"אם לא הייתי בת להורים כאלה, הייתי הרבה יותר מצליחה",
"אם בעלי היה יותר שמח, הבית שלנו היה נראה אחרת",
"אם החברים של הילד שלי היו יותר נחמדים, הוא היה נפתח כמו פרח מדהים",
"אני בדיכאון בגלל הבוס שלי שהרס לי את היום",
"המורה הזאת קלקלה את הילדה שלי בגישה שלה".

מהחוץ לפנים
רובנו יודעות לדקלם שהגורם החיצוני הוא רק שליח, והכול לטובה. הדקלום לכשעצמו הוא יפה וחשוב, אך השאלה המהותית היא מה הן התחושות הפנימיות שלנו.
האם את באמת משוכנעת שמי שגורם לך לסרבול וסבל הוא רק שליח? האם את מפנימה את המסר הזה? או שהוא רק מתווסף לעוד כמה משפטים חכמים שמגבירים את ייסורי המצפון שלך, ששואל בלי רחמים: "אם הוא שליח
והכול לטובה, אז למה את כועסת? את סתם קטנת אמונה".

איך עוברים מאמונה שכלית לתחושה עמוקה וברורה?
נתחיל מההתחלה: כל מציאות שפוגשת אותנו, מטרתה לכוון אותנו אל התכלית שלנו, אל התיקון. תהיה זו החמצה גדולה אם במקום להשתמש בקשיים שלנו, נאשים אותם.
כל גורם שתוקע אותנו בא ללמד אותנו דבר או שניים על עצמנו, ואם נסכים ללמוד את השיעורים הללו, נקפוץ ונתקדם באופן משמעותי.
הקושי לא רק שאינו מזיק לנו, אלא שהוא בא לגדל אותנו. יש באמתחתו אוצר להעניק לנו. כשאומרים "הכול לטובה", לפעמים נלווית למילים נימה של "תיחנקי עם זה", "תרכיני ראש עד שהגל יעבור". זה
אולי מעניק את היכולת להבליג ולא להילחם במציאות, אבל לא מאפשר להתעצם מהאירוע.
אז איך מתעצמים?

השוטר שנזף בך בבוקר הוא רק שיקוף של הנזיפות שלך בעצמך. אילוסטרציה

קודם כול, חשוב להבין שהגורם החיצוני צריך לקחת אחריות על מעשיו, ואין באמור כאן כדי לפתור אותו מלשנות את הטעון שיפור. אבל לא איתו אנחנו מתעסקות, כי הוא איננו בשליטתנו והאחריות שלנו היא על עצמנו בלבד.

בחירה מושכלת
אם את נמצאת במערכת יחסים שאיננה טובה לך, כמו מקום עבודה שאת סובלת בו או אזור מגורים שאינך חשה בו בטוחה, בדקי אפשרות של פרידה מהמקום שגורם לך סבל. יחד עם זאת, עלייך לדעת שאם תבחרי לקחת אחריות על עצמך ולעשות עבודה פנימית – משהו בסביבה החיצונית ישתנה. לפעמים השינוי יהיה קטן, ולפעמים כל התמונה משתנה והשפעת התהליך האישי שלך ניכרת על הסביבה.
אבל יש מערכות יחסים שבהן הבחירה לעזוב לא נתונה בידינו, כמו מערכת היחסים שלנו עם הילדים שילדנו או מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. הקב"ה ברחמיו לא מוותר לאף אחת ויזמן שוב ושוב סיטואציות דומות שיעזרו לנו להגיע למקום טוב ובריא יותר. כל האנשים והמצבים שאת נפגשת בהם בחוץ, הם שיקוף של חלקים ממך, חלקים שאת בדרך כלל מתכחשת אליהם או לא עושה דבר כדי להביא אותם לאיזון.

השוטר שנזף בך הבוקר ואת עצרת את נשימתך מבהלה הוא קרוב לוודאי שיקוף של הנזיפות שאת נוזפת בעצמך, הוא בא לשקף לך כמה את קשה עם עצמך.
הילד שמתבכיין בלי הפסקה? הוא יכול להיות השיקוף של הבכי שהיית רוצה להוציא ואת לא מבטאת. אלה כמובן רק דוגמאות, קיימות אפשרויות בלתי מוגבלות של שיקופים מבחוץ. על פי רוב קשה לגלות לבד מה החוץ משקף לנו, אך בעזרת טיפול טוב אפשר לקבל כלים, ללמוד לעשות זאת ולהגיע לאיזון פנימי.
הפלא הגדול הוא שכשתעשי שינוי עם עצמך, השיקוף יפסיק להופיע במציאות. זה פלא גדול בשם השגחה פרטית, שבעזרתו תוכלי לגלות איך כל מה שקורה לך כל כך מדויק לך, כל כך לטובתך – מתנה עטופה בסרט, מאת ריבונו של עולם.

***

מתוך מדור מעברי חיים במגזין פנימה
לחצי כאן להצטרף למגזין 

הפוסט בעיניים מפוכחות הופיע לראשונה ב-פנימה.

השיח איתה, שלח אותי לזמן אחר, כמה שנים קודם.
חורף ירושלמי ואני מסתובבת בעיר במסגרת פרויקט רווחה שתחת אחריותי. באחת השכונות ניגש אלי נער כבן 17, דתל"ש הוא מגדיר את עצמו, ומשתף על החיים ששלחו אותו לרחוב.  

הוא גאה באופנוע שלו, אופנוע כבד שנראה קצת מאיים, ואני תוהה כיצד קיבל רישיון נהיגה לכלי כזה בגילו הצעיר. בחיוך הוא מסביר שזה רק נראה כך מבחוץ. זו בסך הכול שִילדה מיוחדת, שמלבישים על אופנוע קטן ומעניקה לו מראה אחר לגמרי. הרבה משאבים הוא השקיע כדי להפוך את הכלי הסטנדרטי, שנחבא בפנים, לגדול מכפי מימדיו האמתיים. הבטתי בו והיה מאוד ברור שכמו האופנוע כך הוא, העטיפה הכבדה והמאיימת היא רק מבחוץ.

הבדידות שלו הייתה מוחשית. וכמה התחברתי לפער שבין התדמית החיצונית שיצר לעצמו ובין מה שהסתתר בפנים. התנועה הזו בנפש שעוטפת ומכסה כדי לא להיפגע מוכרת לי. שכבות על שכבות הערמתי, ועם השנים הן יצרו מעטפת, שביום יום פוגשת בעטיפות ששמו על עצמם אחרים מסביב.

באיזה שהוא מקום, זו תנועת נפש לגמרי אנושית, שמגנה עלינו ומאפשרת לנו להמשיך להתהלך בעולם. לשמור לעצמנו כדי לשמור על עצמנו. אבל אמירה פשוטה של בתי הקטנה, שלא מחפשת להסתתר, אלא להיפך, עוררה אותי שוב לראות איך עם הזמן העטיפות מרחיקות אותנו. מעצמנו ומאחרים.
הגיע הזמן להשיל שכבות שאין בהן צורך חשבתי. זה עשוי לכאוב, אבל ככה זה כשגדלים.

נדמה שיש משהו בחודש שבט, בו הבריאה פורחת במלוא הדרה, שמעורר השראה להתחדשות בנפש. אנחנו הרי חלק מהבריאה. מראה הזרעים שנרקבו מתחת לפני האדמה כדי ללבלב רעננים ומאירים יותר, כמו מזמין להתכנס, לקלף שכבות ישנות ומיותרות, ולהתקרב מחדש ללב.

לגדול ולצמוח גם אנחנו רעננים ומאירים יותר. ובואו נודה, גם אם זה כואב זה כדאי.

הפוסט שבט מזמין אותנו להתקלף מעצמנו הופיע לראשונה ב-פנימה.