לסבתא, באהבה. צילום: אילוסטרציה

סבתא,
לפני זמן מה מצאתי קופסת עץ ישנה, שבורה, מלאה בתמונות בשחור ולבן. תמונות שאורזות את סיפור חייך. חופשות משפחתיות עוד בפולין כשאבא היה בן ארבע, רגעים משפחתיים קסומים, תמונות שנשלחו אלייך ממכרים שנשארו שם, כתובות בפולנית בכתב יד מתגלגל. הרגשתי צורך עז לפענח ולגלות את כל הסודות ולשרטט לעצמי את סיפור חייך. להרכיב את הפאזל מכל רסיסי המידע ששמעתי לאורך השנים.

התמונות בקופסא. צילום: באדיבות ורד קליין

תמונה אחת משכה את תשומת ליבי יותר מכול. את מופיעה בה לצד סבא ושניכם אוחזים בתינוק ששוכב על כרית מלמלה לבנה. עור פניכם קורן, עיניכם בורקות, אי אפשר להתעלם מהשמחה האוחזת בכם.
"לציון פדיון הבן ביום 14/1/51 לבננו האהוב שלמה אליעזר", כך כתוב בדיו כחולה בכתב יד מתפתל בצידה האחורי של התמונה. בנכם בכורכם, ראשית השושלת, זרע חי וקיים לאחר הזוועות שעברתם. אני מדמיינת את סבא, שהיה אדם מופנם ושקט, רוקד משמחה. ואותך אני שומעת מתגלגלת מצחוק של אושר מהול בפולנית, מנגבת את דמעות השמחה.
נפרדנו לפני שמונה שנים. מאז נולדו לך ולסבא עוד אחד עשר נינים, נוספים על אלו שזכית לראות בחייך. רובנו עוד גרים בשכנות ומלווים זה את חייו של זה, כאן במושב שייסדתם במו ידיכם. ביתכם משמש לי היום כסטודיו ולעסק שלי קראתי על שמך, 'שושנה'.
את שזורה בחיי בדרכים נפלאות, במילים מצחיקות שנהגת לומר בעברית משובשת, בחפצים שלך שאני משתמשת בהם עד היום, במטפחת שלך שבה אני מכסה את ראשי באזכרה שלך ואפילו במבנה גופי המזכיר אותך כל כך. ובעיקר, בתחושה שאת נמצאת איתי כשאני זקוקה לך. אני מרגישה כמו היום את ידך מלטפת את ראשי המונח על ברכייך.
ורד

געגועים שלא נגמרים. צילום: אילוסטרציה

איך יום השואה שם למעלה?
כבר שלושה ימי שואה שאת שם, בבושקה שלי. מה אתם עושים היום? מתאספים כל הנשמות, אלה שנרצחו אז, ואלה ששרדו ונפטרו בשיבה טובה? אולי אתם מקיימים מן טקס כזה, שבו כל אחד מהניצולים מספר מה הוא השאיר כאן למטה? אילו שבטים הוא בנה, כמה נכדים ונינים הגיעו לעולם אחרי שנגמרה המלחמה.
בטח אתם מספרים לכולם שהנכדים שלכם משרתים בצבא – קרביים! כלומר, מסבירים שהתחתנתם ומצאתם אהבה, שנולדו לכם ילדים, שהם גדלו, התאהבו והביאו לעולם ילדים משלהם. אתם מסבירים שיש צבא, כי יש מדינה, עם שטח ממשי וגבולות, ויש אויבים שצריך להילחם בהם. שיש לנו טנקים ונשק וחיל אוויר.
בטח בהמשך היום אין לכם הרצאה מרתקת בנושא "איפה אלוקים היה בשואה?", כי אתם רואים מתחילת העולם ועד סופו, הכול גלוי לעיניכם והשכינה שורה שם איתכם, שלמה ומנחמת. אתם לא זקוקים לספקולציות יותר, גם לא לשיעורים באמונה.

בבושקה ואני. צילום: באדיבות המשפחה

בבושקה שלי, כאן יום השואה היה בשבילך יום ה"אין". אין אחיות, אין הורים, אין בנות דודות, אין את כל מי שהיה ונעלם, אפילו קברים אין. יום האין.
ושם? שם את איתם שוב, עם כל אהובייך ואוהבייך הראשונים, צופים בנו כולם יחד. עכשיו היום הזה הוא יום ה"יש"? כי יש לך כל כך הרבה שם למעלה וכל כך הרבה כאן למטה ואת רואה ומרגישה גם משם וגם מכאן.
תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בבית דין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, "and I will win!" הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט.
באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת בית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: "ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".
תמיד חשבנו שתחיי לנצח, היית חזקה מדי כדי לא לחיות. אני יודעת שאת נצח, שמתנות רבות שקיבלתי מאז שהלכת הן פרי עמלך.
תודה על שאת הכי יש שבעולם.
מתגעגעת בטירוף, תמיד.
אביטל

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט הולכת תמיד איתי: מכתבים לסבתות ששרדו את התופת הופיע לראשונה ב-פנימה.