שדה הבטטות ההוא, כך גיליתי מאוחר יותר, הוא חלק מהמשק של ספיר חביביאן (32) מהמושב יתד. לפני שבע שנים התמקמו היא ובעלה אבי במשק שנמצא בקצה המושב, ואחרי שפינו ממנו 20 מכולות אשפה חקלאית שהושלכה אליו לאורך השנים, התחילו לעבד את "גן הירק שלנו", כך קוראת לו ספיר בחיוך, והקימו הכול מאפס. "היינו צריכים בהתחלה לבקש עזרה מכל מיני חקלאים שייתנו לנו פה ושם עובד, להוציא אישורים, להשיג טרקטור מיד שנייה. לאט לאט התפתחנו". 

"שורו, הביטו וראו". מתנדבים מסייעים בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה צילום מסך מתוך פייסבוק

המשק, שקיבל מאז את השם 'אורגניקא – גן ירק אורגני', כולל היום 200 דונם של אדמות מעובדות, והייחודיות שלו היא שבכל כמה שורות מתחלף סוג הגידול. עכשיו תוכלו למצוא שם גידולי חורף: כרובית, ברוקולי וכרוב, ירקות שורש, הרבה ירוקים, תות שדה והדרים. "גידול אורגני הוא גידול שבתפיסה שלו לא פוגע בטבע אלא נותן לו לעשות את רוב העבודה. לא נגדל דברים שלא מותאמים לאדמה או למזיקים שבסביבה, כי אנחנו לא רוצים למלא את הגידול בריסוסים ובהורמונים, אלא רק לתת לטבע לעשות את מה שהוא יודע". 

מה למדת מהעבודה עם הטבע?

"מדי שבוע, עד המלחמה, הייתי עוצרת לשעה־שעתיים וכותבת דף שבועי לכל מי שצורך מאיתנו ירקות, ובתוכו הייתי מתמללת את מה שקורה במשק שלנו, וגם את מה שאני עוברת עם האדמה, את מערכת היחסים שלי איתה. יש כוח לטבע לשקף לך דברים שקורים בפנים, ולפעמים להפך – הוא גורם לך לצאת מעצמך ולראות שיש דברים שגדולים ממך, לקבל פרופורציה מחודשת על מה שקורה. כשאני רואה את העוצמות של הטבע, אני נזכרת כמה אני קטנה, ושלא הכול תלוי בי. יש תנועה בין הטבע למצב הרוח ולדברים שאנחנו חווים עם עצמנו, הכול משפיע אחד על השני". 

איך המלחמה השפיעה על העבודה שלכם במשק?

"בהתחלה רק חשבנו איך אנחנו מוציאים אותנו ואת העובדים שלנו מכלל סכנה ומגיעים למקום בטוח. כשהגענו למקום הבטוח, הרגשנו שנטשנו משהו גדול מאחור – את מפעל החיים שלנו. יצאנו שלמים ובריאים, ואנחנו מודים על כך, אבל לעזוב את המשק זו תחושה לא פשוטה". לאט לאט, המשפחה והעובדים שנשארו התחילו לחזור ולנסות לשקם את הנזקים. "קשה לראות משק שלא טיפלת בו כמה ימים טובים. הוא קורס ומתמלא בעשבייה". בעזרת מתנדבים רבים, המשק התחיל לחזור למסלול. 

"שורו, הביטו וראו".
מתנדבים מסייעים
בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה
צילום מסך מתוך פייסבוק

"הגיעה אלינו קבוצת מתנדבים מדהימה מ'רגבים'. הם עוזרים בכל העבודות השוטפות – קטיף, עישוב, שתילה, אריזה, ניקיון, תחזוקה, טיפול מניעתי במזיקים. כל דבר שאפשר – הם נותנים בו יד. חוץ מהעבודה הפיזית, הם מביאים איתם תחושה של 'אנחנו יחד' ומורל גבוה. כשהם סיימו להוציא את הבטטות הם שרו 'שורו, הביטו וראו', והשדה מגיב לאנרגיות האלה. הוא מתחדש ומחדש את עצמו. מחזיר לנו בחזרה". 

אבל האתגרים עדיין רבים. "יש לא מעט חלקות שנפגעו ולא הצלחנו לשקם. מחכה לנו דרך ארוכה עד שנצליח לייצב את עצמנו כזוג צעיר שנכנס להרבה השקעות במשק צעיר, לעמוד במחויבויות ולהמשיך את מפעל החיים הזה. אבל אנחנו מאמינים שאם הרוח חזקה ואנחנו מאמינים בעצמנו – נצליח. האזור הזה יחזור לפרוח", מאמינה ספיר. "אני חולמת לחזור לראות שדה ירוק וילדים יחפים שרצים בו וקוטפים תותים. אני חולמת להיות בידיעה פנימית עם ביטחון שזה לא משהו זמני, אנחנו לא חיים תחת איום שעוד רגע מישהו ייכנס לבית שלנו. אנחנו כאן כדי להישאר".

תשאירי לי פרח 

במלחמה הנוכחית נהרסו שתי חממות במשתלה של רונית בלבן באשקלון כתוצאה מפגיעת טילים, אבל זו לא הייתה המכה הראשונה שנחתה על משתלת בלבן. בשנת 2002 בעלה יעקב נפצע קשה בתאונת דרכים, וניהול המשתלה עבר לידיה. שלוש שנים לאחר מכן, לפני 18 שנה, החממות נעקרו ממקומן המקורי בגני טל שבגוש קטיף, והועברו לאזור התעשייה באשקלון. "בחקלאות תמיד יש משהו", אומרת רונית בחיוך למוד ניסיון. "בכל עונה יש מכה אחרת: מזיק או בצורת, שנת שמיטה או תאונת עבודה, קורונה או מלחמה. אבל בסוף, החקלאות תמיד מנצחת".

צילום: אבי בלבן

בלבן (67) היא חקלאית כבר כמה עשורים, אמא לשלושה ילדים וסבתא לנכדים, חלקם עובדים איתה יחד במשתלה, וכולם גרים לידה בגני טל החדשה. "זכיתי בגדול", היא מעידה, "לא הרבה הורים מקימים עסקים שהילדים רוצים להמשיך". אף שענף החקלאות נחשב לענף גברי ברובו, במקרה של משפחת בלבן המשתלה ממשיכה דווקא מאמא לבת. 

במשתלה גדלים צמחים רב־שנתיים, צמחי נוי ועצי פרי. "אומנם אני לא מגדלת אוכל, אבל אני מפריחה את השממה, מגדלת פרחים. אני מרגישה שאני יוצרת משהו מאוד חשוב. איך היינו נראים בלי ירוק? זה כמו אוכל לנפש". 

רונית נולדה בשוודיה, ועלתה לישראל כשהייתה בכיתה י'. "החקלאות במדינת ישראל שומרת על שטחים חיוניים. יש לא מעט מצוות שתלויות באדמה, אז אני שמחה שאני חקלאית דווקא כאן. אני לא כל כך מהר מרימה ידיים". העבודה עם הטבע, מתארת רונית, היא לא פשוטה ומלאת תהפוכות. "חקלאות היא לא מקצוע, היא דרך חיים. זה לא לקום בבוקר וללכת למשרד. יש המון התמודדויות עם מזג האוויר, גשם, קרה – הטבע שולט אצלנו. אם הייתי עובדת במשרד, מה אכפת לי אם יורד גשם בחוץ או ברד? במשתלה, כל דבר כזה יכול לגרום לנזק רב".

מה קרה אצלכם במשתלה בבוקר שאחרי שמחת תורה?

"היו לי עשרה פועלים תאילנדים, ובשמונה באוקטובר הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים הביתה'. שאלתי אם לקנות להם כרטיס, אז הם אמרו לי: 'לא, הביתה שלך'. לקחתי את כולם אליי הביתה". מאוחר יותר חלקם חזרו לתאילנד בעקבות בקשת המשפחות, וחלקם נאלצו לעבור לעבודות אחרות. רונית נשארה עם שלושה פועלים. "באים אנשים טובים ומתנדבים, וזה מציל אותי. זה להיות או לחדול". 

צילום: אבי בלבן

רונית מקווה שבעתיד הקרוב יוכלו לחזור להעסיק יותר פועלים קבועים, וגם שתחזור תנועה של קונים. "להגיד לך שבאזור התעשייה הדרומי של אשקלון יש לקוחות כרגע? לא כל כך. יש ביג גדול לידנו שהיה סגור לגמרי. יש רמי לוי, שבדרך כלל שוקק חיים, אבל השבוע קניתי שם חלב למתנדבים, והיו שתי מכוניות בכל החניה. אין הרבה תנועה של חיים באזור העוטף".

למרות הקושי, רונית פחות מודאגת מהמצב שלה, ובעיקר חושבת ללא הפסקה על המפונים. "היינו מפונים בעבר, אומנם בנסיבות פחות קשות, אבל אני רק מאחלת להם שההתייחסות אליהם תהיה שונה מההתייחסות אלינו. שבע שנים לא היה לנו בית. אני מקווה שלא ישימו אותם בקרווילות ואוהלים, אלא ישר יתחילו לחפור עמודי תמך ולבנות בתים, כמה שיותר מהר שיחזרו הביתה. אנשים שעברו דברים כל כך קשים חייבים בית. אני מקווה שהמדינה תלמד מהשגיאות של מה שאנחנו עברנו". 

מלבד גידול צמחים, משתלת בלבן היא גם מרכז שמארח אירועים שונים, כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. כעת, כשהאזור ריק, רונית חולמת להחזיר אותו לימיו ההומים. "בתקופת הקורונה נכנסו לפה פעם שתי נשים והסתובבו הרבה כאילו הן מחפשות משהו. בסוף שאלתי אותן: אתן צריכות עזרה? ואחת מהן שאלה אותי: פה זה המחלקה לבריאות הנפש? רציתי להגיד לה – כן! זה כאן! הצמחים מרפאים את הנפש. החלום שלי הוא שהמשתלה תהיה מקום גדול עם כל מה שצריך לגן, ומה שצריך גם ללב". 

צילום: אבי בלבן

חי, צומח 

"בשבוע השני של המלחמה לקחתי איתי את הילדים הצעירים שלי לחווה", מספרת ד"ר סלעית לזר, אגרונומית במקצועה. "זה היה כורח המציאות, באופן עקרוני הם לא אמורים להיכנס, אבל נקלענו לאזור תוך כדי דברים אחרים, וממש ראיתי איך זה מחזק להיות בתוך הירוק הזה. בטח כשאנחנו מפונים ורחוקים מהבית. ים המלח, עם כל הדברים הטובים שבו והנופים היפים מסביב, לא דומה בכלום לנופים שלנו, הירוקים והחיים. למדתי שגם בתוך מלחמה, הצמחים נותנים כוח".

סלעית (44) מתגוררת כבר 23 שנים בקיבוץ סעד, ועובדת כמדענית ראשית וראש מחלקת מחקר וחדשנות בחווה לטיפוח קנאביס רפואי בקיבוץ רוחמה. 

"נולדתי במשק חקלאי במושב שרשרת. זה היה היומיום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. עבדתי במשק כל הזמן, בחופשות וגם בשגרה. כל ההוויה שלי הייתה סביב חקלאות. כשהתלבטתי מה ללמוד, החלטתי שאני רוצה ללמוד גנטיקה. כשהסתכלתי על הסילבוס וראיתי שיש ניסויים בבעלי חיים, החלטתי במקום זה ללמוד על גנטיקה של צמחים. כך הגעתי לפקולטה לחקלאות". 

סלעית היא גם משוררת, והוציאה שני ספרי שירה בעבר: 'רקמת הניתוק' ו'והעולם במסלולו הנודע'. "תמיד אומרים לי על ספרי השירה שלי שהכול אצלי מתקשר לצמחים. אני מסבירה את עצמי דרך צמחים". 

איך מתרחשת העבודה בחווה בימים האלה?

"בהתחלה היה בכלל אסור להיכנס לרוחמה, זה היה שטח צבאי סגור. הצלחתי להשיג שני אנשים מהקיבוץ שהיו יכולים להיכנס, והם עשו דברים של תחזוקה בחירום: בדקו שמערכת ההשקיה עובדת, שלחו לי תמונות של הצמחים כדי שאגיד להם מה לעשות איתם. אלה צמחים במצע מנותק, אנחנו חייבים לתת להם מים ודשן, אין להם מקור אחר למזון". אחר כך, לאט לאט, חלק מכוח האדם היה יכול לחזור, למרות שרובם מפונים מבתיהם וחלקם מגויסים למילואים. "השבוע חזרנו לאיזושהי שגרת עבודה. פחות מחצי מהצוות, משמרים מה שיש, מנסים להתקדם במה שאפשר". 

עובדת בחקלאות מגיל אפס. ד"ר סלעית לזר
צילום: באדיבות המצולמת

ספרי לי על משהו שלמדת פעם מהצומח.

"צמחי המדבר מלמדים אותנו המון על הישרדות בתנאים קשים", משתפת סלעית. "בחול המועד סוכות הייתי בטיול בוטני בהר כרכום. הדבר שהכי התרגשתי לראות שם היה צמחי כוכב – צמחים שמאופיינים בזה שהם יודעים לחזור לתחייה. הם מתייבשים, ואז כשמרטיבים אותם הם פתאום פורצים ומפיצים את הזרעים שלהם. טיפה אחת של מים, והגוש המצומק והמיובש הזה פתאום נפתח וחוזר לחיים. זאת המהות של צמחי המדבר – להחזיק מעמד. הם חייבים לשרוד בחום וביובש. 

"לצמחים יש הרבה מנגנונים של התאמה לתנאי הסביבה", היא מוסיפה. "לכל אתגר יש פתרון. כל צמח מותאם למקום שבו הוא צמח והתפתח, ממש אפשר לנחש מה המקור של הצמח לפי המנגנונים והחוסן שלו. אני חושבת שזה די דומה לבני אדם". 

כשאני שואלת את סלעית על חלומות לעתיד, היא מתרעמת על המונח. "אין לי חלומות, אני מגשימה אותם. אין לי שאיפה שאין לי איך לבצע. במילה 'חלום' יש קצת אמירה של 'זה לא יקרה'. לא, אנחנו מממשים דברים. אני רוצה לחזור הביתה. זאת השאיפה הגדולה שלי היום. אנחנו עוד לא יודעים מתי זה יקרה, סעד היא כרגע בסיס צבאי. אבל לשם פנֵינו, אנחנו נחזור. נקים מחדש את מה שנשבר, את מה שנהרס והתייבש וקמל. ונחזור לחיים". 

ריסוס תחת אש 

אורנה קדמן (32) היא כלל לא חקלאית בימי שגרה. לחקלאות גויסה אחרי שפרצה המלחמה. בימים כתיקונם היא גננת יער, מתגוררת במושב שאר ישוב בצפון ומגדלת בטבע ילדים ולא צמחים. אבל כשהמלחמה התחילה היא חזרה אל המשק שגדלה בו, במושב ישע, כדי לעזור לאבא שלה להציל את הרימונים שהחלו להתפקע על העצים. "נולדתי וגדלתי במשק חקלאי, ועבדתי בו כמה עונות בעבר, כך שאני יודעת את העבודה. אי אפשר להוציא ממך את המושבניק", היא צוחקת.

צילום: באדיבות המצולמת

במשק של משפחת קדמן מגדלים רימונים. "עכשיו שיא העונה. ביום שהיינו אמורים להתחיל קטיף, התחילה המלחמה. אח שלי היה נעדר במשך שבוע, והאזור כולו פונה והיה פשוט שומם, לא היה אפשר לעשות כלום. שבוע אחרי תחילת המלחמה היינו חייבים לעשות ריסוס. יצאתי עם אחי הבכור וחילקנו תפקידים: הוא מרסס על הטרקטור, אני מאבטחת אותו עם וסט ונשק. היו קסאמים מעל הראש שלנו". אחרי כן הגיעו החדשות הכואבות: האח הנעדר, שחר קדמן, נהרג בשמחת תורה. "ישר כשקמנו מהשבעה נכנסתי עם אבא למשק. הייתה המון עבודה: מתנדבים, רשימות, מדי יום לתפעל את המערך הזה". 

איך מצליחים לחזור לעבודה רגע אחרי שבעה?

"את לא חושבת יותר מדי, את פשוט עושה את מה שצריך לעשות. לא הייתי יכולה לחשוב אפילו על לא לקטוף. ידעתי שאני לא אתן לעסק של אבא שלי ליפול. זה החיים שלו, אדם בן 69, בשביל זה הוא קם כל בוקר, אין שום סיכוי בעולם שאני אתן לו לחוות עוד אובדן. הייתי חייבת להיות שם בשבילו". 

העבודה במטעים בימים האלה, שמבוססת על מתנדבים ולא על הצוות הקבוע, מאתגרת. "כל יום מגיעים 40 מתנדבים חדשים, ואת צריכה להיות נימוסית ואדיבה ומחייכת, לתת כל יום את אותו ההסבר, מה עושים ומה לא עושים, צבע אדום לא צבע אדום. אני מחזיקה בגוף שלי כל כך הרבה סטרס, מתפללת כל בוקר שכל מי שבא יחזור בשלום. זה הרבה אחריות, שלא יקרה למישהו משהו חס וחלילה". מלבד הדאגה הזאת, יש חוסר ודאות רב. "בהתחלה לא ידענו אם תהיה כניסה קרקעית או לא, אם נוכל להמשיך לקטוף. אבל אין ברירה, קוטפים בלי הפסקה כמה שרק אפשר. ובתוך זה, צריך לארגן פתאום מצבה. איפה הראש שלך בלכתוב את המשפט המתאים, המדויק, שייחקק על הסלע". 

ספרי לי קצת על שחר.

"הוא היה אדם של אדמה ושל טבע. הוא היה טכנולוג מזון, ותמיד היה מביא לכולם מכל הגידולים שהוא מגדל, מחלק שקי לימונים ענקיים, פלפלים חריפים בגידול מיוחד. בשבוע של סוכות הוא נסע עם אשתו, איילת, ל'כפר הסלעים', כי הוא רצה אבני חצץ ורודות בשביל הסוקולנטים שלו. דברים שרק שחר יכול לחשוב עליהם. הם היו שם חצי שעה, ועם היכולות המדהימות שלו הוא כבר נעשה חבר של המוכר. כמה שבועות אחר כך היא הגיעה לשם בלעדיו, להזמין מצבה. הוא היה אדם מתוק ומדהים וחייכן ומצחיק ושנון. זו אבדה ענקית. 

"כשהיינו קטנים היה לנו תפקיד קבוע: לשים את הרשתות האדומות על הארגזים של האפרסקים. יש לי את התמונה הזאת בראש עכשיו, שני ילדים יושבים יחד, על רצפת בית האריזה". 

למרות הקושי הרב שבעבודת האדמה ולמרות השבר המשפחתי בימים האלה, אורנה מספרת שהעבודה עצמה היא שנותנת את הכוח להתמודד ולהמשיך הלאה. "יש באדמה חוכמה עתיקה מאוד. עצם זה שהיא זאת שמובילה אותי, זה הכוח שהכי מחזק אותי. בשבוע שעבר היה לי רגע כזה, פשוט רציתי לישון על האדמה, מתחת לכוכבים, עם מדורה. אני יודעת שזה מה שמזין אותי, נותן לי כוחות, מקרקע. אני עובדת במטע, הולכת על החול, לפעמים יחפה. להיות קרובה לאדמה, זאת הרפואה הכי גדולה שהייתי יכולה לקבל במצב כזה".

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט זורעות בדמעה  הופיע לראשונה ב-פנימה.