס במרפאת הזיכרון של שערי צדק הוא על התפקוד. יש אנשים שמקבלים ציון נמוך במבחני הקוגניציה אבל הם עדיין עובדים ונוהגים ומסתדרים בחיים. הירידה הקוגניטיבית פחות משפיעה על התפקוד היומיומי. יש אנשים ששוכחים מילים אבל עדיין מתפקידים ביומיום, ויש אנשים שיש להם ירידה קטנה וזה מאוד משפיע עליהם. צוות המרפאה נוהג לומר את הביטוי: "ראית מקרה של דמנציה אחד – ראית מקרה של דמנציה אחד". כלומר, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני, משום שיש כל כך הרבה מרכיבים – משפחה, רקע, טראומות מהעבר.
הצוות הרפואי משתדל לראות כל מצב באופן ספציפי, לדון בו ולעזור ולמטופל ולמשפחתו באשר הם.

כל מקרה לגופו, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני. אילוסטרציה

עד כמה חשוב לשמוע את בני משפחתו של המאובחן כדי לקבל תמונת מצב?
"חשוב לנו שבן משפחה קרוב יתלווה אל המטופל בתהליך הבדיקות, כדי לראות את ההערכה של המשפחה", אומרת אשירה אדלמן, אחות גריאטרית במרפאת הזיכרון בשערי צדק. "לפעמים האדם מודע לקשיים שלו ולפעמים
לא. יש מקרים שבהם בן משפחה יעיד שאמו הדליקה נרות ביום רביעי והתעקשה ששבת. מהמשפחה שומעים על התנהגויות שאתה לא שומע עליהם מהמטופל עצמו".

לוודא שזה השורש
ד"ר דבי שפירא, רופאה גריאטרית במרפאת הזיכרון, היא חלק מצוות הרופאים בתהליך האבחון והמעקב של המטופל. לדבריה, הבדיקות המקיפות הכרחיות משום שלא כל פנייה של ירידה קוגניטיבית מעידה בהכרח על דמנציה או אלצהיימר:
"הרבה פעמים אנחנו מוצאים שמקור הבעיה הוא לא הזיכרון. לפעמים מדובר בבעיית לב קשה, בחסר של ויטמינים או בדום נשימה בשינה. יש צורך בראייה כוללת של הדברים השונים ובמידת הצורך אני מפנה הלאה לטיפול".
אחרי שני מפגשים כל הצוות הרפואי מתכנס, דן במקרה ובונה תוכנית טיפולים. ישיבת צוות של מרפאת הזיכרון מונה כעשרה אנשי מקצוע: צוות רופאים ובראשם מנהלת המרפאה, גריאטרית, נוירולוג, פסיכיאטר, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית ואחות. למרפאת הזיכרון יש גישה הוליסטית, כשכל אחד מחברי הצוות מציג את הממצאים, מביא את הצד שלו וכך מתקבלת תמונה שלמה יותר ותמיכה רחבה יותר במטופל.

איך ממשיכים מכאן?
לאחר האבחון הרשמי, כשבני המשפחה מבינים שלא סתם נדלקו להם נורות אדומות ואימא לא סתם שורפת סירים או שוכחת את המתכונים, מגיעים לפגישה השלישית, שבה המטופל ובני משפחתו מקבלים ידע והכוונה וכלים להתמודד עם המחלה. הידע שניתן הוא גם ידע אינפורמטיבי- טכני אבל גם ידע רעיוני וגישה נפשית להתמודדות עם האתגר העומד בפני המשפחה.
"אני מכינה ערכה ובה חומר כתוב לעיון אודות המחלה ואודות עמותות וגופים שונים המסייעים להתמודד עם המחלה ועם נושאים נלווים לה כמו ניצול זכויות מביטוח לאומי, קבלת עובד זר, ייפוי כוח, ייעוץ משפטי וכיוצא בזה", מסבירה אשירה אדלמן. "אנו מכוונים את המשפחה לפעול במישורים שונים בהתאם להמלצות: טיפול רפואי, תזונה, פעילות במועדון, פעילות גופנית, הערכה על כישורי נהיגה אם יש חשש בנושא, הפעלות של המוח ועוד. בהדרכה אני משתדלת לעזור למשפחה בגישה שלהם כלפי המחלה, להבין את תהליך המחלה ולעזור עם רעיונות כיצד להתמודד עם בעיות התנהגות או אחרות".

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי חודשי לחצי כאן

הפוסט משחק זיכרון הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהעולם מתהפך אנחנו נפגשות עם יעל, טל וייזל ואני, בבוקר חורפי בביתם שזה עתה שופץ בחוות גלעד. הבית מבריק ומטופח ומלא בתמונות שאימא של יעל איירה בכישרון יוצא דופן. רבות מהן של אב המשפחה שכבר איננו איתנו. באופן אירוני, התמונות מכניסות חיות מיוחדת לבית הנעים.
עוד לפני שהתהפך עליהם עולמם הם התכוננו להרחיב את הבית, כדי שיהיה מספיק מרווח להכיל את ששת ילדיהם, אך לאחר הרצח נותרה יעל לבדה עם תוכניות הבנייה. למרות הקושי היא המשיכה בבנייה המתוכננת, שארכה כמה חודשים.
"היה פה הרבה בלגן", היא משחזרת, "אבל מי שעבד פה בשיפוץ היו כולם חברים של רזיאל והייתה רגישות מאוד גדולה". לאורך כל תקופת השיפוץ עמדה יעל בכבוד ובאומץ, אבל בחנוכת הבית היא לא נכחה.
"לא הייתי בחנוכת הבית. ברחתי. המחשבה שאני אהיה פה בלעדיו הלחיצה אותי".

סמל בעל כורחה, יעל שבח. צילום: שירן כהן

יעל היא אישה אמיצה. מי שעוקב אחריה בפייסבוק או בטורים שהיא מפרסמת בעקביות מתוודע לאישה שאינה חוששת לחשוף את רגשותיה ומשבריה, אלמנה שמגדלת לבדה שישה יתומים קטנים בני שנה עד 11 , ומתגעגעת לאישהּ, כמו גם את האמונה החזקה והעוצמה הרבה שהיא מתאמצת להחזיק בהן מאז הפכה לסמל בעל כורחה. אך גם צחוקה המתגלגל תדיר לא מצליח להסתיר את עיניה מלאות הגעגועים.

בטבעיות גדולה
היא נולדה בצרפת לאב רופא משפחה ולאם עקרת בית ומתנדבת בעזר מציון. כשהייתה בת שמונה הם עלו ארצה והשתקעו בכפר סבא. היא למדה באולפנת אמנה והדריכה בבני עקיבא. בשעות הפנאי התנדבה בעמותת 'שמחה לילד' לילדים חולים. רזיאל, מי שיהיה לימים בעלה, התנדב בעמותת 'קו לחיים', והם נפגשו לראשונה במהלך טיסה לטורקיה עם החניכים שלהם, במסגרת עמותת 'חברים לרפואה' שהייתה אז בחיתוליה ואיגדה תחתיה כמה עמותות. "שם נוצר בינינו קשר חברי. הוא מבחינתו סימן אותי כמטרה. הוא היה מאוד חד עין, אבל אני הייתי עוד ילדה קטנה, בת 20 בסך הכול". הם נפגשו הרבה והוא אפילו הכיר את הוריה ואחיה, אבל ליעל עוד לא נפל האסימון שלזאת ייקרא חיזור.
"גילינו שאנחנו מאוד דומים והיה לנו הרבה מן המשותף. דיברנו המון. יום אחד הוא פתאום שאל אותי – למה שלא נתחתן?", היא צוחקת, "באמת לא הייתה סיבה שלא, אז רק היינו צריכים לביים איזה דייט רשמי, בשביל ההורים. ההורים שלי כבר הכירו אותו מצוין, הייתה שם טבעיות גדולה בינו ובין המשפחה שלי". בחודש מרחשוון, כשהם נושקים לגיל 21 , הם התחתנו. לאחרונה חגגה לבדה 12 שנות נישואין.

מה היה כל כך דומה ביניכם?
"שנינו היינו מאוד פעילים, וכמו שהוא הגדיר את זה: לא היינו אפורים. תמיד בלטנו, בכל מקום שהגענו אליו. לא היינו אנשים פרטיים, אלא כלליים".
"במקרה של בעלי, בשבת שהייתה לעילוי נשמתו, הגדרנו אותו בכך שהוא נתן את המאה אחוז שלו בכל מקום שבו הוא היה. הוא היה אבא ובעל, רב ואברך, לומד לדיינות, מתנדב במד"א, שוחט, מוהל – ואת הכול הוא עשה במאה אחוז שלו. הייתה לו היכולת להתמסר לדברים לחלוטין", היא מתארת ומוסיפה: "זו תכונה אנושית. אפשר להיות כזה, הוא לא היה מלאך".

עשה את הכול במאה אחוז שלו. יעל ורזיאל ביום חתונתם. מתוך האלבום המשפחתי

פרידה לא רשמית
ערב לפני הרצח הם עוד הספיקו לצאת לדייט בבית קפה בפתח תקווה. כשחזרו לכפר סבא, בצעד נדיר, למרות השעה המאוחרת והעובדה שהיו מלווים בתינוק כבן חצי שנה, הם עלו לבית הוריו של רזיאל כדי לקחת את הילדים, וישבו איתם לזמן איכות. רק קרוב לחצות יצאו עם כל הילדים בחזרה הביתה.
היו אלה ימי טבת המאפירים, והרב רזיאל הי"ד היה נוהג בימים המועדים בתענית דיבור. כך היה גם בצוהרי היום שלמחרת, כאשר הגיע הביתה מן הכולל כדי לקחת את הרכב בדרכו לבדיקת תינוק שמל בתל אביב. "בדרך כלל כשהוא בתענית דיבור הוא פשוט בא, לוקח את הרכב והולך. אבל הפעם, הייתי עם הילדים בגן השעשועים ואני פשוט זוכרת את הרגע הזה – הוא עשה לנו שלום וחייך ואנחנו עמדנו כל המשפחה ועשינו לו שלום כולנו במשך כמה רגעים. זו הייתה תמונה חזקה שנצרבה אצלי".

איך הסתדרת עם תעניות הדיבור שלו?
"בסדר גמור", היא מחייכת, "תמיד חברות היו שואלות אותי את זה, ותמיד צחקו עלינו שאני מבינה כל מה שהוא אומר גם בלי לדבר. הייתי מנהלת איתו שיחה גם אם הוא לא היה נוכח, זו יכולת נשית כזאת…", היא צוחקת, "הייתי רבה איתו ומתפייסת איתו, וכשהוא היה חוזר אני הייתי כבר בפיוס".
בליל הרצח, כשכל הילדים כבר היו במיטות, התקשרה יעל לבעלה כדי לראות מדוע הוא מתעכב.
"זה היה כ"ג טבת, שמונה בערב, ואני כמחנכת בדיוק הזנתי ציונים למחצית. היה אמור להיות אצלנו בבית שיעור תורה, אז התקשרתי לראות איפה הוא. הוא אמר לי: "ירו בי, אני בכניסה לחוות גלעד".
היא ניתקה את השיחה ובכוחות לא לה התקשרה למד"א ולקבוצת החירום מהיישוב, בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו יותר ממה שכבר שמעו.
"אתה פשוט עובד על אוטומט", היא מסבירה.
השמועות על רב אהוב ומוכר שנורה עשו להן כנפיים, ועם ישראל התגייס לתפילות. אך בשעה תשע וחצי בערב כבר פורסם בכלי התקשורת כי הרב רזיאל שבח עלה בסערה השמימה.
"ישבתי שם בבית החולים, אישה צעירה עם תינוק יונק, רגע אחרי ה'שמע ישראל' ו'ברוך דיין האמת', את רוצה עוד רגע עם עצמך, ופתאום צריכה להתעסק עם שאלות שגם המבוגר בעולם לא היה רוצה להתעסק איתן, כמו איפה את רוצה לקבור אותו או איפה תרצי שתתקיים השבעה.
"ופתאום הייתה לי תובנה. הסתכלתי על כל הסיטואציה ממבט חיצוני ואמרתי לעצמי – יש לך פה הזדמנות לא להשאיר את זה שלך. לסמן את זה כמשהו כללי, לאומי. יכולתי לבחור. ואני זוכרת את הרגע שאמרתי ליוסי דגן (ראש מועצת שומרון, ע"א) : 'אני רוצה שיקברו אותו בחוות גלעד, אבל אני לא רוצה לריב'. ידעתי שאני הולכת פה למשהו לאומי גדול, האבל כבר לא היה פרטי שלי".

יעל וילדיה באנדרטה לזכרו של רזיאל בחוות גלעד. צילום: מירי צחי

באותן שעות כאובות ישבו בבית הכנסת בחוות גלעד אנשי היישוב בהלם. אף אחד לא הכין אותם לרגע שבו ירצחו את הרב של היישוב ומשפחות של תושבים, אך אנשי היישוב לא ידעו את נפשם.
"לא היה להם מי שיניע אותם לפעולה, עד הרגע שבו הם שמעו שאמרתי שנקבור אותו כאן. באותו הרגע לא נשאר גבר אחד בבית הכנסת. כל אחד הלך לביתו להביא את הטורייה שלו, המעדר, טרקטור, מלט, כלי עבודה".
בתוך לילה אחד הוקם בית העלמין של היישוב.
כאשר הגיע הנשיא ריבלין לניחום אבלים, ביקשה ממנו יעל להסדיר את היישוב.
"במהלך כל ימי השבעה עבדו פה טרקטורים. עבדו פה יותר מעשרה כלים כבדים בו זמנית, גם בלילה. מי שלא גר פה לא יבין את ההתרגשות. עד אז היו הרבה צווי הפסקת בנייה, לא הרשו להכניס טרקטור ליישוב. זה היה אמביוולנטי בטירוף – מצד אחד אנחנו בתוך שבעה, באבל חמור, ומצד שני יש פה בנייה מטורפת, גאולה היסטורית. אין לי מספיק מילים לתאר כמה שזה היה מדהים, שהצלחנו לתעל את העוצמות האלה לדברים בעלי משמעות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן 

הפוסט בשבח המקום הופיע לראשונה ב-פנימה.