צילום: טל מרנץ

"אסור לנו לאכזב…" פותח הרב בחיוך, "בכל הזדמנות שאנחנו מספרים על עמיחי, הדמות שלו ניצבת מולי והוא אומר לי 'מה שיכולתי לעשות עשיתי, אז אל תפשל כשאתה מדברר אותי. תאמר מה שנכון להגיד'". אחד מהם קם ומניח על השולחן בינינו תמונה גדולה של עמיחי, משעין אותה על האגרטל, ועמיחי הופך לשותף נוכח בשיחה שלנו.

צילום: טל מרנץ

גם בכניסה לבית תלויה תמונה גדולה שלו מאז השבעה, ובמרכז הבית ניצב עמוד עם תמונות רבות, מליל הסדר. "חשבנו איך עמיחי ישתתף", מספרת רחל, "נתנו לכל אחד מהנוכחים מעטפה עם משפט מתוך ההגדה, וכל אחד קישר את המשפט שלו לעמיחי. זה מרומם אותנו". 

אנחנו צופים בסרטונים משפחתיים, ובהם עמיחי תמיד עם ילד על הכתפיים או בידיים. "סיפרו לנו שבליל שמחת תורה הוא וידידיה הי"ד רקדו בכל עוז, עמיחי כמובן היה עם כל הילדים עליו", רחל משתפת, "הוא היה מחובר לאדמה. מביא לנו סברס שהוא קטף, שמן שהוא מסק, ירקות שהוא גידל. היה לו חוש הומור, הוא היה מצחיק מאוד, חיוני מאוד, שמח ומשמח".

בקרוב נציין שנה למלחמה. מאיפה מתחילים לאסוף את השנה הזאת? 

הרב יוסי: "יש כאלה שהפסיקו להגיד קדיש ב־11 חודש למלחמה, אני הולך לפי הדעה שאני מרוויח עוד חודש של אמירת קדיש. אם הייתי יכול לא הייתי מפסיק בכלל, קדיש זה קידוש השם. בכלל מיוחד להגיד קדיש בסיטואציה של מלחמה וחבלי משיח. 'יתגדל ויתקדש' זה מתוך נבואת יחזקאל על ימים גדולים בארץ אחרי שעם ישראל יתקבץ ויהיו מלחמות, גויים יצורו על עם ישראל וה' יתגלה, ותתגלה האמונה בקדוש ברוך הוא. בכל הדורות אמרו את התפילה הזאת מתוך תקווה לזכות לתקופה הזאת שבה מתגדל ומתקדש שמו הגדול, ואנחנו ממש נמצאים בימים הללו".

רוקדים ומתפללים 

אנחנו צוללים אחורה ליום של שמחת תורה. "יחסית לשנים אחרות היינו עם הרבה ילדים נשואים בבית", פותחת רחל, והרב יוסי משלים את דבריה: "בבוקר עצרו את התפילה לפני הלל, וביקשו שכל מי שיכול לקבל צו גיוס ידליק את הטלפון. כרב בוועד רבני בנימין הדלקתי גם אני את הטלפון. ההוראה הייתה לקצר בתפילה ואפילו להפסיק ולבטל את ההקפות, אבל אמרתי לקהל שיש קהילות שלא יכולות לעשות את ההקפות עכשיו, ולכן אנחנו נעשה את ההקפות עוד יותר חזק בשם כל ישראל".

"הסתובבו ביישוב שמועות שקורה משהו בדרום", נזכרת רחל, "כאן היה חשש בגלל הקרבה לרמאללה, והיינו יותר עסוקים בביטחון היישוב ופחות עסוקים בשמועות מהדרום". כשהגיעה שמועה שבכרם שלום שבעוטף עזה, שם גר בנם עמיחי, הכול בסדר – רווח להם. מתברר שההורים של ידידיה רזיאל הי"ד מפסגות התארחו בכרם שלום בחג, ומתוך הממ"ד התקשרו לומר שהכול בסדר. אולם הם עשו זאת בלי שידעו מה קורה בחוץ, ובלי לדעת שגם בנם נהרג.

"בזמן של סעודה שלישית כבר הייתה עננה", היא משחזרת, "מצוקה לאומית, אבל רחוקה מלהיות אישית. לקראת צאת החג ראיתי את נשות המגויסים ביישוב דואגות, וניגשתי לאחת מצוות צח"י כדי לומר לה שצריך לחשוב איך עוזרים להן. אחרי רבע שעה היא חזרה אלינו הביתה ושאלה איפה הרב. אני רגילה שמחפשים אותו בלי שאני יודעת למה, אז ליוויתי אותה למצוא את הרב, שהיה באותו זמן בבית הכנסת. זה היה כבר בערבית של מוצאי החג. התכוננתי לחזור הביתה, אבל היא אמרה שעדיף שגם אני אשאר, ואז הודיעו לנו על עמיחי".

"מיד הבנו שאנחנו צריכים לשלוט בכוחות שלנו כשבבית מחכים לנו ילדים ונכדים", מספר הרב יוסי. "הייתה לנו מחויבות שגם הרגעים הראשונים לא יהיו טראומטיים. כרב יישוב אני יודע שההודעה והרגעים הראשונים הם חשובים מאוד. עוד לא באמת קלטנו את האירוע, זה בא לנו משום מקום. פתאום העננה הלאומית הפכה להיות אישית. עמדנו ככה בחוץ וחשבנו איך לספר לילדים, אבל בינתיים טליה, אשתו של עמיחי, התקשרה הביתה וסיפרה להם".

מחליף כובעים 

הרב יוסי (65) ורחל (62) חיים את החיים במלואם ואין להם רגע דל. עמיחי הוא הרביעי משמונת ילדיהם, "הלב ביניהם", וכילד אמצעי במשפחה הוא היה הגדול שמנהיג את הצעירים ממנו. 

"את חושבת שאני סופרת כמה שנים אנחנו כאן…?" רחל צוחקת כשאני שואלת ונעצרת לחשב. "בערך 38 שנים". הזוג הגיע לפסגות לכולל הדיינות, ובתוך שנים ספורות ביקשו מהרב להתמנות לרב היישוב כשהוא בן 30. "התמודדנו כאן עם הרבה דברים לאורך השנים", הם נזכרים במבט לאחור. "היו כאן שכול ואובדן כמו של משפחת דיקשטיין, או עטר – משפחה שלמה שעלתה בסערה השמימה בתאונת דרכים. היו תקופות של יריות על פסגות, ממש בחזית. עברנו כאן לא מעט בשעות קשות וגם בשעות שמחות של התרחבות". רחל מצביעה על המיקום האסטרטגי של היישוב, בראש ההר.

צילום: טל מרנץ

מחבלים בכרמים 

לקח להם זמן להבין את מה שהתרחש בכרם שלום בשבת ההיא. "הבנו שבכרם שלום היו הקפות מסוג אחר", אומר הרב יוסי, "הקדוש ברוך הוא ראה את ההקפות בפסגות, אבל יותר את ההקפות בכרם שלום בלי ספרי תורה, הקפות של כיתת הכוננות עם רוח גבורה ומסירות נפש".

בשעת בוקר חדרו לכרם שלום ראשוני המחבלים. חברי כיתת הכוננות חשבו בהתחלה שזו קבוצה קטנה של שבעה מחבלים, עד שגילו שמחוץ לגדר יש המונים שבהמשך חדרו פנימה. מי שעמד מולם היו שמונה חברי כיתת הכוננות, רבש"ץ ושלושה חיילים. ג'יפ של הנח"ל נתקל ראשון במחבלים מחוץ לקיבוץ, ובקרב הקשה ביניהם עיכבו החיילים את המחבלים לכמה דקות שבהן חברי כיתת הכוננות הספיקו לצאת מהבתים להתארגנות, זמן יקר מאוד שהציל חיים. 

אנחנו מקשיבים בשקט להקלטות של עמיחי מתוך הקרבות. "לומדים עליו הרבה מההקלטות. הוא שולט ברוחו. איך הוא נלחם, אבל כשהוא מדבר עם טליה הוא מדבר ברוגע ומחזיק ראש. תוך כדי לחימה הוא מחזק את טליה ומבקש ממנה לשמוח עם הילדים: 'תרקדו, תוציאו את כל הממתקים שיש בבית, תחרות ריצה בממ"ד, תעשו תפילה, לעבוד על לעשות להם הרגשה טובה'", וההקלטה נקטעת בקולות ירי. "אני רואה בזה מסר לכולנו", אומרת רחל, "אנחנו הבית, העורף, החיילים שלנו בחוץ, בחזית, ואנחנו כעם צריכים להחזיק בבית את האווירה הכי טובה שאפשר". 

תוך כדי שעמיחי וחבריו נלחמים, מסוק קרב שעלה לאוויר על דעת עצמו יצר קשר עם הרבש"ץ והפציץ את הלוחות הסולריים מחוץ לקיבוץ שתחתיהם התחבאו המוני מחבלים. בינתיים כמה מחבלים חדרו לקיבוץ מחלק אחר בחומה ופרצו לבית של אביטל ועמיחי שינדלר שהיו בממ"ד. עמיחי הי"ד וידידיה הי"ד נלחמו במחבלים ונהרגו בקרב. 

"משעה 12 וחצי המחבלים באורח פלא הפסיקו לירות, לא ברור למה, וזה נס כי התחמושת של כיתת הכוננות נגמרה. עמיחי וידידיה הי"ד הצילו את משפחת שינדלר, את הבית, את הקיבוץ כולו". הזוג ויצן ממשיכים לפרט שרשרת של ניסים לא נתפסים שהקיפו את כרם שלום, ולמרות שהכרתי את סיפורו של הקיבוץ אני משתאה.

"כששומעים את הסיפור הזה רואים כל כך הרבה ניסים ונפלאות", מוסיף הרבה יוסי. "הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות נס נוסף קטן שהמחבל יפספס את עמיחי, אבל אם הוא לא עשה את זה אז כנראה שזה המדויק. זו האמונה. הכול מדויק". רחל מהנהנת ומוסיפה: "עמיחי היה אומר: 'העולם הוא לא פייר, העולם הוא מדויק'".

גיבור בחייו ובמותו 

"טליה התקשרה במוצאי החג", משחזרת רחל, "היא רצתה לצאת משם אחרי שעות מאוד קשות, ועם זאת היא הייתה מסורה לילדים לעזור להם להיפרד". 

הטלפון מטליה במוצאי החג הזכיר לרחל שיחת טלפון אחרת, שקיבלה מהם חמש שנים קודם לכן אחרי שהייתה אצלם שריפה בבית בשבת. "עמיחי לא הצליח להיכנס הביתה כדי להציל את הילדים, וניסה שוב ושוב, ובשנייה האחרונה הוא אמר: איך אני אחיה שנייה אחת אם אני אדע שלא ניסיתי בכל נשימתי להציל אותם? הוא לקח נשימה ארוכה ומשך את עצמו דרך החושך והעשן הכבד עד שהוא פרץ לממ"ד שבו הם ישנו וזרק אותם מהחלון לטליה". 

"נפשנו יצאה להיות איתם", היא נזכרת בתחושות שליוו אותה באותו מאורע, "אבל המרחק היה כל כך גדול ורציתי לתת להם חיבוק עכשיו, מיד. אותה תחושה חזרה במוצאי שמחת תורה".

"אחרי השריפה ההיא עמיחי כתב לעצמו ברשמים אישיים שזה הפסוק שעמד לנגד עיניו: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך' – למסור את הכול", אומר הרב יוסי, ורחל מוסיפה: "בכלל, בחיים של עמיחי הוא הכין את עצמו ואת הילדים לגבורה. הוא תרגל את עצמו להיות גיבור, וזה התבטא בכל מיני דברים, גם בחינוך של הילדים. הוא עודד אותם להצליח ולא להתייאש, סיפר להם סיפורי גבורה על חלוצים. הוא לא אהב בכיינות. אם מישהו אמר לו משפט כמו 'מסכנים הילדים, מסכנה טליה…' הוא היה אומר 'הם יהיו חזקים'. הוא היה אדם מאוד נעים ורך, איש משפחה חם, אבל האמין באידיאלים ולא ויתר לעצמו במהירות". 

עמיחי עבד כרב בישיבה התיכונית־חקלאית חלוצי דרור בחלוצה, ואת אותה דרישה פנימית העביר גם לתלמידיו. "הוא דרש מהם הרבה, וזה התחיל מזה שהוא מאוד האמין בהם. בכלל היה לו אמון גבוה באנשים".

 הנה ימים באים 

"זו הייתה שנה מאוד מאתגרת", משתפת רחל, "כאב גדול, געגוע גדול, וקושי גדול לראות את ההתמודדות של הילדים הקטנים ושל טליה. מצד שני, אנחנו עם אמונה ועם שותפים מפורום הגבורה, משפחות שכולות שמצליחות לא להיות רק בכאב, אלא מבינות שאנחנו חייבים לתת רוח גדולה בעם ולמנהיגים שלנו. 

צילום: טל מרנץ

"בניחומי האבלים הרבים אנחנו שומעים על בחורים מופלאים שמסרו את נפשם, שהיו להם מאור פנים, צניעות, טוב לב, משפחתיות, עין טובה, ומזה אנחנו מסיקים על שאר הלוחמים ומבינים שרוב העם בגדלות רוח. את הרוח הזאת אנחנו מנסים להשמיע ולהעביר הלאה. אנחנו מקבלים כוח מהעם הרב שמגיע למאהל הגבורה ומהמשפחה החדשה שלנו, משפחת השכול". 

אני מביטה בהם במהלך הריאיון, צחוק ודמעות משמשים בערבוביה. חיוכים והומור בצד געגוע כואב.

מה מנחם אתכם ונותן לכם כוח?

הרב יוסי: "אנחנו יודעים שהכאב הוא לא רק שלנו, הוא כאב של הקדוש ברוך הוא ושל כל עם ישראל. 'איכה ישבה בדד… הייתה כאלמנה'. אבל אנחנו לא בדד, הכאב הוא לא פרטי. אנחנו מאמינים שהגאולה מתקדמת, לפעמים רואים איך היא מתקדמת ולפעמים היא נסתרת, אבל הרב קוק אומר שבהסתר היא לא נעצרת אלא מתקדמת בהסתר. עם ישראל יגיע למדרגות חדשות. ולמדנו שאי אפשר לכרות ברית עם הרוע". ועיניו מלטפות שוב ושוב את התמונה של עמיחי.

רחל: "מה שמנחם הוא הידיעה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה, סבא שלי וההורים שלי שהיו בשואה אומרים לנו במפורש: לא יכולנו להגן על עצמנו, היינו חסרי אונים, וכאן עם ישראל קם כמו אריה, ממגר את הרוע, מקדש שם שמיים.

וכמו חתימת מעגל, רגע לפני שאנחנו סוגרים את התמונות אני מתבוננת בתמונה מתוקה של עמיחי ובנו בונים סוכה. מתשרי עד תשרי, חלפה שנה. כאב נורא בצד עוצמות מופלאות. מתפללים לנחמה ומרגישים קרובים לגאולה מאי פעם. או כמו שאומר הרב יוסי: "השנה המרחק בין השמיים לארץ הצטמצם".

צילום: טל מרנץ 

המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ה,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עוד עמי חי- ראיון עם הרב יוסף ורחל ויצן הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים. 

צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".

צילום: משה מילנר לע"מ

"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. 

"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".

"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח. 

"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"

ביום שהכול התחיל 

אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים. 

המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן? 

צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.

"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".

חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".

אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה". 

עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה? 

צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל". 

חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול". 

אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".

צילום מהאלבום משפחת סופר

אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".

צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך". 

"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה". 

יש לי אמונה והיא תנצח 

השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם. 

"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו". 

"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא". 

עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר? 

צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".

חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".

אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על קו הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

"החיים שלנו נעצרו בשבעה באוקטובר", מתארת שלי שם טוב את המציאות הכאוטית שבה היא חיה כבר למעלה מ־250 ימים. "זה סיוט מתמשך. אנחנו בהישרדות ושום דבר לא נשאר כשהיה. אנחנו ישנים מעט מאוד בלילה, וכשמתעוררים בבוקר מפחדים לפקוח את העיניים, כי לא יודעים מה יביא היום החדש. אנחנו זוכים לראות אור יום, כשעומר לא ראה אור יום כבר כל כך הרבה ימים. כששותים קפה, כשמתרחצים או כשיוצאים להליכה, אנחנו כל הזמן זוכרים שעומר רעב, שלא נותנים לו להתרחץ, בטח לא לחלץ עצמות. הוא שם בכל פעולה שאנחנו עושים במהלך היום". 

שלי שם טוב (51) היא אמו של עומר בן ה־21 שנחטף ממסיבת הנובה בבוקר שמחת תורה. בימים כתיקונם היא מעצבת פנים ומאמנת נשים למציאת אהבה וזוגיות, אבל עכשיו, כבר למעלה משמונה חודשים, היא רק אמא של עומר. 

"לעומר יש צליאק והוא צריך מזון מיוחד. הוא כבר שמונה חודשים בעזה, בקושי אוכל, ובטח לא את מה שהוא צריך לאכול. זה אומר שמערכת החיסון שלו נחלשת. עומר גם אסתמטי, כמוני. כשאני קמה בבוקר ואין לי אוויר, אני רצה לקחת את המשאף וחושבת על עומר, שאפילו לנשום כמו שצריך הוא לא יכול". איתי רגב, שחזר משבי החמאס לאחר שהיה צמוד לעומר במשך כל תקופת שביו, סיפר לשלי שאת השיעולים של קוצר הנשימה היה עומר מחניק מתחת לשמיכה כדי שלא יישמעו בחוץ.

"ברוכים הבאים לגיהינום"

אנחנו נפגשות בהרצליה, בבית היפה של משפחת שם טוב. עומר הוא בנם הצעיר של שלי ובעלה מלכי, ויש לו עוד אחות ואח. 

"בשישה באוקטובר חגגתי יום הולדת 51", משחזרת שלי. "נסענו כל המשפחה לירושלים, אכלנו ארוחת בוקר כיפית והסתובבנו בין החנויות כי הילדים רצו לקנות לי מתנה. היה יום כל כך נעים וכיפי, ובדרך חזרה הביתה הסתכלתי לשמיים ואמרתי: תודה, בורא עולם! יש לי כל מה שאני צריכה. הייתי בהודיה מלאה". 

בערב עומר יצא ואמר שהוא נוסע לפסטיבל. בשש וחצי בבוקר התעוררה שלי מהאזעקות. "שוחחנו עם עומר בטלפון, הוא אמר שגם שם יש אזעקות, ושהוא יחזור הביתה מאוחר יותר. בסך הכול אנחנו רגילים לאזעקות, אז אפילו חזרתי לישון", היא נזכרת. "אחרי שעה מלכי העיר אותי ואמר לי שמשהו חריג מאוד מתרחש בדרום. התחלנו לדבר עם עומר, וככל שהזמן עבר הוא נהיה מפוחד יותר ולחוץ יותר". 

השיחה האחרונה הייתה ברבע לתשע בבוקר. "הוא היה מאוד מבוהל ואמר 'נכנסנו לרכב באחד החניונים ואנחנו מנסים לברוח'. הבת שלי ביקשה ממנו שישלח לה מיקום בזמן אמת. הוא שלח נקודת ציון בטלפון והתנתק. הסתכלנו על הטלפון וראינו שהנקודה זזה, נעצרת, ופונה לכיוון הגבול. הבת שלי אמרה, 'משהו לא בסדר, משהו לא בסדר', והתחילה לבכות. ראינו איך הנקודה עוברת את הגבול לעזה, אבל לא רצינו להאמין, קיווינו שאולי גנבו לו את הטלפון". 

צילום אריק סולטן

מלכי נסע לדרום כדי לחפש את עומר, ושלי נשארה בבית וניסתה להשיג מידע. בשעה שמונה בערב היא קיבלה שיחה מחבר של עומר שאמר שחמאס הוציא סרטון בטלגרם והוא כמעט בטוח שרואים שם את עומר. "הייתי במצוקה נוראית והתחלתי לבכות ולרעוד. בסרטון רואים את עומר כפות על רצפה של טנדר. אחי, שהיה ביחד איתי, צעק לי: 'שלי! אני התפללתי שזה מה שיהיה! הוא חטוף, אבל הוא חי! הוא חי!'" 

מה עושים במצב נוראי כזה?

"הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב באינסטגרם ובפייסבוק שעומר ככל הנראה חטוף, ושאם יש עוד משפחות שנמצאות במצב הזה, הן מוזמנות ליצור איתי קשר. בשבעה באוקטובר המדינה נעלמה ואף אחד לא ענה לטלפונים. היה כאוס מטורף". 

בעקבות הפוסטים של שלי החל מבול של טלפונים ממשפחות שלא ידעו מה קורה עם קרוביהן. "הפכנו לחמ"ל. חברות שלי ישבו עם מחברות והתחלנו לרשום פרטים של משפחות וחטופים". כך התחיל להיבנות מטה משפחות החטופים. לפגישה הראשונה של המטה, כיומיים אחרי הטבח, הגיעו גם שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין, ואבירם ואופק שאול, אחיו של אורון שאול. 

"דיברנו על מה צריך לעשות ואיך לפעול. אחרי שכולם סיימו לדבר, שמחה גולדין ביקש לומר משהו, והדבר הראשון שהוא אמר היה 'ברוכים הבאים'. עבורי זה היה כמו חץ בלב, כי ברוכים הבאים אתה אומר למישהו שאתה שמח לראות. מיד הבנתי שהוא מתכוון ל'ברוכים הבאים לגיהינום'". 

לאחר שגולדין דיבר, פנתה שלי לאחיו של אורון שאול וביקשה שיאמר משהו. "הוא אמר לי: 'שלי, אין לי כוח. במשך תשע וחצי שנים דיברתי עם כל השרים וראשי הממשלה בארץ ובעולם, צעקתי, שָבַתי… פשוט אין לי כוח'". ואז שלי ביקשה לדבר: "אמרתי שקודם כול אני מבקשת סליחה על כך שאני, שלי שם טוב שגרה בהרצליה, שמאוד הזדהיתי עם הכאב של משפחות גולדין, שאול, מנגיסטו וא־סייד, שמאוד רציתי שהאהובים שלהן יחזרו הביתה ואפילו השתתפתי באיזו עצרת – מעבר לזה לא עשיתי כלום. עכשיו עומר שלי חטוף, ויכול להיות שזה העיתוי שגם האהובים שלהם יחזרו הביתה. הבטחתי לעשות הכול כדי להחזיר לא רק את עומר אלא גם את שאר החטופים". היא שותקת רגע ואומרת: "יש חטופים חיים בעזה כמעט עשר שנים, והם היו שקופים לחלוטין". 

האמנת שיעבור כל כך הרבה זמן ועומר עדיין יהיה בשבי?

"היינו מאוד נאיביים והיינו בטוחים שתוך שבועיים כולם יחזרו", היא נאנחת. "לא דמיינו בסיוטים הכי גדולים שלנו שאחרי שמונה חודשים עומר עדיין יהיה שם". 

המלאך שחזר להציל 

אני מבקשת ממנה לחזור ליום הנוראי ההוא, של שבת שמחת תורה, ולספר על מה שידוע להם מהחטיפה של עומר. היא מספרת שעומר הגיע למסיבה יחד עם חבר, ושם הם הכירו חבר נוסף בשם אורי דנינו. 

"כשהכול התחיל, אורי דנינו הצליח לצאת, אבל כשהוא הבין שמשהו רע מאוד קורה הוא חזר למסיבה כדי לאסוף את עומר ואת האחים מיה ואיתי רגב, שגם אותם הם הכירו במסיבה". כשמיה, איתי ועומר עלו לרכב של אורי דנינו, זה היה הרגע שבו עומר דיבר עם שלי ואמר לה שהוא ברכב ושהם מנסים לברוח. 

"שתי דקות אחר כך הגיע טנדר של מחבלים שריסס את האוטו בכדורים. אורי קפץ מהרכב ונעלם, איתי ומיה נפצעו, ועומר לא נפגע. המחבלים שלפו את שלושתם מהרכב ונסעו איתם לעזה". לגבי אורי דנינו אין מידע עד היום, וגם הוא נחשב לחטוף בידי חמאס. "הוא המלאך שחזר לנסות להציל אותם", היא אומרת בצער.

מיה ואיתי רגב שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, ומהם היא קיבלה מידע ואות חיים אחרון מעומר. "הם סיפרו שכשהם נכנסו לעזה, הכניסו אותם למבנה שבו היה פיר של מנהרה, הורידו אותם למנהרה וחקרו אותם. הם קיבלו מכות כי החמאסניקים רצו לדעת אם הם חיילים. אחר כך זרקו להם תחבושות, ועומר חבש את מיה ואיתי שהיו פצועים, אבל המצב שלהם החמיר, אז לקחו אותם לבית החולים". 

מיה נותחה בבית החולים ולא חזרה עוד למקום שבו הוחזקה קודם, אך לאיתי הוציאו את הכדור בלי הרדמה והחזירו אותו לשהות במנהרה עם עומר. אחרי יומיים במנהרות הוציאו אותם לחדר בתוך בית של משפחה. "אנשי חמאס שמרו עליהם מבחוץ. החלונות היו סגורים כל הזמן, פעם ביום הם היו מקבלים מעט אוכל. איתי סיפר שהם פחדו מאוד מההפצצות של צה"ל, וכשהיו שומעים את השריקה של הפגזים הם היו נכנסים מתחת לשמיכה, מסתכלים אחד לשני בעיניים וחושבים שזה הרגע האחרון שלהם". 

מה איתי סיפר על ההתמודדות של עומר?

"עומר לקח את תפקיד האח הגדול של איתי. הם לא הכירו לפני המסיבה, אבל עומר טיפל בו במסירות. הוא כל הזמן אמר לו, 'הכול יהיה בסדר, אתה תראה שתכף יבואו לקחת אותנו'. הם היו מדברים בלחש ומספרים אחד לשני על המשפחה שהשאירו מאחור. איתי אמר לנו, 'אני מרגיש שאני מכיר אתכם מהיום שנולדתי'".

אחד הסיפורים שריגשו את שלי במיוחד קשור לאמונה של עומר: "איתי כל הזמן אמר שלעומר יש אמונה והוא מתחזק. מאז שעומר היה ילד קטן הוא היה זה שעושה קידוש בבית. יום אחד איתי ועומר דיברו על כמה הם מתגעגעים לארוחות שישי עם המשפחה. יומיים אחרי הם פתאום קיבלו בקבוק של מיץ ענבים, ואז הם הסתכלו אחד על השני ואמרו, 'נסתרות דרכי הא־ל'". 

כדי לדעת את הימים והתאריכים, אחד מהם ספר את הימים והשני את התאריכים, וכך הם גם ידעו מתי שבת. "הם גירדו מלח מבייגלה, ובליל שבת היו שמים נייר טואלט על הראש ועומר היה עושה קידוש. איתי סיפר לנו שזה היה הזמן שבו הם היו הכי קרובים לתחושת המשפחתיות שכל כך התגעגעו אליה".

לדברי איתי, עומר אמר שהוא יודע שגם אמא שלו מתחזקת באמונה, ואף החליט שהוא שומר שבת בעזה. "אמרתי לאיתי, 'אבל מה החוכמה לשמור שם שבת? ממילא אין לך כלום', ואז הוא הסביר שמכיוון שבעזה אין חשמל מהשעה חמש אחר הצהריים, הם קיבלו פנסים, אבל עומר לא הדליק את הפנס שלו בשבת". 

לא מכבה את האור

הסבל שעוברת משפחה של חטוף הוא סבל יומיומי, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. שלי מתארת מצב של הישרדות יומיומית מתמשכת, שאיש אינו יודע מתי תגיע לקיצה. "אם אדם שלא נמצא בזה רוצה להבין איך אנחנו מרגישים, שינסה לחשוב איך הוא מרגיש כשהילד שלו חלילה הולך לאיבוד. בחמש הדקות עד שהילד נמצא ההורים בבהלה היסטרית, הלב דופק ואין אוויר לנשימה. אז ככה זה מרגיש. אין מילים בשפה העברית לתאר את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. חוסר הוודאות הוא נוראי. אני מתפללת כל יום שאלוקים ישמור על עומר". 

שלי אינה דתייה, אבל יש לה אמונה חזקה. "לא גדלתי במשפחה מסורתית. הפעם הראשונה שראיתי קידוש הייתה בגיל 15 אצל חברה, וידעתי שכשתהיה לי משפחה אני רוצה שכך יהיה גם אצלי. תמיד דיברתי עם אלוקים בדרך שלי". לפני ארבע שנים היא החלה להקשיב לשיעורים של סיון רהב־מאיר ולשיעורים על פרשת השבוע, ושם נפתח לה חיבור נוסף ליהדות. 

"אני מגיעה מעולם האימון, ופתאום ראיתי שכל מה שעולם האימון מדבר עליו נוכח מאוד ביהדות, והייתי משתפת את זה בשולחן שבת. כשעומר נחטף, החיבור ליהדות התחזק". 

צילום: אריק סולטן

איך מתַחזקים שגרה כשהילד שלך חטוף?

"בשבעה באוקטובר נכנסתי לחדר של עומר, שהיה מבולגן. החלטתי שאני לא מסדרת כלום, עומר יסדר הכול כשיחזור. שמתי מדבקה על המפסק וכתבתי 'לא לכבות את האור'. כבר מעל 250 ימים שבחדר של עומר האור דולק והמאוורר עובד".

בכל בוקר היא נכנסת לחדרו, אומרת לו "בוקר טוב, חיים של אמא", ומבקשת שיהיה חזק. היא אומרת לו איזה יום היום וכמה זמן הוא נמצא שם. היא מתפללת בחדר שלו, ואז עומדת מול המראה ומלטפת את תמונתו שעל חולצתה ואומרת לו שהכול יהיה בסדר ושידמיין את החזרה שלו הביתה. "ואז, בכל בוקר, אני יוצאת למשימה הכי חשובה, משימת חיי – להחזיר אותו הביתה".

מה דעתך על משפחות חטופים שלא מוכנות שישחררו מחבלים תמורת ילדיהן, או לחלופין, משפחות חטופים שחוסמות כבישים?

"אני מכבדת אדם כמו צביקה מור, הוא אבא כמוני ואוהב את הבן שלו. אבל הדרך שבה הוא הוא רואה את הדברים היא אחרת. יש גם כמה משפחות אקטיביסטיות שהולכות להפגנות ומבצעות חסימות. אני לא מתחברת לדרך הזאת, אבל אני לעולם לא אגיד לאמא שהילד שלה חטוף מה היא צריכה לעשות. זו זכותה לפעול איך שהיא מרגישה שהיא צריכה לפעול". 

"אם מישהו חושב ופועל אחרת, זה לא אומר שהוא אויב שלך. כולנו רוצים שיהיה פה טוב, אבל בגלל דברים מועטים שאנחנו לא מסכימים עליהם הפכנו להיות אויבים, ושכחנו שהאויבים שלנו באים מבחוץ. בזה כולנו אשמים, וכל אחד צריך לקחת את האחריות האישית שלו. 

"אם אני רוצה לעשות שינוי, אני לא אאשים מישהו אחר, אלא אבדוק בתוכי איזה שינוי אני צריכה לעשות כדי שמשהו ישתנה. אנחנו עוברים פה שינוי כעם, ועלינו ללמוד להיות באחדות. אחדות זו לא אחידות, וצריך להסכים לקבל כל אחד באשר הוא. אם אתם רוצים שיהיה טוב – תעשו שיהיה טוב. אם אתם רוצים לשבור את החומות האלה – לכו ותכירו מישהו שעל פניו אין לכם שום חיבור איתו, ותייצרו את החיבור". היא חותמת במילים אלה, ואני מתפללת יחד איתה שתזכה להתחבר מחדש עם עומר שלה, בקרוב ממש. 

צילום: אריק סולטן

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מחכה לשובו  הופיע לראשונה ב-פנימה.

סמל ראשון שחר פרידמן ז"ל מירושלים, לוחם בחטיבת הצנחנים. בן 21 בנופלו. נפל בה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות 

"שחר שלנו היה מגדלור של אור ושמחה", מספרים בני משפחתו. "הוא מסר את חייו בהגנה על מדינת ישראל ועם ישראל. אהבתו לאנשים לא ידעה גבול. 

"שחר נמשך באופן טבעי לעזור 'לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין', כפי שכתב במכתבו האחרון. הוא התחבר אליהם, צחק ושמח איתם, אם זה כמדריך בבני עקיבא לילדים עם צרכים מיוחדים בשבט יובל, שבו יזם שילוב של החניכים שלו בפעולות של שאר השבטים לפי סבב, אם זה בעזרה לאנשים מבוגרים ברחוב עם סלי הקניות שלהם, ואם בהתיידדות עם הילדים שלא היו להם הרבה חברים. שחר התייחס לכולם כאל שווים והביא שמחה לכל מי שהכיר אותו.

"האנרגיה התמידית והצחוק המידבק שלו שלנו הפכו אותו למרכז של כל התכנסות – האיש שרוצים שיגיע לכל אירוע ושמחה. הוא ידע לחיות כל רגע במלואו. המסר האחרון של שחר מזקק את תמצית רוחו ומגבש אותנו סביב מטרה משותפת – להפיץ את משנתו". 

הצוואה של שחר: 

היו אנשים טובים, תחייכו. תשאפו לגרום לכל אדם בכם יפגוש לחייך גם, תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר. דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר. תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו.

השתדלו לחייך כמה שיותר גם כשקשה. שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזווית של העין. תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה.

והכי חשוב, תהיו אנשים טובים בדרככם, אל תיתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים, פשוט השתדלו כמה שאפשר, וגם כשנופלים, דעו כי זאת הדרך להצלחה במעלה זאת. תאהבו את עצמכם ואת העולם, וכאשר תקרינו החוצה שמחה ייווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר.

אנחנו עם סגולה 

רב־סמל זיו חן ז"ל מכפר סבא, לוחם במילואים בחטיבה הדרומית. בן 27 בנופלו. נפל בג' באדר א' תשפ"ד, 12 בפברואר 2024. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואישה בהיריון 

"רציתי לתת לכם קצת מהזיו שלנו, וקשה לי לנסות להגדיר את האוצר שזכיתי לחיות איתו", אומרת הלל חן, אשתו של זיו. "מכל מקום אני שומעת אנשים שמרגישים שזיו היה החבר הקרוב שלהם, האדם להתייעץ איתו, לשתף אותו, וגם לצאת לזמן איכות ביחד. 

"זיו ראה כל אחד ואחת באופן אישי עם כל כך הרבה אהבה, חוכמת חיים וכבוד. הוא ידע את השמות המלאים של כל החברים שלו, וגם של אמא שלהם, והקפיד להתפלל על כל אחד מהם על מה שהוא זקוק. אחרי האסון שלנו חיפשתי ולא מצאתי רשימת שמות כזאת בשום מקום, הוא פשוט רשם אותם על ליבו.

"לזיו הייתה אמונה חזקה שהמציאות הולכת תמיד למקום טוב. הוא חי את זה והאמין בזה בכל ליבו, וכל הזמן אמר לנו להתאמץ להאמין ולראות את הטוב שקורה כאן. אפילו שברמת המיקרו זה קשה וכואב, ברמת המאקרו אנחנו נראה שאנחנו עוברים תהליך משמעותי וגדול ושעם ישראל הולך לטוב. 

"גם ברמה האישית והזוגית זיו שלי חי ככה, תמיד באמון ובאמונה שאנחנו מתקדמים… גם כשרוצים להיות במקום אחר, וגם כשמרגישים לפעמים תקועים באותה התמודדות, הוא תמיד אמר: אני רואה שאת משתדלת ועושה עבודה, וגם אני משתדל, ואנחנו מתקדמים.

"גם במילואים הוא בחר לתת את כל כולו למשימה והיה שמח מאוד וגאה על הזכות להילחם על הארץ ועל העם שלנו. הוא כל הזמן אמר שאנחנו עושים את המשימה הכי חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. בשילוב מיוחד של רוֹך ונחישות הוא הקפיד לומר לנו שאנחנו לא צריכים להתנצל על מי ומה שאנחנו ועל המאבק שלנו כאן נגד הרשעה. הוא הסביר שכל העולם מסתכל עלינו בזכוכית מגדלת כי אנחנו עם סגולה". 

הצוואה של זיו: 

גיבורי החיל שמוסרים את הנפש לא נופלים על הארץ אלא מתעלים עליה. 

קרן אור 

רב־טוראי הדר מרים כהן ז"ל מזיתן, תצפיתנית בחיל הגבולות. בת 19 בנופלה. נפלה בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים

"הדר הייתה האור, קרן אור שאי אפשר לעמוד בפניה", מספרת ליה בן דוד, חברה קרובה של הדר. "החיוך שלה תמיד נתן תחושה שהכול טוב, היא הייתה משפיעה על כל הסביבה, גם על אלו שלא הכירו אותה. היא הייתה עמוד התווך של החבורה, רגישה לכולם. 

"הדר גדלה בבית של ערכים, של כבוד, דרך ארץ, קבלה והכלה. היא הייתה בתנועת הצופים במשך שנים, שם גדלה והתפתחה, והעבירה הלאה את הערכים שהאמינה בהם. היא הדריכה, ובהמשך הייתה רשג"דית ומדריכת קורס. 

"כשהתגייסה להיות תצפיתנית, למרות כל הסטיגמות שעלו בעבר על התפקיד – היא לא ויתרה, וידעה כמה המטרה חשובה. היא נפלה בבסיס נחל עוז בשבעה באוקטובר.

"הדר תמיד חיפשה את המשמעות מאחורי הדבר, הוקירה והפיצה טוב. המשפט שליווה אותה באופן יומיומי הוא 'יהיה טוב, הכול יסתדר לטובה'. היא דבקה באמונה גדולה ושלמה שבסוף יהיה טוב, לא משנה מה קורה באותו רגע. המשפט הזה והגישה שלה לחיים מלווים אותנו בכל יום לנצח".

הצוואה של הדר: 

אל תשווי את עצמך לאף אחת, אל תורידי מעצמך בחיים! תיזכרי בערכים שלך, בבגרות שלך, בידע שלך מאיפה הגעת ומה את יודעת על עצמך. 

 שיר למולדת 

סרן שאולי גרינגליק ז"ל מרעננה, קצין בחטיבת הנח"ל. בן 26 בנופלו. נפל בי"ד בטבת תשפ"ד, 26 בדצמבר 2023. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים

צילום מסך הכוכב הבא קשת 12

שאולי נולד וגדל ברעננה. בכיתה א' למד בגוש קטיף, שם עברה המשפחה להתגורר לפני הגירוש. בהמשך למד בישיבת בני עקיבא רעננה. הוא אהב ספורט וכדורגל, ידע תנ"ך על בוריו ואהב אנשים מכל מיני סוגים. 

יותר מכול התבלטה יכולת השירה של שאולי – הוא ידע לסלסל מנגינות ספרדיות ותפילות יום כיפור אשכנזיות, שירים שקטים ועצובים יחד עם שירים "מרימים".

"דרכו בחיים הייתה ליצור חברויות אמת עם מגוון סוגי האנשים ובכל גיל, עין טובה, אכפתיות ושאיפה למצוינות", אומרת אמו רותי. "הוא נהג לומר בענווה שאפיינה אותו: "'אני לא טוב יותר מאף אחד, אבל אף אחד לא טוב יותר ממני' – משפט שהצליח להטמיע בחיילים שלו ובחברים הרבים". 

חלומו של שאולי היה להתפרסם כזמר. הוא השתתף בתחרות 'הכוכב הבא לאירוויזיון', זכה באהדת השופטים ועלה לשלב הבא בתוכנית. המלחמה הציבה בפניו דילמה – האם להיכנס ולהילחם עם פלוגת החוד של גדוד 931, שם שירת כמ"מ בסדיר, או להישאר מאחור ולהמשיך את החלום האישי. לשאולי, שהתעקש במשך עשרה ימים לפתור בעיה בירוקרטית על מנת שיתאפשר לו להתגייס למילואים, לא היו ספקות. 

שאולי כתב בפוסט שפרסם בין היתר את הדברים הבאים: "כרגע יש רק חלום אחד בראש שלי – להילחם למען הארץ עד שנראה את האור. חלום אחר יצטרך לחכות".

"שאולי נהרג כגיבור ישראל, ובאותה שעה הפך לזמר מוכר. שני החלומות שלו התקיימו, ולנו נשארה צוואתו – לדעת לבחור נכון".

הצוואה של שאולי: 

כרגע יש רק חלום אחד בראש שלי- להילחם למען הארץ עד שנראה את האור. חלום אחר יצטרך לחכות.

אין לי ארץ אחרת 

סמל ראשון עדי ליאון ז"ל מניל"י, לוחם בחטיבת גבעתי. נפל בט"ז במרחשוון תשפ"ד, 31 באוקטובר 2023. בן 20 בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים

"עדי היה בחור מלא חיים, עם חיוך תמידי על הפנים", מספרים בני משפחתו. "מנהיג מלידה, המסמר של החבורה, חברים נהרו אחריו והוא הוביל אותם בנועם ובהומור משובח ויצר חברויות עמוקות ורבות שנים". 

עדי גדל והתחנך לערכים בתנועת הנוער מכבי צעיר. הוא היה מדריך בתנועה ואחד הבוגרים המובילים בסניף עד גיוסו לצבא. המוזיקה הייתה חלק גדול מחייו, והוא בילה זמן רב באולפן שהוריו בנו לו בחצר הבית, שם יצר מוזיקה אלקטרונית וחלם להמשיך להפיק וליצור. היה לו גם ערוץ יוטיוב פעיל. 

הוא התגייס והוכשר כלוחם בחטיבת גבעתי. בשבת, 7 באוקטובר, הוא הוקפץ מחופשת סוכות ישירות ללחימה קשה בכפר עזה, לטיהור הקיבוץ ממחבלים ולחילוץ משפחות. המראות מסביב היו קשים מאוד. ב־27 באוקטובר החלה הפעילות הקרקעית בתוך עזה, ועדי נמנה עם כוחות החי"ר הראשונים שנכנסו ללחימה ברצועה. המחלקה של עדי, מחלקת החוד של גדוד צבר, הובילה את כוחות החי"ר של הגדוד. לאחר מספר ימים של לחימה אינטנסיבית במחבלים, נפל עדי באסון הנמ"ר. יחד איתו נפלו עוד עשרה לוחמים מהגדוד.

עדי הותיר אחריו מחברת ובה מכתבי פרידה שעליה רשם בכתב ידו "לקרוא לאחר מותי", ושם הקדיש מכתבי פרידה להוריו, למשפחתו ולחבריו. 

במחברת נמצאו פנינים שיש בהן מתיקות, בגרות וערכים שלאורם חונך עדי ושליוו אותו כאדם וכלוחם. באחד העמודים כתב עדי לאחותו הקטנה אורי, שאותה כינה בחיבה אוריקי: "אני לא יודע איך ילדה בת 10 אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי שאני אוהב אותך ומתגעגע, ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות. אני אקשיב לך מלמעלה…"

"בחרנו להנציח אותו באמצעות ערכה חינוכית – 'האורות של עדי', המבוססת על המחברת שהותיר ועל שמונה ערכים המשתקפים במילים שכתב. יש שם מילים על אהבת המולדת, הכרת הטוב, כיבוד הורים ומשפחה, אמונה, מסירות נפש, בגרות ורעות. עדי כבר לא כאן, אבל דרכו ממשיכה".

הצוואה של עדי:

אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים שהיו חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי, עדי.

מלחמת קודש 

רב־סרן ג'מאל עבאס מפקיעין, מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים. נפל בה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023. בן 23 בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים 

ג'מאל נולד בכפר פקיעין. הוא היה ילד מנהיג וגם שובב, אהב לעשות חיים ולהיות מוביל, תמיד דאג לכולם והיה הפרח שבחבורה. עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי בכפר המשיך את לימודיו התיכוניים בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, וסיים בהצטיינות. 

"ג'מאל, דור רביעי למשפחת לוחמים, חונך על ערכים של אהבת העדה הדרוזית, המשפחה ומדינת ישראל", מספרת אמו לילה. "הוא התגייס לצנחנים. הוא האמין בעבודת צוות, והצליח לגבש את פקודיו לצוות שהלך אחריו ופעל כיחידה אחת.

"ג'מאל אהב את כל חייליו והיה מחובר גם להורים שלהם. הוא דאג לעדכן כל הזמן את ההורים על העשייה של ילדיהם לפני המלחמה, וכתב להם לפני שנכנסו לעזה ש'הלחימה הזו היא לחימת קודש, ועל קיום המדינה חייבים להילחם. חייבים להחזיר את הכבוד של המדינה, אין מלחמה יותר מוצדקת מזו כרגע, על כן אעשה הכול על מנת להחזיר אליכם את הילדים בריאים ושלמים'.

"לפי עדות המפקדים, ג'מאל תמיד היה חוד החנית של הלוחמים, לא הסכים שמישהו יהיה ראשון לפניו ואמר לחיילים 'אני תמיד הראשון, כדי שאם משהו ייפגע זה יהיה אני ולא אתם'.

"אירועי השבעה באוקטובר הגיעו לאוזניו במהלך חופשה צבאית. ג'מאל לא היסס לרגע: הוא ארגן את הציוד, נפרד ממשפחתו ונסע לעוטף עזה. הוא לחם בעוטף, וישנם סיפורי גבורה רבים שסיפרו מפקדים ואנשים רבים שהיו לצידו בזמן הלחימה.

"כשנכנס עם הפלוגה לתוך עזה, הם לחמו בחירוף נפש ובאומץ רב. ג'מאל נפל בעת היתקלות עם מחבלים בשכונת שיח זיתון בעזה, יחד עם הנגביסט בנימין מאיר ארלי ז"ל והקשר שלו שחר פרידמן ז"ל. בנימין מבית שמש, בחור חרדי שעלה מארצות הברית, שחר בחור דתי מירושלים, וג'מאל בחור דרוזי מהגליל – שלושתם נלחמו כישראלים גאים, והדם של שלושתם התערבב ביחד. הם נלחמו למען מדינת ישראל, נלחמו על קיום המדינה. הם הסתערו פנימה בידיעה שיש מחבלים בתוך הבית, לא היססו או פחדו, והקריבו את חייהם למען הלוחמים האחרים ולמען מדינת ישראל.

"ג'מאל, גיבור ישראל ולוחם ללא חת, ייזכר תמיד בלב כולם באהבה גדולה".

הצוואה של ג'מאל: 

בעיניי מפקד בצבא הוא אחד התפקידים הכי מיוחדים שאדם יכול לעשות. ההגדרה הכי טובה למה נדרש ממנו היא להיות האיש שמוביל אחריו אנשים לקרב. כל דמות המפקד והתפיסה של כל אחד מושתתת על ההגדרה הזו. מפקד בצבא צריך שני דברים לפני הכול: אהבה ואומץ. בלי אחד משני הדברים האלה אף אחד לא יכול להיות מפקד.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט פרויקט מיוחד: לנצח אחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

 "השלמנו זה את זה כהורים"

את שמחת תורה חגגו מיתר וידידיה אליהו ברמת גלעד. זה היה החג הראשון שחגגו בביתם החדש ביישוב, שאליו עברו מצפת. "בבוקר הבנו שמשהו קורה. ידידיה הדליק את הטלפון וראה שחיפשו אותו, ולקראת צאת החג נסע".
ההורים של מיתר גרים בעוטף עזה, והדאגה במהלך החג התמקדה בהם. במוצאי החג שמעו שהם בסדר. "אחרי שידידיה התגייס דאגתי לו, אבל גם שמחתי בשבילו, כי הוא רצה להיות שם. היה מתח באוויר, היה ברור שייכנסו לעזה, אבל לא היה ברור מתי".

מיתר (26) נשארה בבית עם שתי הילדות, בנות 3 ושנה וחצי. שגרת המילואים גייסה אותה להתמקד בעשייה ובתפעול הבית. "הייתי צריכה לתפקד במקום שנינו, כי ידידיה אבא מעורב מאוד". במקביל היא התחילה עבודה חדשה כאחות בבית החולים מאיר, כשהיא נושאת בטן הריונית של חודש חמישי. "מאוד שמחתי שאני בהריון, בלי קשר למלחמה שמחנו בזה מאוד, והיה גם משהו נוח בלהיות בהיריון במלחמה, משהו משמח לחכות לו. כשידידיה התגייס דאגתי בעיקר לו ולילדות, וההיריון פחות העסיק אותי". שבוע אחרי הכניסה לעזה, ידידיה נהרג.
"הכרנו כשהייתי בת 20", מיתר מספרת. "למדתי במדרשה במצפה רמון וחברה הכירה בינינו. הייתה לו חופשה מהצבא ונפגשנו יום אחרי יום, ואמרתי לשדכנית, אני מתחתנת איתו. אני שמחה שיצא לי להגיד לו בחייו שהוא הנס שלי, שלא הייתי מוצאת מישהו שככה מתאים לי, שמרגיע אותי והעוגן שלי. החבר הכי טוב".
איזה אבא הוא היה?
"אבא מסור ומעורב. את הכול עשינו יחד והיו תחומים שהתחלקנו בהם, הוא היה יותר סבלני ממני, והשלמנו את ההורות אחד עם השני. היו לנו הרבה דיונים איך יהיה כשהן יגדלו, ונהנינו יחד מהשלב שבכל שבוע ילד מצליח לעשות משהו חדש ואתה מוקסם מזה. זה אחד הדברים שקשים לי היום, לחשוב איך הוא היה מתלהב לראות את זה, איך הוא מפסיד…"

לתרום חיים

הבית של משפחת אשחר ממוקם בקצה היישוב שדמות מחולה, משקיף אל הנוף עם פרגולה מזמינה. "סוף סוף הרדמתי אותם", מחייכת צוף (28) בעייפות, ואנחנו מתיישבות לדבר.
בשמחת תורה נערן בכלל התאושש מתרומת כליה, אבל כשהגיעה הקריאה הוא לא חשב פעמיים והתייצב מיד בצפון, כשצוף נשארת בבית עם בארי וקדם, בני 3 ו־6, והיא עצמה בתחילת היריון. כשהבינו בצבא שהוא לאחר תרומת כליה החזירו אותו הביתה, אבל הוא התעקש להשיג אישור ולהצטרף ללוחמים.
"הזמן במילואים עבר בטוב", משחזרת צוף. "בהתחלה נערן היה יכול לתקשר, דיבר עם הילדים בטלפון וסיפר להם סיפורים על הטנקים. אני הייתי מחנכת, והשתדלנו לשמור על שגרה טובה. אחרי שלושה שבועות דופקים בדלת ומבשרים על הפציעה. זה היה מצב אנוש, אבל הם אמרו לי 'קשה'. מחכה לי מונית שלוקחת אותי לבית החולים, ואני כל הדרך בתפילות, מבקשת נס".

ככה נפתח שבוע של המון תפילות ואינסוף מעשים טובים. "ביממה הראשונה התפללתי לנס, ובימים שאחר כך פשוט התפללתי לרחמים, שה' יהיה איתנו". בשבוע שבו נערן התנדנד בין חיים למוות, עם ישראל פגש את צוף בבקשת התפילות עליו, בניגונים הרבים סביב מיטתו, ובגדלות הנפש שלה אחרי פטירתו, כשביקשה להתפלל להצלחת השתלות איבריו שנתרמו לחולים.
את חושבת הרבה על הלידה?
"כן. השתתפתי בבוקר שערכו לאלמנות בהיריון וזה טלטל אותי. בלידות הקודמות הייתה לי חוויה מטורפת, אבל עכשיו? זה לא יהיה טבעי כמו בפעמים שעברו".
כשנערן נהרג ההיריון עוד לא היה ניכר, ולדברי צוף, זה היה מורכב. "הטוב בזה הוא שהיה לי זמן לעכל ולהבין את מה שלפניי. הלידה תתרחש בסוף, עברתי תהליך עם התחושות והיום אני במקום אחר לגמרי, מחכה לחוות את הלידה בכל כולי, לכאוב, להיות שם. בהתחלה הייתי מוטרדת איך להנכיח את נערן בלידה, עכשיו ברור לי שהוא יהיה שם. שער הלידה, שער החיים ושער המוות הם אותו שער".
בשלושים לנערן צוף הרגישה תנועות ראשונות של העובר. "זה היה חזק מאוד בשבילי. וזה השיח שלי עם העובר, שיח של אמונה. הנשמה ידעה אילו הורים לבחור. הנשמה לא תכיר את אבא בפועל, אבל אבא זה משהו ששייכים אליו גם בלי שמכירים. ברובד הפסיכולוגי זה חוסר, ברור. זה יהיה חוסר תמידי. אבל ברובד האמוני ברור לי שזה מה שמיועד לעובר הזה".
איך הילדים לקראת הלידה?
"מתרגשים ממש. תהיה התחדשות בבית, הם מדברים עם העובר ומחכים לו". צוף משתפת בכנות שהם חיכו והתפללו לכל ילד שיבוא. "עוד כמה ימים היינו אמורים לחגוג שמונה שנות נישואין. יש לי חברות שבשמונה שנים זכו ללדת כבר כמה וכמה ילדים. אבל הכול מושגח, במבט לאחור אני רואה את החסד שהיה בהמתנה הזו".
אני שואלת את צוף על האבא שנערן היה. היא פותחת את הטאבלט המשפחתי ומספרת על אבא נינוח שכמעט ולא כעס על ילדיו. "כשהוא למד לרבנות הוא היה מקפיד להגיע להשכיב את הבן לישון. הוא לא הסכים שהילדים ילכו לצהרון, הוא אמר: נראה לך שאני אלמד תורה כשהם רואים סרטים בצהרון? ואני ממשיכה עם זה, זה מייצב לנו את הבית".

שליחות למען הכלל

בליל שמחת תורה אירחה משפחת שמיר בביתה שבחוות יאיר עשרה זוגות חברים לארוחה חגיגית. מוקדם בבוקר התעוררה רויטל (29) לקול צפצופי ווטסאפ בלתי פוסקים. "כשהטלפון התחיל לצלצל והייתה גם הודעה מכיתת הכוננות, הייתי בטוחה שיש אירוע ביטחוני ביישוב. מוטי התעורר והתארגן". מוטי היה רב־סרן בקבע, מ"פ בסיירת גולני ולפני תפקידו הבא כסמג"ד. הם שומעים שיש אירוע בדרום, ומוטי מבין שחסרים שם כוחות. "הוא עולה על מדים, לוקח תפילין, אני מחבקת אותו, קוראת ללביא מהחדר, הם נפרדים, לביא שואל אותו – אבא, תחזור היום? ומוטי עונה לו שאולי עוד כמה ימים".

מוטי עובר באלקנה אצל הוריו לקחת ציוד צבאי שהיה אצלם, ואמו מנסה להניא אותו מלהדרים עד שיקראו לו, בפרט כשיש לו אישה בהיריון וילד. "אבל הוא היה נחוש לנסוע ויצא. בדרך הוא מקפיץ טלפונית מפקדים נוספים של גולני. הם מנסים לעקוף את כביש הדמים, אבל גם בכביש העוקף הם פוגשים נופלים בדרך. חוברים אליו קצינים והם מקימים כוח מאולתר, הורגים הרבה מחבלים, ומחליטים לנסוע לקיבוץ רעים". מוטי והכוח שלו היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לאזור. הוא חבר לרבש"ץ הקיבוץ, שהכווין אותם לשכונת הצעירים, והם החלו בחילוץ של לכודים מהבתים. כשהוא נפצע מרסיסים בפנים, הוא עבר מלחימה לפינוי פצועים, ובשעות הללו הציל חיים רבים.
"בשעה 11 מוטי מתקשר אליי, כי יש חשש לחדירת מחבלים אצלנו ביישוב, וזו השיחה האחרונה שלנו, מתוך הדאגה שלו אלינו באמצע הלחימה. בערך ב־1 הוא עוד התקשר לרבש"ץ היישוב שלנו וניסה לרמוז לו שהמצב קשה ושצריך לרדת דרומה, והרבש"ץ מסר לי ד"ש ממנו".
במוצאי שמחת תורה רויטל ובנה לביא בן הארבע וחצי מתקשרים לאבא מוטי, ללא מענה. "השכנה שלי, שבעלה נלחם עם מוטי, מעדכנת שבעלה נפצע, ואני מתנצלת שאני מפריעה לה. בבוקר אנחנו שוב שולחים לו סרטונים, השכנה מספרת שהם לחמו בקרבות גבורה מטורפים, אבל לא מספרת יותר". רויטל פותחת בחיפושים אחרי מוטי. היא מבררת בקרב נשות גולני מי שמעה מבעלה, ומבינה שהכאוס עוד בעיצומו.
"יש עדיין קרבות בבארי ובשדרות, וברור לי שכשהוא יוכל, הוא יתקשר. גם המשפחה סביבי מתחילה לדאוג. בשני בערב אני מתחילה כבר ממש לא להרגיש טוב והתחושות שלי קשות. אני בחיפושים אחרי מוטי, ומתחילה להבין שמחר נקום למציאות אחרת. לביא נרדם במיטה של אבא, וחמש דקות אחר כך דפקו לי בדלת".
הבשורה הקשה מצאה את רויטל בחודש השישי להריונה. "זה היריון אחרי טיפולים, היריון יקר מאוד שחיכינו לו הרבה שנים. כל הזמן חשבתי על זה שזה היריון שאני לא יכולה לאבד, פחדתי שכשיבואו לבשר אני אדמם מרוב כאב והעובר ייפגע. רופאה שהגיעה חיזקה אותי ואמרה – את חווה את הכאב הכי חזק בעולם, אבל את לא פוגעת בעובר.
"כמטופלת פוריות יש קושי במהלך השנים לראות נשים בהיריון", אומרת רויטל בכנות, "אמרתי לעצמי כשאהיה בהיריון לא אלטף לעצמי את הבטן ליד אנשים, כדי לא להקשות על מי שבדרך. אבל בשבעה זה מה שעשיתי – חיבקתי את הבטן, והרגשתי שחלק ממוטי, מהחיים שלו, בתוכי.
"היו לנו כמה חודשים שזכינו ליהנות מההיריון הזה יחד. יום למחרת השבעה עשיתי את הסקירה, היה לי קשה אבל הייתה לי הבנה שיש לי שומר מלמעלה. האחות במוניטור אמרה לי שגם אם קורה הנורא מכול, כל השאר לא נעלם. אני צריכה לדאוג לעצמי, לדאוג לעובר. זה היה משפט שהייתי צריכה לשמוע. ובכל זאת היה לי קשה ליהנות מההיריון הזה, שכל כך חיכיתי לו". חודש לפני הלידה נפתחו פורומים של אלמנות המלחמה שבהיריון, וארגון המיילדות הצמיד לכל הריונית שתי מיילדות שילוו אותה עד הלידה, במהלכה וגם אחריה. רויטל מציינת שזו הייתה תמיכה משמעותית מאוד.

מאיפה את ממלאת מאגרי כוחות? מאיפה תעצומות הנפש?
"בחרנו יחד בחיי שליחות. שנינו היינו קצינים, אני השתחררתי מהצבא רק אחרי הלידה של לביא, בדרגת רב־סרן. זה הבית שהקמנו. לא דמיינתי שאהיה בסיטואציה כזאת, לא דיברנו על זה, אבל ברור לי שמוטי היה יוצא שוב לקרב. אני מרגישה שאני שואבת את הכוחות ממנו, מהמסירות שלו לאורך כל השנים, מהבית שהערכים שלו הם מדינת ישראל ומסירות בשביל עם ישראל, שהצבא קודם לפעמים לאישה ולילדים".
הקול של רויטל מלא ביטחון. "אני רואה דבר גדול בזה שהוא נפל במקום שנקרא רעים, במקום שהתושבים בו מאוד שונים מאיתנו בחיים ובתפיסות". מבחינתה זוהי הרעות שכל כך אפיינה את מוטי בחייו.
בימים אלה היא מעבירה הרבה הרצאות, ומדברת על הגיבור שהיה לא רק במותו, אלא על חיי היומיום בגבורה. חשוב לה להוסיף מילה גם לנשות הקבע: "זו בחירה לא קלה ללכת לשירות קרבי, מפסידים הרבה מחיי המשפחה, אבל ההבנה שיש דברים גדולים שצריך לתרום בהם היא הדבר הכי גדול".

"חלק ממנו חי בתוכי"

אביה, אז בת 20, תושבת טפחות, ידעה שכשיבוא האחד, הוא יבוא. היא רק לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר. "הכול התגלגל מהר מאוד, בצורה שהפתיעה גם אותנו", היא משחזרת את סיפור היכרותה עם בעלה, יהונתן לובר, "בפגישה החמישית החלטנו להתחתן. מהרגע הראשון שראיתי אותו, ישר ידעתי שזה הוא. רק חיכיתי שגם הוא יבין שזו אני", היא מחייכת מתוך ענן הזיכרונות. "אחרי הדייט הראשון הייתי חולה עם חום מהלחץ שהוא לא ירצה, אחר כך התברר שגם הוא אמר לעצמו שזה יהיה או וואו, או כואב. בדיעבד זה היה גם וואו וגם כואב".
עברו מאז כמעט שנתיים של נישואין. כשאני פוגשת את אביה לראשונה היא בת 22, תושבת יצהר, אמא לנחמן ישראל ובהיריון מתקדם. את יהונתן איבדה בחודש טבת האחרון, כשהייתה בחודש השמיני.

מה נותן לך כוח בימים האלה?
"הבן שלי", היא מחייכת. "פיזית, לקום ולחיות ולצחוק איתו, בצורה הכי פשוטה. יש חיים לידי כל הזמן, ויש חיים בתוכי, לא הכול הלך עם יהונתן, חלק ממנו ומהזוגיות ממשיך פה לקרות, וזו מתנה גדולה. בתוכי, באופן הכי חי, יש חלק ממנו. למה זה קרה? כי הוא נשמה גדולה, ויש לו צו 8. אני מאמינה שהוא עובד שם למעלה חזק מאוד, והם לא הולכים לוותר על המערכה, הוא ממשיך להילחם, ואנחנו כאן למטה מחכים לתוצאה, למשיח", היא אומרת, חדורת אמונה.
ולמרות הכול, בסוף הלידה הקרבה מסומנת ביומן. "אני מנסה להתכונן ללידה, ומרגישה שלא קשור עכשיו ללדת. הזמן עצר, אז איך התאריך מתקרב?"
כשאני שואלת את אביה אם יש זיכרון מהלידה הקודמת שהיא רוצה לקחת איתה ללידה הקרבה, היא עונה מיד. "סרטון שיהונתן צילם עם נחמן אחרי הלידה, ואומר לו 'זה אבא, אני כל כך שמח שבאת אלינו'. אני אשמיע את זה בלופים לתינוק החדש. אני רוצה להרגיש אותו איתי בלידה, לעצום עיניים חזק ולדעת שהוא יהיה שם".

ללדת בלעדיך

חודשיים עוברים, ואני נפגשת איתן שוב, והפעם כולן יחד. מיתר כבר ילדה את בנה פורת אביה, רויטל מחזיקה את התינוקת אורי, ואביה את אמציה הקטן. צוף עם בטן גדולה של סוף היריון.
אביה מערסלת את אמציה שדומה כל כך לאביו. "הלידה הייתה בעיקר כואבת", היא משחזרת, "יחסית מהירה, אבל בלי אפידורל. הרגשתי שכל הכאב הפנימי יוצא דרך הפיזי. הרגשתי שכל מילה שאני אומרת היא דו־משמעית. כל 'די' זה על הלידה וגם על האובדן, הכול יחד.
"הייתי רק עם המיילדת, רציתי ללדת לבד", היא משתפת. "באמת לא היה אפשר להכניס מישהו אחר. לפני הלידה הייתי עסוקה באיך יהונתן יהיה איתי, ולהביא תמונות בתיק הלידה. אבל ברגע האמת פשוט באתי ללדת, לא פתחתי את התיק ולא הוצאתי כלום, רק המיילדת שמה לב בסוף הלידה שמהתיק הציצה התמונה של יהונתן, והעיניים שלו הביטו בנו".

לקראת סוף הלידה התחוור שהיה קשר בחבל הטבור שלא זיהו קודם. "אם זה היה מתהדק עוד טיפה זה היה אסון, רק כשהוא יצא המיילדת ראתה את הנס. ברגע הזה הייתה לי השלמה שיהונתן היה למעלה ושמר כל הזמן. יש פה קשר, יהונתן קשור אלינו, הכול קשור והכול נס. כמה שכואב וכמה שקשה, קיבלתי אותו במתנה".
לפרידה משלב ההיריון והלידה אביה נותנת דימוי של בלון שמתפוצץ. "מסתיים תהליך ארוך של היריון שהתחלנו יחד, ואני מתחילה שלב חדש בלגדל משפחה שגדלה וקטנה בו־זמנית. קניתי עגלת תאומים, זאת הבנה שמחלחלת שאני אחת על שניים. זה לעבור יום ועוד יום. האתגר האמיתי הוא לא הטכני, זה בנפש, הוא חסר".
בידיה של מיתר שוכב פורת אביה שכמעט ונרדם. את הלידה המורכבת והטעונה היא רצתה לעבור במים. "ליוו אותי שתי מיילדות מדהימות שציוותו אליי מארגון המיילדות, אודליה וסמדר. הן היו איתי כל הלידה וגם אחריה". חוץ מהן מיתר לא רצתה מלווים נוספים. הרגע שבו ירדה הנשמה לעולם התרחש בשבת. "היה בזה משהו מאוד חזק. יש הרבה זמן לעכל ולנוח לפני שכל העולם יודע". מיתר הביאה איתה תמונות של ידידיה שנתלו בחדר הלידה וליוו את הרגעים העוצמתיים.
היא משתפת בקושי של בחירת שם לתינוק לבד, עם כל השאלות שצפות – להנציח את שם האב בשם התינוק? להתייחס למשמעויות אחרות? איך מחליטים? אביה ורויטל מהנהנות ומודות על כך שהספיקו לדבר על השם עם בן הזוג לפני נפילתו, דבר שהקל את התהליך.
"ידידיה לא היה מתייעץ עם רבנים על בחירת שמות, אבל היה לי קשה לבחור לבד", מספרת מיתר. היא התייעצה עם הרב יצחק גינזבורג ועם הרב איל יעקובוביץ', שהיה רבו של ידידיה בישיבת ההסדר בצפת.
מיתר חשבה שהברית בשבת תהיה משפחתית ומצומצמת, אבל מצאה את עצמה מוקפת בעם ישראל שבאו וביקשו להיות חלק מהמעמד. "אני מבינה את הרצון להיות חלק ולבוא, ומצד שני זה הדגיש עד כמה זו לא ברית רגילה, עד כמה זה אירוע חריג". וזה אכן היה שונה. מעמד ברית שבו האם מברכת את הברכות על הלידה וממלאת את תפקידו של האב, הבליט ביתר שאת את החוסר.

באופן מפליא ומיוחד, שלושת התינוקות דומים בדיוק לאבות שלהם, וזה בולט לעין. הסלון מלא בעגלות, מוצצים, שמיכות קטנות, שיחות קטנות, דיבורים על היריון ולידה – כל מה שמבשר חיים. דיסוננס שקשה לתפיסה. בין הקפה לצילומים הן מדברות על פעילויות ואירועים המוצעים לילדיהן הגדולים יותר, ורק קהל היעד המוגדר – משפחות שחוו שכול וטרור – מעיד כאלף עדים רועמים שזה מועדון שאף אחד לא רצה להתקבל אליו, וכל הפינוקים והמתנות שבעולם לא יפצו על החלל.
רויטל מכסה את אורי בתה שנרדמה. "החלטתי ללדת איפה שילדתי את לביא, הגדול שלנו", היא מספרת. "להרגיש כאן את מוטי, שהיה איתי בלידה הקודמת. החלטתי שבסוף אני רוצה ללדת לבד. חברה הסיעה אותי לבית החולים, וילדתי עם שתי המיילדות שליוו אותי ועם תמונה של מוטי, דיברתי איתו הרבה, כשברקע פלייליסט של שירים שבחרתי.
"קראתי לה אורי", היא משתפת בבחירה. "אצל לביא חשבנו לקרוא אור או אורי, זה שם שמוטי מאוד אהב ורצה. היא אור גדול בחושך, והתפילה היא שאור ה' יזרח לנו בימים האלה.
"בהיריון הרגשתי שהיא ממש מקשיבה. כל פעם שדיברתי על מוטי היא בעטה. הדמות של מוטי נוכחת בבית, לביא ואני מדברים עליו הרבה, ואני מזכירה ללביא שהוא יספר את זה לאורי כשתגדל. ברור לי שהם יגדלו בבית שמח, שבוחר בחיים, ואבא מוטי תמיד יהיה נוכח. מותר גם לכאוב ולבכות, וזה אפילו חשוב, אבל בסוף הנה אורי הגיעה אלינו, וגם מתוך החושך אפשר להאיר ולצמוח".

צילום: ענבל למברגר
איפור: נועה יודייקין, ספיר נודלמן

הכתבה המלאה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נולדות מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה אני אוהבת את פורים. החג של החיבורים, של דיבוק החברים והסרת המחיצות. חג גאוני שאם לא היה מתרחש במציאות, היה צריך להמציא אותו.

בסוף סיפור המגילה מבינים יהודי פרס מה צריך לעשות כדי למגר סופית את הצורר ההמני, וכך נולדה אחת ממצוות פורים – משלוח מנות. כי אם יש עם מפוזר ומפורד, אז עכשיו מתחברים, וככה מנצחים.

בפרויקט שלפניכן חילקו קוראות פנימה משלוחי מנות לדמויות שונות במלחמה. מה שנוצר היה פסיפס אנושי ישראלי ואותנטי. המפגשים היו מרגשים, חיברו לבבות ונגעו עמוק. את הרשמים אני מביאה בפניכן.

 פאר תחת אפר

ניחוחות של שבת באוויר, בישולים וכלים בכיור ואווירת יום שישי שמחה וחגיגית כמו של בית רגיל, אינם מסגירים את סיפור הגבורה וההקרבה של הדרים בו, גל ויצחק שוורץ. אל תוך ההכנות מגיעים איילת ושי מיכלוביץ עם משלוח מנות מפנק, והמפגש חם ולבבי.

עם פרוץ המלחמה איילת ושי, הורים לשתי בנות מקרני שומרון, פתחו בביתם חמ"ל של ציוד לחיילי צה"ל. אחותו של שי ובעלה, מייקל ואליסה פליקו, המשתייכים לקהילת יהודי מיאמי בארצות הברית, פעלו לגיוס הכסף, והחלו לרכוש ציוד הכולל תיקים, פנסים, וסטים, שקי שינה, ברכיות, אולרים, פריטי ביגוד, נעליים, ציוד טקטי לנשק ואפילו ציוד רפואי.

"הציוד הגיע כבר שש פעמים מארצות הברית במזוודות", מספר שי, ומוסיף שעלות הציוד שעבר דרכם מאז שמחת תורה עמד על מעל 400,000 ש"ח.

"החיילים כל כך שמחים לקבל את הציוד ומספרים לנו שהוא ממש מציל חיים", אומרת איילת ומוסיפה בבדיחות: "לפעמים באים לכאן חיילים וההתלהבות שלהם מהציוד מזכירה לי ילד שנכנס לחנות ממתקים".

כאשר הצענו לבני הזוג מיכלוביץ להשתתף בפרויקט משלוחי המנות של פנימה, הם ידעו מיד שהמשלוח צריך להגיע לאחד מחיילי צה"ל שנפצעו במלחמה.

יצחק וגל שוורץ, הורים לאיתי ולשיר, גרים בקדומים הסמוכה, וניאותו לקבל את המשלוח. במפגש שמחו לגלות שתלמידיו של שי, המלמד בישיבת השומרון, הם הנערים שהנגישו את ביתם למעבר של כיסא גלגלים.

"יצחק גויס כבר בשמחת תורה לתפקיד מ"פ בחטיבת הנגב", פותחת גל את סיפור הגבורה והפציעה הקשה של בעלה. "חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה בעזה הייתה לפלוגה היתקלות, ובזמן שיצחק הלך להציל חייל שלו שקיבל כדור, צלף שזיהה שהוא המפקד ירה בו. הכדור חדר את האפוד הקרמי ופגע בו בגב ובבטן".

יצחק הוטס במסוק לבית החולים אסותא באשדוד, וגל קיבלה את הבשורה שעתידה לשנות את חייה. "גיסתי באה אליי הביתה והודיעה לי שיצחק נפצע קשה ושהוא במצב יציב. לא הבנתי מה המשמעות של פצוע קשה ולא תיארתי לעצמי בפני מה אנחנו עומדים. נסענו לאסותא ואחרי כמה שעות יצאו הרופאים מחדר הניתוח ואמרו לנו שיצחק יהיה בסדר, אין פגיעת ראש, אבל ללכת הוא לא יוכל.

"השתנו לנו החיים", היא אומרת בכאב, "אבל אנחנו מתפללים שהם גם ישתנו לטובה. אני מאמינה בניסים, ועד שיצחק יעמוד על הרגליים אני ממשיכה לקוות, ומתפללת שגם במצב הנתון נהיה מאושרים. מבחינת הרפואה אין מענה, אבל מי יודע? אולי תהיה פריצת דרך, ועל זה אנחנו מתפללים".

את היכולת להתמודד בתקופה המאתגרת מאז הפציעה הם זוקפים לזכות המשפחות שלהם שתומכות ללא הפסקה, ולזכות הקהילה בקדומים. "יצחק מגיע ממשפחה מתנחלת 'הארד קור' של 11 ילדים, ואני בת למשפחה מפתח תקווה עם שלושה ילדים. ההורים והאחים שלנו בתמונה, עוזרים עם הילדים, והדודות שלי ישנות אצלי ותומכות. לא היינו מצליחים לעבור את זה ללא המשפחה והקהילה. חד־משמעית".

לאיילת ושי, שהיו בתקופה האחרונה בצד הנותן, משמעותי לשמוע על כוחה של הנתינה, וזה מחזק אותם להמשיך בעשייה החיובית שבה הם עסוקים.

גל, מה הדבר שהכי נותן לכם כוח בתקופה הנוכחית?  

"בית החולים תל השומר מפוצץ באנשים טובים מישראל ומחו"ל שרק רוצים לתת כסף ומתנות. אין יום שלא מגיעים אנשים להגיד תודה. ההזדהות עם הסיפור שלנו, הרצון לתת ולהעניק, מחממים את הלב ונותנים כוח".

"וְנַהֲפוֹךְ הוּא"

גל: "החיים הפכפכים. צריך להגיד תודה ולשמוח על מה שיש. בתקופה הזו אנחנו מתפללים לבריאות מלאה, שיהיה היפוך בפור, בגזרה על יצחק, ושנראה ניסים גלויים שיהפכו את הכול לטובה."

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"

איילת:" כשאסתר אומרת את המשפט הזה היא מבינה שכשעם ישראל מפוזר ומפורד כל הצרות באות עלינו, וכשעם ישראל מאוחד מי יכול עלינו? אני בתפילה שנצליח להיות במקום הזה לא רק בעת מלחמה, אלא גם בעת שלום."

פתאום דפיקה בדלת

המפגש המרגש בין אליענה מנדל־ברנר (33) ואורית בכר מתקיים בבית משפחת בכר בביתר עלית. למרות שאליענה פגשה בחייה מאות משפחות שכולות, דפיקות הלב עדיין קיימות, ורגע לפני שהיא דופקת בדלת, היא נושמת עמוק. "אין קהות חושים מול הסיטואציה הזאת, ואני מתפללת לתת כוחות ולקבל כוחות".

תמונותיו של יהודה, בנה של אורית אשר נרצח במסיבת נובה ברעים, מפוזרות בבית. "כמה שהוא היה יפה", אומרת אליענה ומעניקה לאורית את משלוח המנות באהבה. החיבור בין השתיים טבעי. 'קרן קובי מנדל' שבראשה עומדת אליענה העניקה סדנת אפייה לאימהות שכולות, ואחת המשתתפות הייתה אורית.

אליענה מספרת על העמותה בסיפוק גדול. "כשהייתי בת עשר, אחי, קובי, תלמיד כיתה ח', נרצח בנחל תקוע יחד עם חברו יוסף איש־רן. מיד בתום השבעה ההורים שלי הקימו את העמותה כדי לעזור למשפחות שכולות, בסיוע תרומות מחו"ל בעיקר.

"המטרה היא ליצור קהילה ולאפשר מקום שבו אפשר לדבר, לשתף ולהרגיש בבית בלי תחושת זרות שמשפחות שכולות מרגישות לעיתים בעולם שבחוץ", היא מתארת. המפגשים של קרן קובי כוללים כיף, תרפיה ויחד, ומיועדים לקבוצות שונות – הורים, אימהות, יתומים, אחים ועוד. "מאז המלחמה פתחנו מחלקה נוספת, למשפחות השבעה באוקטובר וחרבות ברזל. יזמנו ימי משפחות ופעילויות אחר צהריים של כיף והפוגה, ולקראת פורים נחלק מעל 1,000 משלוחי מנות".

המנוע של אליענה להחזקת העמותה הוא סיפור חייה האישי, שאותו היא משתפת בכנות. "קובי ויוסף לא חזרו מבית הספר, ולמחרת בבוקר אבא החזיק לי את היד וסיפר לי שקובי נרצח. אמרתי לו שלא צוחקים על דברים כאלה".

בלוויה, היא מספרת, היו אלפי אנשים, אבל אחרי השלושים הם נשארו לבד עם הכאב. כילדה לא תמיד סיפרה על האח שנרצח. "אני זוכרת שישבתי בכיתה וראיתי את החברים שלי משחקים ולא הבנתי איך הם ממשיכים בחיים שלהם, כי החיים שלי השתנו. לא הבנתי את הפער הזה. לא רציתי רחמים, ולא תמיד הרגשתי בנוח לשתף בכאב הכי עמוק שלי. במחנה הקיץ המתקיים כל שנה אני מספרת את הסיפור שלי והילדים מזדהים, כי פתאום הם פוגשים ילדים בדיוק כמוהם, שמבינים אותם".

אורית בכר, אם לשבעה, היא כאמור אמו של יהודה בכר הי"ד שנרצח במסיבה ברעים ביום שמחת תורה. הסרטון שבו הוא שר "אלוקיי נשמה" הפך לאחר מותו לוויראלי. "את הסרטון יהודה שלח לחבר טוב שלו כדי לעודד אותו, והוא התחיל להכות גלים בעולם, ולעשות חיבורים מטורפים. זה ממש יצא מכלל שליטה". במהלך הפגישה משמיעה אורית את השיר לאליענה, שמתפעלת מקולו היפה והנוגע של יהודה.

הכרת הטוב של יהודה לא נראתה חריגה בעיני הוריו. "חשבנו שזה מובן מאליו לצאת לחצר ולדבר עם ה'", מספרת אורית. "הוא היה אומר: 'תודה על העצים, תודה על הפרחים, תודה על הרגליים'… זה היה טקס קבוע, ואחר כך הוא היה מוסיף מזמור לתודה. אנחנו התרגלנו. אחרי מותו הבנו כמה זה לא רגיל שהתודעה של בחור בן 24 היא כזו". בעולם שבו רובנו מסתכלים למציאות בעיניים דרך הצד הביקורתי והשלילי, יהודה הקפיד לצמוח מתוך ראיית היש, וזה מה שהפיץ סביבו. "העניין הזה יצר חיבורים מעניינים עם המון סוגים של אנשים", אומרת אורית, הרואה בכל הנרצחים והנופלים "אורות גבוהים". "כל אחד השאיר חותם חזק, והאור יוצר חיבורים בעם, אחדות וחסד. מאחורי כל אחד יש סיפור של אור, וכל הנופלים והנרצחים הם ממש ליד כיסא הכבוד.

"בעולם שלנו יהודה חסר", היא חותמת, "אבל אם אשים את האגו והרצון לחבק את הבן שלי בצד, אז זו מתנה שהוא הגיע לאן שהגיע, כי צדיקים לומדים שנים ולא כולם זוכים להגיע למקום כזה. אני מתפללת שה' יגאל אותנו ברחמים, שהקורבנות יעשו רעש בשמיים ויביאו לנו את הגאולה".

"וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"

אליענה: "אנחנו, היהודים, יודעים מה זה כאב ואובדן גדול. מי שיודע לחוות את הכאב, ויודע להיות בחושך, חייב להיות גם באור. לכן כשיש לנו אפשרות לשמוח, צריך להתאמץ על זה. להתפלל לקב"ה ולהגיד לו: ונהפוכו! אנחנו עושים מה שאתה מבקש, ואתה תעשה "ונהפוכו" ותעזור לנו להכניס את האור והשמחה לחיים. שמחה מתוך הכאב. השליחות שלנו בפורים הזה היא לחגוג בשמחה ובאמונה שלמה!"

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"

אורית: הפסוק הזה מהמגילה משקף את בני היקר. במוצאי שבת בהבדלה היינו רוקדים ושרים "ליהודים ליהודים הייתה אורה" בשמחה עצומה, ומוטיב השמחה ליווה אותנו בחוויה ובהוויה, בכל מקום, בכל טיול באמצע שום מקום, יהודה היה רוקד "ליהודים ליהודים". שנזכה לראות את האור בכל אחד ובכל דבר, בבריאה המופלאה, ובחיבורים בינינו שיוצרים אחדות דקדושה.  

מצדיעות לכן

על שבילי היישוב שומריה שבצפון הנגב, נושאת תחיה שטמר משלוח מנות מפנק במיוחד לבת שבע אבני, אישה אחת מני רבות הנשואה לאיש קבע וחיה מסירות נפש יומיומית.

תחיה (44), אם לעשרה, מלווה רווקות לזוגיות, מודה על ההזדמנות להגיד לבת שבע תודה על שנים של תרומה למען כולנו. במלחמה הזו היא שותפה, לתקופה מוגבלת, לאתגר הדומה לזה של נשות הקבע. בעלה של תחיה גויס להגנה המרחבית של יישובם, ובמקביל, כמחנך בבית ספר בדרום הר חברון, נסע יום יום לתלמידיו, עוד לפני שמערכת החינוך נפתחה מחדש רשמית.

"בבית הספר 90 אחוז מהאבות של הילדים היו מגויסים, וילדי משפחת קלמנזון ונאמן, שהאבות שלהם נהרגו במלחמה, הם תלמידיו. לכן בעלי ראה חשיבות גדולה בקשר הרציף עם התלמידים, והוא עבד בבקרים ושמר בלילות", פותחת תחיה.

בנה של תחיה משרת בצנחנים, ומאז שמחת תורה זכתה לראות אותו רק שלוש פעמים. "בני איבד מ"פ ושלושה חברים. הילדים עוברים דברים שאנחנו לא עברנו, עם האובדן, השכול, הגבורה וההתייצבות לכל משימה".

בת שבע אבני (42), תושבת שומריה, היא אם לחמישה וסבתא טרייה לנכד. בעלה, אל"מ אפרים אבני, הוא קצין אג"ם בפיקוד הדרום, וכבר 20 שנה מסור לעם ישראל בשירות קבע. בחודשים האחרונים, מאז פרוץ המלחמה, זוכה בת שבע לפגוש את בעלה בכל פעם לשעות ספורות בלבד.

"בשמחת תורה היינו בבית רק עם הבת הצעירה בת ה־13 וההורים של אפרים", היא משחזרת את יומה הראשון של המלחמה. "מוקדם בבוקר אפרים הוקפץ לפיקוד, אבל אנחנו רגילים שהוא נוסע. בשעה תשע אמרו לנו להיכנס לבתים ולנעול דלתות בגלל חשש לחדירה, אבל למעשה עד מוצאי השבת לא הבנו את חומרת האירוע".

בשעה 16:00 אחר הצהריים התבשרה בת שבע על נפילתו של יוני שטיינברג הי"ד, גיסה, הגר בבית הצמוד להם. את ההתמודדות עם האירוע הקשה, כשאחותה הופכת לאלמנה, היא עוברת לבד. "כקצין אג"ם אפרים אחראי על כל הצד המבצעי, וכמפקד על כל אגף המבצעים האחריות היא גדולה, הוא לא זמין עבורנו לא לדברים טכניים ולא לדברים מהותיים. במוצאי שמחת תורה דיברתי עם אפרים שני משפטים, לא יותר".

רק שבת אחת מאז תחילת המלחמה הם זכו לשבות יחד, בנסיבות משמחות. "הברית של הנכד שלנו יצאה בשבת, והחלטנו לקיים אותה בדרום כדי שהסבא הטרי יוכל להגיע". שמו של התינוק יאיר יהונתן, על שם הדוד שנפל, ועל שמו של אברהם שטרן, מפקד הלח"י, שכינויו המחתרתי היה יאיר.

האתגרים לא עוצרים את בת שבע מלהמשיך בנחישות לתמוך בבעלה, וחשוב לה להעביר מסר של חשיבות ההוקרה לנשות הקבע, שירגישו שרואים אותן. "הילדים חיים כשאבא לא נמצא ואמא מתפקדת ומחזיקה הכול לבד. אנשים חושבים שנשות הקבע יודעות לתפקד כשהבעל לא בבית, אבל בשגרה אנחנו לא חיות במציאות של דאגה יומיומית, ובניגוד לנשות המילואים, אצלנו אין אופק לשחרור". לצד ההתגייסות שלה, היא מספרת גם על ההקרבה של הילדים: "להיות ילד לאיש קבע זה להתחנך בלי מילים. לגדול למען עשייה, למען מה שנדרש לעם. זה לינוק את זה עם החלב, מהבטן".

כשתחיה מגיעה להעניק את המשלוח לבת שבע, היא אומרת בהתרגשות: "זו זכות עצומה להגיד תודה לבת שבע ולנשות הקבע המדהימות שהבעל שלהן כמעט תמיד לא נמצא, אך הן במאור פנים, מגדלות את הילדים לתפארת ומנהלות את הבית לבד. בת שבע זה עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. יש לה עמוד שדרה שקוראים לו עם ישראל, והציר הזה הוא המנוע, הוא מה שמוביל אותה בדרך ונותן לה את הכוח. הרוח שלה מבשמת את השכנות ואת החברות, וזו הזדמנות להצדיע לה בשמי ובשם כל ישראל".

בת שבע, שאינה מורגלת להיות בפרונט, מקבלת את המשלוח בתודה ומוסיפה ש"המלחמה הזאת פותחת צוהר להתגלות של הנשמה האמיתית של העם, למסירות נפש. יש כמויות של אנשי קבע שחיים ככה את היומיום שלהם לאורך המון שנים. חווינו את צוק איתן, את עופרת יצוקה, אבל כל אלו מתגמדים לעומת משך הזמן, האינטנסיביות והמתח של החודשים האחרונים. יש רגעים שמאוד קשה לי, אבל אני אומרת לקב"ה: אנחנו עושים למענך, אין כאן עניין אישי, ואז הקב"ה נותן לנו כוח ומרים אותנו".

"לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"

בת שבע: "הקב"ה מוביל אותנו במהלך החיים לזכות להיות שותפים בבנייה של קומות חדשות בעם ישראל. כל אישה נקראת למלכות קודם כול בתוך הבית שלה, ומתוך כך, מכלל הבתים הגדולים, נבנה עם ישראל."

"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ"

תחיה: "התפילה שלי השנה היא ששערי שמיים ייפתחו ונזכה ש"יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עימנו", בלב אחד, יחד כל עם ישראל, ונחמה גדולה לכל אבלי ירושלים."

צילומים: דאפי ספונר, שירה אביטן

המשך הכתבה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט משלוח של אהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בלי סטטיסטיקה מדויקת, אי אפשר היה שלא לשים לב למספר הגבוה של צעירים וצעירות שגדלו במשפחות דתיות ובילו בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר, במסיבת הנובה. 

חוק הדתיים השלובים עבד גם פה לרעתנו, ובין הצעירים שבילו במסיבה, השמות המוכרים לכדו את העין, והלב של כולנו החסיר פעימה נוספת.

משפחות דתיות רבות, גם בין קוראות מגזין זה, מוצאות את עצמן חוות מסע ארוך ונפתל של ילד או ילדה שהן גידלו על ברכי הקודש, על אהבת התורה, על הקפדה בקיום מצוות ואמונה בקב"ה כיסוד ובסיס לחיים – ובחרו בדרך אחרת. פנימה רוצה לתת מקום של כבוד, חיבוק ואהבה לאימהות שמלוות את ילדיהן במסע ולילדים שצועדים בדרך. 

בכנות עצומה פתחו את ליבן הכואב והפועם שתי אימהות שהתפילות שלהן על בנותיהן נגדעו באחת והותירו אותן עם כאב בלתי נתפס ושאלות נוקבות, ואמא שלישית שעדיין מתפללת לנס. 

צילום אריק סולטן

"הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה"- שרית לפידות אמא של תפארת הי"ד

שרית (47) היא תושבת חריש, נשואה לאוהד ואמא לשמונה ילדים. תפארת היא בתם השנייה, היפה והאנרגטית. בשבת שמחת תורה היא הגיעה למסיבה לפנות בוקר, והפעם האחרונה שנוצר עימה קשר הייתה בתשע בבוקר. במשך עשרה ימים ארוכים חשבו בני המשפחה כי תפארת הנעדרת נמצאת בשבי החמאס, בהתבסס על דיווח מהשב"כ כי הטלפון הנייד שלה אוכן בעזה. "מילים שהיו הסיוט השחור שאפילו לא ידענו לחלום אותו, 'נמצאת בשבי החמאס', הפכו להיות התקווה, האפשרות לחזרה לחיים", אמר אז אביה אוהד, והדלת של ביתם נותרה פתוחה לרווחה, שלא תגיע הדפיקה. 

הדלת הפתוחה הייתה גם מול השמיים. בכוחות־על דפקו הוריה ובני משפחתה על שערי מרום, בתפילות, בהפרשות חלה, באמונה עצומה בקב"ה ובשילוב אינטנסיבי של מאמצי חילוץ דיפלומטיים. לאחר עשרה ימים הגיעה הבשורה המרה, ותפארת הי"ד הובאה לקבורה ימים ספורים אחרי יום הולדתה ה־23, בשדות כפר פינס, שבו גדלה והתחנכה בנערותה. 

הגעגועים לדמותה המאירה של תפארת עצומים, אולם שרית משתפת אותי תחילה בתהליך החינוכי שעברו איתה. "כשילד מתחיל לבחור בחירות ששונות מהדרך שבה חינכנו אותו, זה מביא אותנו לחשבון נפש כהורים. היו שנים ששאלתי את עצמי אם זה קשור אלינו. אולי נתנו לה יותר מדי מרחב? אולי שחררנו ואפשרנו יותר מדי? בדיעבד אני מבינה שדברים התחילו אצלה ולא ידעתי שאלה ניצנים".

לחצות את כל העולם 

תפארת התחילה את החיפוש שלה אחרי השירות הלאומי. היא חיפשה קרוב ורחוק, תחילה כשעבדה בקיבוץ ובהמשך בטיולים ובטיסות לחו"ל. היא הצטרפה למשלחת לאפריקה של 'לוחמים ללא גבולות', טיילה בהודו, בסרי לנקה ובאוסטרליה, ואספה חברים רבים שלא מפסיקים לספוד לה ולספר איך הדביקה אותם בשמחת החיים העצומה שלה. לדברי אביה אוהד, היה לה 'פוליגרף נשמתי' שחיבר אליה אנשים. היא גררה אותם בכוח הצחוק והאור שבה לקום על הרגליים בבוקר, לבוא איתה לבית חב"ד בליל שבת ולשיר איתה שירי קודש גם אם הם לא מכירים את המילים.

למרות הבחירה השונה מדרכם של הוריה, שרית אומרת שתפארת לא עשתה זאת בצורה של הפניית עורף לבית. "ברור לנו שהוא לא בעטה את דרכה החוצה, אלא צעדה בדרך שלה, עם הרבה אהבה לדרך שלנו. אני חושבת שתפארת לגמרי רצתה להיות שם, היא כתבה לחברה ש'אנשי האש והתורה זה תמצית נשמתי', אבל היא הייתה צריכה ללכת לחפש. 

"לפני שהיא טסה", נזכרת שרית, "עשינו לה ערב שכל אחד הקדיש לה שיר, ואני הקדשתי לה את 'בעיירה נידחת' של ביני לנדאו. המילים שהכי נגעו בי בשיר היו: 'ואולי היה עלינו לחצות את כל העולם, רק בכדי לזכות לגלות את מה שנסתר הרחק אי שם, בביתנו פנימה'".

בקרוביי אקדש

השיח של שרית הוא אמוני ומעמיק. היא מתבוננת על התהליכים שתפארת עברה כתמונת ראי לתהליכים שהעולם כולו עובר, ומחפשת את התפקיד שלה בתוך כך כאמא. "בכל מערכות החיים אנחנו עוברים מכפייה לבחירה – בעבודה, בזוגיות, מבקשים שהכול יהיה מאהבה. גם הקב"ה שחרר את העולם מהתלות בו בהרבה מובנים. המעבר הזה הוא מורכב, אבל אם הוא מצליח, יש בו איכויות אחרות. בתור הורים, צריך להפנים שזה המהלך, שהילד שלך הוא אדם נפרד ממך, בעל בחירה. לא קל לראות מהצד את המסע הזה בלי להתערב, עם הבנה שההשפעה שלנו מוגבלת".

כמי שחוותה אתגרים לא פשוטים מצד ההורה, חשוב לשרית להדגיש שגם הילדים עוברים מסע מיוסר בביקורת שהם מקבלים ובתחושת חוסר השייכות. "אני חושבת שהרבה מהילדים מבתים דתיים שהיו במסיבה, הם ילדים שהרגישו שאין להם מקום לרקוד בשמחת תורה, הרגישו שהחברה הדוקה מדי ולוחצת אותם. ואיפה שאתה מרגיש לא רצוי, אתה פשוט הולך לחפש במקום אחר.

"הילדים האלה בוחנים את האהבה שלנו", היא מוסיפה, "כי הם נוגעים ממש בציפור נפשנו ובודקים אם אנחנו אוהבים אותם גם כשהם רחוקים יותר". 

בנימה אישית מאוד, אני מרשה לעצמי לשאול את שרית על האהבה בינה ובין תפארת, והיא עונה בבטחה תשובה מצמררת: "אני חושבת שה' ידע שזה יהיה קצר, אז הוא שפך שם אהבה בינינו. כשנכנסנו להיפרד ממנה לפני הקבורה, הרגשתי שאני שולחת אותה מהעולם הזה בידיעה שהיא ידעה שהיא אהובה מאוד. היא הסתובבה ככה בעולם, ואולי זה מה שאפשר לה את החיפוש האמיתי".

לדבריה, תפארת הייתה ילדה קלה, מאירת פנים להורים, שהאהבה שלה התבטאה בחיי היומיום, וגם בבחירה שלה לשתף אותם בכל מה שהיא עוברת, מבלי להסתיר. 

אני מבקשת משרית לחזור לאירועי שמחת תורה ולימים הקשים שאחרי הפסטיבל, כשהכול עדיין היה באי־ודאות, ומשפחות רבות, גם מהמגזר הדתי, התחננו לכל פיסת מידע על הבן או הבת שהיו במסיבה. אני שואלת אותה אם במקביל לדאגה העצומה, הייתה שם גם תחושת בושה על פרסום הדברים בנסיבות כאלה. 

"אני מאמינה שהחיפוש שלהם את פני ה' הוא מלכתחילה. והנה, בזה שהקב"ה בחר בילדים האלה לקדש את שמו הוא נתן חותמת ליסוד האמיתי של החיפוש והבירור הזה. אני מרגישה שיש לי חותמת מריבונו של עולם", היא עונה בכנות. "אני מרגישה שהילדים שנהרגו בפסטיבל מבקשים מאיתנו הורות אחרת, הורות שמבינה שיש כאן ילדים שמחפשים אמת גדולה ולא מסתפקים בחיים 'דתיים', הם רוצים לחיות בעוצמות. ואולי דווקא המוות הטרגי של הילדים האלה, יחולל גשמי נדבה".

"הריני מקבלת על עצמי לאהוב" יפעת גנוט אמא של אביה הי"ד

את יפעת גנוט, אמה של אביה, אני פוגשת בבית קפה קטן, ומופתעת לגלות אישה שנראית נערה בעצמה, יפה ובהירת מבט. 

גם מתוך הצער האישי העצום, יפעת ובעלה אלעד לא מפסיקים לחפש איך להיטיב עם אחרים. הם הקימו לזכרה של אביה עגלת קפה נודדת, המחלקת קפה ומאפה לנשות המגויסים, ויפעת מספרת כי בכמה הזדמנויות ניגשו אליה נשים בעגלת הקפה וביקשו ממנה לשתף איך התמודדה עם אביה שהלכה בדרך אחרת, לאור האתגרים שהן חוות בביתן. היא מרגישה שליחות לדבר על הדרך האמיצה שהיא ובעלה הולכים בה כבר שנים ארוכות. 

אביה, אישה צעירה עם חיוך יפה מאין כמוהו, רגישות ואהבה לזולת, הייתה בת 22 בהירצחה. היא בתם הבכורה, ואחריה עוד שתי אחיות ואח. המשפחה מתגוררת ביישוב צופים. "אביה התחילה את החיפוש שלה מאוד מוקדם, כבר בגיל 13", פותחת יפעת. "היא הייתה קרובה לסבתא שלי, שהייתה ניצולת שואה, וביקרה אצלה הרבה. היה לאביה מאוד קשה סביב השואה, ובשלב מסוים היא אמרה: 'אני לא מאמינה שאלוקים איתנו, הוא עזב אותנו', וכבר לא רצתה לשמור שבת". 

ליפעת, שמאוד מחוברת לריבונו של עולם וחווה אותו יום יום, היה קשה מאוד לקבל את האמירות הללו. "במהלך השנים הייתי משתגעת מזה, איך היא לא רואה את הערך של השבת? איך היא לא רואה את ההשגחה בדברים הכי קטנים? איך היא הולכת בלבוש לא צנוע ולא רואה שזה לא מכבד אותה?" אבל כבר בתחילת הדרך יפעת ואלעד הקשיבו לבתם הקשבה עמוקה. "הבנו שהיא רצינית ואמרנו: אין בעיה, יש מקום לחיפוש הזה. יחד עם זאת, היה לנו מאוד חשוב להבין עם עצמנו איך עושים את זה בצורה שלא תפגע בבית ובמה שאנחנו מאמינים בו".

העובדה שאביה רצתה למצוא את הדרך שלה מתוך שאלות עמוקות ולא מתוך התפרקות נעורים הקלה עליכם לתת לה לחפש?

"לא, דווקא הפוך. בגלל שהבנתי שזה עמוק, זה היה מפחיד יותר. אם זה היה סתם כי בא לה להתפרק הייתי אומרת אוקיי, זה יעבור. אבל היה ברור לנו שהיא לא תחזור בתשובה ותגלה את האור.

"יחד עם זאת", היא מוסיפה, "תמיד ידענו שהיא נשמה גבוהה, שיש לה שיח פנימי עם הקב"ה מגיל מאוד צעיר. היום אנחנו עוד יותר מבינים, וזה מה שכתבנו על המצבה: 'עולם הפוך ראיתי'. יש למשפט הזה הרבה משמעויות, ואחת מהן היא שתמיד אתה מחכה שהילד יחזור אל הדרך, ואחרי שהבנו שהיא לא תחזור, ראיתי כמה היא תיקנה אותנו, איך ה' בחר דווקא את הנשמות האלה והעלה אותן הכי גבוה. ואז אני מתחילה לחשוב שיש נשמות שבכלל לא צריכות תיקון ולא צריכות את הדרך שאני צריכה לעבור. המוות שלה, מוות של הרוגת מלכות, העלה אותה ישר אל כיסא הכבוד". 

יחד כל הדרך

אני מבקשת לחזור אחורה אל התהליך הדרמטי, אל ילדה שמבקשת להפסיק לשמור שבת, ומעט אחר כך להפסיק ללכת לבית ספר דתי. יפעת מתארת שהם ניסו לאפשר לה ככל יכולתם ללכת בדרכה. "אני זוכרת כל מיני נקודות ציון. למשל, היה לה בגד ים אדום ואמרתי לה שאני לא יכולה לאפשר לה ללבוש אותו. אומנם היא כבר לא שמרה שבת בחדר שלה, אבל זה דבר שהוא בינה ובין הקב"ה. בגד ים אדום – זו כבר הייתה שאלה של איך אני מאפשרת לה להיות מול העולם. זה לא היה ממקום של 'מה יגידו'", היא מבהירה, "הרגשתי שמשהו בלבוש שומר על הכבוד שלה, וקשה לראות את המקום הזה פרוץ". 

חוץ מהאמונה, שמירת השבת ושינוי הלבוש בהדרגה, בסוף כיתה ט' אביה רצתה לעבור לבית ספר חילוני. "אמרתי לה שהחינוך זה הבית, ואיך אעמוד מול ה' בידיעה שאישרתי לך ללמוד בבית ספר שכל התרבות שלו הפוכה מהאמונות שלנו?" במשך תקופה ארוכה אביה נאבקה וביקשה בכל מאודה שייתנו לה לעבור בית ספר, והוריה מצידם הבהירו שאין על מה לדבר.

"היא הייתה רגילה שתמיד השתדלנו לאפשר לה את מה שהיא צריכה, ולכן הופתעה מה'לא' המוחלט מול הבקשה הזאת. למרות שהמורות היו מדהימות, היא הרגישה שזו הצגה לבוא עם חצאית, להחזיק סידור, ללמוד דברים שהיא לא מאמינה בהם. ראינו את האומללות שלה, וניסיתי לחפש תשובה, דרך, איך אני יכולה לעשות צעד כזה". נקודת המפנה חלה כשאביה אמרה יום אחד: "שואלים אותך רק כי אני לא בת 18", ובאותו רגע נפל ליפעת האסימון שמבחינת ההלכה, מגיל 12 הילדה היא בעלת בחירה. זה היה הרגע שבו החליטה לתת את הסכמתה למעבר לבית ספר חילוני. 

"כל צעד כזה כואב מאוד", היא מודה, "זה עוד גולל שנפרץ. היה לי קשה מאוד עם התרבות של בית הספר. הנשף של סוף כיתה י"ב היה כמו נשף מהסרטים, תרבות שהיא הפך התרבות שלנו".

עולם הפוך ראיתי 

אביה חזרה מדרום אמריקה זמן קצר לפני הטבח, והייתה לה ולמשפחתה תקופת הסתגלות לא פשוטה, שבה היא ניסתה למצוא בחזרה את מקומה בארץ. יפעת משתפת כי בימים האחרונים לחייה הם זכו לשיחה טובה איתה בבית קפה אחרי תקופה טעונה, ומשחזרת את הערב האחרון שלהן יחד. "זכינו לערב מדהים. התלבטתי אם ללכת להקפות, כי יש עניין להתפלל על הילדים שיהיו קרובים לה', אבל אביה הייתה בבית והחלטתי להישאר איתה בשקט, רק אני והיא". 

עכשיו החיוך של יפעת נשבר והעיניים הצלולות שלה נמלאות דמעות כשהיא נזכרת ברגעים המתוקים האחרונים. "אביה קיבלה שקית ענקית משיין והזמינה אותי לראות אותה מודדת בגדים. אמרתי לה: 'אני פחות מתחברת לבגד הזה, אבל את כל כך יפה, אביה'לה'. היה לה יופי שאי אפשר להתרגל אליו. אחר כך ישבנו בסלון, הראש של אביה עליי, זמזמתי קרליבך, וחיבקתי אותה חיבוק ארוך מהרגיל. זה היה החיבוק האחרון. אמרתי לה: תשמרי על עצמך מחר, תיהני. גם בסעודה צחקנו שאביה מהדרת מן המהדרין והולכת לעשות הקפות ולרקוד גם בערב וגם בבוקר". 

השעות והימים שאחרי מתקפת הטרור היו קשים מנשוא. בהתחלה הוריה לא דאגו, כי היו רגילים שהיא אחת שמסתדרת, "אבל לאט לאט החברים שלה צצים והיא לא. במוצאי שבת נסענו לחפש בדרום, בראשון בערב ירדנו לשורה. זה היה טירוף גמור. בסוף כשבאו להודיע לנו לא האמנתי. כשדפקו בדלת אמרתי להם שהם טועים, ברור שהם טועים! איך לא הצלחנו לקרוע שערי שמיים?!"

בשקט הסמיך ומלא הצער שאין עוד מה לומר בו, מראה לי יפעת תמונות של המצבה המיוחדת שהם עיצבו כדי לשקף את דמותה האמיצה והיפה של אביה. בחלק התחתון של המצבה נכתבו המילים "הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר", שאפיינו את אביה, לצד צדפים שאספה בדרום אמריקה, ובחלק העליון נחרט "עולם הפוך ראיתי", לצד ענפים שנלקחו מאתר המסיבה ברעים.

"יש הרבה משמעויות ל'עולם הפוך ראיתי'", מסבירה יפעת. "כל הילדים האלה שהיו במסיבה ולא היית חושב שהם ייגעו בכיסא הכבוד – הנה הם הכי קרובים אליו. עולם הפוך ראיתי בכך שלא הבנתי את העומק של החיפוש, של הדרישה לחיים אחרים.

עד שתחזור אבישג ליבמן אמא של אליקים

הימים אינם ימים רגילים בבית משפחת ליבמן. נכון לכתיבת שורות אלה, אליקים המכונה אליאק, בן 24, הילד הרביעי מתוך שמונה אחים ואחיות, בנם של אליהו ואבישג תושבי קריית ארבע, חטוף בעזה. 

הוא עבד בשבת שמחת תורה כמאבטח במסיבת הנובה שהתקיימה בחניון קיבוץ רעים. בעת מתקפת המחבלים הנוראית עלה אליקים על טרקטורון ופינה פצועים. אלקנה פדרמן, חברו, שעבד גם הוא כמאבטח במסיבה, סיפר למשפחת ליבמן שביחד עם איתן מור, חבר נוסף שגדל בקריית ארבע, אליקים ומאבטח נוסף הובילו חבורה של 20 חבר'ה והחביאו אותם בין העצים. אחר כך יצאו להביא שתי בחורות שהיו כבר בין חיים למוות, שכובות בשטח הפתוח. 

כמאבטח, כחובש בגולני, ובעיקר כאדם ערכי בצורה יוצאת דופן, אליקים לא ויתר על כל מי שהיה בהישג ידו. גם כשהתעורר ויכוח בין המאבטחים אם לצאת שוב ולהביא עם הטרקטורון בחורה צעירה שככל הנראה איננה בין החיים, אליקים התעקש להציל אותה כדי שהמחבלים לא יחללו את כבודה. "אי אפשר לתת לבת ישראל להיות זרוקה ככה", אמר אליקים.

אות החיים האחרון שהתקבל ממנו היה בשעה תשע בבוקר, ומאז נעלמו עקבותיו. כעת, יחד עם כל המאמצים האדירים והתפילות להשבתו עם שאר החטופים, נלחמים אחיו וחבריו בעזה ומשאירים לו הודעות גרפיטי מרוססות על קירות הריסות העיר הארורה: "אליאק, אנחנו בדרך אליך". 

"אליקים הוא ילד שמחובר מאוד לבית", מספרת לי אבישג. "עד לאחרונה הוא גר איתנו בקריה, ועבר לתל אביב לפני כמה חודשים. הוא ילד חכם מאוד, שכלי, שיודע להסביר היטב ומנצח בכל ויכוח. הוא רוצה להיות עורך דין". אליקים אהב ללמוד באופן עצמאי, וחקר ובדק לעומק כל נושא שמעניין אותו. "רציתי לדבר איתו על הנושא הזה, של למה הוא התרחק משמירת חלק מהמצוות, אבל לא יצא לי. היו לנו פחות שיחות על הדת, אולי פחדתי שלא יהיה לי מה לענות".

חלק מהבית 

אני מבקשת מאבישג לצלול לתהליך ההדרגתי שעבר אליקים, ושואלת מאיזה גיל הוא הפסיק לשמור שבת. היא עונה שהיא לא זוכרת בדיוק, אולי לפני הצבא. לדבריה, "אף פעם לא שמתי לב מתי בדיוק, לא הסתכלתי כל רגע, גם לא הייתה ממש הצהרה: 'מהיום אני נוסע בשבת!' אלא לאט, בכל מיני דברים קטנים". רק בהמשך השיחה שלנו היא נזכרת ברגע שבו הבינה מאליקים בצורה ברורה שהוא לא שומר שבת. "כשהבנתי את זה הרגשתי מכה, היו לי ממש דמעות ובכיתי כל הלילה". 

איך את חווה את הימים האלה, כשהוא כל כך רחוק? 

"אנחנו מתראיינים במטרה להגביר את האחדות, האמונה והעוצמה של עם ישראל. מגיעים לטקסים, להפרשות חלה, ומשתדלים לפגוש ציבור מגוון. כששואלים אותי איך אפשר לעזור, אני אומרת – קודם כול לשמוח ולשמח אחרים ולהוסיף טוב. לומר מזמור לתודה ולדמיין את חזרתו עם שאר החטופים, ולפעול כמה שאפשר לאחדות שתביא את הגאולה.

"אני לא יודעת איך הוא יחזור", היא מודה בכנות. "אני מביאה בחשבון שאולי הוא יחזור כועס יותר על ה', וזו זכותו. אני מאוד מקווה שה' עושה איתו חסדים בקטנות, במה שאפשר, שאליקים מרגיש שהוא עוטף אותו". ויחד איתה אני מתפללת, שאליקים יחזור בקרוב לזרועות הוריו האוהבים, משפחתו החמה וחבריו, שלא מפסיקים לרגע לצפות לישועה.

כתיבה: דבורה זגורי

צילומים: נעמה שטרן, אריק סולטן  

הכתבה המלאה בגיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט גם כי אלך הופיע לראשונה ב-פנימה.

שדה הבטטות ההוא, כך גיליתי מאוחר יותר, הוא חלק מהמשק של ספיר חביביאן (32) מהמושב יתד. לפני שבע שנים התמקמו היא ובעלה אבי במשק שנמצא בקצה המושב, ואחרי שפינו ממנו 20 מכולות אשפה חקלאית שהושלכה אליו לאורך השנים, התחילו לעבד את "גן הירק שלנו", כך קוראת לו ספיר בחיוך, והקימו הכול מאפס. "היינו צריכים בהתחלה לבקש עזרה מכל מיני חקלאים שייתנו לנו פה ושם עובד, להוציא אישורים, להשיג טרקטור מיד שנייה. לאט לאט התפתחנו". 

"שורו, הביטו וראו". מתנדבים מסייעים בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה צילום מסך מתוך פייסבוק

המשק, שקיבל מאז את השם 'אורגניקא – גן ירק אורגני', כולל היום 200 דונם של אדמות מעובדות, והייחודיות שלו היא שבכל כמה שורות מתחלף סוג הגידול. עכשיו תוכלו למצוא שם גידולי חורף: כרובית, ברוקולי וכרוב, ירקות שורש, הרבה ירוקים, תות שדה והדרים. "גידול אורגני הוא גידול שבתפיסה שלו לא פוגע בטבע אלא נותן לו לעשות את רוב העבודה. לא נגדל דברים שלא מותאמים לאדמה או למזיקים שבסביבה, כי אנחנו לא רוצים למלא את הגידול בריסוסים ובהורמונים, אלא רק לתת לטבע לעשות את מה שהוא יודע". 

מה למדת מהעבודה עם הטבע?

"מדי שבוע, עד המלחמה, הייתי עוצרת לשעה־שעתיים וכותבת דף שבועי לכל מי שצורך מאיתנו ירקות, ובתוכו הייתי מתמללת את מה שקורה במשק שלנו, וגם את מה שאני עוברת עם האדמה, את מערכת היחסים שלי איתה. יש כוח לטבע לשקף לך דברים שקורים בפנים, ולפעמים להפך – הוא גורם לך לצאת מעצמך ולראות שיש דברים שגדולים ממך, לקבל פרופורציה מחודשת על מה שקורה. כשאני רואה את העוצמות של הטבע, אני נזכרת כמה אני קטנה, ושלא הכול תלוי בי. יש תנועה בין הטבע למצב הרוח ולדברים שאנחנו חווים עם עצמנו, הכול משפיע אחד על השני". 

איך המלחמה השפיעה על העבודה שלכם במשק?

"בהתחלה רק חשבנו איך אנחנו מוציאים אותנו ואת העובדים שלנו מכלל סכנה ומגיעים למקום בטוח. כשהגענו למקום הבטוח, הרגשנו שנטשנו משהו גדול מאחור – את מפעל החיים שלנו. יצאנו שלמים ובריאים, ואנחנו מודים על כך, אבל לעזוב את המשק זו תחושה לא פשוטה". לאט לאט, המשפחה והעובדים שנשארו התחילו לחזור ולנסות לשקם את הנזקים. "קשה לראות משק שלא טיפלת בו כמה ימים טובים. הוא קורס ומתמלא בעשבייה". בעזרת מתנדבים רבים, המשק התחיל לחזור למסלול. 

"שורו, הביטו וראו".
מתנדבים מסייעים
בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה
צילום מסך מתוך פייסבוק

"הגיעה אלינו קבוצת מתנדבים מדהימה מ'רגבים'. הם עוזרים בכל העבודות השוטפות – קטיף, עישוב, שתילה, אריזה, ניקיון, תחזוקה, טיפול מניעתי במזיקים. כל דבר שאפשר – הם נותנים בו יד. חוץ מהעבודה הפיזית, הם מביאים איתם תחושה של 'אנחנו יחד' ומורל גבוה. כשהם סיימו להוציא את הבטטות הם שרו 'שורו, הביטו וראו', והשדה מגיב לאנרגיות האלה. הוא מתחדש ומחדש את עצמו. מחזיר לנו בחזרה". 

אבל האתגרים עדיין רבים. "יש לא מעט חלקות שנפגעו ולא הצלחנו לשקם. מחכה לנו דרך ארוכה עד שנצליח לייצב את עצמנו כזוג צעיר שנכנס להרבה השקעות במשק צעיר, לעמוד במחויבויות ולהמשיך את מפעל החיים הזה. אבל אנחנו מאמינים שאם הרוח חזקה ואנחנו מאמינים בעצמנו – נצליח. האזור הזה יחזור לפרוח", מאמינה ספיר. "אני חולמת לחזור לראות שדה ירוק וילדים יחפים שרצים בו וקוטפים תותים. אני חולמת להיות בידיעה פנימית עם ביטחון שזה לא משהו זמני, אנחנו לא חיים תחת איום שעוד רגע מישהו ייכנס לבית שלנו. אנחנו כאן כדי להישאר".

תשאירי לי פרח 

במלחמה הנוכחית נהרסו שתי חממות במשתלה של רונית בלבן באשקלון כתוצאה מפגיעת טילים, אבל זו לא הייתה המכה הראשונה שנחתה על משתלת בלבן. בשנת 2002 בעלה יעקב נפצע קשה בתאונת דרכים, וניהול המשתלה עבר לידיה. שלוש שנים לאחר מכן, לפני 18 שנה, החממות נעקרו ממקומן המקורי בגני טל שבגוש קטיף, והועברו לאזור התעשייה באשקלון. "בחקלאות תמיד יש משהו", אומרת רונית בחיוך למוד ניסיון. "בכל עונה יש מכה אחרת: מזיק או בצורת, שנת שמיטה או תאונת עבודה, קורונה או מלחמה. אבל בסוף, החקלאות תמיד מנצחת".

צילום: אבי בלבן

בלבן (67) היא חקלאית כבר כמה עשורים, אמא לשלושה ילדים וסבתא לנכדים, חלקם עובדים איתה יחד במשתלה, וכולם גרים לידה בגני טל החדשה. "זכיתי בגדול", היא מעידה, "לא הרבה הורים מקימים עסקים שהילדים רוצים להמשיך". אף שענף החקלאות נחשב לענף גברי ברובו, במקרה של משפחת בלבן המשתלה ממשיכה דווקא מאמא לבת. 

במשתלה גדלים צמחים רב־שנתיים, צמחי נוי ועצי פרי. "אומנם אני לא מגדלת אוכל, אבל אני מפריחה את השממה, מגדלת פרחים. אני מרגישה שאני יוצרת משהו מאוד חשוב. איך היינו נראים בלי ירוק? זה כמו אוכל לנפש". 

רונית נולדה בשוודיה, ועלתה לישראל כשהייתה בכיתה י'. "החקלאות במדינת ישראל שומרת על שטחים חיוניים. יש לא מעט מצוות שתלויות באדמה, אז אני שמחה שאני חקלאית דווקא כאן. אני לא כל כך מהר מרימה ידיים". העבודה עם הטבע, מתארת רונית, היא לא פשוטה ומלאת תהפוכות. "חקלאות היא לא מקצוע, היא דרך חיים. זה לא לקום בבוקר וללכת למשרד. יש המון התמודדויות עם מזג האוויר, גשם, קרה – הטבע שולט אצלנו. אם הייתי עובדת במשרד, מה אכפת לי אם יורד גשם בחוץ או ברד? במשתלה, כל דבר כזה יכול לגרום לנזק רב".

מה קרה אצלכם במשתלה בבוקר שאחרי שמחת תורה?

"היו לי עשרה פועלים תאילנדים, ובשמונה באוקטובר הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים הביתה'. שאלתי אם לקנות להם כרטיס, אז הם אמרו לי: 'לא, הביתה שלך'. לקחתי את כולם אליי הביתה". מאוחר יותר חלקם חזרו לתאילנד בעקבות בקשת המשפחות, וחלקם נאלצו לעבור לעבודות אחרות. רונית נשארה עם שלושה פועלים. "באים אנשים טובים ומתנדבים, וזה מציל אותי. זה להיות או לחדול". 

צילום: אבי בלבן

רונית מקווה שבעתיד הקרוב יוכלו לחזור להעסיק יותר פועלים קבועים, וגם שתחזור תנועה של קונים. "להגיד לך שבאזור התעשייה הדרומי של אשקלון יש לקוחות כרגע? לא כל כך. יש ביג גדול לידנו שהיה סגור לגמרי. יש רמי לוי, שבדרך כלל שוקק חיים, אבל השבוע קניתי שם חלב למתנדבים, והיו שתי מכוניות בכל החניה. אין הרבה תנועה של חיים באזור העוטף".

למרות הקושי, רונית פחות מודאגת מהמצב שלה, ובעיקר חושבת ללא הפסקה על המפונים. "היינו מפונים בעבר, אומנם בנסיבות פחות קשות, אבל אני רק מאחלת להם שההתייחסות אליהם תהיה שונה מההתייחסות אלינו. שבע שנים לא היה לנו בית. אני מקווה שלא ישימו אותם בקרווילות ואוהלים, אלא ישר יתחילו לחפור עמודי תמך ולבנות בתים, כמה שיותר מהר שיחזרו הביתה. אנשים שעברו דברים כל כך קשים חייבים בית. אני מקווה שהמדינה תלמד מהשגיאות של מה שאנחנו עברנו". 

מלבד גידול צמחים, משתלת בלבן היא גם מרכז שמארח אירועים שונים, כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. כעת, כשהאזור ריק, רונית חולמת להחזיר אותו לימיו ההומים. "בתקופת הקורונה נכנסו לפה פעם שתי נשים והסתובבו הרבה כאילו הן מחפשות משהו. בסוף שאלתי אותן: אתן צריכות עזרה? ואחת מהן שאלה אותי: פה זה המחלקה לבריאות הנפש? רציתי להגיד לה – כן! זה כאן! הצמחים מרפאים את הנפש. החלום שלי הוא שהמשתלה תהיה מקום גדול עם כל מה שצריך לגן, ומה שצריך גם ללב". 

צילום: אבי בלבן

חי, צומח 

"בשבוע השני של המלחמה לקחתי איתי את הילדים הצעירים שלי לחווה", מספרת ד"ר סלעית לזר, אגרונומית במקצועה. "זה היה כורח המציאות, באופן עקרוני הם לא אמורים להיכנס, אבל נקלענו לאזור תוך כדי דברים אחרים, וממש ראיתי איך זה מחזק להיות בתוך הירוק הזה. בטח כשאנחנו מפונים ורחוקים מהבית. ים המלח, עם כל הדברים הטובים שבו והנופים היפים מסביב, לא דומה בכלום לנופים שלנו, הירוקים והחיים. למדתי שגם בתוך מלחמה, הצמחים נותנים כוח".

סלעית (44) מתגוררת כבר 23 שנים בקיבוץ סעד, ועובדת כמדענית ראשית וראש מחלקת מחקר וחדשנות בחווה לטיפוח קנאביס רפואי בקיבוץ רוחמה. 

"נולדתי במשק חקלאי במושב שרשרת. זה היה היומיום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. עבדתי במשק כל הזמן, בחופשות וגם בשגרה. כל ההוויה שלי הייתה סביב חקלאות. כשהתלבטתי מה ללמוד, החלטתי שאני רוצה ללמוד גנטיקה. כשהסתכלתי על הסילבוס וראיתי שיש ניסויים בבעלי חיים, החלטתי במקום זה ללמוד על גנטיקה של צמחים. כך הגעתי לפקולטה לחקלאות". 

סלעית היא גם משוררת, והוציאה שני ספרי שירה בעבר: 'רקמת הניתוק' ו'והעולם במסלולו הנודע'. "תמיד אומרים לי על ספרי השירה שלי שהכול אצלי מתקשר לצמחים. אני מסבירה את עצמי דרך צמחים". 

איך מתרחשת העבודה בחווה בימים האלה?

"בהתחלה היה בכלל אסור להיכנס לרוחמה, זה היה שטח צבאי סגור. הצלחתי להשיג שני אנשים מהקיבוץ שהיו יכולים להיכנס, והם עשו דברים של תחזוקה בחירום: בדקו שמערכת ההשקיה עובדת, שלחו לי תמונות של הצמחים כדי שאגיד להם מה לעשות איתם. אלה צמחים במצע מנותק, אנחנו חייבים לתת להם מים ודשן, אין להם מקור אחר למזון". אחר כך, לאט לאט, חלק מכוח האדם היה יכול לחזור, למרות שרובם מפונים מבתיהם וחלקם מגויסים למילואים. "השבוע חזרנו לאיזושהי שגרת עבודה. פחות מחצי מהצוות, משמרים מה שיש, מנסים להתקדם במה שאפשר". 

עובדת בחקלאות מגיל אפס. ד"ר סלעית לזר
צילום: באדיבות המצולמת

ספרי לי על משהו שלמדת פעם מהצומח.

"צמחי המדבר מלמדים אותנו המון על הישרדות בתנאים קשים", משתפת סלעית. "בחול המועד סוכות הייתי בטיול בוטני בהר כרכום. הדבר שהכי התרגשתי לראות שם היה צמחי כוכב – צמחים שמאופיינים בזה שהם יודעים לחזור לתחייה. הם מתייבשים, ואז כשמרטיבים אותם הם פתאום פורצים ומפיצים את הזרעים שלהם. טיפה אחת של מים, והגוש המצומק והמיובש הזה פתאום נפתח וחוזר לחיים. זאת המהות של צמחי המדבר – להחזיק מעמד. הם חייבים לשרוד בחום וביובש. 

"לצמחים יש הרבה מנגנונים של התאמה לתנאי הסביבה", היא מוסיפה. "לכל אתגר יש פתרון. כל צמח מותאם למקום שבו הוא צמח והתפתח, ממש אפשר לנחש מה המקור של הצמח לפי המנגנונים והחוסן שלו. אני חושבת שזה די דומה לבני אדם". 

כשאני שואלת את סלעית על חלומות לעתיד, היא מתרעמת על המונח. "אין לי חלומות, אני מגשימה אותם. אין לי שאיפה שאין לי איך לבצע. במילה 'חלום' יש קצת אמירה של 'זה לא יקרה'. לא, אנחנו מממשים דברים. אני רוצה לחזור הביתה. זאת השאיפה הגדולה שלי היום. אנחנו עוד לא יודעים מתי זה יקרה, סעד היא כרגע בסיס צבאי. אבל לשם פנֵינו, אנחנו נחזור. נקים מחדש את מה שנשבר, את מה שנהרס והתייבש וקמל. ונחזור לחיים". 

ריסוס תחת אש 

אורנה קדמן (32) היא כלל לא חקלאית בימי שגרה. לחקלאות גויסה אחרי שפרצה המלחמה. בימים כתיקונם היא גננת יער, מתגוררת במושב שאר ישוב בצפון ומגדלת בטבע ילדים ולא צמחים. אבל כשהמלחמה התחילה היא חזרה אל המשק שגדלה בו, במושב ישע, כדי לעזור לאבא שלה להציל את הרימונים שהחלו להתפקע על העצים. "נולדתי וגדלתי במשק חקלאי, ועבדתי בו כמה עונות בעבר, כך שאני יודעת את העבודה. אי אפשר להוציא ממך את המושבניק", היא צוחקת.

צילום: באדיבות המצולמת

במשק של משפחת קדמן מגדלים רימונים. "עכשיו שיא העונה. ביום שהיינו אמורים להתחיל קטיף, התחילה המלחמה. אח שלי היה נעדר במשך שבוע, והאזור כולו פונה והיה פשוט שומם, לא היה אפשר לעשות כלום. שבוע אחרי תחילת המלחמה היינו חייבים לעשות ריסוס. יצאתי עם אחי הבכור וחילקנו תפקידים: הוא מרסס על הטרקטור, אני מאבטחת אותו עם וסט ונשק. היו קסאמים מעל הראש שלנו". אחרי כן הגיעו החדשות הכואבות: האח הנעדר, שחר קדמן, נהרג בשמחת תורה. "ישר כשקמנו מהשבעה נכנסתי עם אבא למשק. הייתה המון עבודה: מתנדבים, רשימות, מדי יום לתפעל את המערך הזה". 

איך מצליחים לחזור לעבודה רגע אחרי שבעה?

"את לא חושבת יותר מדי, את פשוט עושה את מה שצריך לעשות. לא הייתי יכולה לחשוב אפילו על לא לקטוף. ידעתי שאני לא אתן לעסק של אבא שלי ליפול. זה החיים שלו, אדם בן 69, בשביל זה הוא קם כל בוקר, אין שום סיכוי בעולם שאני אתן לו לחוות עוד אובדן. הייתי חייבת להיות שם בשבילו". 

העבודה במטעים בימים האלה, שמבוססת על מתנדבים ולא על הצוות הקבוע, מאתגרת. "כל יום מגיעים 40 מתנדבים חדשים, ואת צריכה להיות נימוסית ואדיבה ומחייכת, לתת כל יום את אותו ההסבר, מה עושים ומה לא עושים, צבע אדום לא צבע אדום. אני מחזיקה בגוף שלי כל כך הרבה סטרס, מתפללת כל בוקר שכל מי שבא יחזור בשלום. זה הרבה אחריות, שלא יקרה למישהו משהו חס וחלילה". מלבד הדאגה הזאת, יש חוסר ודאות רב. "בהתחלה לא ידענו אם תהיה כניסה קרקעית או לא, אם נוכל להמשיך לקטוף. אבל אין ברירה, קוטפים בלי הפסקה כמה שרק אפשר. ובתוך זה, צריך לארגן פתאום מצבה. איפה הראש שלך בלכתוב את המשפט המתאים, המדויק, שייחקק על הסלע". 

ספרי לי קצת על שחר.

"הוא היה אדם של אדמה ושל טבע. הוא היה טכנולוג מזון, ותמיד היה מביא לכולם מכל הגידולים שהוא מגדל, מחלק שקי לימונים ענקיים, פלפלים חריפים בגידול מיוחד. בשבוע של סוכות הוא נסע עם אשתו, איילת, ל'כפר הסלעים', כי הוא רצה אבני חצץ ורודות בשביל הסוקולנטים שלו. דברים שרק שחר יכול לחשוב עליהם. הם היו שם חצי שעה, ועם היכולות המדהימות שלו הוא כבר נעשה חבר של המוכר. כמה שבועות אחר כך היא הגיעה לשם בלעדיו, להזמין מצבה. הוא היה אדם מתוק ומדהים וחייכן ומצחיק ושנון. זו אבדה ענקית. 

"כשהיינו קטנים היה לנו תפקיד קבוע: לשים את הרשתות האדומות על הארגזים של האפרסקים. יש לי את התמונה הזאת בראש עכשיו, שני ילדים יושבים יחד, על רצפת בית האריזה". 

למרות הקושי הרב שבעבודת האדמה ולמרות השבר המשפחתי בימים האלה, אורנה מספרת שהעבודה עצמה היא שנותנת את הכוח להתמודד ולהמשיך הלאה. "יש באדמה חוכמה עתיקה מאוד. עצם זה שהיא זאת שמובילה אותי, זה הכוח שהכי מחזק אותי. בשבוע שעבר היה לי רגע כזה, פשוט רציתי לישון על האדמה, מתחת לכוכבים, עם מדורה. אני יודעת שזה מה שמזין אותי, נותן לי כוחות, מקרקע. אני עובדת במטע, הולכת על החול, לפעמים יחפה. להיות קרובה לאדמה, זאת הרפואה הכי גדולה שהייתי יכולה לקבל במצב כזה".

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט זורעות בדמעה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

6:30 בבוקר- שמחת תורה, כ"ב בתשרי- בני נצרים 

אנחנו מתעוררים לקול אזעקות ובומים מחרישי אוזניים. יושבים בממ"ד ומנסים להסדיר נשימה. 8 נפשות וכלבה קטנה. האזעקות מתריעות בזו אחר זו והבומים חזקים מאי פעם.

אלישיב, בתפקידו במילואים, אחראי על איתור וזיהוי חללים בגזרה, ובאזרחות הוא מתנדב בזק"א. הוא מחזיק את הטלפון ומנסה לברר מה המצב. אני חושבת שהוא קצת מגזים – זה אומנם חזק מהרגיל, אבל לא מעבר לכך.

השכנים עם ארבעת ילדיהם מצטרפים אלינו, כי אין להם ממ"ד. אלישיב לוקח חלקים של משחק וממחיש לילדים את היחס בין עזה לישראל, ומדגיש כמה אנחנו חזקים לעומתם. ה' שומר עלינו. אבל אנחנו עוד לא מבינים את גודל האירוע, יודעים רק שמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות.

אלישיב יוצא לכיוון. רק כמה ימים אחר כך אנחנו מבינים את גודל הנס שהיה לנו. כשהוא רצה לנסוע, חבר מהיישוב חיכה בשער ולא נתן לאף אחד לצאת: "אני יורה כדור בגלגלים למי שיוצא מהשער. לך תתארגן על אפוד וקסדה ואז נדבר".

זה מעכב את אלישיב, אבל בהמשך, כשהוא יוצא, הוא מגיע לאזור פתחת שלום, ושם רואה רכבים מחוררים. מהר מאוד הוא עושה אחורה פנה בחזרה ליישוב, ומטפל בינתיים בפצועים מכרם שלום ומפריגן. המראות קשים מאוד.

אנחנו מעבירים את החג בבית בחוסר ודאות גדול. הפסקת חשמל. פרקי תהילים. הרבה שוקולד וחיבוקים. לאף אחד אין חשק לאכול.

טל ממן הי"ד ומשפחתו.

אביעד כהן הי"ד ומשפחתו

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד

18:54- מוצאי שבת – בני נצרים 

בצאת השבת אני מריצה בראש את כל החברים והמכרים מהאזור. שולחת עשרות הודעות מודאגות כדי לברר שכולם בחיים. מרגישה בסרט רע. שולחת הודעה לנאורה, חברה יקרה לליבי מהיישוב השכן שלומית. 

היא עונה לי בבכי ומעדכנת שבעלה, בכור, יצא בבוקר כדי להצטרף לכיתת הכוננות בקרב במושב פריגן ומאז נעלמו עקבותיו. הוא נעדר כמה ימים, ימים שנמשכו נצח, עד שלבסוף נמצאה גופתו.

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד. זאב וזהבה הקר, שצילמתי את אירועי בת־המצווה של הנכדות שלהם בבארי היפה. משפחת שוש מבארי, שנוי, אב המשפחה, נלחם באומץ בממ"ד והציל את אשתו מחול ואת הילדים, אך נהרג. ראובן שישפורטיש ואביעד כהן משלומית, שנלחמו שניהם בגבורה בקרב בפריגן, ואת המשפחות של שניהם זכיתי לצלם לקראת בת־המצווה של הבנות, בנות אותו גיל. 

טל ממן נהרג בקרב במושב מבטחים. אותו ואת אשתו צילמתי במסגרת יום הולדת לסבתא, בחיק המשפחה המורחבת. טל, אשתו והילדים הגיעו ראשונים, וכל שאר המשפחה איחרה. וכך יצא משמיים שצילמתי רק אותם במשך 20 דקות. ועוד ועוד… 

בימים רגילים אנחנו אלישיב ויעל בוחבוט, הורים לשישה מתוקים, גרים ביישוב בני נצרים. תמיד כששואלים אותי איפה אני גרה, אני עונה במין תשובה ארוכה כזאת: "בני נצרים, גבול מצרים, עוטף ישראל, מועצה אזורית אשכול". מועצה של יישובים, מושבים, קיבוצים, חקלאות ענפה, נופים מרחיבי לב. אנשים טובים ופשוטים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים.

10:00 בבוקר- יום שני, כ"ד בתשרי -בדרך לירושלים 

ביום שני שאחרי שמחת תורה אנחנו אורזים במהירות ויוצאים בשיירה דרך כביש 10, ממש צמוד לגבול מצרים. אני מסתירה דמעה סוררת, ונשארת דרוכה כל הדרך.

אנחנו מתפנים עם כל היישוב למלון שערי ירושלים, מגיעים ומקבלים חיבוק ענקי מעם ישראל. צריכים לכבס בגדים? קיבלתם. תרופה דחופה באמצע הלילה? קיבלתם. פרחים לפני שבת, ממתקים, הופעות. תחושה חזקה שאומנם אנחנו עברנו את הטראומה, אבל החיבוק החם של העם הזה לוקח מאיתנו חלק מהטירוף. איזה עם מתוק.

ירושלים.

הכול מסביב גושי בטון שכל כך זרים לי, אבל הלב של ירושלים ואנשיה מרככים אותי.

כל רגש מורגש בעוצמה הכי גבוהה שיש. הודיה עצומה על הניסים שקרו לנו. שמחה גדולה להיות חלק מעם גדול וקדוש כזה. כאב אינסופי על חברים שלא יחזרו… צער על החוויות והמראות הקשים… פחד מהלא נודע.

כל רעש קטן מקפיץ אותי. המקרר בחדר חורק כל הלילה ומתערבב עם הסיוט הלילי. בלילות אני מתעוררת כמה פעמים אחרי שחלמתי שעובדי המלון הערבים חוטפים אותנו ואני חושבת על דרכי מילוט, ואיך אצליח לברוח עם שישה ילדים.

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בדרך מירושלים לבני נצרים

חודש אחרי שמחת תורה אני מחליטה לנסוע לבקר בבית. לסגור מעגל. חברות שלי מפצירות בי לקחת איתי מישהו, אבל אני מרגישה שאת הנסיעה הזאת אני צריכה לעשות לבד. עולה על הרכב ומתחילה את המסע – הביתה. שלוש מילים שחיכיתי להגיד בקול: אני נוסעת הביתה!

כל דבר מציף אותי ופותח את סכר המודעות. פותחת ווייז, ומודה לאל שהוא עדיין מגדיר את בני נצרים כ"הבית", ורק מזהיר אותי: "זהירות, אתה נוסע לאזור מסוכן".

השירים ברדיו כאילו מתאימים את עצמם לסיטואציה. אני מתקרבת לנגב המערבי, אותו אזור שקיבל את התואר "עוטף עזה", ולא בכדי. אותו אזור שאני מתעקשת לקרוא לו "עוטף ישראל". אני עוברת בצומת סעד, ממש לא רחוק מהלוקיישן האהוב עליי, גן הקקטוסים. כמה רגעים ראה הגן הזה. כמה משפחות… 

ממשיכה, והדרכים יפות ומוכרות, אך ניכרים סימני מלחמה. אני נזכרת בכל הלוקיישנים האהובים שצילמתי בהם עשרות משפחות. פרדס הלימונים בין עלומים לשוקדה. יער שוקדה, שדה ירוק בין בארי לרעים.

ממשיכה בדרך, מימין חניון רעים. האזור היפהפה של הנגב המערבי כולו פורח ומלא במרבדים אדומים משמחים. כל שנה בחורף, המונים מגיעים לדרום אדום. אלה ימי חג עבורנו, האזור הופך להיות קסום ומלא יופי. תמיד אני צוחקת שזה הופך להיות המשרד שלי בימים האלו.

והנה חניון רעים, ממש פה ליד הייתה המסיבה. מאות אנשים נרצחו ונטבחו. והפער הוא בלתי נסבל. בצומת מעון, רק המיגונית המאוירת מימין נשארה כעדות אילמת לטבח שהתרחש פה.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בני נצרים 

מגיעה ליישוב, הנה השער הצהוב, הביתה. אלישיב מגיע מהבסיס כדי שלא אהיה לבד, ומכין ארוחת צהריים. כמה אוכל יכול לנחם. אני קופצת לדיונה. הדיונה שבה היינו מבלים אחר הצהריים. ילדים יחפים, כלבה שובבה, מצלמה ושמיים.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'. תראי, ילדה שלי, יש יציבות. יש אדמה ויש שמיים. אני כאן איתך, תמיד.

החיים במלון מעורבבים, בין הזויים למצחיקים. תחושת פליטות איומה בארצנו. הזמנים נקבעים על פי הארוחות. רעש והמולה תמידיים. ילדי מושב יחפים מתרוצצים בין מלצרים המומים, ידיים קטנות אוחזות בשקית ממתקים פתוחה. מעליות עמוסות לעייפה.

תרומות בלי סוף, סדנאות, הפוגות. הופעות ושיחות של הרבנית ימימה, אהרן רזאל, יונתן רזאל, ריקה רזאל ועוד רבים וטובים. 

בתוך כל הטירוף, נוכחת כל הזמן הדאגה לאלישיב שנמצא בעוטף. דאגה לגוף שלו, ויותר מכך גם דאגה לנפש, שראתה מראות קשים מנשוא. ואני מחזיקה. מחזיקה את עצמי, ואת ששת ילדיי וצורכיהם. ורק בלילות אני מרשה לעצמי להתפרק. לבכות ולפרוק את המציאות הכואבת שאנחנו חיים עכשיו.

אלישיב מגיע בימי שישי לבית בבני נצרים, ומפיח בו חיים וריחות של שבת. מבשל דגים ואופה חלות, רמז לחיים שהיו פה ועוד יהיו, ואז ממשיך משם בחזרה לבסיס.

במלון, החברויות מתהדקות. מסדרון ארוך וחדרים קטנים. המון לבבות של נשים וילדים, מותשים, תלושים, אבל אנחנו יחד. אנחנו כוח של דאגה ומסירות עד הסוף. אני מתיידדת עם נשות שדרות טובות הלב. חודשיים וחצי אנחנו שוהים במלון.

יום חמישי, ט' בטבת- חודשיים וחצי אחרי שמחת תורה 

אחרי התלבטויות אינספור, אנחנו מחליטים לחזור הביתה. לרגע נדמה שחוזרים לחיים שלפני. אבל לא. החזרה מורכבת ומלווה בחששות. אנחנו חוזרים לאזור מלחמה, שירותי מועצה חסרים, בן ה־16 נוסע יום יום בהסעה בדרכים, והדאגה נוכחת.

בלילות הבית רועד. רוב היישובים השכנים עוד לא חזרו. המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל אני כאן. ואני רוצה לדמיין סוף טוב. ואני יודעת שהסוף יהיה טוב. כי אנחנו עם של נצח.

עוד נשוב לחיות, לבנות, לצמוח. השדות יוסיפו לפרוח.

כתיבה וצילום: יעל בוחבוט

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני פועלת על מנוע טורבו. משנעת בגדים ואוכל, מנענעת תינוקות, מנגבת דמעות. אני כל כך טובה עם תינוקות. מנגבת מנגבת מנגבת, טיטולים, דמעות. אחים ושכנים, כולם צריכים עזרה. וגם זרים, שעברו אסונות או ניצלו בנס. 

כשאני הולכת לישון לבד בלילה, כל לילה, אני יודעת שאסור להתלונן. אז מה אם אין למי לפרוק את כל היום המבולבל, ואין חבילות עידוד מוועד השכונה. השכנה לא יודעת איך קוראים לי, אנחנו לא נפגשות בגינה מדי צהריים. אין תינוק להחזיק ולהתנחם מחומו. אין איש להישען עליו אפילו לרגע. להניח ראש ולא לשאת את כל הלבד הזה לבד. 

אני עצמאית, כל כך עצמאית. מסתדרת לבד, אפילו עם הרכב. אבל מכונת הכביסה משמיעה רעש שאני לא מצליחה לפתור, ואני כורעת מולה ובוכה. לא ככה, אבא, לא ככה אמור להיות.

מי יחבק אותי

ואשמה, כמה אשמה. כי עכשיו עושים רק מה שצריך, ולא מה שרוצים. ואני יכולה לשרוד בלי הגבר שלי, כבר חמש־עשרה שנים עושה את זה יפה מאוד. ורק בפנים כעור מאוד. בפנים אני בוערת מקנאה, כועסת על כל בטן מתעגלת. מחשבת מכמה חתונות אני יכולה להתעלם בלי להעליב. 

זה לא נעלם במלחמה. רק מעמיק. תמונות מחתונות מרגשות בבסיס נידח. בר־מצווה, הצעות נישואין. לא יהיו לי כאלה. רציתי חתונת קורונה, רק אנשים קרובים ואהובים. לא הספקתי. רציתי ארבעה ילדים לפחות, עם רווח סביר ביניהם. אני אספיק?

מקווה שחברות עוד ירקדו אצלי בחופה. שיהיו חברות. שיהיה להן כוח ברגליים. מחשבת בסתר כמה גברים יישארו אחרי המלחמה הזאת. איזו קטנונית אני, שונאת את עצמי על המחשבה הנוראית.

בכל יום שעובר אני מאבדת קצת היגיון. הבחור שאיתו יצאתי פעם, גר קרוב. אולי אשב איתו שוב לקפה. "הוא לא מתאים לך, את יודעת!" צועק לי הקול בראש, אבל אני כל כך רוצה קשר. אז אני דוחה את הלילות, את המחשבות ואת הריק.

בימים מבשלת, המון. מכינה עוגיות לחיילים, כמה חום ואמונה אני אופה בהן. ושוכחת לאכול, כי אף אחד לא מבשל לי באהבה. איזה טעם משכר יש לאוכל שהכינו לך. מזמן מזמן לא טעמתי.

שאני לא איכנע בסוף 

אומרים תאמיני. אומרים להתפלל. איך אתפלל, אבא? הייתי היום בהלוויה, אתמול בשבעה. חייל בודד, אמא קורסת. בבית החולים אני רואה אנשים שנכרתו להם איברים. כולם חזקים, מדהימים. מרימים את עצמם מעפר ומאפר, שוב ושוב, ואם צריך שוב.

ואני שלמה, איבריי במקום, אבל הלב כל כך כואב. איזו זכות יש לי לשתוק אליך? אולי נכרתה לי האמונה. אבל בלי אמונה, מה אני?

המלחמה תיגמר, אני יודעת. כולנו נקום, איכשהו אנחנו תמיד קמים. יש מושג טיפולי של צמיחה ממשבר. עם שלם קם, גם אחרי זוועות. כאלה אנחנו.

מי ייתן לי יד לקום כשכל הסערה תשכך? אף פרשן לא מעז לנחש מתי תיגמר המלחמה שלי, כמה צלקות ייוותרו, כשהייאוש מייבש אזורים ירוקים שלמים. תראה, הכותנה כבר מלבינה בשדות. זו לא פריחה, היא פשוט מתייבשת.

אני מבקשת ממך שהמלחמה שלי תסתיים בקרוב. לא צריך עוד חללים. הלב שלי זועק עכשיו להתמלא.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מלחמה לשלום הופיע לראשונה ב-פנימה.