יש דירות גדולות וקטנות, חדשות או ישנות.
דירות של בנים ודירות של בנות, אם תכנסו מיד תראו את ההבדל.
יש דירות של דיירים רבים עם חגיגות, בלאגן וחברה שתמיד עוטפת,
ויש דירות של דייר אחד  שכבר נמאס לו ממערכות יחסים סבוכות,
שהספיק לו להתווכח עם שותף על מקלחת חמה, כלים בכיור או יוקר החשבונות.
כל אחד ואופיו כל אחת ורצונה.

הבית הזה (ויש שיתעקשו להגדירו: הדירה) אוצר בתוכו חיים שלמים,
חיים של אנשים שונים שכל אחד נמצא בדרכו, בדרך להקים את הבית שלו.
בבית שכזה גרים אנשים שעד לפני רגע היו זרים ומנהלים יחד משק בית,
כל אחד הוא אישיות
כל אחת היא דמות.

בין בית ההורים לדירות מעבר. פורשת כנפיים, אילוסטרציה.

אין היררכיה של אבא ואמא וילדים שסרים למרותם
אלא כולנו ברמה דומה, יחידה אחת של כמה אינדיבידואלים שונים.
כל אחת והחלומות שלה כל אחד וההרגלים שלו.
האם ככה אפשר לבנות בית?

אז כן, מנסים ובונים מקום חם ובטוח שמשמש אותך לתקופת חיים מיוחדת.
האחת מוותרת, השניה מתעקשת, השלישית לומדת פחות לשלוט,
והרביעית מתרגלת דיבור ברור ובקשות פשוטות,
וכולן יחד זוכרות שהן בעצם רק בדרך.

כי בית הוריי החם והאהוב כבר לא תואם לצרכיי וביתי שלי טרם נבנה,
ובין דירה לדירה אני אוגרת ואוספת חפצים והרגלים
ואהבות ורגעי געגוע
והכנה לבית שיקום במהרה.

אז אם תשאלו למה אני מתגעגעת ועל מה הכי חולמת בתקופת החיפוש הזו?
מיד אענה, לבית.

הפוסט מקום שתקראי לו בית הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואם לא חנות, אז מתכון,
אפילו של סבתות,
אפילו כזה שרק הסבתות יודעות להכין ורק להן הוא יוצא מושלם.

מתכון של רכיבים לשמחת חיים
ומינונים נכונים.
למשל מתכון של כמה ואיך להשקיע בילדים
מבלי לבזבז משאבים ומצרכים.

הלוואי והייתה מראה שמראה את הפנימיות,
מה דרוש תיקון ואיזה יופי לשמור מכל משמר.
הלוואי והייתה מדפסת שמדפיסה ארוחות לאהובים שלנו
על פי הזמנה.

אם הייתה כזאת חנות גלידה למשל:
חנות של חיזוקים.
הייתי בטח הולכת ומזמינה לפחות 2 כדורים,
בגביע,
בטעמי סיפוק וודאות,
בתוספת סוכריות של חירות ושלווה מעל.

הפוסט חנות בוטיק למחמאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

שבת בצהריים. בעלי

במהלך המשחק הם זרקו לאוויר מושגים של מי שכבר שוחה בפרטים הקטנים.
"יש למרים אלוף"
"רוצה להחליף איתי חיים " (במלרע) ועוד מושגים שלא הכרתי אך צחקתי ונהניתי איתם.
איזה רגעים מיוחדים. ילדות (שכזו) נשכחת.

בחיים האמיתיים, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף עם מישהו את תיק חייו. ולפעמים,רק לפעמים, נדמה לנו שאנחנו "פסולים" וכל השאר עוד משחקים ונהנים, וזה כ"כ לא נכון ובעיקר לא פייר כלפיי עצמינו.
כל אחד מאיתנו מקבל את הסיפור שנכון באופן הכי מדוייק עבורו.

לפני כמה שנים ישבנו כמה נשים ופטפטנו על הא ועל דא. אחת החברות אמרה בקול בוטח- "כל ערב כשבעלי חוזר-הוא שוטף כלים" ולרגע קטן,זה הזיז אצלי משהו בתוך הלב. הרגשתי אי נוחות.

מה,למה אני "נפסלתי" במשחק? אחרת,איך יכול להיות שבעלי חוזר הבייתה וממש לא שוטף כלים? פספסתי משהו? מה היא עשתה כדי "לזכות" בבעל שמפרגן ושוטף ככה כלים,כל ערב??

אחרי דין ודברים עם עצמי,האסימון נפל,וקול צלצולו נשמע למרחוק, עד היום.
כל אחת והסיפור וההתמודדויות והאיש, הילדים, ההורים, כל אחת וכל אחד. ואי אפשר ולא נכון להקיש מסיפור אחד למשנהו בהישגים או ב"פסילות" שלהם.

הפוסט החיים זה לא משחק ילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.