מסופר על רבי ברוקא שהלך עם אליהו הנביא בשוק ושאל אותו אם יש סביבם אנשים בני העולם הבא. אליהו הנביא ענה בחיוב והצביע על שני אנשים. כששאל רבי ברוקא למלאכתם, בהיותו סבור כי מדובר בצדיקים נסתרים, ענו לו השניים כי הם בדחנים: כשהם רואים מישהו עצוב הם מבדרים את רוחו ומוציאים אותו מהעצב שהוא שרוי בו.

נראה שמעולם לא הזדקקנו כל כך שמישהו יצחיק אותנו כמו בתקופה הנוכחית. לצד העצב, הכאב ותחושות החרדה שליוו את העם היושב בציון מאז שמחת תורה, התפתחה גם סצנת הומור ייחודית למלחמה הנוכחית. מטבעות לשון כמו "רחל עוגיות", "2, 3, ש־גר!" ו"עזה בובי" עזרו לעבד מעט את הרגשות הקשים והצליחו להעלות חיוך על הפנים לכמה רגעים. 

לא מעט סטנדאפיסטים ואנשי במה שניחנו בסגולה המיוחדת להמיר חלקים מהמציאות להומור, נרתמו להרים את רוחם של המפונים, המגויסים, המילואימניקים, הפצועים וכל מי שזקוק לכך. ההופעות האלו, השונות מההופעות על במות רגילות, והביקורים אצל פצועים ובני משפחות, חוללו תמורות לא רק בקהל המשווע לרגע של צחוק ואסקפיזם, אלא גם בסטנדאפיסטים עצמם.

צילום: רן יחזקאל

צו השעה: אופטימיות 

"יש תחושת התעלות עצומה כשאתה מצליח לעלות חיוך על פנים של בן אדם שכל החיים שלו השתנו ועולמו קרס. זה בעצם מה שגורם לך להמשיך ולהגיע לכמה שיותר פצועים", משתף הסטנדאפיסט בן בן ברוך, שמתחילת המלחמה ביקר פצועים רבים בבתי חולים ברחבי הארץ והופיע בהתנדבות בכל מקום אפשרי. "זה נועד להיות עבורם, אבל אני חייב להודות שזה מאוד חיזק גם אותי". 

ביקור אחד נחרט במיוחד בזיכרונו. "הגעתי עם אבי סינגולדה לחייל שנפצע קשה. לפני המלחמה הוא היה מתחרה בטריאתלטון, ובגלל הפציעה ייאלץ לשבת מעכשיו בכיסא גלגלים. הוא אוהב לנגן בגיטרה, אז קנינו לו גיטרה ספרדית משובחת מאוד וישבנו איתו שעתיים, גם יוסף חדד גם הצטרף ושרנו שירים כולנו ביחד. זאת זכות שנפלה בחלקי ושאין לי מילים לתאר אותה".

בין הופעות ההתנדבות הופיע בן ברוך גם בקפריסין מול ניצולי נובה, בריטריט מיוחד בהנהלת יוני כהנא, שהזמין את כל ניצולי המסיבה לשבוע של טיפולים לגוף ולנפש, "מיזם יוצא דופן, שאין לי דרך אפילו להסביר עד כמה הוא מדהים", אומר בן ברוך בהתפעלות. 

ההופעה הייתה שונה מההופעות הרגילות?

"שונה לגמרי. קודם כול, זה לא הקהל שלי – עולמות התוכן שלי הם זוגיות, משפחה וילדים, והחבר'ה של הנובה מאוד צעירים. קלטתי את זה רק כשנחַתי בשדה בקפריסין, רק אז הבנתי שזה הולך להיות הקהל של ההופעה. קיבלתי פיק ברכיים וניסיתי לחשוב איך אני צולח את האירוע הזה. בסוף זו הייתה אחת ההופעות המדהימות שהיו לי בחיים", הוא מספר בהתרגשות, "במקום ארבעים דקות הופעתי שעה וחצי. זאת הייתה הופעה של אלתור אחד ענק, בעיקר על החוויה במקום עצמו".

בעקבות המפגשים עם צעירי הנובה החל בן ברוך במיזם חדש – סדרה בערוץ היוטיוב שלו בשם 'גיבורי הנובה'. "לכל אחד מהניצולים יש סיפור מטורף", הוא מעיד, "כל מי שהיה שם איבד כמה חברים ועבר אירוע מאוד מטלטל. אתמול עלה פרק בסדרה שבו אירחתי את אלעד אברהם, אחד ממפיקי המסיבה. הוא לוחם קרבי לשעבר שהשתלט על ג'יפ של מחבלים ולקח להם את הנשק. הוא לא ברח אלא חזר למסיבה, חבר לכוחות צה"ל עם עוד חבר שלו, והציל מאות אנשים". 

צילום: ארבל ועקנין

מיזם נוסף שהחל בן ברוך במהלך המלחמה הוא פודקאסט בשם 'יומן מלחמה אופטימי'. "הפודקאסט התחיל מתוך שבר גדול מאוד וחרדה קיומית. התחלתי לתעד את האירועים מנקודה מאוד אותנטית", הוא משתף.

את האקטיביות שנקט הוא מייחס לתהליך שעבר בתקופת הקורונה. "כשצלחתי את הקורונה אמרתי שאם עברתי את המשבר הזה, שהיה המשבר הכי גדול שהיה לי בחיים, אני יכול להתמודד עם הכול, והדבר הכי חשוב הוא להגיב מהר. בקורונה לקח לי שנה וחצי להגיב עד שהקמתי את הפודקאסט שלי וקידמתי את עצמי בסטנדאפ. במלחמה, הפודקאסט הוא מה שהציל אותי. הוא הגיע לעשרות אלפי האזנות לכל פרק, שזה לא מובן מאליו. המשכתי אותו כמה שיכולתי, כי בשלב מסוים כבר הייתי עמוס בהמון הופעות התנדבות ועבודה התנדבותית".

סיימת כל פרק ב"שיר למעלות".

"אני אדם דתי ומאוד מחובר, מתפלל שלוש תפילות ביום וקורא תהילים. הרגשתי שפרק תהילים יכול לחזק, ומספיק שזה יחזק אפילו בן אדם אחד. אחר כך קיבלתי המון הודעות במדיות החברתיות, אנשים באמת אמרו שזה מאוד מחזק".

ערב המלחמה בן ברוך היה בשיא הקריירה, עם תוכנית בפריים טיים של 'רשת 13', אחרי הופעה במנורה ורגע לפני סיבוב הופעות בעשר מדינות בארצות הברית, שהיה אמור לצאת אליו במוצאי שבת שמחת תורה, והתבטל בו ברגע. "מה שקרה חיזק אצלי את ההבנה עד כמה הכול שברירי בחיים ועומד על כרעי תרנגולת", הוא אומר בכנות. "אתה בטוח שאתה שולט בעניינים, מסובב את הכדור, ובסוף מקבל ביטול של כל המהות שלך ברגע אחד".

איך מצליחים לצחוק על המלחמה והתקופה כשהנושא כל כך רגיש?

"זה לא בדיוק ככה. אין באמת מה לצחוק על המלחמה, אבל אנחנו מנסים למצוא את הזווית הקומית־טרגית שלנו בסיפור, כמו בכל דבר אחר. גם אחרי אסון התאומים, לצורך העניין, היו סטנדאפיסטים שניסו להתמודד עם המצב בעזרת קומדיה עם זווית מאוד מיוחדת. במציאות שלנו צריך ללכת בין הטיפות ולוודא שהצחוק פה הוא האמצעי ולא המטרה. אם חלילה תפגע במישהו, שום דבר לא שווה".

 הסטנדאפיסטית של צה"ל 

"אני פותחת את ההופעה ואומרת – חברים, בחסות המלחמה סידרו לכם סטנדאפיסטית שנראית כמו יובל דיין מהשטחים", צוחקת מאי סייג, הסטנדאפיסטית הצבאית הראשונה. "אני גם צוחקת הרבה על זה שאני באה מראשון לציון והיו שם המון טילים. פעם נסעתי להופעה בשטח אש, וכשאמרתי לאמא שלי שאני נוסעת לג'נין, היא שאלה: 'אפשר לבוא איתך? שם יותר שקט'". 

כשמאי סייג התגייסה היא רצתה מאוד לעשות סטנדאפ, אבל לא התקבלה לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית, וגויסה כמדריכת אב"כ. למרות זאת היא לא זנחה את החלום, וניצלה את העובדה שבתור מדריכת אב"כ היא הסתובבה בין הרבה בסיסים. "בכל בסיס שהייתי מגיעה אליו הייתי מרימה הופעות סטנדאפ עצמאיות תוך כדי ההדרכה", היא מסבירה.

ההופעות הספונטניות סיבכו אותה לא פעם. "הייתה פעם אחת שרציתי לעשות סטנדאפ בין ההדרכות, אבל המפקדת שלי סירבה. חיכיתי שהיא תצא לשירותים, עשיתי שלוש דקות סטנדאפ וקרעתי את החיילים מצחוק, וכשהיא חזרה כמובן הסתבכתי. אבל תמיד ידעתי לצאת מזה". בהמשך היא קיבלה תפקיד רשמי של סטנדאפיסטית צבאית והייתה מופיעה בפני חיילים על בסיס קבוע. 

כיום סייג, שבחייה השגרתיים היא סטנדאפיסטית וסטודנטית לקולנוע, משרתת באופן קבוע גם כסטנדאפיסטית במילואים. "גם בשגרה אני מגיעה לבסיסים וממשיכה להצחיק חיילים. במלחמה החלטתי לעשות זאת בהתנדבות", היא מספרת. 

"כשאני מגיעה לבסיס אני עושה תחקיר שלם על הגדוד – מה הם עברו, מה קורה איתם, אפילו כמה בדיחות פרטיות. אני מקפידה לא רק לדבר על המלחמה ולעשות פאנצ'ים על סינוואר, אלא פשוט לנסות להתחבר להוויה שלהם, למה שהם מרגישים באותו רגע, ואז אני יכולה ממש להיכנס לצחוקים ביניהם".

לא פחדת להגיע לשטחי כינוס?

"פעם אחת נסעתי להופעה ברכב ממוגן, זה היה הזוי. אמרתי, מה לא עושים בשביל הבדיחות… אני מרגישה שכולם נכנסים מתחת לאלונקה בשביל המטרה. אתה לא חושב על עצמך ברגעים האלה, במיוחד כשאני רק באה להצחיק בזמן שאנשים נלחמים בטירוף".

בוכה, צוחקת ומתפללת

הסטנדאפיסטית חנה כהן אלורו, שגם כותבת טור קבוע במגזין זה, מצאה את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כשפרצה המלחמה: כתושבת המושב שוקדה שבעוטף עזה היא חוותה על בשרה את החרדה העמוקה בשבעה באוקטובר, כשהייתה סגורה שעות על גבי שעות עם ילדיה בממ"ד.

צילום: גדעון שרון

אחרי שפונתה עם משפחתה למלון, היא חשבה שלא תחזור להופיע בתקופה הקרובה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. המופע החל לרוץ באופן ספונטני, לפי דרישת הקהל. "הזמינו אותי לדבר קצת אחרי שהמלחמה התחילה. בהתחלה סירבתי, אבל חזרו וביקשו, וככה זה התחיל. לא האמנתי שאני הולכת לצאת עם הופעה חדשה כזאת". 

כמה זמן לקח לך להתחיל לצחוק על המצב?

"כבר בממ"ד צחקנו, אלו מנגנוני התמודדות והגנה. גם מתנו מפחד, כמובן. זה שילוב של הכול ביחד".

בהיותה בעלת הומור טבעי וגם מרצה לחסידות, כהן אלורו משלבת במופע הומור, תורה ואת תחושותיה הכנות על החיים שהתהפכו לכולנו, כך שקהל הצופות נע בין קטבים של צחוק ובכי. "המערכונים הראשונים שרצתי איתם מבוססים על מדרשים ואגדות חז"ל, והתורה מאוד נוכחת בכול המופע שלי. אני מדברת על המלחמה שלי באמונה, בקב"ה, ועל הכעס שלי עליו. ההומור הוא כלי מדהים לפתוח את הלב ולחבר, הוא כלי שמשרת ומרפא אותי ואני לא יכולה בלעדיו, אבל אני לא מודדת את ההצלחה של המופע לפי כמה שצחקו". למופע היא העניקה את השם שממצה את המצב בצורה הטובה ביותר: 'על מלחמה, אהבה ופחמימה'. 

"נשים יושבות בהופעה ובוכות, צוחקות, מתרגשות, מתחזקות, מקבלות כוח, ופוגשות את הקב"ה ואת החלק האלוקי שבהן", היא משתפת. "סיון רהב־מאיר הייתה בהופעה ואמרה שזה 'ותשחק ליום אחרון', זאת הגאולה, זה הריפוי".

במלון ציפו ממך כל הזמן להצחיק?

"ממש לא", היא מחייכת. "מישהי אמרה פעם לחברה שלי, 'איזה כיף לך שאת שכנה של חנה כהן אלורו, בטח כל היום יש לכם צחוקים', והחברה שלי ענתה לה: 'לא, היא בן אדם. היא לא כל היום מצחיקה'. אני בן אדם, בסוף אני מתמודדת עם כל מיני דברים. ברור שאני לא צוחקת כל הזמן, גם בכיתי מלא ואני בוכה מלא. עם זאת יש לי חוש הומור שה' חנן אותי בו, לדעת לצחוק ולהציג מציאות בצורה מצחיקה".

מתנת ההומור 

"לא אשכח בחיים מפגש אחד שהיה לי עם חייל יקר בבית החולים איכילוב", משתף הסטנדאפיסט בני ברוכים. "החייל עמד מולי בלי רגל, ואמרתי לו 'מה שלומך, אחי?' הוא ענה לי 'אין תלונות!'. 'אין תלונות, אחי? תסתכל מה קרה', לא יכולתי שלא להתפלא. והוא שוב ענה: 'לא בני, ברוך ה', אין תלונות'. אמרתי לו, 'תקשיב, מהיום, כל פעם כשאני רק אחשוב להתלונן על משהו, הפנים שלך יהיו מול העיניים שלי'. צריך ללמוד להעריך כל דקה שיש לנו, ולא להתלונן. אם הוא לא מתלונן, מי אני שאתלונן?"

צילום: אושר עדן פשינסקי

ברוכים ביקר המוני חיילים במחלקות האשפוז והשיקום בתל השומר, באיכילוב ובבית לוינשטיין. עוד דבר שהדהים וריגש אותו הוא המוטיבציה הגבוהה של החיילים הפצועים. "כל החיילים שפגשתי, בלי יוצא מן הכלל, אמרו לי שהם רק רוצים להבריא ולחזור ליחידות שלהם", הוא נפעם. "אתה רואה חייל שוכב במיטה ואומר לך שהוא רק רוצה לחזור להילחם. ריגש אותי בצורה בלתי רגילה לראות את אהבת הארץ והרצון של כולם להגן על המדינה שלנו, לא משנה מה מצבם. מדהים לראות איך החיילים מוכנים באמת למסור את נפשם".

אתה רגיל לפגוש את הקהל על במות. איך היה בשבילך להיכנס לבתי החולים?

"זה קשה. הלכתי עם עוד שני חברים, כולנו נשואים והורים לילדים. כשבאנו לבתי החולים הסתכלתי על החיילים גם כאבא, והסתכלתי גם על ההורים שלהם ועל מה שהם חווים. זה מאוד קשה".

בבתי החולים ברוכים גם גילה את עם ישראל בתפארתו. "מאוד התרגשתי לראות שכל רגע בבית החולים מישהו אחר נכנס לנסות לעודד ולשמח – בחור עם גיטרה, בנות של בני עקיבא עם ממתקים, בחנוכה הגיעו מתנדבים עם סופגניות, ועוד המון אנשים. מרגש לראות את האחדות".

מלבד הביקורים בבתי החולים, ברוכים הופיע בהתנדבות גם באינספור הופעות למפונים, לחיילים ולמילואימניקים. "להופיע לחיילים זה המעט שיכולתי לעשות כדי לתרום את חלקי, וזה מאוד שימח אותי. בסוף כל הופעה תמיד יש אנשים שניגשים אליך ואומרים 'תודה שבאת לעשות לנו טוב על הלב'. אתה מוציא אותם לשעה של אסקפיזם ובעצם מחזיר אותם לרגע לשישה באוקטובר, לחיים הרגילים שהיו לכולנו". 

ההופעות למפונים חשפו את ברוכים לקשיים שעימם הם מתמודדים. "הופעתי במלון בים המלח, פתאום ראיתי בבוקר ילדים מסתובבים במלון עם ילקוט, אמרו לי שפתחו להם שם בית ספר. לא קל להיות מחוץ לבית שלך, לסביבה הטבעית שלך".

אנו משוחחים בשעת בוקר, לאחר שערב לפני כן הוא הופיע בהופעה בהפרדה לגברים ולנשים בפני מתנדבים בארגון הצלה. "חזרתי מההופעה בעננים. כל כך שמחתי שאני יכול להצחיק את כל עם ישראל".

"אני אדם מאוד מאמין", הוא משתף, "אני מאמין שקיבלתי מהקב"ה מתנה – להצחיק. באתי מבית מאוד דל אמצעים, ותמיד בשיחות שלי עם אלוקים אני מרגיש שהוא אומר לי, 'אומנם הבאתי אותך לעולם לבית דל אמצעים, אבל אל תדאג. אני אדאג לך לכישרון שיוכל לפרנס אותך". 

מצפים ממך להצחיק, אבל לך עצמך לא קשה? 

"יש קושי. אני תמיד אומר שכשאני יורד מהבמה הדמעות יוצאות, אבל כשאתה על הבמה אתה נותן את כל כולך, נותן לאנשים את מה שהם באו בשבילו. אני באמת מרגיש שקיבלתי מתנה ואני מעביר אותה לשמחתי לעם ישראל, ובטח בימים הקשים האלה זו זכות לעשות לאנשים קצת טוב על הלב. אתה בא לתת, אבל בסוף אתה מרגיש שאתה מקבל".

הכתבה המלאה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט באים להרים הופיע לראשונה ב-פנימה.

הילדה המוזרה של השכבה. צילום: פנחס ברחי

משקפיים מגושמים, שיער קצר ולבוש קצת משונה. ממש במילים אלו מתארת הסטנדאפיסטית רביטל ויטלזון יעקבס (40) בריאיון אישי לפנימה את הילדה שהייתה. "הייתי ממש, לא נעים לומר, מוזרה. ילדה מלאה בעוצמות ודמיונות, שלא הלמו את מצבי החברתי. למעשה בראייה לאחור אני מבינה שלא קראתי נכון את התמונה החברתית והגבתי באופן לא תואם לסיטואציה".

אם היו אומרים לילדה הקטנה והדחויה הזאת שיבוא יום והיא תמלא אולמות שיוכרזו כ-sold out במהירות, שקהל גדול יגיע כדי לצפות בה על הבמה והיא תיחשב לאחת הסטנדאפיסטיות היותר מצחיקות שהצמיחה הציונות הדתית, היא הייתה כנראה מתגלגלת מצחוק בעצמה.

"תמיד הייתי הילדה הלא מקובלת", היא ממשיכה לתאר בכנות מכאיבה, "זאת שאין לה חברים בגילה, זאת שנמצאת לבד כל אחר צוהריים, זאת שהחופש הגדול עבורה הוא מדבר שלם של בדידות. ידעתי שכל הזמן קובעים דברים ואני לא בלופ. היו עובדים עליי הרבה בטלפון ומעבירים לי פתקים אנונימיים נוראיים".

מקרה כואב במיוחד זכור לה כאשר הוזמנה סוף סוף לישון אצל חברה מהכיתה. "במהלך הלימודים הבנים הוציאו לי מהתיק את התחתונים ותלו אותם למעלה על הלוח". לתחושתה של רביטל, השונות שלה היא שגרמה לה להיות מושא ללעג. האם הייתה באמת שונה או שרק בדמיונה היא מצטיירת כך? אין לדעת.

מה לדעתך גרם לילדים להתנכל דווקא אלייך?

"הייתי משונה למראה ולמשמע, מתווכחת ונלחמת ומעצבנת. הייתי משקרת המון כדי למשוך תשומת לב. כל הדברים האלו גרמו לחיכוכים בלתי נגמרים".
על התמודדותו של הצוות החינוכי מול הסיטואציה, יש לה רק מילים טובות להגיד. "אני זוכרת שההורים שלי ממש ניסו לעזור ועירבו את המורה ואת המדריכה מבני עקיבא. המורים תמיד היו נותנים לי להרגיש בעלת ערך וחכמה, הציבו אותי בהמון משימות ופעילויות כדי שארגיש חלק".

רביטל היא אם לחמישה מכפר הרא"ה. מלבד ההופעות שלה, אותן היא מכנה כ"סטנד-אפ אימהות עייפות", היא כותבת טור אישי ב"מקור ראשון", מתחזקת חשבון פייסבוק פופולארי בו היא מעלה את הגיגיה השנונים ומפיקה סרטונים שהופכים ויראליים תוך זמן קצר. נראה שאת האהבה והחום שחיפשה אז לשווא, היא מקבלת היום במנות גדושות.

מתי הגיע השינוי?

"כשעברתי לחטיבה ידעתי שנפתחת בפניי הזדמנות – כי היו שם עוד המון ילדים וילדות שלא הכירו אותי. זה בהחלט היה חלק מהשינוי, אבל לא רק. לקראת כיתה ח', כשניסיתי להשיג את תשומת ליבם של ילדים חדשים, התחלתי להבין איפה החוזקות ואיפה החולשות שלי. שם מצאתי את ההומור".

חוש ההומור של רביטל התחדד והתפתח, והיחס שקיבלה מבני גילה החל להשתנות לטובה. "התחלתי לבחון את התגובות הסביבתיות להתנהגויות מסוימות שלי, הפסקתי חלק מהן והתחלתי עם התנהגויות אחרות. חלפה עוד שנה, ובכיתה ט' מצאתי את מעמדי החדש כליצן האהוב של הכיתה, ואפילו רכשתי לי כמה חברות טובות מאוד".

על אף ההישגים המרשימים אליהם הגיעה מאז, רביטל לא שוכחת את שנות ילדותה המורכבות. "הייתי אומללה ובודדה, ובעיקר מתוסכלת. ילדה עם המון המון אנרגיות ורצון לתקשורת. הייתי משחקת עם השכנים ועם בובות ברבי רק כדי לבטא את עצמי. חד משמעית חלק ממה שאני היום כאדם, ובטח כאימא, נובע מהימים ההם", היא מסכמת. "עדיין יש לי פחדים חברתיים וחוסר ביטחון, ולדעתי בכל פעם שאני עולה על הבמה – משהו בי פשוט עדיין מחפש אהבה ומחיאות כפיים".

עולם הדממה

שלוש שנים לא דיברנו איתי, בכלל. צילום: רעות קורנברג

גם את השחקנית חנה כהן אלורו (35), אם לחמישה ממושב שוקדה שבעוטף עזה, אתן רגילות לראות על הבמה, כשהיא מצחיקה או מרגשת אתכן עד דמעות. כשרואים את שפע הביטחון העצמי שלה בהופעות, ואת החיוך שלא מש מפיה, שיורה בדיחות בקצב מסחרר, קשה להאמין שלאורך כל שנות ילדותה סבלה מחרם חברתי קשה מאוד.

"זה התחיל כבר בכיתה א'. הייתה דינמיקה כיתתית לא טובה ומלכת הכיתה סימנה אותי, לא אהבו אותי ועשו עליי חרם רציני", היא פותחת גלויות. כשהיא מתארת את התקופה הארוכה והקשה שעברה, הדברים נשמעים בלתי נסבלים אפילו לאדם מבוגר, קל וחומר לילדה בת 6.

"במשך שלוש שנים לא דיברו איתי בכלל. אף אחת. חייתי בעולם הדממה מכיתה א'. התקווה היחידה שלי אז הייתה הבנים מהשכונה שלי. הייתי משחקת איתם אחר הצוהריים והייתה לי ממש את חבורת הבנים שלי. הקמתי איתם מחנה ונרשמתי לחוג קראטה. כשגדלנו יותר, הבנות שנאו אותי גם על זה, כי הבנים היו חברים שלי. הם היו משענת חיי, חברי הילדות שלי".

"כיתות ה'-ו' היו בשבילי גיהינום עלי אדמות. בת המצווה שלי הייתה זוועה. בכיתות ז'-ח' הייתה קצת הקלה אבל עדיין היה נורא".

התקופה הקשה שעברה, הסתיימה באחת, עם כניסתה לאולפנה. "רק אחרי כמה שנים הצלחתי להבין את גודל הזוועה שעברתי. באולפנה, כשפתאום לראשונה בחיי היו לי חברות, לא הבנתי למה הן אוהבות אותי, כל הזמן חיכיתי לרגע שבו הן יעזבו אותי. היו לי כל מיני תאוריות על עצמי, שאני בן אדם בלתי נסבל, שאי אפשר לאהוב אותי. עד היום בכל סיטואציה חברתית של הרבה נשים קשה לי מאוד ואני צריכה לנשום עמוק. זה מדהים, כי זה המקצוע שלי. בסופו של דבר, רק ביום שבו עזבתי לאולפנה התחלתי לחיות. האולפנה היא הנס של החיים שלי"

איפה הכעס הזה נמצא היום?

"אחרי עבודה שעשיתי עם עצמי, אני במקום אחר. אני מבינה שלפעמים בנות מתנהגות בצורה מסוימת כתוצאה מקנאה. יש גם אנרגיות בין אנשים, לפעמים אתה פוגש מישהו שנוגע לך בנקודה כואבת מאוד בקישקע, וכילד אתה לא מסוגל להבין את זה. יש גם הרבה משחקי כבוד, מי שרוצה שמלכת הכיתה תאהב אותה – היא זאת שתהיה הכי מגעילה אלייך".

היום, כשעולים בה זיכרונות פוצעים, היא כבר יודעת איך להתמודד איתם. "אני מזכירה לעצמי שהבנות האלו הן לא העניין. העניין הוא שאני הייתי צריכה לעבור את זה, זה המסע שלי. אני מעודדת את עצמי ואומרת 'תראי את כל היהלומים שאת עושה מהפחם הזה היום!', אני מזכירה לעצמי שלא הייתי מי שאני כאדם בוגר, לולא מסע החיים הזה, ולא הייתי מוותרת עליו, עם כל הכאב שהיה בו. הוא מאוד בנה אותי".

מהפך

כמו קודמותיה, גם הסיפור של ברוריה ברטלר (43), אינו פשוט. החרם עליה נמשך אומנם זמן קצר בהשוואה לסיפוריהן של רביטל וחנה, אך הוא התרחש גם בשכונה ולא רק בכיתה, והמשקעים והצלקות שהותיר בליבה עמוקים מאוד. עבור ילד, משתפת ברוריה, גם תקופה קצרה יכולה לחולל טראומה משמעותית ומטלטלת.

חוויה שנחרטה לכל החיים. ברוריה ברטלר. צילום: סיגל קרימולובסקי

"גדלתי בפרדס חנה, בבית מתוק להפליא, עם הורים אוהבים מאוד ומחבקים. נולדתי לתוך מציאות של אבא חולה לב, וככל שהשנים נקפו – הלך החולי והתגבר", היא פותחת, "כילדה טיפלתי בו והייתי מלווה אותו לבית החולים. נדרשנו להתנהג בהתאם וחיינו כל הזמן תחת ההרגשה שהוא עומד למות".

היא הייתה ילדה טובה מאוד וחרוצה, כהגדרתה, אך חסרת ביטחון ונחבאת אל הכלים. "שמנה עם שם ארוך שאוהבת ללמוד", היא מתארת בחיוך. "בכיתה ו' התרחש החרם והוא נשאר איתי כמכתש בתוך הלב עד היום. חברה טובה מאוד שלי, שסמכתי עליה, סחפה אחריה כיתה שלמה בגלל ריב קטן שקרה בינינו. הבנים והבנות לא דיברו איתי, לעגו לי, התנכלו אלי, לא הזמינו אותי לשום דבר. לא יכולתי להסתובב במסדרונות בית הספר. אני ממש זוכרת איך הייתי בורחת מהכיתה, לא נכנסת לשיעורים, והמנהל היה מלווה אותי חזרה. המורה ניסתה לדבר עם התלמידים והייתי מאוד מובכת מזה. דיברו עם הוריה של אותה חברה טובה אך ללא הועיל".

באותם ימים סבלה ברוריה מסיטואציות חברתיות קשות והייתה בורחת הביתה תדיר. "המנהל הציע שאבקש סליחה, אבל משהו בי סירב להיכנע. ידעתי שאני לא אשמה ואין לי על מה להתנצל".

מה עם אימא שלך? הצוות בבית הספר?

"אימא מאוד ניסתה. כולם ניסו ולא הצליחו. הכוח החברתי היה חזק כמו גל, כל הכיתה נסחפה. אני לגמרי יכולה לראות את זה קורה גם היום, איך חבורה שלמה יכולה להרוג ילד אחד".

"היה שם הרבה בכי וכאב במשך שבוע וחצי, עד שילדה אחת החליטה להתרצות ולבקש ממני סליחה. וככה, בדיוק כמו גל הפוך, אחת-אחת הן הגיעו להתנצל. אבל מאז אני לא אותה ברוריה. לא יכולתי להמשיך להיות אני, הבנתי שמשהו בי חייב להיות חזק יותר כדי שלא ירמסו אותי, וגם אם אני בעצמי אצטרך לרמוס או להיות ליצן הכיתה – אעשה זאת רק כדי לא להמשיך להיות אותה ברוריה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין כבר היום לחצי כאן >> https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט לא חראם? מפורסמות שעברו חרם מדברות הופיע לראשונה ב-פנימה.

עצמאית בשטח. אילוסטרציה

כשנולד לי הילד הראשון הרגשתי שאיבדתי את העצמאות שלי לעולם, ואכן, צדקתי לגמרי.
כשהילדים התחילו לגדול קצת הבנתי שזאת משימת חיים בשבילי לגדל ילדים עצמאיים, אלף – כדי שיצליחו לשרוד בעולם בלעדיי ובית – כי אז אולי סופסוף תחזור אליי עצמאותי.

הפוסט עצמאית בשטח – יריית הפתיחה הופיע לראשונה ב-פנימה.