שמי רוויה בן יהודה, גרה בכפר תפוח ואימא לאביה (11) שוהם (9) ושיר הודיה .(4.5) שוהם שלנו נולד חירש ובעקבות כך גילינו בעלי ואני שאנו נשאים של גן חירשות. אחרי הגילוי, הבנו שהדרך היחידה שלנו לבודד את הגן הפגום היא לעשות טיפולי פוריות של הפריית מבחנה, או כמו שמכנים את זה בשפה הרפואית ivf+pgd.

טיפולים מתישים וכואבים. צילום אילוסטרציה

וכך, עברתי טיפולים קשים וכואבים עד שנולדה לנו שיר הודיה הנסיכה. למרות שלנשים רבות יש צורך להסתיר את עניין הטיפולים, לי דווקא היה טוב לשתף ולהוציא, זה מאוד עזר לי בהתמודדות. כמעט כל מי שהכיר אותי ידע שאני עוברת טיפולים.

אוויר לנשימה 

לפני כשלוש שנים פנתה אליי חברה מהישוב, אורלי גרוס שגם היא מאותגרת פוריות, והציעה: יש בישוב הרבה נשים שעוברות טיפולים, למה שלא נארגן מפגש לכולן? המפגש ההוא לא ממש צלח, אך אורלי לא הרימה ידיים ובמקום להתייאש היא אמרה, יודעת מה, בואי נעשה את זה אזורי! לצוות הארגון הצטרפו נשים נוספות – ליאת נחמני, יעל רון והודיה באואר, ובשיתוף רכזת הקהילה שלנו שקישרה אותנו עם המועצה קם המיזם שלנו: האושר שבדרך – לנשים מאותגרות פוריות.

התקציב שקיבלנו מהמועצה ומהיישוב הוא טיפה בים ביחס לעלות המפגשים, ולכן את רוב התקציב שלנו אנחנו מגייסות מתרומות. חשוב לנו שהנשים שמגיעות לא יצטרכו לשלם הרבה כי גם ככה בזמן הטיפולים יש הוצאות כספיות כבדות.

האושר שבדרך. מארגנות המיזם אורלי גרוס, יעל רון, ליאת נחמני, הודיה באואר ורוויה בן יהודה.

המטרה שלנו במפגשים היא ליצור הפוגה משגרת טיפולי הפוריות הקשה והמתישה, שמזמנת כאבים פיזיים ונפשיים, וגם ליצור קהילה של נשים שמבינות את הכאב המשותף לכולן ונותנות מקום לקושי ולבדידות של כל אחת. עם זאת, היה לנו חשוב שלא תהיה אווירה מעיקה וכבדה, אלא להיפך, לעשות משהו כיפי ושמח שישכיח לכמה שעות את כל הצער.

המפגשים שלנו בנויים בדרך כלל מסדנה חווייתית כמו מאסטר שף, סדנת שוקולד, שזירת פרחים, קרמיקה, תכשיטים וכדומה, ארוחת ערב שווה וסיפור הצלחה של אחת מנשות הקבוצה. מאז התחלת המיזם הרבה נשים מהקבוצה שחיכו שנים ארוכות לילד נקלטו להיריון וילדו. כל לידה כזאת בקבוצה מביאה איתה שמחה גדולה ומעודדת מאוד את שאר הנשים שעדיין מחכות.

חשוב לנו להדגיש שהמפגשים מיועדים גם לנשים שכבר יש להן ילדים. נכון שכשאין ילדים בבית בכלל התחושה היא קשה יותר ושונה, אך למרות זאת, גם אישה שכבר יש לה ילד אחד (או יותר), עדיין צריכה לעבור את כל הקושי והכאב כדי להגיע להיריון הנכסף.

בעקבות המפגשים ומתוך הצורך שעלה מנשות הקבוצה פתחנו גם קבוצת וואטסאפ פעילה שבה אנחנו מתייעצות, משתפות וחולקות את הכאב, הידע והשמחה אחת עם השנייה. הפעילות שלנו מתקיימת ברובה ביישוב כפר תפוח אבל מגיעות אליה נשים מכל הארץ (כן, גם מדימונה, נתניה, גוש עציון ופתח תקווה).

אנחנו מתפללות שכל אישה שמחכה תיקלט במהרה להריון קל ותקין בידיים מלאות! ובינתיים, אנחנו כאן אחת בשביל השנייה. 

נשים שמעוניינות להצטרף למפגשים מוזמנות לשלוח וואטסאפ למספר: 0502153940

הטור פורסם במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט יחד כל הדרך: נשים מאותגרות פוריות נפגשות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהחיים נכנסים להמתנה. צילום: אילוסטרציה

"אתם ברשימת המתנה. פשוט כרגע יש עדיפות לקבל משפחות עם ילדים". זו התשובה שהחזירו לנו מהיישוב שאליו ניסינו להתקבל לפני כ-14 שנה, בעודנו זוג בלי ילדים. כמובן, לא היה להם מושג שאנחנו בטיפולים, הם פשוט לא חשבו יותר מדי על ההשפעה של משפט סתמי וטכני שכזה על הצד השני. 

המילים חסרות הטקט הללו הן תמצית התקופה הזאת. אתם ברשימת המתנה. החיים בהמתנה. מבחינת הסובבים אתכם אתם בהמתנה עד שיהיה על מה לדבר איתכם, עד שבאמת תוכלו להיות חלק מהקהילה, עד שתהיו רלוונטיים. וגם מבחינת עצמכם. אתם לא מקבלים החלטות, כי "מה יהיה אם?" ו"אולי זה בדיוק ייפול על יום של טיפול?".

אז אתם פשוט במצב של hold. ההשקעה בזוגיות אף היא לפעמים על hold, כי מי פנוי לזה עכשיו? החלטות על מקום המגורים מתעכבות כי הכול תלוי זה בזה. בחירות בעבודה נדחות, וגם דברים פשוטים לכאורה כמו לקבוע חופשה או להתחייב לאירוע משפחתי. 

עומדת במקום

קשה לשרוד ככה. כל עוד חושבים שזו תהיה המתנה של כמה חודשים, מילא, נחכה. אבל כשהחיים הופכים לכאלה, כשזה נמשך שנים על שנים ובדרך אתם משלמים עוד ועוד מחירים ודברים לא קורים כי "מה אם?", זה כבר נהיה בלתי אפשרי. 

בשלב הזה מתעורר לו קול שאומר: "לא רוצה לחיות בהמתנה! לא מוכנה לזה. יאללה, אני לוקחת הפסקה מהטירוף, אני מעיזה ומקבלת החלטה שלא בהכרח מסתדרת עם הטיפולים". ואת מרגישה שזה נכון ושפוי ויש תחושה של שחרור סוף סוף. 

אבל המועקה לא נעלמת. מחשבות על הזמן שאובד מזדחלות, ומביאות עמן חששות שמא אני כבר לא מספיק רוצה, ואיך העזתי להרפות ולא להמשיך בכל הכוח. זה מעט ממה שעבר לי בראש ובלב, בגוף וברחם בשנים הללו. הקולות האלה מתרוצצים בפנים, ובאים גם מבחוץ, והכול מתערבב.

פעם מישהי אמרה לי שהיא ממש מזדהה עם התיאור של לאה: "ותעמוד מלדת". "ככה אני מרגישה", היא אמרה לי, "כל החברות שלי בתנועה, מתקדמות, ואני עומדת תקועה במקום". המילים שלה נשארו איתי הרבה זמן, והן עדיין איתי עד היום בכל מיני הקשרים. זה החלק שנראה לי הכי קשה – העמידה במקום, הסטטיות, חוסר החיים. 

ברגע הזה

אני מרגישה ומאמינה שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לחלום ולפעול בכל מאודי כדי להיכנס להיריון, כדי להיות הורים לילד או ילדה, אבל לא לעמוד בינתיים במקום. להמשיך לחיות.

קראתי פעם שרוב הזמן אנחנו עסוקים במחשבות על העבר והעתיד, או בשיפוטיות על אחרים ועל עצמנו, במקום פשוט להיות כאן, ברגע הזה. מחשבות של מה היה אילו היינו מחליפים רופא כבר מזמן, או אילו התחלנו טיפולים קודם. ולהפך – איך לא נסענו לחופשה ההיא, ואיך אני כמו מטומטמת כבר שנתיים לא מחליפה עבודה בגלל זה. ומחשבות ודמיונות בלתי נמנעים על העתיד – מה יהיה בעוד תשעה חודשים מעכשיו, או עד גיל 35. והמחשבות השיפוטיות שרודפות – הקנאה, התאווה והכבוד. הן כל כך מוציאות אותנו מן העולם, מן הרגע הזה, מהחיים שיש לי עתה.  

אם ארפה מהמחשבות על העבר והעתיד, על עצמי ועל אחרים, אהיה במה שחי וקיים וישנו. התפילה שלי, שאף על פי שאחכה לו בכל יום שיבוא, אהיה נוכחת בכל יום שכעת. 

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן תש"פ. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט ברשימת המתנה: זוגות מאותגרי פוריות מבקשים לא להיות רק שם ברשימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"הייתי אישה מוכשרת שהכול מצליח לה בחיים והיה ברור שיהיו לי ילדים בקלות, אבל זה לא קרה", מספרת איילה (שם בדוי), בשנות השלושים לחייה, הנשואה כעשור. "לנגד עיניי חלפו נשים, שכנות וחברות, שהתחתנו שנה וחצי אחריי ונכנסו להיריון וילדו. זה לא הסתדר לי, הרי אני התחתנתי לפניהן, איך זה יכול להיות? כל הזמן התפללתי שאהיה בהיריון לפני שחברה מתחתנת, כי הצלחה כזאת של מישהי מציפה את החוסר שלי.
"עיקר ההתמודדות שלי הייתה במפגשים של נשות הקהילה שבהם דיברו רק על לידות והריונות, והיו גם תלונות של נשים שנכנסו להיריון מיד אחרי החתונה ולא היה להן זמן לנשום. ישבתי שם והסמקתי. התביישתי מכך שאין לי ילדים ואני לא בהיריון, והייתי בטוחה שזאת אשמתי ושאני לא בסדר. היה לי חשוב להראות כלפי חוץ שהכול בסדר ובשליטה ולחייך, וזה גזל ממני המון כוחות. היום אני במקום אחר, אבל אז נמנעתי מלצאת מהבית".

סוד בדרך הטבע

איילה התגוררה במקום קהילתי וצפוף עד כדי כך ששמעה מדי ערב את שיר הערש ששרה השכנה לילדיה. הצפיפות, הבדידות, העצות והמבטים המרחמים גרמו לבני הזוג לעבור דירה למקום מאוורר יותר, אך מהתמודדות אחת היא לא יכולה הייתה לברוח: "הקושי העיקרי היה עם חמותי. היה לה מאוד קשה להכיל את ההמתנה שלנו, וזה הגיע לרמה שהיה לה קשה לקבל אותי. בסוף, כשסיפרנו להם שהבעיה העיקרית נמצאת אצל בעלי, הם כמעט נפלו מהרגליים והיו בהלם שיש לבן שלהם בעיה ושזה לא רק הכלה שלהם שבגללה אין לו ילדים".

איך הביקורת השפיעה על הזוגיות שלכם?
"כמובן שזה גם מאוד השפיע על הזוגיות והרעיל אותה ויש לנו מכך משקעים רבים. הפרטיות מאוד חשובה לי, זה הדבר הכי בסיסי שנשאר לנו גם במציאות הטיפולים. לכל אדם יש זכות להביא את הילד שלו לעולם בלי שאף אחד יעז להוציא על זה מילה. זה אמור להיות סוד בדרך הטבע".

בשנה האחרונה נקלטה איילה בהיריון טבעי שנפל בתחילתו. למרות הסודיות האופפת בדרך כלל את טיפולי הפוריות היא בחרה לשתף בכך את המשפחה, אך זו לא הצליחה להכיל ולתמוך בה.
"היו לנו הפלות בעבר, אבל אף פעם לא חווינו אותן בכאב כזה. היה לנו קשר מדהים עם העובר ואני ממש מרגישה שאיבדנו ילד. הרגשתי צורך לכתוב על זה בוואטסאפ של המשפחה, והם הניאו אותי מלעשות כן. זה הסעיר אותי מאוד. איך אפשר לכתוב שם שטויות ולפרסם תמונות של הילדים וטיול משפחתי אבל לא על ההפלה שלנו? היה לי כזה כאב עד שכתוצאה מכך עזבנו את הקבוצה. בוואטסאפ ביקשנו שיהיו רגישים כלפינו, אבל בפועל מיד אחר כך כתבו דברים שהיו לנו כמו מלח על הפצעים ושכחו את מה שעברנו. אנשים מתחתנים ויולדים ילדים, ואני שואלת את עצמי: אני אולי מלאך, כי הטבע לא עובד עליי?"

תקופת ההמתנה מזמנת אתגרים זוגיים, משפחתיים וכלכליים. תמונת אילוסטרציה

רחל, בת 29 ונשואה כתשע שנים, זכתה לחבוק לא מזמן בן בכור, וגם לה יש בטן מלאה על תקופת
ההמתנה הארוכה: "בשנים האחרונות הרשינו לעצמנו להבריז מאירועים ובעיקר מבריתות שבהן ציפו מאיתנו להיות קוואטרים. היו פעמים שננזפנו על כך שלא הגענו לשמחה או למפגש משפחתי, ולא התחשק לנו לפרט שבדיוק עברתי שאיבה, החזרה, אשפוז או הפלה, או שבדיוק קיבלנו תשובה שלילית ולא התאים לנו נסיעות ושמחות. זה מתסכל שבמשפחה לא מגדילים ראש מול זוג שמן הסתם עובר משהו ולא מעוניין לשתף".

ואיך הגיבה הסביבה?
"הסביבה מגיבה מאחורי הגב בצקצוקים ואנחות. למדתי להגיב בציניות על שאלות חסרות רגישות בלי להתחשב ברגשות השואלים. אם אישה זרה או דודה רחוקה מרשה לעצמה לגעת לי בבטן ולשאול 'באיזה חודש את?', אענה בלי לחשוב פעמיים 'חודש תמוז'", היא אומרת בציניות. "התקופה הזאת עלולה לפגוע בזוגיות, ובהחלטה משותפת החלטנו לעשות הכול כדי לחזק זה את זה ולשמור על הקרבה והחברות בינינו. בסופו של דבר יש לנו רק זה את זה בהתמודדות הזאת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה 

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן >> אני רוצה מנוי למגזין פנימה!

הפוסט בטן מלאה הופיע לראשונה ב-פנימה.