כל כמה זמן זה קורה.
הילדים כבר יודעים שיכול להיות שהם לא ישנו בלילה כי האזעקה תעיר אותם והם ייאלצו ללכת למרחב המוגן. הם כבר יודעים כמה שניות צריך לספור עד שישמעו את הבום הגדול וכבר יודעים עם מי צריך לברר איפה נפל הפצמ"ר הפעם.
ויש גם הרבה "כמעטים". לפני חמש דקות הם היו בגן שעשועים ופתאום נפל שם פצמ"ר, אתמול הם היו בבית של חבר ובבוקר שמעו שלחבר הזה כבר אין יותר בית לחזור אליו, ורק לפני שעה הם כמעט ולא הספיקו להגיע לממ"ד.
כמעט וכמעט וכמעט.

מציאות משוגעת שנמשכת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא יודע להגיד מתי היא תיגמר. וזה נראה כאילו הילדים האלו גדלים כל כך מהר כי המלחמה הזאת מבגרת כל כך ומבוגרת כל  כך ומביאה את הפנים הכי מכוערות של המציאות ישר לפרצוף שלהם, והשנים עוברות כל כך מהר ופתאום הם כבר בני 17 והילדות שלהם כבר לא תחזור. היא רק תיצבע בצבע אדום אחד גדול, כי זו הילדות שהם חוו. 

ואני מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה איך אפשר לחיות ככה. איך אפשר לחיות בפחד מתמיד מהפצצה הבאה שתיפול? איך אפשר לחיות בחוסר וודאות כל כך גדול? איך הורים יכולים לצאת לסרט מבלי לפחד כל הזמן שתהיה אזעקה והבייביסיטר לא תצליח להביא את כולם לממ"ד? זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי.

אני מודה, אני לא באמת מכירה "צבע אדום". אני לא מכירה את האזעקות האלו כי גדלתי ברמת הגולן. אני לא מכירה את המציאות הזאת של לרוץ הכי מהר שאפשר כדי לתפוס מחסה. הספיקה לי פעם אחת ויחידה כשהייתי בבית של ההורים שלי בקיץ האחרון ונשמעה אזעקה, כדי שהלב שלי יפסיק לפעום לרגע ואני אבין מה עובר על תושבי הדרום כל כך הרבה שנים.
אינני אשת צבא, והידע שלי בענייני ביטחון המדינה שואף לאפס, ולכן אין לי אף עצה או הערה חכמה להגיד.
הדבר היחיד שיש לי הוא לב שמזדהה עמוקות עם אחיי תושבי הדרום, כך שאני בקושי מצליחה לעבוד או להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות עליהם.

אז החלטתי שבכל ערב שבת, כשאני מדליקה נרות ומתפללת לשלום משפחתי ויקיריי האהובים, אני מוסיפה עוד תפילה אחת קטנה – תפילה לשלומם הפיזי והנפשי של אחיי בדרום. לשלומן כל הנשמות הרכות שסופגות בשבילנו כל כך הרבה וחיות בפחד מתמיד. אני מתפללת שנפשם תהיה חזקה ואיתנה, שלא ידעו עוד פחד, שהדרום האדום היחיד שיכירו יהיה של הכלניות היפהפיות שפורחות אצלם מדי שנה ושחוויות הילדות שלהם ייצבעו בצבעים שמחים וטובים.
כי זה לא מגיע להם.
זה פשוט לא מגיע להם.

הפוסט לדרום באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקושי האמיתי הוא בידיעה שזה יקרה שוב. הדר זכריה. צילום: יוחאי בן נעים

לא הספקתי להבין מה קורה, וכבר הוכרזה הפסקת אש.
לא שאני חובבת מלחמות גדולה, כן? אבל את יודעת איך זה.
יורים טיל. שניים. שלושים.

הגוף מתחיל להכין את עצמו נפשית למלחמה.
למודת ניסיון, אני מתחילה לתכנן מה נעשה, לאן נלך. מה מתבטל ועם מי צריך לדבר. לחץ כללי.
ואז כשכבר כל המערכות בגוף ובסביבה מוכנות, הלימודים מבוטלים, המזרון בממ"ד,
הנפש מחזיקה את עצמה חזק חזק חזק ומוכנה למתקפה,
אז, בדיוק אז, אומרים לך: עזבי לא משנה.
בוטל. חוזל"שת.
שגרה.
מה שהיה זה סתם. תתקדמי כפרה.

וזה לא רק חמאס, כן?
זה קורה כל כך הרבה פעמים בחיים. את בונה משהו. מתכוננת אליו. כל כולך בתוך זה, מכינה מתייעצת מדברת, ובעיקר מכינה את הקרקע נפשית לזה,
ואז בבת אחת זה עוצר. נגדע באיבו.
בכל תחום. בכל דבר. לכל אחת.
זה תמיד קורה.

והקושי הוא לא האכזבה, זה לא הלחזור לשגרה, להוריד את כל הציפיות מהחבל, להשתחרר מהדמיונות בראש.
לא.
הקושי האמיתי הוא הידיעה הברורה שזה יקרה שוב.
הידיעה הברורה שממש בעוד קצת זמן, שוב יגיע משהו, שאת תרצי בו בכל מאודך,
ותראי כבר איך כל החיים שלך נבנים לפיו, ושניה לפני שזה יקרה,
הוא עלול לברוח לך מבין האצבעות.

לחזור לשגרה ולהוריד את הציפיות מהחבל. אילוסטרציה

אז לחמאס כבר אין לי כוח.
אני פשוט משתדלת להיות מוכנה כמה שיותר. תמיד. בכל יום.
לא שזה קל, זה לא קל בכלל, להיות בכוננות תמידית, אבל זה עדיף מאשר להיבהל ולהתפרק.
אותי הם לא יתפסו לא מוכנה.

אבל החיים עצמם הם לא חמאס. והדבר הכי טוב שלימדתי את עצמי לעשות
זה להמשיך הלאה.
מיד כמשהו בורח לי, אני מחפשת זנב חדש לאחוז בו. משהו חדש לשאוף אליו. להמשיך להתגלגל.
לא לשקוע.
החיים תמיד נמצאים שם, בחלק הזה,
בהפסקה שבין אש לאש.
וצריך לדעת, שהרי בסופו של דבר,  זאת רק הפסקת אש.
מה שאומר שהאש תגיע בסוף. נעימה או לא נעימה, רצויה או לא רצויה.
אש.

הפוסט הפסקת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.