הלב שלי ידע שה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה. עדן הראל

מפגש של נשים תמיד מוליד דברים טובים.
כשאנחנו נמצאות יחד ויוצרות, מדברות, מבשלות או מגדלות ירקות, לא באמת חשוב מה, העיקר שיש מקום ללב להיפתח ולדבר.

ברוך השם אני לומדת כבר כמה זמן פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא) ואני מאוד נהנית. גינת הקיץ שלי הייתה
מלאה בעגבניות, חצילים, קישואים, פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים, וגם כמה דברים שלא הצליחו – בדיוק כמו בחיים. היופי הוא לראות את הכול מתהווה, יום יום, עוד קצת ועוד קצת, גדל ומבשיל, ואז מוגש אחר כבוד לשולחן בסעודת השבת. זה מרגש אותי כל כך.

העבודה עם האדמה מביאה איתה כל כך הרבה שקט פנימי ומקום להתבוננות, שאני מברכת על ההזדמנות לפשטות. אני ממליצה בחום, גם למי שאין גינה – תגדלי באדניות!

מה שלי ומה לא
באחת השיחות במפגש נשים, אחת הנשים סיפרה על סבתא שלה שחיתנו אותה בגיל 13 עם גבר בן 52 , וכשהם גדלו השאלה הבוערת הייתה "סבתא, אהבת אותו?", והיא ענתה להם תשובה של סבתא חכמה: "אם לא הייתי איתו, איך היה לי אתכם?".
בפעם אחרת אמרה להם אותה סבתא: "אצלכם יותר טוב, אתם מתחתנים מאהבה". היו בקבוצה נשים שטענו שהיא טעתה, שאהבה זה קלקול הוליוודי, וכולנו שבויות בזה, ולכן רבים מתגרשים.
אני יודעת שיש את כל תאוריית וולט דיסני, שבראשה עומד הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון, שאומר שהסרטים האמריקאיים אחראים להריסת בתים ולפירוק הקשר הזוגי. אני חושבת שיש קשת רחבה וגדולה בין לבחור במישהו מתוך התאהבות רגעית ובין להכיר מישהו בשידוך, להתחתן ואז ללמוד לאהוב אותו.

אז מה זאת אהבה בעצם?
אני רוצה להניח פה מחשבות מניסיוני. אני חוויתי גירושין, פירקתי בית עם כל הכאב הכרוך בכך, אבל ידעתי שלא הייתה לנו ברירה, כי הקשר לא הצמיח אותנו אלא הרס.
קמתי עם תינוק קטן ועשיתי "לך לך", כי הלב שלי ידע: ה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה.
כשפגשתי את בעלי, התחתנתי עם אהבה בעיניים ולב מרוגש ואוהב. 12 שנה אחרי, הקשר מעמיק והאהבה גדלה. ברור שיש עבודה לעשות כל הזמן ולדייק, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.
ולא, הסבתות שלנו לא טעו. הן רצו בשבילנו את כל העוגה, לא רק חתיכה. והן צודקות, זה אפשרי.
אז כל הרווקות – לא להתייאש. תמשיכו לחפש! ולאלה שנמצאות בנישואין, אם היה יום אחד טוב, הוא יכול לחזור.

שמעתי שהרבנית ימימה אמרה פעם, אם יש זוג שהוא בקשיים, תמיד טוב להיזכר ברגע החתונה, בשנה הראשונה, להיזכר איך הלב שלנו רקד מהתרגשות. איך היינו יכולים להישאר שלושה ימים ערים ולדבר ולדבר. בתוך כל הבישולים לשבת, עם התינוקות הבוכים והגדולים שרבים, לזכור את המפגש הראשוני שלכם, שהיה מלא בהבטחות לחיים טובים ומלא בשכינה הקדושה, והיא עוד פה.
שנזכה לתת אהבת חינם. בלי ציפיות. פשוט לפתוח את הלב ולתת. ובמילותיו המדויקות של הרב דסלר: ״טעות חמורה היא לחשוב שאנחנו נותנים לאלה שאנחנו אוהבים, האמת היא שאנחנו אוהבים את אלו שאנחנו נותנים להם״.

***
מתוך הטור של עדן הראל במגזין פנימה
רוצה להירשם בקליק או להשאיר פרטים ונחזור אלייך?
לחצי כאן!

הפוסט אהבה, חיים ושאר ירקות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש סטריאוטיפ על שחקנים. רחלי מושקוביץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9

"חרוטה בי תמונת ילדות, שבה אני יושבת ליד סבא במרפסת הקטנטנה בדירתם בנתניה, לידי היה שולחן קטן שעליו מכונת התפירה הגדולה של סבתא מצד אחד ומכונת הכתיבה של סבא מן הצד השני, כל מכונה על קולותיה ונקישותיה. אני זוכרת את סבא יושב ומקיש מילה במילה, את זרועות המכונה הארוכות נשלחות ומנשקות את הדף בנשיקת דיו. מדי פעם הוא היה נותן לי לרדת שורה, לגלול את הדף או להסיט את הגליל המרכזי חזרה למקומו. זה היה כמו קסם, הרעיונות של סבא הפכו למילים על הדף". רחלי מפליגה בזיכרונות וממשיכה לספר על צעדיה הראשונים בעולם הכתיבה. "יום אחד סבא נתן לי דף ועיפרון ואמר לי: 'תכתבי משהו'. הלכתי לפינת האוכל וכתבתי שיר. הייתי אולי בכיתה ג'. נתתי לסבא את הדף ועד היום אני זוכרת אותו קורא את השיר ומחייך בשביעות רצון. זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

משחק חייה

מושקוביץ מוכרת לכולנו מסיפוריה במגזין, אך רוב זמנה מוקדש לא לכתיבה, כי אם לתיאטרון 'לחישה' שאותו הקימה לפני כעשור. לאחר שסיימה לימודי תיאטרון במכללת אמונה שבירושלים החלה לעסוק ביצירה בתחומי התיאטרון, המשחק והכתיבה. "התיאטרון הוא לב היצירה שלי, זה העיסוק המרכזי והמלא שלי. במקביל אני גם כותבת, פרוזה וקצת כתיבה עיתונאית. אנסמבל השחקניות של 'לחישה' ובית הספר למשחק שלנו מנוהל על ידי שני שח"ם, שותפתי היקרה לדרך. התיאטרון תובע ממני כל פיסת זמן, והכתיבה נדחפת לשעות הקטנות של הלילה, מתחננת לחמצן".
כתיבה ומשחק הם תחומים שמפרים זה את זה?
"גם בתיאטרון הכתיבה משחקת תפקיד משמעותי, במחזאות. כל הצגה טובה מתחילה בכתיבת המחזה. יש מחזות שכתבתי בשבועיים, ולעומתם יש לי מחזה שנכתב במשך יותר משנתיים. הכתיבה היא עולם שכולו מילים. התיאטרון לעומת זאת הוא עולם שמבוסס על עבודת הגוף, שעל גביה נוספות גם המילים. בעיניי זו השלמה מופלאה – כשאני משחקת אני מביאה לבמה דרך הגוף שלי את המילים שכתבתי".
בתיאטרון אנחנו רגילים לראות אנשים מוחצנים ודרמטיים. כתיבה לעומת זאת היא מקצוע שנמצאים בו הרבה אנשים שבאופיים נחבאים אל הכלים. מי זו רחלי?

"מישהי פעם שאלה אותי מה העבודה שלי, ולא האמינה לי שאני שחקנית. היא נתנה לי מקסימום מעצבת גרפית אם לא מורה… יש איזה סטריאוטיפ ששחקן הוא אדם רעשני שמקהיל סביבו אנשים, נותן אותה בפאנצ'ים, ויש לו לוק מופרע עד מפתיע. אני לא עונה לקריטריונים האלה, יש בי משהו אפילו ביישן מעט במפגשים חברתיים. אני לא יודעת איך וגם לא מנסה לתת 'שואו' בחיים. אבל על הבמה זה אחרת, ברגע שאני עולה להציג אני מתמרכזת פנימה, ואז אני יוצאת במלואי, בגדול, בקצב ובאדרנלין שוטף. הרי זו בכלל לא אני – על הבמה אני בעצם גאיה על חוף בהודו, או יעל יעקובי, או עברייה מארץ גושן. זה פלא להעביר דרכי מישהו אחר ושונה ממני. בהצגה 'שלא מדעת' למשל, אני מחליפה תשע דמויות, כל אחת מהן חייבת להיות היא עצמה, אמיתית עד קצות האצבעות. זה ממלא אותי תחושת חיים מדהימה. ככה אני חיה ואני לא מרגישה סתירה פנימית. רחלי
הרגועה והשקטה חיה בטמפרמנט שלה, ועל הבמה כדמות היא תזעק, תשתולל, תכרע ותמריא".

רואה את השליחות שלי בעשיה. רחלי מושקוביץ עם הספר 'שמתי לב'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9יצירה יהודית ואיכותית
רחלי מתגוררת במעלה אפרים שבבקעת הירדן, "ממש מול פסגת הסרטבה", נשואה לאורן ואימא לחמישה ילדים. בשבילה תרבות היא לא רק מקצוע, תחום עניין או תחביב, אלא דרך חיים ושליחות אישית. "אני רואה את השליחות שלי בעשייה שמביאה ליצירה נשית בטהרתה. אני מייחלת להגשים את זה באופן מלא – בתיאטרון, בבית הספר למשחק ובכתיבה.
אני נמצאת בשדה תרבותי מאתגר, גם בתוך החברה הדתית לא תמיד יודעים איך לאכול את 'לחישה' שמופיעות רק בפני נשים. בשבילי זו משימת חיי – ליצור תרבות איכותית, אומנות מזוקקת ועמוקה, בלי להתפשר על ההלכה. אם השם נתן לי את הכלי הזה, מתבקש שאשתמש בו על פי רצונו", היא אומרת נחרצות, "אחרת – במקום לעבוד את השם אני עובדת את השם שלי. בהרצאה שאני מעבירה על תרבות יהודית, יצירה נשית ומה שביניהן, אני חווה שליחות נוספת – להצמיח קהל תורני שצורך תרבות, מבין תרבות ויוצר בעצמו תרבות".
ימי הזוהר של התרבות הדתית- אמונית עוד לפנינו, אומרת רחלי, "השטח עובר מהפכה, והיצירה היהודית הולכת ומתמקצעת. אם פעם הציעו בעיקר תוכן, עם הזמן גם מביאים אותו בכלים מוקפדים יותר. סימן לדרך הזאת קיבלנו השנה, כשהיינו שותפות בהוספת אפיק חדש לתוכנית המנויים של היכל התרבות באריאל – מנוי נשי אותנטי, לקהל נשי בלבד. הבשורה הזאת מתפתחת וצומחת. בעיניי אלה פעמי גאולה. בתיאטרון, במוזיקה, במחול ובספרות. באמת, שמתי לב", היא מחייכת.

מתי התחלת לכתוב?
"בגיל בית הספר היסודי. למדתי ב'תחכמוני' בנתניה, ובכיתה ג' זכיתי במחנכת מקסימה, אסתר שטארק שמה. היא נהגה לתת לנו משימות כתיבה. פעם אחת התבקשנו לכתוב חיבור בהשראת תמונה גזורה מעיתון, ועד היום אני שומרת בשולחן העבודה שלי את החיבור שהיא החזירה לי. היא כתבה עליו 'כדאי לך לשלוח חיבורים לכתבי עט לילדים ולזכות בפרסים'. בערך באותה התקופה התחלתי לכתוב בחשאי שירי ילדים. הערצתי את לוין קיפניס וחיים נחמן ביאליק, התלבטתי כמו מי מביניהם אני רוצה לכתוב. כתבתי שירי ילדים על חלוצים ופירות הדר ועל החיים דרך מבטו של ילד. עד היום הם שמורים באהבה במגירה, הם היו צעדי בראשית שלי".
"בלי הרבה בושה החלטתי שאפילו שאני ילדה, אין סיבה שלא אכתוב ב'הצופה לילדים'", מגלה רחלי. "שלחתי להם סיפור שכתבתי, וביקשתי לכתוב אצלם סיפורים. עד היום לא קיבלתי מענה. אבל לאורך כל השנים בבית הספר תמיד המשכתי לכתוב".

היו לך רגעי שיא כילדה, שבהם הבנת שתוכלי להגיע רחוק?
"בכיתה ח' היה לי רגע מכונן. הייתה ב'הצופה' פרסומת מטעם עמותת 'בינינו' שקראה לילדים לכתוב חיבורים בנושא אחדות העם, הפרס הראשון היה מחשב. כתבתי שני דפים ושלחתי. יום אחד חזרתי מבית הספר ומיד הטלפון צלצל. האישה על הקו בישרה לי שהסיפור שלי זכה במקום הראשון בתחרות. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לזכייה היו הרבה הדים: טקס הענקת הפרס, מפגש עם המשוררת חמוטל בן זאב, תוכנית בערוץ הילדים, טקס הקראה בבית הנשיא. כל הרעש סביב זה, יחד עם הזרות שהייתה בו, נתן לי ביטחון בכתיבה שלי".
איך נולד 'שמתי לב'?
"מהתגובות. קוראות, ומתברר שגם קוראים, חזרו ושאלו אותי לגבי ספר שיאגד סיפורים נבחרים. עם הביקוש, הרעיון החל להתרקם במחשבה. עם דחיפה ואמון ממערכת פנימה והוצאת מים – זה קרה".

הסיפורים התפרסמו כפי שהופיעו במגזין?
"החלטתי שלקראת הספר הסיפורים צריכים נגיעה נוספת. לכן רחלי לביא היקרה הופקדה על העריכה הספרותית. על כל סיפור שרציתי להכניס קיבלתי שיעורי בית ומשימות. דמויות מסוימות השתנו, אחרות הועמקו, דימויים הוחלפו וכל מילה נשקלה לפחות 12 פעם. הסיפורים לא השתנו מקצה לקצה, אבל הם עברו ליטוש אומנותי שבשבילי היה חשוב. את הטיוטות שלחתי גם לאמונה אלון ואסתי רמתי היקרות. הספר עבר עריכה לשונית, תיקונים, הגהות נוספות והתהליך כולו ארך קרוב לשנה".

איך נולד סיפור?

איך מגיעים אלייך רעיונות לסיפורים?
"מכל פינה. זה יכול להיות תמונה בעיתון, התרחשות בתור בסופר, משפט ששמעתי באקראי באוטובוס, כל פינה היא פנינה להשראה. בעלי כבר מכיר אותי, יש לי נטייה לבהות באנשים זרים מסביבי ולבנות להם בראש סיפור חיים. זה משחק שאני ממש אוהבת, סיפורים יכולים לצוץ מערבוב קסום של דמיון ומציאות. קרה גם שמישהי ביקשה שאכתוב סיפור על התמודדות שהיא עוברת, שמחתי ואשמח לעשות זאת עוד.
יש גם דברים שנובעים מהעולם האישי שלי, אבל הם עוברים מטמורפוזה. אם קיבלתי השראה ממקור אחד מאוד ברור, אני משתדלת לשנות כל פרט אפשרי וליצור לגיבורים מעטפת חיים חדשה, ובכל זאת לא פעם אנשים קרובים היו בטוחים שהסיפור נכתב ממש עליהם. להם ולכולם הקדשתי את הסיפור האחרון בספר, 'איך סיפור נולד'. הוא אומנם נכתב בקריצה, אבל מכל הלב".
"סיפור יכול להיכתב גם בארבע לפנות בוקר אחרי הצגת לילה, ואני מתפללת שמשהו מכל המילים והדמויות ייגע במישהי ויפתח לה מקום חדש בלב, ייתן לה כוח, יחולל משהו טוב בעולם. אני מאוד שמחה ומתרגשת לקבל תגובות. כשאני מקבלת תגובה מקוראת אני מרגישה שהמכתב הגיע ליעדו, מישהי אספה את המילים לליבה. יש תגובות שמגיעות במייל, בוואצאפ, בפייסבוק, אבל רוב התגובות מגיעות אחרי הצגות, נשים שמגיעות אל מאחורי הקלעים בסוף הצגה כדי להודות על סיפור שנגע בהן".

הייתה תגובה שריגשה אותך במיוחד?
"היו כמה. היו סיפורים שנגעו כנראה במקומות רגישים מאוד. למשל 'מקווה', 'אוכלת את עצמי' ו'בואי ניפגש'. אלו סיפורים שנוגעים בדימוי גוף, בעומק הזוגיות, באינטימיות, בחוץ ובפנים, הם קיבלו הרבה תגובות".

הכתיבה בפנימה הכריחה אותך להתמיד ולכתוב מדי חודש סיפור חדש. המחויבות יצרה משהו חיובי?
"זכיתי לכתוב בפנימה מהגיליון הראשון, זה אומר שמינוס כמה חודשים עמוסים, כתבתי בערך 80 סיפורים. בשבילי זו זכות וגם מתנה. כי כל חודש מחדש למדתי להתחדש, גם כשהייתי משוכנעת שאין עוד שום רעיון בעולם ושהתייבשה לי היצירתיות. זה המקום גם להודות לעורכות המגזין לאורך השנים, שהיו שותפות מדי פעם לשאלה 'מה אני עושה? אין לי רעיון', וליוו בעצות טובות ובפרגון, עד שהסיפור התבשל וקרם עור וגידים. אני רוצה להודות למערכת פנימה גם על העריכה הלשונית ועל העיצוב הגרפי, ולכל מי ששמה את ליבה בספר הזה".

הפוסט חולמת בהקיץ: רחלי מושקוביץ מספרת את הסיפור מאחורי הסיפורים הופיע לראשונה ב-פנימה.