היו חילוקי דעות רבים, אבל האהבה ניצחה. דנה ועמית כץ. צילום: אביטל הירש

זוגיות היא אחד הקשרים המשמעותיים בחיינו, וזה לא סוד שהיא גם עמוסת אתגרים, התלבטויות וקונפליקטים. אין זוג שלא עובר משברים ומהמורות בדרך, אבל מה קורה כשלתוך ההתמודדויות הרגילות, הסטנדרטיות, מתווסף פער אידיאולוגי וערכי כמו חזרה בתשובה של אחד מבני הזוג?
דנה ועמית כץ הם זוג מעורב שכזה, הם התחתנו כחילונים, ולאחר חזרתו בתשובה של עמית בחרו להילחם, כנגד כל הסיכויים, על שלמות ביתם ומשפחתם. הם לא ימליצו לאחרים להיכנס מראש לזוגיות שכזאת, אך משמצאו את עצמם בתוך הסיטואציה, בחרו להפיק ממנה את המיטב, ולצמוח מתוכה.
כבר בדקות הראשונות של השיחה איתם השוני ביניהם ניכר, אין כמעט נושא שהם רואים בו עין בעין, וחילוקי הדעות הם חלק בלתי נפרד מהריאיון. יחד עם זאת, הכל מתובל בהומור, והאהבה והכבוד ששוררים ביניהם ניכרים לעין.
"זה לא תמיד היה כך", משתפת דנה, "בהתחלה היו לנו המון קשיים, בעיקר בכל פעם שנפגשנו עם נושא חדש. רבנו גם ליד אנשים אחרים או ליד הילדים, ובינינו, מה יותר גרוע מלצעוק על אבא ליד הילדים או שהוא יגיד דברים שאני לא מסכימה איתם? הקשר שיש לנו היום דרש המון תקשורת ושיח אינטנסיבי על דברים שבדרך כלל, במשפחות אחרות, זורמים ומובנים מאליהם".
“הזוגיות שלנו היא לא מודל רווח“, מסכים עמית, “עלינו זה נכפה בתוך הסיטואציה עם שני ילדים, עם אהבה גדולה ועם קשר עמוק מלפני כן. לכן שרדנו את זה“.

מוזר ומואר

שינוי של 180 מעלות. עמית לפני החזרה בתשובה. צילום מתוך האלבום המשפחתי

ביקור אחד אצל רב ששינה את הכל. צילום: אביטל הירש

דנה (42), פסיכולוגית ארגונית, מנחת קבוצות ומנהלת מרכז יצירה שיקומי לנכי צה"ל, ועמית (41), בעלים של חברת נדל"ן בחו"ל שנקראת, איך לא, "מעשה בראשית", הכירו במסיבת פורים כשהיו סטודנטים. הרקע המשפחתי של שניהם דומה, הם גדלו בבתים חילוניים, שמאלניים והישגיים מאוד להגדרתם. כאלו שיש בהם פתיחות גדולה למגוון דתות, לתרבויות העולם הגדול ולאנשים לא סטנדרטיים, אבל סממנים של יהדות היו מחוץ לתחום – קו אדום שלא חוצים.
השניים נישאו בשלהי שנות ה-20 לחייהם, וזמן קצר לאחר נישואיהם עברו להתגורר בארצות הברית לתקופה של שנתיים, במסגרת העבודה של עמית. "הייתה לנו זוגיות טובה", אומרת דנה, "אני סיימתי תואר שני, עמית כבר היה איש עסקים מצליח מאוד, והייתה לנו תינוקת קטנה. עמית היה בחור מאוד חומרי, מאוד 'משיגן' של המטרות שעליהן גידלו אותנו – להיות בשייטת, לעשות מלא כסף. אני השתדלתי להיות בן אדם טוב לפי הבנתי את המושג 'אדם טוב', כלומר להתנדב, לתרום איפה שצריך. אבל שנינו לא היינו טיפוסים מחפשים או רוחניים, כך ששום דבר לא הכין אותי לבאות".
שנתיים לאחר שנישאו הגיעה התפנית ששינתה את חייהם, כשעמית קפץ לביקור מולדת לרגל נישואי חבר. “הגענו לארץ כמה חברים ששותפים בעסק, ובסוף החתונה בוטלה“, הוא נזכר, “התפנה לנו יום, וחברים שלי, שהיו מסורתיים, רצו לנסוע לקבל ברכה לעסק מהרב דוד אבוחצירא. לפני כן מעולם לא שמעתי את השם הזה, ונשמע לי הזוי לנסוע לצדיקים לקבל ברכות, אבל נסעתי. נכנסתי אליו עם גופייה, מכנסיים קצרים וכפכפים, בלי כיפה, וחיכיתי לשמוע מה הוא יגיד לי. הוא חייך אליי במבט כזה, אמר ‘ברכה והצלחה‘, והופ – נדחפתי מחוץ לחדר“.
בחוץ פגשה החבורה את עוזרו האישי של הרב, וביקשה ממנו שיספר את הסיפור המדהים ביותר שהוא יודע על הרב. אחרי מחשבה סיפר העוזר על מקרה שבו הגיע הרב אבוחצירא לבית חולים באמצע הלילה, ביקש מהצוות הרפואי להיכנס לחדר הקירור, הצביע על אחת המיטות והעיר את המת. גם הסיפור הזה לא הרשים את עמית יתר על המידה, אבל למחרת, בסעודת ליל שישי משפחתית, התרחשה שיחה שהובילה לתחילתו של השינוי.
“סיפרתי למשפחה על הנסיעה, וכמובן שהם הביעו סלידה מהעניין, אבל אז העוזרת של הסבתא, שהייתה אישה מאמינה, רצתה להגן על הרב, וסיפרה שהוא העיר את הגיס שלה אחרי שכבר נפטר. בצירוף מקרים התברר שזה אותו אדם מהסיפור ששמעתי יום קודם לכן. אף אחד מסביב לא ייחס לזה חשיבות, אבל אצלי באותו רגע קרה משהו, זה היה רגע מכונן. עברה בי צמרמורת שלא ידעתי להסביר, הרגשתי כמו פצצה בבטן. מאותו רגע התחלתי לרוץ“.
“הוא חזר אליי לארצות הברית מאוד מוזר“, ממשיכה דנה, “מוזר ומואר. בכל דבר הוא ראה סימנים וצירופי מקרים. הוא היה מוצא משמעות בהכל, החל מצורת הכוכבים ועד ללוחות רישוי של מכוניות חולפות. אבל באותה מידה הוא גם נשאר כל הזמן בקשר עם המציאות, כך שלא יכולתי להצביע על משהו חריג. בדיעבד, כבר אז הוא הבין שיש רק בורא אחד, ושהכל מושגח".
מה עבר לך בראש כשראית את ההתנהגות שלו?
“שאלתי אותו כל הזמן ‘מה קורה? אתה חוזר בתשובה?‘ והוא חזר ואמר ‘לא, מה פתאום, ממש לא‘. באותו שלב זה הספיק לי“.
אבל השלב הזה נמשך חודשיים בלבד. לאחריהם הודה עמית בפה מלא, בינו לבין עצמו וגם מול אשתו, כי הוא חוזר בתשובה. “מבחינתי זה היה כמו לצאת מהארון“, דנה משחזרת את הרגע, “ועדיין, בתוכי לא תפסתי את זה כמשהו רציני. הוא היה נראה לי אותו הדבר, אני הייתי אחרי לידה וברית, מטופלת בשני קטנטנים ואורזת חיים שלמים, כי עמדנו לחזור לארץ. לא היו לי הרבה כוחות להבין מה הוא באמת אומר. מה שכן, כבר אז התחילו חיכוכים עם המשפחות, שהגיעו להיות איתנו ולעזור אחרי הלידה. אני זוכרת שבאחד הערבים ההורים שלי לקחו אותי לנסיעה ברכב, ועשו לי שיחת התעוררות על זה שהוא הולך לחזור בתשובה, ושאני צריכה לעצור את זה. היום אני יודעת לומר שהם די מייצגים את החברה שלנו, שמתקשה להכיל את הזוגיות הזאת. סביר שזה יושב על סטיגמות ועל תפיסות עולם מוקדמות, שלא לומר שטיפות מוח. משני הצדדים אגב".

בוחרים בזוגיות

חצי שנה אחרי שהכל החל, כשעמית כבר עמוק בתהליך, מחובר לרב שמלווה אותו עד היום ובקיא יותר בהלכות, עלתה לראשונה סוגיית טהרת המשפחה, שהתבררה כַּמוקד הבעייתי ביותר, והציבה לראשונה בפני הזוג את הצורך לקבל החלטה ברורה – האם נשארים יחד או לא.

שני ילדים נולדו לפני החזרה בתשובה, ושניים אחרי. צילום: יעל אורבך

“אחרי שהבנתי את חשיבות הנושא, ושאין לי דרך לעקוף אותו“, נזכר עמית, “ישבנו והסברתי לדנה במה מדובר. היא הקשיבה, והודיעה לי שאין על מה לדבר. המסר שלה היה שזה הקו האדום – אם אתה עובר אותו, אני יוצאת מהתמונה לבד. יומיים לא דיברנו. לקחתי את הקושי להתבודדות, ובמקום להתעצב מצאתי את עצמי מתמלא בשמחה עצומה. שם קיבלתי את ההבנה שאין סיכוי שהבית הזה יתפרק, אני עושה את מה שאני עושה לכבוד ה‘, אז הוא בוודאי ישמור על הבית שלי, וזה גם המסר שהעברתי לדנה“.
איך עשית את זה בפועל? מה היה השיח ביניכם?
“אמרתי לה: ‘אני לא אומר שאת עכשיו הולכת למקווה, אני רק אומר לך שאני לא יכול לגעת בך אחרת, אבל אני פה, נשאר, לא זז לשום מקום, ואחכה לך גם אם זה הולך לקחת שנים. אני לא מאיים עלייך, לא דוחק בך, רק מבקש ממך, מתחנן, שלא תגרמי לי לעבור לצד שלך. אני לא יכול. יש פה קו אדום. אני עומד ומחכה לך כמה זמן שתצטרכי, הבית הזה לא יתפרק. עכשיו ההחלטה אצלך, ואני מתחנן אלייך שתעברי את הקו אליי‘“.
דנה: “ועברתי. ואם נסכם את העניין, מבחינתי זה הדבר היחיד שהייתי צריכה להקריב, שלא רציתי ואני עושה. עד היום. אני עושה את זה כי זה שווה לי, שווה לי את הבעל המכבד והאוהב, האבא הטוב שהוא והבית הכיפי שיש לנו“.
איפה אתם רואים את האתגר המרכזי של זוגיות כזאת?
"אני חושבת שזה מעצים את האתגר שיש בכל זוגיות", דנה עונה, "של שני נפרדים מול סימביוזה, של השאלה איפה הזהות שלי לצד הזהות הזוגית שלי. כדי לפתור את האתגר ולהיות שמחים בתוכו נדרשנו לדייק את עצמנו מאוד. אני הייתי חייבת להבין עם עצמי מה חשוב לי ועל מה אני מתעקשת, כדי לדעת להתעקש או לשחרר במקומות הנכונים. פתאום זה גרם לי לזכך את העקרונות שלי, כדי לשמור על הזהות שלי. יחד עם זאת, התחלתי לבדוק מה מאחד אותנו, ואיפה אנחנו כן נפגשים, להבין מה כן טוב לנו וכיף לנו ביחד. עמית עבר גם הוא את אותו התהליך", היא מסכמת, והוא מאשר את דבריה.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אדר. להצטרפות לפנימה לחצי כאן

הפוסט לא שחור ולבן: עמית חרדי, דנה חילונית, והם חיים באהבה תחת קורת גג אחת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אריה וטלי אקרמן. צילום: אילה יבגי

את הסרטונים המשעשעים של אריה אקרמן אולי פגשתן במרחבי הרשת. קטעי הווידאו הקצרים שהוא מעלה נותנים הצצה להורות מחויכת ושמחה לבית שומר תורה ומצוות: איך מביאים סרבן מקלחת לבצע את המטלה בחיוך ובשיתוף פעולה? כיצד להשכים את הילדים בבוקרו של יום בלי מתחים? ומה יתניע אותם לעזור בבית לפני שבת בלי איומים מיותרים?

לו היו מאפשרים לבני הזוג אקרמן הצצה לתמונה השמחה של אבא, אימא וחמישה ילדים מאושרים רק שנים מעטות קודם לכן, ספק רב אם הם היו מאמינים שהדמויות בסרטונים אכן לקוחות מסיפור חייהם.

לפני שמונה שנים היו טלי (44) ואריה (45) בדרכם לרבנות, במטרה לפתוח תיק גירושין. הם גרו בקיבוץ שמיר של השומר הצעיר ואריה היה בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. הבית הפך למעוז של מריבות והתנגשויות עד שהשניים קיבלו החלטה קשה וכואבת על פרידה.

גם בחלוף השנים אפשר לשמוע את הכאב בקולם, כשהם חוזרים בזיכרונם לאותם ימים קשים. "טלי ואני ישבנו שותקים ברכב, כל אחד עטוף בכעס העמוק שלו. כל מה שיכול היה להיאמר כבר נאמר", נזכר אריה, "ואז, בתוך השתיקה הנוראית הזאת, אני מתחיל להבין את כל מה שאנחנו עומדים לאבד". בהחלטה של רגע בחר אריה לעשות סיבוב פרסה ולפנות בחזרה אל ביתם, מקום שעליו יעמלו השניים בשנים הקרובות עד לבנייה של יסודות זוגיים חדשים.

טלי, מה חשבת כשאריה עשה פרסה?

"הרגשתי הקלה", היא עונה ואנחת הרווחה נשמעת בקולה גם היום. "למרות כל הקושי בחיים המשותפים אהבנו זה את זה, אלא שהחיים יחד הפכו לרצף בלתי פוסק של מריבות".

ההחלטה שלא להיפרד התקבלה אומנם ברגע, אך התהליך שהשניים היו צריכים לעבור היה עמוק ומתמשך. נדרשו ארבע שנים של עבודה מאומצת כדי שהאקרמנים יוכלו להביט בתהום שנפערה ביניהם ולדעת שהם בנו את הגשר כדי לצלוח אותה, יחד.

הפכים נמשכים

אריה גדל במשפחה שעלתה מרוסיה בשנות השבעים. "לא היה לי שום קשר ליהדות. המפגש הראשון שלי עם המסורת היה דווקא בבית של טלי כשנעשינו חברים. שם שמעתי קידוש לראשונה בחיי".

השניים הכירו במהלך שירותם הצבאי, "ממש שני הפכים שנמשכים", צוחקת טלי "אני טיפוס שקט ונחבא אל הכלים, מאורגנת ועם חלומות מאוד ברורים על העתיד. אריה היה המצחיקן של הבסיס, זה שעושה את החיקויים הכי טובים, שתמיד רואים ושומעים אותו. מלא שמחת חיים וספונטניות בלתי מתפשרת".

לאחר הצבא המשיכו טלי ואריה לטיול משותף בהודו. חמש שנים לאחר מכן החליטו למסד את הקשר והגיעו לרבנות כדי לפתוח תיק נישואין. בצירוף מקרים מצמרר, באותו השבוע בדיוק הגיעו לרבנות גם הוריה של טלי, כדי לפתוח תיק גירושין.

"עוד בהודו אמרתי לאריה שאני חוששת מאוד לזוגיות של הוריי. הרגשתי שמשהו שם כבר לא מחזיק. אחרי שחזרנו הבנו שהיו סיבות לחששות שלי. בעוד אנחנו היינו בתהליך של בנייה זוגית לקראת נישואין, ההורים שלי גיבשו את תהליך הגירושין שלהם". טלי לא העלתה על דעתה כי בתוך שנים לא רבות גם היא תמצא את עצמה בדרך לרבנות, לשם אותה המטרה בדיוק.

שיגעון חולף

לאחר נישואיהם הקים אריה עסק בקריית שמונה, טלי סיימה תואר ראשון בתרפיה במוזיקה והמשיכה לתואר שני בתחום, ותוך כדי נולדה גם בתם הבכורה. המשפחה הצעירה עברה הליך קליטה מוצלח בהרחבה של קיבוץ שמיר ובנתה בית רחב ידיים במקום.

השנים הראשונות היו מבטיחות?

אריה: "טלי הייתה נוסעת לתל אביב ללימודים ואני הייתי מופקד על הפרנסה. הכול היה נראה מושלם, גן עדן עלי אדמות. גרנו בבית מקסים שתכננו בעצמנו, בקיבוץ הייתה מערכת חינוך מעולה ותומכת, מרחבים ירוקים, חברים ובילויים".

מתי דברים החלו להשתנות?

אריה: "הבן השני שלנו נולד בשבת. החלטתי שמכיוון שמלים את הבן בשבת, נכון יהיה שאשמור את אותה שבת".

טלי: "זה היה נראה לי מהלך יפה ולא גיליתי התנגדות. הכרתי את אריה ואת הספונטניות שבה הוא מקבל החלטות. זה ממש לא היה מדאיג".

בחזרה אל הבית. צילום: אילה יבגי

שמירתה של שבת אחת התניעה אצל אריה תהליך ארוך של התקרבות לתורה ומצוות, ומהר מאוד החלו להתעורר אצל טלי הספקות. "השינויים בחיים שלו נעשו יותר ויותר נוגעים אליי. זה התחיל בדרישות שנראו לי מגוחכות כמו לכבות את האור במקרר לפני שבת, לשים פלטה ומיחם. וככל שאריה למד יותר, הדרישות הלכו והתרחבו. גם אז, עדיין לא ראיתי בזה משהו רציני אלא עוד שיגעון שיחלוף, לא הייתי מוכנה לעשות שינויים בשביל עוד גחמה של רגע".

אבל רגעים רבים חלפו והשיגעון נשאר. הבית עבר טלטלה ובני הזוג מצאו את עצמם במריבות אינסופיות. כיום, בשיחה כנה, הם משלימים זה את משפטיה של זו, נשמעים כמו הרמוניה מדויקת בשני כלים שונים.

"לא הצלחתי להבין למה היא לא יכולה להתאמץ בשבילי", מספר אריה, "הרי אני זה שעובד קשה, מפרנס, מאפשר לה ולילדים את החיים הכי נוחים וטובים. למה שהיא לא תחזיר מצידה ותבוא לקראתי? היא לומדת בתל אביב, מממשת את עצמה כשאני זה שדואג שיהיה לה את הרכב שלוקח אותה, את המימון למעון של הילדים. היה לי כל כך ברור שאני צודק, אבל היום אני מבין שראיתי רק את עצמי. לא הצלחתי לראות את נקודת המבט שלה, את הדאגה שלה, את האובדן שהיא חוששת מפניו".

ככל שעבר הזמן הבית הפך למקום רווי ריבים, ואת הזוגיות הנעימה והאוהבת החליפו צעקות ואמירות קשות. טלי, שמגיעה מתחום התרפיה, קיוותה שטיפול זוגי טוב יצליח להרים אותם מהמקום שאליו שקעו. "זה עוד סוג של 'ונהפוך הוא' שעבר על אריה ועל שנינו יחד במהלך השנים", היא צוחקת. "הוא, שכיום מייעץ לזוגות, לא האמין אז בטיפול זוגי! הוא לא התחבר למטפלת שאליה פנינו וגם האפיק הזה היה נראה כחסר תקווה".

החיים בקיבוץ חילוני, על כל המשתמע מכך, מן הסתם הולידו בעצמם לא מעט חיכוכים ביניכם.

אריה: "אני זוכר שבכל פעם שהייתי מתקרב לקיבוץ, הייתי מרגיש כיווץ חזק כזה בבטן. התחלתי לכנות את המקום, שכבר ממש לא היה בית בשבילי, 'הכיווץ', במקום הקיבוץ".

טלי: "חברים התחילו להתרחק מאיתנו. הם היו קובעים טיולים בשבתות ולא יכולנו להצטרף. ארוחות משותפות נעשו בלתי אפשריות עם ההקפדה של אריה על כשרות. התחלתי להרגיש בודדה בלי חברה ובלי בן זוג שמבין לליבי".

התחלתי לכנות את המקום 'הכיווץ'. צילום: אילה יבגי

מה עשיתם?

אריה: "בשלב מסוים אמרתי לטלי שאין ברירה אלא להיפרד – אני אתמוך בהם ואדאג שיוכלו להמשיך להחזיק בבית בקיבוץ, אגיע לבקר כשצריך ונמשיך כל אחד את חייו". אריה מבהיר כי ההחלטה הגיעה לאחר שהרגיש שאינו יכול לשאת יותר את החיים במקום.

 גלגל הצלה

הסוף כבר ידוע – השניים היו בדרכם לרבנות, ומצאו את עצמם שבים הביתה בדיוק באותו המצב. "חזרנו אל אותם קירות, אבל היינו צריכים לבנות מחדש את המושג בית", מספרת טלי. "היינו צריכים להבין לעומק את מהות הזוגיות, ורק משם הצלחנו לצמוח בתהליך עמוק, ארוך וקשה של עבודה".

במהלך המסע האישי שלו אל התורה והמצוות התחבר אריה לרב עמיר כץ ממושב שדה אליעזר. "הרב למעשה היה חבל ההצלה הראשון שלנו", היא מגלה. "כשהיינו בלב הסערה אני זו שפניתי אליו, מתוך הבנה שהוא דמות שאריה מעריך. ידעתי שזו מלחמה אחרונה ושאם ניכנס שוב לרכב בדרך לרבנות, כבר לא תהיה דרך חזרה. במהלך התקופה הזו אריה כבר לקח תיק ויצא מהבית, והרב הצליח לפתוח את הדברים ולהוביל לשיח נוסף".

"אחד הדברים החזקים שהרב אמר לי", נזכר אריה, "היה שאם אעזוב את הבית, היהדות תהיה המקום האחרון שהילדים יחפשו בו אמת. הם יגדלו בידיעה שבגלל היהדות ההורים שלהם התגרשו. רק כשנפל לי האסימון הזה התחיל באמת תהליך התשובה שלי. אז התחיל תהליך ה'ונהפוך הוא' הפרטי שלי".

מה השתנה?

"הבנתי שהייתי רק ב'נעשה', שבא לידי ביטוי בכל מה שהטריף את טלי. הדרישה לפלטה, מיחם, החלפה של כל מערכת הכלים ועוד. אבל לא היה לי את ה'נשמע'. התשובה שלי התחילה באמת רק כשהתחלתי לשאול את עצמי איך אני גורם להם לרצות לצאת איתי מהקיבוץ. אז כבר היה לי ברור שאני לא יוצא לבד, אני אקח נשימה ארוכה ואחזיק מעמד למרות כל הקשיים. לקחת תיק ולעזוב – זו לא הייתה יותר אפשרות מבחינתי. דמיינתי את עצמי כמו משה שחזר להוציא את בני ישראל ממצרים".
שלוש שנים דבק אריה בצורת החשיבה הזאת, עד שהמשפחה יצאה איתו לחיים חדשים מתוך בחירה שלמה.

אריה, מה הסוד?

"הבנתי שכדי שאשתי והילדים ירצו לעזוב את גן העדן שאנחנו חיים בו, אני זה שצריך לעבור שינוי שיגרום להם לא לוותר עליי. אחרי תהליך שעברנו עם הרב ובהמשך בטיפול זוגי אצל אדם שעזר לנו, הבנתי שאני צריך לקבל את טלי כמות שהיא והיא צריכה לקבל אותי כפי שאני, בלי לכפות שום דבר. לא ניסיתי לשכנע את הילדים לשמור מצוות, אבל הקפדתי בנוכחותם. לילדים, מתוך סקרנות טבעית, עלו שאלות ומתוך המקום הזה הייתי צריך להאיר להם דרך העיניים שלי את היהדות. בנקודה הזאת בחיי התחילה העבודה האמיתית, כשהבנתי שאני צריך להשתפר, לעלות קומה. זה היה הפתח לתהליך התשובה הפנימי האמיתי שלי, ה'נשמע'. התחלתי לפרגן יותר, לחייך יותר ולהימנע מכעסים".

השינוי הוביל לתגובה בצד השני?

טלי: "בהדרגה התחלתי גם אני לראות את הקב"ה. ראיתי בפועל איך בעלי משתנה לי מול העיניים. מאדם עצבני וחסר שקט, עם פתיל קצר-"

אריה: "איזה פתיל קצר? אין פתיל", הוא קוטע אותה בחיוך ושניהם צוחקים.

"עם הזמן למדתי להכיר בכך שהאמונה, יחד עם המצוות, עושה לנו סדר בחיים", ממשיכה טלי, "שהשבת שומרת לנו על המשפחה והופכת לחלוטין את היחס שלו אליי".

"הבנתי שטלי צריכה להיות הדבר הכי חשוב בעולם בשבילי. יותר משיעורי התורה, יותר מהמצוות", מסביר אריה. המהפך לא קרה ביום אחד וגם לא בשניים, אבל המציאות בבית משפחת אקרמן הלכה והשתנתה. הילדים גם הם לא נותרו אדישים למהלך. "הילדה הגדולה שלנו הייתה אז בכיתה ד', והיא החליטה שהיא רוצה לשמור שבת. המשמעות הייתה להפסיק להגיע לימי הולדת ולחברות. החלטה מאוד לא פשוטה לילדה בגילה. הבן, שהיה בכיתה א', החליט שהוא רוצה כיפה וציציות".

טלי, איך קיבלת את ההחלטות של הילדים?

"היה לי חשוב שהבן שלנו יבין שהכיפה והציציות הן רק הביטוי החיצוני למשהו פנימי. שהוא יגיע להחלטה, למרות גילו הצעיר, ממקום של השלמה ומתוך הבנה של המחירים. להגיע לבית הספר בקיבוץ חילוני עם כיפה וציציות זה לא עניין פשוט".

העבודה הזוגית הקשה שעשו השניים הניבה פירות, וכשטלי הבינה שעתידם אינו עוד בקיבוץ, היא החלה בהדרגה להתקרב יותר לעולמו של אריה. "כל פעם לקחתי על עצמי עוד משהו, ממש באיטיות ובהקשבה לעצמי". במקביל החלו השניים בתהליך מכירת הבית.

גן עדן עם אתגרים. צילום: אילה יבגי

להאמין שאפשר לתקן

אנחנו יושבים בסלון ביתם הנוכחי של אריה וטלי בקריית שמונה, וזיכרונות העבר נדמים רחוקים מתמיד. על הקיר תלויים ציורים רבים פרי מכחולה של בתם הבכורה, אילי בת ה-17, ועל הרצפה צעצועי התפתחות של צעירת הילדים, נויה בת השמונה חודשים. בין הקטנה לבכורה יש עוד שלושה ילדים נוספים: אורי בן ה-12, לירון בת ה-10 ושלו יוסף בן ה-7. "זה גם 'ונהפוך הוא' ענק של אריה, שלא רצה יותר משני ילדים וכיום הוא כל כולו מסור אליהם, לגידולם ולחינוכם", אומרת טלי בהתפעלות.

"בשבת האחרונה הילדים שאלו אותנו על מה מראיינים אותנו", אריה מגלה, "סיפרנו להם שהכתבה תציג את השינוי שעבר עלינו. הבת הגדולה סיפרה שהיא זוכרת את התקופה הקשה. זה פתח שיח על האפשרות לשינוי ולצמיחה ממקום של קושי ועל האפשרות לתקן גם, ואולי דווקא, במקום שבו המשבר נראה הכי עמוק וחריף".

כיום אריה מתפרנס מהעצמת אחרים, בין אם אלו בעלי עסקים שמחפשים כלים והדרכה כדי להתפרנס בכבוד ובין אם אלו זוגות שבאים לפתור משבר. אלו ואלו גם מגיעים לסדנאות שלו כדי ללמוד איך לחיות באושר. "אני מצמיח אחרים דרך הצלקות שלי ולא רק דרך התעודות המכובדות שתלויות על קיר חדר העבודה", הוא מסביר, "זה המסע שאני עברתי בחיים, אני מוכר להם סחורה שיש לי בתא המטען ולא מעביר להם ידע שרכשתי במקום אחר. אני מקשיב לאנשים ושומע את הקול שלי מהעבר, את ההתמקדות של כל אחד בעצמו ובצרכים שלו".

אריה למד אימון אישי במכללת תל חי וכן הנחיית קבוצות וטיפול במרכז מרכבה, והוא בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול. "אני רואה את זה כתפקידי להסביר לזוגות שהם מחמיצים גן עדן, מקום של שכינה. קשה לי לדבר על זה כי אני מתרגש. הילדים גדלים אחרת, הפרנסה אחרת, הכול פתוח…".

"גן עדן עם אתגרים", מסייגת טלי בחיוך, "בכל זאת אנחנו מגדלים חמישה ילדים, יש לנו פה שני מתבגרים, אבל אנחנו גדלים כל הזמן וההתמודדות היא שונה. היום אנחנו יודעים להבחין במבט אחד אם מדובר בזמן מתאים או לא מתאים כדי לדבר על דברים, מתוך הערכה מאוד גדולה זה כלפי זה".

"אנחנו חיים בעידן שבו אנשים לא רוצים לתקן", מוסיף אריה, "התנועה הזאת נכנסת גם לחיים הזוגיים, וכשאנשים מגיעים אליי לייעוץ זוגי הם מעמידים בפניי שתי חלופות: חיים במריבה או פרידה. הם בכלל לא מצליחים לדמיין את המציאות הזאת של גן עדן וזו החמצה עצומה. כשזוגות כבר מחליטים שהם כן רוצים לעשות שינוי, רובם מחפשים את הטריקים-ברגע של כל המנטורים והקואוצ'רים. צריך להבין שיש פה עבודה פנימית לעשות, שבאנו לפה כדי לעבור השבחה. ממש כמו בנדל"ן – כשאתה רוצה שהבית יעלה בשווי שלו, אתה משביח אותו. בן אדם צריך לעשות עם עצמו עבודת מידות ולהשביח את עצמו, להגיד לעצמו כל יום: אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר".

הומור כדרך חיים

שיח קריטי לזוגיות. צילום: אילה יבגי

אריה מאמין בעבודה שמלווה בהמון הומור. "אני מנהל משרד, אבל ברגע שאני נכנס הביתה אני סוג של יובל המבולבל", הוא אומר בטון המוכר של דמות הילדים האהובה. "יש לי איזה מדריך פנימי, ואם אני מרגיש שאני מתחיל להיות שוטר או רס"ר – אני הופך להיות ליצן במקום. הכול משתנה, מתרכך. כל פעם שאני מצחיק את טלי הילדים ממש נמסים, כולם מושפעים מכך. אנחנו נוטים להעביר מסר הרבה יותר חזק של 'תהיה רציני, תעמוד בסטנדרטים' מאשר המקום המשחרר הזה של הצחוק והזרימה".

"אם בערבו של יום אתה קולט שכל השיח נסוב רק על תקשורת מסוג 'מה אכלת?', 'עשית שיעורים?', 'אתה זוכר את החוג היום?' ולא היה לפחות צחוק אחד, שיר אחד, רגע אחד של חיבור – לא מילאנו תפקידנו כהורים", מסכמת טלי את המשנה המשותפת.

"בשבילי המשמעות של 'ונהפוך הוא' היא גם להחזיר את האישיות הטבעית בחזרה למציאות", היא מוסיפה, "התאהבתי במצחיקן של הצבא, ונסיבות החיים החליפו את השמחה המתפרצת והכובשת שלו בכובד נטל המציאות. התשובה החזירה את אריה לאישיות הטבעית שלו".

אריה, אתה נוטה להעביר ביקורת על הומור שצוחק על ילדים. זו חלק מהאג'נדה החינוכית שלך?

"במערכונים מהסוג שאני באמת מחשיב כמזיק, הילדים נתפסים כעול. כל שנה, במיוחד באוגוסט ולקראת פתיחת שנת הלימודים, רצים בווטסאפ מערכונים על הנטל הזה שקוראים לו ילדים, שצריך להסיע אותם ולהחזיר אותם. אלה תפיסות שקיימות ומחלחלות עוד יותר דווקא כי זה מגיע במעטפה מותרת כזו של הומור, אבל זה כל כך רחוק ומרחיק מהאמת".

"מבחינתי התקופה הכי יפה היא חופשת הקיץ. זו החמצה אדירה של הזכות שלנו להיות הורים ובני זוג. אנשים רואים בילדים ובזוגיות את הטפל מחמיצים את העיקר. השנים חולפות וכל זוג מגיע לשלב בחיים שבו הילדים יוצאים מהבית, ופתאום ההורים מגלים שהם ניהלו סוג של מפעל – לקחו, החזירו, גידלו, אבל הם לא בנו את הקשר ביניהם לאורך השנים. צריך להכניס עצים למדורה באופן יומיומי, כל הזמן להחמיא זה לזה, עד שזה הופך לשפה. בגיל ההתבגרות ולקראת בניית הזוגיות העתידית של הילדים, השיח בין ההורים הופך להיות קריטי לעתיד שלהם ושל הזוגיות שיבנו".

בראייה לאחור, אתם מסתכלים על תהליך החזרה בתשובה כסיבה לתהליך הזוגי שעברתם?

"כיום אנחנו מבינים שלא בגלל התשובה עמדנו להתגרש, אלא שהתהליך אִפשר לקשיים בינינו לצאת. כל עוד לא היו אינטראקציות בעייתיות בינינו, יכולנו לנהל סוג של סידור עבודה נוח יחסית ולהניח את הבעיות בצד. כל העניין הטכני של לשים פלטה ומיחם הציף למעשה בעיות עומק הרבה יותר רציניות. התשובה זימנה לפתחנו אתגרים שבזכותם למדנו מחדש את עצמנו".

הפוסט ממדרגות הרבנות לזוגיות מאושרת: המהפך של משפחת אקרמן הופיע לראשונה ב-פנימה.

קולר (35) נשואה לאיתי, מוזיקאי רגאיי, היא אם לזוהר בת השש ואיתמר בן החצי שנה ומתגוררת בתל אביב. מאז סיימה את לימודיה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין לפני כעשור, היא משמשת כשחקנית בתיאטרון גשר רוב הזמן. מדי פעם היא מבליחה לשחק או לכתוב לתכניות טלוויזיה ('משפחה לא בוחרים', 'בלתי הפיך'), וזוכה לתשבחות רבות.
בסרט 'לעבור את הקיר' היא עושה את תפקידה הראשון המשמעותי בקולנוע.

"נס, קסם, שידוך מדהים", היא אומרת על בחירתה של רמה ללהק דווקא אותה לתפקיד. "רציתי את התפקיד הזה מאוד ונותר לי לקוות שגם הצד השני הרגיש את הלב שלי וקלט אותי. עשיתי כמה אודישנים, כמו כולם, ולאחר זמן הודיעו לי שהתקבלתי", היא מספרת.

"נס, קסם ושידוך מדהים", נועה קולר על הסט עם הבמאית רמה בורשטיין, צילום: סשה תמרין

מי שתצפה בסרט תבין עד כמה מתאימה נועה לתפקיד מיכל, ממש כמו כפפה ליד. עד כי בריאיון שלאחר מכן קשה לי להבחין מי זו מי. מיכל היא רווקה מתבגרת שחזרה לא מכבר בתשובה. לאחר שצלחה מספר דייטים לא מבוטל היא מתארסת סוף סוף. אך החתן המיועד מקבל רגליים קרות במהלך הטעימות באולם ונוטש. היא לא מתייאשת וברגע של ביטחון ונחישות מחליטה שהחתונה תתקיים במועדה ויהי מה, בנר שמיני של חנוכה.
הימים נוקפים. שמלה יש, אולם יש, ההזמנות חולקו זה מכבר. והחתן? עדיין לא נראה באופק.

את רגעי האמונה והשבירה, הכאב וההתמודדות מול הסביבה הקרובה, אנחנו זוכים לחוות יחד עם מיכל עד ליום החתונה. האם תזכה לענוד את הטבעת בזאת חנוכה? אחסוך מכן את הספוילר.

מה גרם לך, בחורה תל אביבית חילונית ואפילו נשואה, לרצות כל כך לשחק את מיכל?
"לפני האודישנים קיבלתי מרמה את התסריט והוא היה מהמם בעיניי. ראיתי את מיכל, אישה מאוד חזקה ומיוחדת. האמת שלה קנתה אותי. היא אישה שמסכימה להסתכל לאמת בעיניים ולא מפחדת ממנה. לא מתחבאת.
התאהבתי בדמות ובתסריט, וכמובן ברמה, שעוד לפני כן שמעתי עליה רבות".

את משחקת בחורה שנאחזת באמונה ובריבונו של עולם כאחוזת טירוף כמעט. איך את התחברת לזה?
"אני ומיכל לא מאוד שונות. מה ששתינו חושבות על אהבה וזוגיות הוא די דומה. אני זוכרת היטב מה זה לכמוה לזוגיות טובה, לחיבור נכון ואמיתי. כל ההתפכחויות שצריך לעבור בדרך, והדמיונות שצריך לוותר עליהם. אני מכירה את זה. גם התברר לי שאני מאמינה לגמרי בהמון דברים בחיים שלי.
האמונה בה' אצלי קיימת ופחות חד משמעית אמנם, אבל היו לי הרבה מקומות בחיים שהאמנתי בנחישות והלכתי נגד כל הסיכויים, למשל שאצליח להקים משפחה. זה אקט ענק. מיכל באמונה שלה הצליחה לעבור את הקיר. אני לא יודעת אם אני ממליצה לעשות את מה שהיא עשתה, אבל היה מדהים לשחק אותה".

זו לא פעם ראשונה שאת משחקת אישה דתייה. בסדרת הטלוויזיה 'סרוגים' שיחקת את נעמה, גרושתו של אמיר. איך היה לשחק דתייה?
"הרבה שואלים אותי את השאלה הזאת, והמפתיע ביותר הוא שההבדל לא גדול. נהדר לגלות שכולנו בני אדם, מאוד מאוד דומים, ובגלל זה אנחנו יכולים לאהוב זה את זה באמת, כי אנחנו לא באמת שונים. לכולנו יש מחשבות קשות לפעמים, וכולנו חוזרים להאמין. ככה שחוץ מהלבוש, הפנימיות שלנו היא לא שונה".

נאחזת באמונה. מתוך הסרט לעבור את הקיר, צילום: נורמה הפקות

לנצח את העולם ביחד
גם בחיים עצמם, ולא רק בקדמת הבמה, נועה היא אישיות כובשת.
הכנות שלה, הפשטות, הפוזה שיש להרבה שחקנים במעמדה, אצלה פשוט נמוגה. למרות שהיא לא באמת מיכל, וברגע הראשון לקח לי זמן לעכל את העובדה שהיא לא באמת מתלבשת כמו דוסית גם בחיי היום-יום שלה, תוך רגע אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה מימי האולפנה.

אילו הכנות עשית כדי להיכנס לדמות, ולהכיר את הניואנסים של הרווקות הדתיות?
"גם בחיי האישיים הרגשתי את חוויית הרווקות. תקופה ארוכה יצאתי עם גברים שלא באמת רצו אותי, ורק כשהכרתי את בעלי מהר מאוד הרגשתי בבית. הרגשתי בנוח. הוא לא כיבה אותי".
כדי שנועה תכיר מקרוב את עולם הרווקות של בעלות התשובה, לקחה אותה רמה לשבת כלה במדרשת 'נתיב בינה'. "לא ראיתי דבר כזה אף פעם. זו הייתה חוויה מהממת בשבילי", היא מתפעלת, למרות שזה קרה כבר לפני כשנתיים. "פגשתי אחוות נשים חזקה יותר מאש. נשים שמרימות ומעודדות זו את זו באופן אקטיבי. עם התכווננות מלאה לשמח. הבנתי שיש עולם שאני לא מכירה. בעולם שלי, למשל, לא אומרים בקול רם 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט. ואילו שם הייתה השלמה גדולה עם הרצון הבסיסי הזה של נשים להתחתן, ואחת מעודדת את השנייה שזה אכן יקרה".

מה היה באותה שבת כלה?
"זו הייתה כלה בעלת תשובה שחיכתה עשר שנים להתחתן. היא סיפרה את סיפור ההיכרות שלהם, שאינו שונה מהסיפור שלי ושל חברותיי, חוץ מזה שמדובר בבחורה ששמה את החתונה והאמונה בקשר כדבר ראשון. למרות הקשיים והאמביוולנטיות, היא לא ויתרה. אצלנו קשר כזה לא היה מחזיק מעמד, אבל הכלה הייתה מכוונת מטרה ולכן הצליחה.
"סביבה היו המון רווקות שחיכו לצאת החוצה. מקסימות, יפות ומצחיקות שעשו לה הצגות, בישלו את כל סעודות השבת, התפללו יחד והיה נראה שהן פשוט נהנות זו מזו. הרגשתי שהן יכולות לנצח את כל העולם ביחד".

"בעולם שלי לא אומרים בקול 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט, נועה קולר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

באחד הרגעים העוצמתיים בסרט את יושבת עם בחור בדייט ראשון ומתארת לו באריכות ובכנות מכמירת לב עד כמה את מרגישה שהספינה שלך טבעה ואת עייפה ואבודה. איפה זה פגש אותך?
"הרבה פעמים בחיי הרגשתי שהספינה שלי טובעת ושאני לא מוצאת אחיזה. בלבול עמוק. אחרי שסיימתי את הלימודים אצל יורם לוינשטיין הייתה לי שנה קשה של דיכאון עמוק. לא ידעתי לאן ללכת וגם לא איך לבקש עזרה.
לא האמנתי שיכולים לעזור לי. הייתי בחוסר אמונה משווע. ובתוך התקופה הקשה הזאת, כשלא האמנתי שאצא ממנה מתישהו, מתחת לקולות הקשים, מתוך הערפל, שמעתי מישהי בתוכי שכן מאמינה שאצליח לצאת. גיליתי את הקצה. כששיחקתי, החזרתי את עצמי למקומות האלה והתחברתי למקום האותנטי הזה של
המשמעות של להיות אבודה, ומשם לשחק את הטקסט של רמה".

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון תשע"ז 
והיא אחת מ – 10 הכתבות שאהבנו ב-100 הגיליונות של פנימה
המשיכי לעקוב אחרי ההאשטאג #הכתבותשאהבנו ברשתות החברתיות

לרכישת מנוי לפנימה הקליקי כאן

הפוסט עברה את הקיר הופיע לראשונה ב-פנימה.

זר לעולם לא יבין זאת. את אוזרת אומץ לחבוש כיסוי ראש לראשונה, לכסות את השיער העוצמתי והמתולתל שהוא סימן ההיכר שלך מילדות.
קשה לך ואת בוכה בשירותים. ובמקום לזכות למילת הערכה או עידוד אימא שלך, שהיא האדם הכי קרוב אלייך, מסננת לעברך: "מה זה הסמרטוט הזה על הראש? זהו, מהיום ככה תצאי מהבית? את נראית כמו סבתא שלי!".
או כשהיא מגיעה אלייך עם סיר דגים מהביל, באמצעה של השבת, ומספרת לך בהתרגשות שהיא בדקה כל עלה מחרקים ועישרה והפרישה כל מה שצריך והכול כשר למהדרין, אבל את לא יכולה לטעום מהאוכל של אימא שלך, שטרחה עליו כל כך, כי הוא נסע כל הדרך אלייך בשבת.
ולמה את לובשת גרביונים, בשיא החום, והצווארון שלך סגור עד הסוף? ובכלל, פעם היית מבינה באופנה, תגידי, לא חם לך עם כל השכבות האלה? איפה הילדה האהובה שלי שהייתה מלכת בית הספר ועכשיו הולכת לטאטא את הרחובות עם השמלה שלה?

קופצות למים
חזרה בתשובה מזמנת סיטואציות יומיומיות לא פשוטות ביחסים הבין-משפחתיים ובעיקר בין אימא לבת. האימא, שנשארה מאחור, מרגישה שהיא כבר לא נחוצה יותר, וכל ההשקעה שלה בחינוך הייתה לשווא, כי הנה הילדה שלה זרקה הכול. והילדה? היא רק רוצה חיבוק, ולהמשיך להיות הילדה שאימא הייתה כה גאה בה.
קרן אדלר וגל בידרמן (34), חברות טובות, לקחו את הקדירה המבעבעת הזאת, שבקלות אפשר להיכוות ממנה, והכינו סלט מרענן, מרגש ואף מצחיק.

״לדתיים את צריכה להראות שאת מספיק דתייה ולחילונים שאת עדיין שפויה״. גל וקרן. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

שתיהן בוגרות בית הספר למשחק בית צבי, ונחשבו לתלמידות מוערכות בבית הספר.
עם תום לימודיהן פנו ללימודי הוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ושם הכירו את ארגון 'נפש יהודי' המציע לימודי יהדות לסטודנטים, בתוספת מלגה.
הן גדלו בחינוך חילוני למהדרין, קרן בראשון לציון וגל ברמת גן, ואפילו את קריאת שמע שעל המיטה לא הכירו. פתאום, בשיעורי היהדות, לאחר ששתיהן כבר נשואות, הרגישו שנגלה אליהן עולם חדש.
"גם כילדה הייתי מדברת עם ה', שרה לו בחלון, ופתאום מישהו כמו נתן לי כלים לקשר הזה. חיכיתי למתנה הזאת. תקופה ארוכה מאוד כעסתי על הדתיים שלא גילו לנו שיש אלוקים. שלא מתעניינים בזה שיש יהודים שלא יודעים כלום מבורא עולם ואיך להתקרב אליו. שהייתי צריכה להגיע לגיל 26 ואפילו להתחתן בלי לדעת כלום על היהדות", משתפת גל בכאב. היא הייתה הראשונה שקפצה למים, סוחפת אחריה את בעלה גיא.
אצל קרן המסלול היה הפוך. היא הכירה את עידו, מי שהיום בעלה, כשלמד שנה מתחתיה בבית צבי, וכבר אז היה דתי. נגד כל הסיכויים הם התחתנו, כשהיא חילונית בלי כל כוונה לשנות את אורח חייה.

רק לאחר שכבר היו לזוג שתי בנות, בעקבות השיעורים של 'נפש יהודי', היא חברה לבעלה כדתייה מן המניין.
קרן: "גם לי הייתה תקופה קשה שבה כעסתי על העולם שלא גילו לי שיש בורא לעולם. איך יכול להיות שחייתי חיים שלמים בלי לדעת את זה? הרי אם היה לי את ה', היה לי גב. כשחייתי בלי אמונה הייתי כמו עלה נידף. ככה הרגשתי הרבה שנים".

כובשות את הבימה
בשנים הראשונות מאז שינו את אורחות חייהן, הן התמקדו בבניית עולמן הרוחני וביתן החדש, והזניחו את קריירת המשחק.
"חשבתי לעצמי, אחרי שחזרתי בתשובה, שאיזה באסה, הלכה לי הקריירה", מתבדחת גל, "אפילו הלכתי ללמוד דרמה תרפיה, כי אמרתי: שחקנית אני כבר לא אהיה".

נכנסו לנעליהן של האימהות. מתוך המופע 'תאווררי'. צילום: רדי רובינשטיין

נו, מי הרי חלם אז ששתי דוסיות עוד יעלו על בימת 'הבימה' האליטיסטית.
"לפני כשנתיים פנו אליי מ'נפש יהודי' וביקשו שאכין הצגה על יחסי אימהות ובנות שחזרו בתשובה. שמחתי על ההצעה כי אומנם היה לי סיפוק בתור אימא, אבל הבמה הייתה חסרה לי", מספרת קרן איך הכול התחיל. היא פנתה לגל, שותפתה למסע, והן החלו בכתיבת החומרים.
גל: "כתבתי את כל החלק שלי ושל אימא שלי במהירות. זה פשוט נשפך ממני. הקאתי את זה. הייתי אז בחופשת לידה, ובכל רגע פנוי הייתי מתיישבת מול המחשב ושופכת הכול".
קרן: "אני ישבתי יחד עם עידו, שמכיר את הדרך שעברתי לא פחות ממני, ובעצמו שחקן, ויחד נזכרנו בהרבה דברים, וכתבנו. סיטואציות מצחיקות, מרגשות, קשות. כתבנו גם מנקודת המבט שלנו, וגם מנקודת המבט של האימהות שלנו".
עם הטקסט המוכן הן הגיעו לאימהות שלהן כדי לבקש את אישורן. "הן פשוט נקרעו מצחוק מול ההצגה, עד היום, גם אחרי המון הצגות שהן ראו. הן היו כל כך גאות ואפילו עזרו לנו לשפץ את הטקסט והזכירו לנו מקרים ששכחנו או עידנו, ואמרו: אבל זה היה הרבה יותר נורא במציאות…" הן צוחקות.

ההצגה שהפכה לקומדיה מרגשת קרמה עור וגידים, ותוך זמן קצר הפכה לדיירת קבע בתיאטרון הבימה. היא גם מאוד קירבה בין הבנות לאמותיהן, ובכל הצגה הן מגיעות והפכו להיות המעריצות הנלהבות ביותר שלהן.
"בסוף ההצגה אנחנו מעלות אותן על הבמה ויחד משתחוות לקהל. אנחנו מציגות אותן ואומרות: הן הסיפור האמיתי".

איך הצלחתן לפרוץ את תקרת הזכוכית של הבימה?
"חברה שלנו מבית צבי, טלי ביק- קשת, ראתה את ההצגה כשהופענו איתה בפעם השנייה ב'גולה', והחליטה שהיא רוצה לביים אותה.
היא שיפרה ושדרגה, ובעלה אריאל עשה לנו את העריכה המוזיקלית. כשההצגה הייתה מוכנה היא הזמינה את חמיה וחמותה, השחקנים יונה אליאן וששי קשת, לצפות בה. ששי לא הפסיק לצחוק לאורך כל ההצגה ויונה מיד התקשרה לאחראי בהבימה ואמרה לו: אתה אידיוט אם אתה לא לוקח את ההצגה הזאת".

מי חלם ששתי דוסיות יעלו על בימת ׳הבימה׳ בסיפור התשובה. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

תרפיה משפחתית
בהבימה, כאמור, התלהבו והקהל הצביע ברגליים. דתיים, חילונים, חברים מהעבר. כולם מגיעים ויוצאים עם דמעות של התרגשות בעיניים.
"חברים שמגיעים מבית צבי מאוד מתרגשים. הם גם רואים את השינוי שעברנו, ולמרות זאת, נבואות הזעם שלהם לא התגשמו: אנחנו לא עם עשרה ילדים, לא נקברנו בין הסירים לטיטולים, ואנחנו עדיין בקשר עם כולם", צוחקת קרן.
"היה לנו מאוד חשוב לעשות הצגה ברמה גבוהה. להראות שזה שחזרנו בתשובה לא אומר שאיבדנו את חוש הטעם, וגם לדוסים יש סטנדרטים", מוסיפה גל. "כדי לגשת לקהל חילוני את צריכה סטנדרט גבוה. חברים חילונים שמחים לראות שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין נראות טוב, לבושות בצניעות אך בטוב טעם. פעם חברה אמרה לי: אני מרגישה שהגעת למקום שלך. זה קידוש השם".
"זה מצחיק שדווקא אנחנו עשינו הצגה על החיים שלנו, אחרי כל ההתמודדויות והכאבים", קרן מציינת, "דווקא עם זה עלינו לבמה. זה כאילו ה' אומר לנו: קחי מתנה. את חזרת בתשובה, ולא תפסידי מזה. זה עוד ישתלם לך. אני מרגישה שכאילו ויתרתי על המקצוע אבל הוא בחר בי מחדש".

מה לדעתכן סוד הקסם של ההצגה, שמרתקת גם חילונים?
"אני לא עושה צ'כוב ולא שייקספיר אלא את הסיפור שלי", אומרת קרן, "והתגובות לזה נרעשות. אנשים יוצאים בוכים. מסתכלים ורואים את הבנאדם שמולך ולא רק איך שהוא נראה. זה מקרב בין המגזרים. ומתוך הקומדיה צומחת אמת של ה' – אנחנו רוצים זה את זה. יש לנו מה ללמוד זה מזה".
"ההצגה מצחיקה", מסבירה גל, "כי אנחנו אומרות בקול את מה שכולם חושבים על דתיים, וכשאתה רואה שתי דתיות שאומרות את מה שכולם חושבים אבל לא מעיזים לומר, זה קורע מצחוק. אתה מביא את הקהל לצחוק ואז נותן מכה בבטן הרכה עם המסר שלך. שהאימא בסך הכול רוצה לדעת שטוב לבת שלה והיא עדיין אוהבת אותה, והבת רק רוצה שאימא תהיה גאה בה ותקבל אותה כמו שהיא. זו לאו דווקא הצגה על חוזרים בתשובה אלא בכלל, על כל ילד שבחר ללכת בדרך שונה מזו שהתוו לו הוריו".
"לא מזמן עשינו סדנת פסיכודרמה עם בנות שהן דור שני לתשובה ולא מוצאות את עצמן בעולם הדתי. זה נכון לכולם, חוצה מגזרים. כשבן סוטה מן הדרך ולא חשוב לאן, אם לפמיניזם, לטבעונות או לדת – ההורים רוצים לדעת: אתה עדיין זוכר אותנו? אני רוצה להיות אימא שלך, לדעת שאני עדיין חלק מחייך, שאני משמעותית לך ושאתה מכבד אותי".
קרן: "וגם הילדות האלה, שהן כביכול עשו את הדרך ההפוכה ממני. בועטות במה שחשוב לנו. אני והן עכשיו באותו מצב. כי איזה ילד לא רוצה את ההורים שלו? מי לא רוצה שיעריכו אותו ויגידו שהוא מביא נחת?
"אימא שלי הרבה זמן נעלבה מזה – מה רע באיך שגידלתי אותך? לא עשיתי את כל המאמצים? בשלב מסוים אבא שלי עזב את הבית ואימא גידלה אותי לבד. היא חושבת: עשיתי הכול כדי שתצאי הכי טוב, ופתאום את אומרת שהערכים שלי לא מספיקים לך… זו סטירת לחי לאימא. לקח לנו הרבה זמן לשקם את היחסים בינינו. ההצגה ממש עשתה תרפיה למשפחה שלנו".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
לחצי כאן לקבלת מגזין עשיר ומעניין בכל חודש

הפוסט יוצאות להתאוורר הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני התשובה ועוד קצת לפני כן הייתי אדם מלא בחוויות. כל יום היה לא צפוי. בא לי לטוס? קדימה. בא לי לצנוח? יאללה. לגלוש בביאריץ? מושלם. הרפתקאות -זאת הייתה מילת המפתח. אבל עם הגיל והילדים נאלצתי למתן את זה. מקסימום ללכת לים מוקדם בבוקר כשעוד ריק, לשכב על החול בפישוט איברים ולתת לשמש לחמם לי את הלב.
בתחילת התשובה הייתה לי תחושה של מים גנובים ימתקו, כאילו כל הסוד העצום הזה שאנחנו שומרים, בעלי ואני, כל כך קסום ומיוחד, שזה מילא אותי בתחושת הרפתקה. הולכים לבית כנסת בשבת ואני לבושה צנוע ועם כיסוי ראש? וואו, מהפכה! שומרים שבת שלמה, הטלפונים סגורים, מתחמקים מהסברים ברורים? אורות, ריגושים, דמעות של אושר, והכול בסוד פרטי שלנו.
אבל השנים עברו, והסוד כבר מזמן לא סוד, והשגרה שוב אותה שגרה. איזה פחד. אני פותחת את הסידור, מתפללת מנחה ועוצרת באמצע. רגע, לא בשביל זה חזרתי בתשובה. זה לא עוד טקסט שצריך לקרוא, זאת תפילה לשם יתברך! והילדים רבים מסביבי וצעקות, ואני מחפשת את נקודת החיבור עם השם. דמעות שקטות יורדות לי על הפנים, ואני מתנצלת בפני השכינה שהנה עוד תפילה נאמרה אבל לא הרגשתי שהייתי בה… אני נזכרת
איך בשבת שובה הקפדתי על כל ברכה, שתהיה מעומקה דליבא, לא לפספס את האור הגדול, להתחבר.
ועכשיו? איפה אני?

ואז אני מבינה: הנה, הגיע רגע האמת, העבודה האמיתית, להעיר את הנקודה שבלב שתתפשט ותמלא את כולי ותעיר אותי לתשובה שלמה ולתפילה כנה. עד עכשיו אורות ההתחלה מילאו אותי בכוחות וברצונות גבוהים, עכשיו הגיע הזמן לעבוד באמת. אני כל כך רוצה להתקדם ולהתקדש, ויחד עם זה כל כך מתעצלת. כאן לא יעזור חיוך כובש, אין קיצורים והנחות למפורסמים, בעבודת השם כולנו שווים. ואני מודה שלפעמים זה מייאש אותי.
לא שכולנו שווים חס ושלום, ולא שאין קיצורי דרך, אבל מה, אין מסלול מקוצר לחוזרים בתשובה? אין דרך לחתוך את התור והופ להיות דבורה הנביאה?

הגיע רגע האמת – להעיר את נקודת הלב. אילוסטציה

לא, אין. לאט לאט להתקדש, לאט לאט לתקן מידות לא טובות, להשתנות. אני כל כך רוצה להשתנות, חזרתי בתשובה כי רציתי להשתנות, רציתי להיות אדם יותר טוב. יותר ישר, יותר אוהב, חומל, עדין, בשביל להרגיש את הקשר עם השם יתברך כל רגע ורגע ולנסות להידמות למידותיו. להשפיע טוב בעולם.

השגרה הזאת פתאום גם קצת מבורכת, כי הנה יש גם את מחר. דווקא מתוך הפשטות של היום לנסות שוב להתפלל בכוונה, לברך עם הלב, להתרומם מתוך ההרגל, רצוא ושוב. אני באמת כל כך קטנה ורחוקה, וכל שנשאר לי זה להגיד בלב שבור לשם, אתה המלך. אני כלום. תעיר אותי. תחזיר אותי בתשובה שלמה. ולחפש להוסיף עוד שיעור, לפתוח ספר וללמוד, שלוש ארבע ולעבודה. לא לברוח לטלפון, להתייגע.
באמת שהשם פינק אותי. אמנם ילדותי לא הייתה פשוטה, אבל מגיל שמונה עשרה השם רק שולח לי מתנות טובות. אני בת ארבעים, כך שכבר המון זמן אני עם פינוקים, ואולי כמו אצל ילדים שנותנים להם יותר מדי והם נהיים מפונקים וכפויי טובה, ככה נהייתי אני, רוצה הכול מהר, עכשיו. אין לי כוח, סבלנות או נחת להתייגע.
אז השם, בבקשה, תן בי את הכוח להתמיד בלימוד, להעמיק, לא להתעצל ולעשות לעצמי הנחות.
לזכור שלא מגיע לי כלום ואני פה בעולם הזה בשביל לעבוד. אותך. איתך. ואם אפשר אז בבקשה תשלח לנו משיח. המסע הזה כל כך מעייף, ואם אפשר איזה כביש עוקף זמן אנחנו ממש נשמח.
מאחלת לכולנו שנזכה להעיר את הלב לעבודת השם מתוך שמחה ואמונה שלמה, וניפגש בבית המקדש במהרה בימינו. אמן.

הפוסט אז שלוש ארבע ולעבודה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אומרים שטוב לבדוק את עצמנו ולראות איפה אנחנו עומדים, כל יום עשר דקות בערב לעשות תשובה קטנה. אבל מכיוון שבערב אני גוררת את עצמי באפיסת כוחות למיטה ובקושי מצליחה להגיד קריאת שמע, אז באלול אני מרשה לעצמי קצת יותר להתפרע. קצת יותר לבדוק לעומק. לפני כחודש זכינו אני ובעלי לשיחה מרתקת עם הרב אורי זוהר. נסענו לירושלים וישבנו איתו ועם אשתו שעתיים שלמות. ביתם קט וצנוע אבל כל כך מאיר. הרגשתי שה' זיכה אותי ממש לפגוש אנשים שהצליחו לעשות שינוי אמיתי ובשלמות.
זה הראה לי שעבודה קשה כן משתלמת ואפשר להפוך את הרצון שלנו מ"לקבל לעצמנו", ל"לקבל על מנת להשפיע".

השינוי האמיתי – הוא פנימי. תמונה מתוך שאטרסטוק

מה שלקחתי הכי חזק מהמפגש איתם הוא ההבנה שיושבת אצלם בלב, שה' אוהב אותנו. אבל ממש. ושה' רוצה שנדבר איתו ונהיה קרובים אליו, וכמה זה חשוב להנחיל את זה לילדים שלנו. כי הם לא ממש יודעים מה הקשר שלנו איתו. מאז אני משתדלת להסביר להם. פשוט תדברו איתו. תשתפו אותו. תרגילו את עצמכם לשיחה איתו. כמובן שבעצם אני אומרת את זה לעצמי תוך כדי והם פשוט שומעים את זה גם.
לקטנים זה בא יותר בקלות, הלב שלהם עוד פתוח ולא שיפוטי, והגדולים עוד יצטרכו לעבוד על עצמם כדי לשחרר את התפיסות שנוצרו להם במחשבה, או יותר נכון, נוצרו אצלי במחשבה והם ינקו אותן ממני.

באחת השיחות שלנו הבנות שלי ליטפו את הקעקוע הגדול שמעטר לי את הזרוע ואמרו: אימא, זה קעקוע, נכון?
כן, עניתי. ואז הגדול יותר, שהאזין מהצד, אמר: גם אני רוצה.
ושוב עשיתי איתו את השיחה שמגיעה באיזה שהוא שלב כשהילדים מגיעים לגיל שש או שבע, אבל בעצם אני פוגשת אותה המון פעמים בהרצאות שאני נותנת, או סתם מהקופאית בסופר. אז מה עושים עם הקעקועים, עכשיו שחזרתי בתשובה?
אז אני עדן הראל מנשה, בת 41 , חזרתי בתשובה בערך בגיל 34 ׁׁ(אני כותבת בערך, כי מבחינתי גם להיות נזירה בודהיסטית בגיל 22 זה רצון לחיבור עם ה' וחיפוש רוחני, רק ברור שלא בכיוון הנכון). וכשהבנתי שה' מנהל את העולם ואת הדרך המסוימת שאני כיהודייה צריכה לחיות בה, הפסקתי מיד לקעקע את גופי.

הקעקוע הוא משהו חיצוני. השינוי האמיתי הוא פנימי. אני יודעת שיש אנשים שמורידים ושאפשר היום להסיר, אבל אני לא מתחברת לגישה של למחוק את מי שהייתי. זה מרגיש לי שקר. הכול זה מאת ה' בסופו של דבר, וגם אם בחרתי בדברים שהוא לא ממש מאשר, בסוף בסוף זה הוא.
אני זוכרת שבתחילת התשובה דיברתי איתו ואמרתי לו: ה', הנה אני. אני באה אליך עם כל מה שיש בי, עם כל העבר המשוגע שחייתי, עם כל הקעקועים, עם הכול, ועושה תשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי. מחל לי. סלח לי. כפר לי. ובנקודה הזאת ממש הרפיתי מכל מה שהיה ומכל מה שעשיתי. יגידו רבנים שצריך להוריד, ואני בטוחה שהם גם צודקים, אבל השביל שלי לשם קצת שונה. מחובר מאוד ומבין את החשיבות של שולחן ערוך, אבל בדיוק מהנקודה שהתחלתי. כי אם ה' היה רוצה שנשנה את העבר שלנו הוא היה בורא אותנו עם כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן ומשנה מה שצריך.

מתוך אמונה שלמה באהבתו הגדולה אליי לא הייתי רוצה לשנות דבר. כל מה שהייתי, כל השטויות שעשיתי (בחיי שקעקועים זה החלק הממש קטן), הכול העליתי אליו, קח את זה ותהפוך את הכול לזכויות. ואני יודעת שהוא הפך. אני רואה. זה החלק שלי בתרומתי להטיית העולם לכף זכות. אולי אני לא תמיד זוכרת ביום יום, אבל כשעברתי לצד הדוסי הבאתי מהטומאה כלים גדולים שהתהפכו לקדושה.
הלוואי שאזכה לאסוף ניצוצות ולשמח את ה' בכל יום.
הלוואי שכולנו נזכור לדבר איתו, לשתף אותו ולדעת: הוא כל כך אוהב אותנו.

מתוך הטור במגזין פנימה
עדיין אין לך מנוי? לחצי כאן!

הפוסט זמן אלול: על תשובה וקעקוע הופיע לראשונה ב-פנימה.