אני מייצגת ומשווקת תרבות ישראלית לחו"ל דרך מכירת סרטים ישראליים עצמאיים, עלילתיים ותיעודיים, לרשתות שידור, לפסטיבלים וכדומה. בין היתר: 'שטיסל', 'עבודה ערבית', 'בית', 'ליל כלולות' ועוד. במקביל, אני מעבירה הרצאות על הפצה ועסקים, ומפרוץ המלחמה שותפה למאבק נגד גילויי אנטישמיות בענף שלנו. איירתי ספר ילדים ('רות שאהבה תחרות'), ובשנים האחרונות אני מוצאת את השילוב בין הנסיעות שלי בעולם לכתיבה.

הרגע שבו ניצת בך הניצוץ של היצירה

בילדות ציירתי תמיד ציפורים בקצות המחברת. המורה לאומנות ראתה ציפור קטנה שאיירתי, לקחה אותי לקיר ענק וריק של כמה מטרים ואמרה לי: הקיר שלך. עכשיו תציירי ציפורים על כל הקיר.

תחנה במסע שהשפיעה על האומנות שלך

גיליתי שיש לי השפעה על תוכן בעולם כשקניינית שוודית התלבטה לגבי סרט על ניצולת פיגוע ישראלית שעוברת טיפולי פוריות. היא חששה שהקהל שלה יתקשה לראות אישה על כיסא גלגלים כאמא, עד ששכנעתי אותה שדווקא כאישה וכעורכת תוכן יש לה תפקיד בהעברת המסר החשוב הזה. היא השתכנעה, והקהל באמת התחבר והתרגש מאוד.

יוצר שהיית שמחה לשבת איתו לכוס קפה 

המנהל האומנותי של עולם הסרט 'אווטאר', אולי אוכל לקבל איזה תפקיד קטן בעיצוב.

צילום:דאפי ספונר

יצירה משמעותית שנחשפת אליה 

ספר שאני חוזרת אליו מדי פעם הוא 'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי. יצירה מצחיקה, מרגשת ומעוררת השראה על גזענות, סובלנות, ושפה שמייצרת תודעה.

יצירה בתחום שלך שאהבת ואת ממליצה עליה

שני סרטי תעודה מטלטלים שעוסקים באירועי השבעה באוקטובר: '06:30' (כאן 11), סרט ביכורים עם עדויות הניצולים שיצר אלון דניאל, ו'עוד נחזור לרקוד' על הטבח בפסטיבל נובה בבימויו של יריב מוזר.

מה הטעות הכי גדולה שעשית בדרך?

היה לי רעיון חדשני שהקדים את זמנו בישראל, ועל אף שלקוח גדול היה פתוח לשמוע, לא היה לי אומץ ללכת על זה. לקח לי שנים לבסס את הביטחון שלי בעצמי ובשליחות שאני עושה. 

מה נותן לך השראה?

יצירות עמוקות באיכות קולנועית גבוהה, וגם – היוצרים שלי. זכיתי לעבוד עם יוצרים נפלאים. אחת מהם היא שי־לי עטרי, אלמנתו של הבמאי יהב וינר שנרצח בביתם בכפר עזה. מאז אנחנו במסע בין־לאומי עם הסרטים שלו. העוצמה שלה מעוררת השראה ונותנת לי כוח.

איפה תהיי בעוד 10 שנים?

בבריאות ובנחת עם האיש שלי, מוקפת נכדים וחתולים, משמשת מנטורית ויועצת ליוצרים וכותבת את הספר שלי.

עצה ליצירה 

כשאני רואה סיטואציה אנושית מעניינת או מצחיקה או סיפור טוב, אני מצלמת או רושמת לי את זה בנקודות בפתקים בטלפון. אחר כך אני עורכת את זה, ובודקת אם זה בכלל רלוונטי ונוגע. לפעמים זה נשאר בפתקים, ולפעמים מתגבש ליצירה.

הפוסט הזרקור: חדוה גולדשמידט הופיע לראשונה ב-פנימה.

רחלי שלו (42), כותבת, מאיירת ויוצרת קומיקס. נשואה לבועז ואמא לחמישה. מתגוררת בפרדס חנה

למדתי איור ב'בצלאל' ובמשך הרבה שנים איירתי ספרים, עד שהתמקדתי בקומיקס. במשך שנים היה לי טור קומיקס אוטוביוגרפי בעיתון, שנאסף לספר, והוצאתי עוד ספרים שכתבתי ואיירתי ופורסמו בארץ ובחו"ל. לפני כחודש ריאיינתי את מורן סטלה־ינאי שחזרה משבי החמאס ואיירתי על פי עדותה יומן שהתפרסם ככתבת שער ב'ידיעות אחרונות' ותורגם לאנגלית. לאחרונה איירתי עיבוד מחודש לספר 'אל עצמי' של גלילה רון־פדר־עמית.

הרגע שבו ניצת בך הניצוץ של היצירה

כילדה לא ציירתי בכלל והגננות כבר היו מודאגות. יום אחד, בשעת שיעמום, ביקשתי מאמא שלי דף ועט וציירתי את הציור הראשון שלי. מאז לא עזבתי את הציור, אם כי היום אני מציירת באייפד.

תחנה במסע שהשפיעה על האומנות שלך

כשהייתי במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ראיתי כלי חרס עתיק עם ציור של התרחשות היסטורית. פתאום קלטתי שהדבר הזה נשאר בעולם כל השנים כי מישהו טרח לצייר את זה. הבנתי שאת מה שאני מציירת עכשיו מישהו יראה בעוד כמה שנים וידע מה קרה לנו. זה דחף אותי להמשיך ליצור ולהניח משהו פיזי בעולם.

יוצרת שהיית שמחה לשבת איתה לכוס קפה

תרצה אתר. אני ושותפים עובדים על פודקאסט מאחורי הקלעים של ספרי ילדים, ואחד הסיפורים שם הוא 'האריה שאהב תות' שהיא כתבה. לצערי לא יכולנו לראיין אותה, אבל למדתי עליה הרבה. היא הייתה אישה מיוחדת, מוכשרת וחידתית שהשאירה לנו נכסי צאן ברזל מטורפים.

יצירה בתחום שלך שאהבת ואת ממליצה עליה

הספר 'יהיה בסדר' של עינת צרפתי שעוסק במהות של להיות אדם מבולגן. זה קומיקס קורע מצחוק, עם ציורים מרהיבים, שמנרמל משהו שאנחנו מתנצלים עליו כל החיים, וכל עמוד בו הוא יצירת מופת.

מה הטעות הכי גדולה שעשית בדרך?

אני מאמינה שכל טעות מובילה אותי לעשייה מדויקת יותר, אבל אני מצטערת על כל סיפור שעולה לי בראש ואני לא עושה ממנו קומיקס מפאת קוצר הזמן.

מה נותן לך השראה?

ההשראה הכי גדולה לדעתי מגיעה מדד־ליין, זה המנוע היצירתי הכי חזק שיש. מסגרת הזמן מאלצת אותי להיכנס למוד יצירתי.

איפה תהיי בעוד 10 שנים?

אני מקווה שבחופשה משפחתית גדולה. במקביל הייתי רוצה להמשיך ליצור דברים משלי, לכתוב ולצייר.

עצה ליצירה

חפשי את הקול הייחודי שלך, את מה שיש לך להגיד לעולם. יכול להיות שזה ייקח זמן, אז אל תדחקי בעצמך. חפשי בסבלנות את האמירה ואת הקול האישי שלך ומה הסיפור שלך בעולם – ומשם תיצרי.

צילום: הילה איזינגר

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הזרקור: רחלי שלו הופיע לראשונה ב-פנימה.

רגע לפני שד"ר אביטל בק הגשימה את חלום חייה ועמדה לטוס לארצות הברית לפוסט־דוקטורט, היא נאלצה לגנוז את התוכניות ולחשב מסלול מחדש. "רציתי קריירה אקדמית", היא מספרת, "את הדוקטורט שלי בביולוגיה מולקולרית של התא עשיתי במכון ויצמן. המטרה שלי הייתה להיות מדענית, והתקבלתי לפוסט־דוקטורט בהרווארד".

היה זה הישג מרשים, להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית ולעשות שם את המסלול האקדמי בתחום הסוכרת, שבו התמחתה. במשך עשור תכננו היא ובעלה את הנסיעה הזאת, חסכו כסף, לא חידשו את הרהיטים בבית כי עוד רגע הם טסים, אך החלום נתקל שוב ושוב בקשיים שעמדו זה לצד זה על המאזניים כמו הקלישאה הוותיקה: קריירה מול חיי משפחה.

"המון שנים התביישתי לספר את זה", היא משתפת בכנות. "היו לי אז שני ילדים, ולא הצלחתי להיכנס להיריון נוסף. רציתי משפחה גדולה, ואמרו לי – יש לך בן ובת, מה את צריכה עוד. ידעתי שטיפולי פוריות בחו"ל עולים כ־150,000 דולר לכל סבב, ופה בארץ זה מסובסד. היינו זוג צעיר, לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לדחות את הפוסט־דוקטורט. אין מה לעשות. אלה שנות הפוריות שלי, אם אני נוסעת עכשיו, זה לא יקרה. הממוצע בתחום שלי הוא לנסוע לשש שנים, ואם אני נוסעת, יש סיכוי שאני מוותרת על המשפחה. היום הילדים שלי צוחקים ואומרים לי – איזה פראיירית, לא נסעת בשביל ללדת אותנו? אבל אני לא מצטערת לדקה".

מגדלת החלב 

בק, 42, היא כיום אמא לשבעה ילדים ומנכ"לית חברת הפוד־טק הישראלית WILK, חברה שמפתחת חלב אם מתורבת במעבדה. 

סגולות חלב האם ידועות עוד מימי בראשית, אולם מחקרים עדכניים מאמתים את המידע הזה וקובעים כי חלב אם חשוב להתפתחות התינוק בחודשים הראשונים. מנגד, ישנן נשים שאינן יכולות או אפילו רוצות להיניק, וליבן נחמץ לנוכח המחקרים הללו או לנוכח תגובות הסביבה, והן מחפשות את הפורמולה הטובה ביותר להזין בה את תינוקן. 

אל מול הפורמולות הקיימות בשוק, חברת WILK הציבה לעצמה יעד שאפתני: לגדל חלב אם, הכי קרוב למקור, במעבדה. "לא כל אישה יכולה להיניק, ואין שום סיבה שתינוק שאמא שלו לא יכולה להיניק לא יקבל את כל היתרונות והתועלות שיש בחלב אם", מסבירה בק את הרעיון שעומד מאחורי הפיתוח. "המחקרים מדברים כבר שנים על יתרונות ההנקה ועל הסגולות שיש בחלב אם, ואנחנו רוצים להעניק גם לאישה שלא יכולה או לא רוצה להיניק את האופציה הזאת. המטרה היא להעשיר את הפורמולות ברכיבים מתאים מקוריים, הכי קרובים שיש לחלב אם אמיתי".

איך זה עובד בעצם?

"אנחנו לוקחים תאים מגוף של נשים שעברו ניתוח, מתרבתים אותם, זורעים ומבודדים את התאים המייצרים חלב, מגדלים אותם בתנאים הכי אופטימליים במעבדה ובעצם 'מלמדים' אותם איך לייצר חלב אם בשיטת מעבדה".

מדובר ביעד שאפתני ובפיתוח פורץ דרך, אך מתברר שזה ממש לא הדבר היחיד שעומד על סדר יומה של בק. לצד מנכ"לות חברת פוד־טק ישראלית חדשנית, שיחות עם משקיעים ופיתוח של חלב אם וחלב פרה מתורבת במעבדות המשוכללות של WILK, היא מספיקה גם לנהל שגרת בית ומשפחה, יזמות חברתית, לימוד תורה בקביעות, ריצה בכל בוקר, ולשמש כיושבת ראש תנועת 'אמונה' בעיר מגוריה.

איך מנהלים לו"ז עמוס כמו שלך?

"קודם כול, לומדים את זה. אני פריקית של פרודוקטיביות, ואני מאוד אוהבת תוכנות וכלים טכנולוגיים שיכולים לעזור לי בניהול הזמן. כשאני מרגישה שאני מגזימה במשהו, אני יושבת ועושה רשימה כמה אנרגיה אני נותנת לכל דבר, ומתחילה לתעדף – על מה אני שמה עכשיו יותר דגש ועל מה פחות. יש תקופות שאני נותנת מאה אחוז לעבודה חדשה או לפרויקט חדש, ויש תקופות רגועות, שבהן אני יכולה להגדיל את האחוזים בשאר הדברים. 

"עוד דבר חשוב שעוזר לי הוא סוד הבוקר", היא מגלה. "אני קמה בחמש וחצי בבוקר. אני מכריחה את עצמי לקום – כל פעם אני אומרת 'אני לא יכולה', ומדברת עם עצמי ואומרת 'את חייבת'. יש לנו רק חמש שניות לפני שהמוח ממציא תירוצים, אז סופרים עד חמש וקמים, וברגע שקמת זה כבר יותר קל. אני קמה ישר לנעלי ספורט ומשם למטבח, מעמידה כבר סירים לצהריים. זה לא מאוד זוהר לגעת בעוף קר בחמש וחצי בבוקר", היא צוחקת, "אני מכינה כריכים ואז עושה ריצה של חמישה קילומטר, ככה כל בוקר. אני לא נהנית מזה, אבל אני עושה את זה כי צריך".

מהמעבדה אל עולם הסטארט־אפ 

היא גדלה ברחובות, ועשתה מסלול די קלאסי לבוגרת הציונות הדתית: למדה באולפנת צביה בעיר, אחר כך באולפנת צפירה, שירות לאומי בבית הרב קוק בירושלים ומשם לאוניברסיטה העברית ללימודי ביוטכנולוגיה. היא נישאה בגיל צעיר, וכיום היא מתנהלת מול משקיעים וחברות גדולות כשעל ראשה מתנוסס כיסוי ראש. אני שואלת אם זה מהווה חסם כלשהו.

"האישיו של הדתייה זה רק בישראל", אומרת בק, "בחו"ל הם לא מודעים לזה. הם מכבדים את הימים שאנחנו לא עובדים. בארץ אני מרגישה שאני חייבת לתת את האקסטרה, אני צריכה להוכיח שאני טובה ומקצועית. פעם זה היה מרגיז אותי, ששופטים אותי ולא מעריכים. היום אני יותר בנינוחות עם זה, מקבלת את זה בחיוך".

אל ההייטק התגלגלה בדרך לא צפויה. בתקופה שבה ניסתה להגשים את חלום הפוסט־דוקטורט בהרווארד היא ראתה פעם אחר פעם איך החלום נתקע ולא מתממש. "יום אחד, באמצע שיעור של יעל כורסיה, הייתה לי הארה. אמרתי לעצמי: אם את כל כך מנסה ועושה השתדלות וזה לא הולך, אז אולי יש משהו אחר? אולי זה לא חייב להיות בדיוק החלום הזוהר והיוקרתי הזה?"

בימים ההם היא עבדה במעבדה בחברה קטנה, במשרה שאפשרה לה להיות גם אמא נוכחת לילדים. "חשבתי מה הדבר השני הכי זוהר מבחינתי, ולהיות מנכ"לית של החברה פתאום נראה לי זוהר לא פחות ממדענית בהרווארד. פתאום התחיל לי איזה חלום, בעצם אפילו לא חלום, עוד לא העזתי לחלום – היה לי רק ויז'ן".

היא החליטה לעשות מעשה, ובצעד נועז פנתה למנכ"ל החברה בבקשה לקידום לתפקיד ניהול. "אמרתי לו – אני יודעת שלקחתם אותי כמדענית, אבל אני חושבת שהחברה יכולה להרוויח ממני יותר. הייתי יומרנית. הוא שאל אותי איזה ניסיון יש לי, אמרתי לו שאין לי, אבל אני מוכנה ללמוד ואני אהיה ממש טובה בזה".

היא הגיעה עם המון ביטחון לפגישה, אך לצד זאת, היא גם הייתה קרובה ללידה. שלושה חודשים אחרי שילדה וחזרה לעבודה – היא ראתה שיש מנהל חדש בתפקיד שרצתה. "שתקתי, אבל הרגשתי שהרעיון הזה, שיצא מהגראז' והתחיל לצמוח בי, מקנן אצלי בראש ולא עוזב אותי. אנשים אמרו לי – יש לך עבודה קרובה לבית, שכר טוב, מה את רוצה יותר מזה? אבל זה לא הרפה ממני". 

זמן קצר לאחר מכן היו קיצוצים בחברה והורידו אותה ל־40% משרה. "נורא נעלבתי, לקחתי את זה קשה ואמרתי לבוס שלי – למה אני? והוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום, הוא אמר לי – בינינו, יש לך חלומות גדולים מאלה. מבחינתי זה היה אור ירוק לצאת לדרך".

תוך כדי בכי, היא מספרת, היא פתחה קבוצת ווטסאפ עם הקולגות ממכון ויצמן, והודיעה להם שהם הולכים לפתוח יחד סטארט־אפ. הם קבעו תאריך וישבו בחדר סגור לסיעור מוחות ארוך עד שימצאו רעיון טוב למיזם החדש שלהם. כעבור שעתיים הם יצאו עם כמה רעיונות טובים והתחילו את הדרך החדשה.

"פתאום היה לי זמן פנוי ביום, והתחלתי ממש מאפס. חיפשתי בגוגל איך מקימים סטארט־אפ, מה זה מצגת משקיעים. לא היה לי שמץ של מושג, אבל הייתה לי אמונה יוקדת שזה המסלול שלי, שלא סתם באה לי התמונה הזאת בראש. גייסתי כסף וכוח אדם, השלמתי קורסים באיביי, גוגל ואמזון, למדתי את השפה מחדש. נהניתי מכל רגע", היא נזכרת בחיוך, "לקחתי את זה נורא ברצינות". 

מאז היא הספיקה למנכֵּ"ל עוד כמה חברות ויזמה פרויקטים שונים, ובשנה האחרונה היא כאמור בפוד־טק, נוגעת שוב בעולמות הנושקים לרפואה. כיום WILK היא חברה הנסחרת בבורסה הישראלית ומגיעה לפריצות דרך משמעותיות בדרך להשגת רכיבי חלב אם מתוך המעבדות ברחובות.

הזהב הלבן 

בחזרה לחלב האם. המחקרים בנושא תזונת תינוקות מדברים על פערים משמעותיים בין תינוקות שינקו לכאלו שלא. ההבחנה, אומרת ד"ר בק, אינה נמדדת כשהילדים קטנים, שם אין הבדל, אלא במערכת החיסונית בעתיד הרחוק, בסיכוי להתפתחות מחלות כמו סוכרת והשמנת יתר, מחלות מעיים כמו קרוהן, ואף פערים באיי־קיו, כשהיתרון הוא לטובת קבוצת היונקים חלב האם. 

"רוב האנשים בוחנים את הילד כשהוא קטן, אבל את הסטטיסטיקה נראה כשהילד יהיה בן 40 עם עלייה בסוכרת, מול ילד עם אותו רקע גנטי שינק. חלב האם מרפד את כל מערכת המעי – כמובן, תלוי כמה ינקו ועד איזה גיל, אבל זה הרעיון. אנחנו רואים את הסטטיסטיקות האלה ורוצים לייצר את הדבר הקרוב ביותר לחלב אם".

בשנים האחרונות חברות הפורמולות מחפשות כל הזמן רכיבים חדשים כדי לקרב את עולם התמ"ל לרכיבים הזהים למקור. מדי תקופה מפרסמות החברות רכיב חדש שנוסף למוצר עם צירוף אותיות באנגלית שלא אומר לנו כלום, רק כדי להתקרב עוד קצת לרשימה הארוכה של רכיבי חלב האם, שמונה אלפי רכיבים לעומת כמאה רכיבים בפורמולה הנמצאת על המדפים. החידוש בפיתוח המזון המתורבת הוא שהוא מגיע מתוך המקור עצמו, מוכפל עוד ועוד ולומד להתחקות אחריו כמעט לחלוטין. 

"מובן שצריך להביא בחשבון שהנקה היא לא רק תזונה", מבהירה בק, "היא מגע, הפרשת אוקסיטוצין ('הורמון האהבה'), לא רק לתינוק אלא גם לאמא, היקשרות ועוד. אבל את התועלות האלה אפשר לתת גם עם פורמולה כשמאכילים בצורה מקרבת".

נוסף על ייצור חלב אם מתורבת, עובדים ב־WILK גם על חלב פרה מתורבת, גם הוא מתוך רקמות עטין של פרה, ומיועד להיות תחליף חלב ללא סבל או ניצול של בעלי החיים וללא זיהום האוויר העצום הנלווה לייצור הכמויות האדירות של החלב שאנו צורכים. 

איך הגעת להתעסק דווקא בפיתוח של חלב אם?

"כשילדתי לראשונה", היא נזכרת, "הייתי די המומה מחוסר הרצון להיניק שראיתי סביבי, לא הייתי גרופית של הנקה, אבל ידעתי על היתרונות שיש בחלב אם. היום כשאני מדברת עם משקיעים קל לי יותר להראות את החזון. המטרה בסוף היא למכור לעולמות הפורמולה רכיבי חלב אם שיעשירו את התמ"ל. המוצר יהיה יקר בהתחלה, זו טכנולוגיה פורצת דרך והיא יקרה, אנחנו ממש מדמים את גוף האדם, עם 37 מעלות המדמות חום גוף אנושי כדי לגרום לתאים להפריש רכיבי חלב אם בצורה אינסופית ומבוקרת ולתת אותה לעולם. אנחנו רואים כבר במעבדה את הרכיבים שדומים לחלב אם, וגורמים למערכת לפעול בגדול. ואנחנו לא מייצרים ליטר של זה, אלא 100 ליטר. העלויות מאוד גבוהות, עם רגולציה קפדנית מול ה־FDA (איגוד התרופות האמריקאי), ובהמשך גם מול הסוכנות האירופית. אנחנו עובדים ומחפשים כל הזמן שיתופי פעולה וגיוס כספים במטרה להוזיל עלויות, פונים בעיקר לקרנות הון־סיכון, לחברות גדולות ולממשלות".

אחוות יזמיות

לצד ניהול החברה, לפני כארבע שנים הקימה בק יחד עם חברתה ושותפתה לדרך רבקה צפריר תוכנית ליזמיות מהמגזר הדתי והחרדי. התוכנית הזו, שפועלת בהתנדבות מלאה, נוצרה מחיבור של שתיהן בפייסבוק. הן הבינו שהן די בודדות בעולם הזה, לא רק כנשים בעולם עסקי גברי מאוד, אלא כנשים דתיות וחרדיות שרוצות ליזום ולהגיע לתפקידים בכירים ואין להן כמעט ייצוג או דמויות דומות לשאת אליהן עיניים או להתייעץ עימן. 

"שאלנו את עצמנו – איפה כולן? אין שום סיבה שנשים לא יוכלו להיות בתפקידים בכירים ולהביא פרנסה טובה לביתן, לפעול וליצור דברים שהם משני עולם. לאט לאט גיליתי מיזמים מדהימים, עשינו שיתוף פעולה עם גוגל ואמזון, ואנחנו קבוצה שעוזרות אחת לשנייה. 

"כנערה צעירה באולפנה לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות את זה", היא מוסיפה, "לא ידעתי שהשילוב הזה בכלל אפשרי, נשים בהייטק וביזמות. לא ידעתי שיש נשים שלומדות מדע ביולוגי. לא דמיינתי שאני יכולה לעשות את זה. וזה מדהים לעורר השראה בנשים לבחור בקריירות שהן לא חשבו עליהן".

"לאורך הדרך אמרו לי: אם את רוצה להיות קרייריסטית, להיות בתעשייה הזאת – את צריכה לעשות את זה 24/7, ולא תוכלי לעשות את זה עם הרבה ילדים. היום אני כל כך לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה אפילו ההפך הגמור. הילדים נותנים לי כוח, לימוד התורה נותן לי כוח לעבודה – הדברים מפרים אלו את אלו. לא צריך לוותר, רק לאזן, ולעלות בהדרגה. 

"רבנו בחיי אומר לכתוב בערב ראש השנה מכתב מה אני רוצה להשיג השנה מהקב"ה. היו שנים שאמרתי לעצמי – היעד שלי הוא שהילדים ילכו לישון אחרי מקלחת וארוחת ערב – מבחינתי זה טוב מספיק", היא אומרת בגילוי לב. "שנה אחר כך הוספתי חוגים, ושנה אחר כך לקחתי את הקטן איתי לשיעורי תורה וישבתי בחוץ עם עגלה. לקחתי חופשות לידה מדודות, וזה התאים לי. הייתי תמיד במרוץ, לא לכל אחת זה מתאים – אבל זו הדרך שלי. כל פעם להוסיף עוד ועוד".

הכתבה המלאה תמצאי בגיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

צילום: דאפי ספונר 

איפור: שוהם חלא 

הפוסט חלב, אם  הופיע לראשונה ב-פנימה.

מאז שמענו את קולה בשירים ובדיבובים שונים, ראינו אותה בסרטים, בסדרות, בהצגות לילדים ולמבוגרים, קראנו אותה, קראנו עליה, וליווינו את הקריירה הענפה שלה לאורך השנים – או שהייתה זו היא שליוותה את פסקול חיינו מאז ועד היום. כמו אז, גם היום, חני נחמיאס לא נחה לרגע. 

צילום: אריק סולטן

הבופה פתוח

היא מקבלת אותי בפתח ביתה בתל אביב במאור פנים, חמושה בפוני האייקוני ובזיק השובב בעיניים, לצד חליטת תה ועוגיות. ברקע, הבית במגדלי שרונה עם הנוף האורבני המשקיף לים מלא בריח של בישול מנחם ושלל עציצים. אין ספק כי החדר של חני – זה כאן.

לאורך השנים מלהטטת נחמיאס (64) בין שלל תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובמופעים מוזיקליים לילדים ולמבוגרים, ונראה כי הוורסטיליות המרשימה רק משביחה את עשייתה. 

"זה משהו שבאמת מאפיין את העשייה שלי, שיש בה הכול מהכול", היא מאשרת, "אני אחת השחקניות הבודדות בארץ שעשתה גם תיאטרון רפרטוארי, גם סרטים, גם טלוויזיה, גם טלנובלות למבוגרים, גם תוכניות לילדים וגם ספרים לילדים. העשייה שלי היא תמיד במקביל".

כשאני שואלת איך מצליחים לעשות גם וגם וגם, היא עונה בפשטות: "אני מאוד נהנית לא להחליט. זו הייתה החלטה שקיבלתי לפני המון שנים, וזו אחת המתנות הכי גדולות עבורי. אני מזל טלה, מזל של אש ואנרגיה. אני צריכה המון גירויים, וללהטט בין כל העולמות זו חליפה שתפורה למידותיי".

היו תקופות שאמרו לך – תחליטי מה את?

"הייתה תקופה מסוימת שהתיאטרון הרפרטוארי היה חסום בפניי כי הייתי מאוד מובהקת לילדים. זה היה מוזר, כי זה הבית שהיה שלך ויצאת ממנו ופתאום אין לך כניסה אליו. גם כשהחלטתי לסגור את 'החדר של חני' תמיד גלשתי בחזרה לנעלי הבית שלי, והיום התיאטרון הוא עדיין העשייה הכי משמעותית שלי, שם אני נמצאת הכי הרבה ימים בחודש. 

"פתחתי בופה מכל הסוגים ומכל המטבחים", היא צוחקת, "והחך שלי לא מפסיק להיות מופתע. אם הייתי צריכה לעשות רק תיאטרון, משהו בתוכי היה נובל. עבורי, להיפגש עם כל כך הרבה קהלים ולעשות דברים כל כך ורסטיליים – זו מתנה גדולה".

צילום: אריק סולטן

והבופה בהחלט פתוח. בימים אלו נחמיאס מופיעה בכמה פרויקטים במקביל: היא משחקת בהצגה 'בלוז לחופש הגדול' (תיאטרון בית לסין), ב'בוסתן ספרדי' (תיאטרון הבימה), במופע שירים וסיפורים בלקני בשם 'דוס צ'יקיטיקאס' יחד עם עירית ענבי, בהצגה לילדים 'שמלת השבת של חנהל'ה' וב'להתאהב מחדש' – מופע מוזיקלי זוגי עם בן זוגה, יהודה אליאס, שעליו עוד נדבר בהמשך.

בכל מופע היא פוגשת קהל אחר, חלקם מבוגרים שגדלו עליה ובאים עם הילדים שלהם, והיא נהנית לפגוש בכל יצירה קהלים חדשים ושונים. 

כמה פעמים ביום את שומעת את המשפט "גדלתי עלייך"?

"אני חושבת שאם היה לי יום חיים אחד על כל פעם שאמרו לי את זה, הייתי חיה לנצח", היא עונה בחיוך. "העשייה שלי פרושה לאורך שנים, אז אומרים לי את זה אנשים שמבוגרים ממני בעשרים שנה וגם נערים ונערות שמגיעים לראות את 'בלוז לחופש הגדול' ומחכים לי מאחורי הקלעים. בני 80 היו שם לראות אותי עם הנכדים שלהם – אני סוג של גידלתי אותם, כי הופעתי אצלם בטלוויזיה בסלון, ובאים גם כאלה שגדלו על 'החדר של חני' ועכשיו באים להצגות עם הילדים שלהם".

למרות שהיא לא יכולה כמעט לצאת לרחוב מבלי שמישהו יפנה אליה ויבקש תמונה, היא מתארת שהיא אף פעם לא מסרבת. "אני מרגישה מאוד אהובה, תמיד כשפוגשים אותי בבתי קפה או ברחוב ומדברים איתי או מבקשים להצטלם יש להם מין ערגה כזאת על הפנים, ואומרים לי – אין לך מושג מה את בשבילנו, את מלווה אותנו לאורך שנים. זה מלווה תמיד במילים חמות, אז אני תמיד נענית".

תעצרו את העולם 

אך לא תמיד זה היה כך. היה שלב במהלך הקריירה שבו החליטה נחמיאס שמספיק לה, היא עשתה די וזה הזמן לנוח. הייתה זו תקופת הקורונה, שבה העולם כולו עצר מלכת. עולם התיאטרון והבמות שבת לחלוטין, ובניגוד לקולגות שלה – עבורה זו הייתה מתנה משמיים.

"מיד אחרי להקת הנח"ל יצאתי לעולם ההפקות, ותודה לאל, לא הפסקתי להיות עסוקה", היא חוזרת אחורה. "גם אחרי ההריונות, חודש אחרי הלידה כבר הייתי על הבמה. היומנים שלי מפוצצים. לא מובן מאליו שרוצים אותך ומחזרים אחרייך, ועל אחת כמה וכמה בגיל 60 וצפונה. אז מצד אחד זה מענג, ומצד שני יש איזה אפקט של 'תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת'. יש תחושת שובע.

"לפני הקורונה דימיתי את עצמי לעכבר על הגלגל שלא מפסיק להסתובב, והוא עייף, מסוחרר ומותש. אין לו חדווה, המקום שהיה אמור לשעשע אותו כבר מענה אותו. כמהתי לחופשה ואמרתי לעצמי שזהו, אני תולה את הנעליים. עשיתי כל כך הרבה דברים, אבל משהו בי אמר די. ופתאום בקורונה כאילו מישהו בא ואמר בואי – אני אתן לך חופש, כל העולם עכשיו עוצר, לא רק את, זה לא שכל הסוסים רצים ורק את עוצרת, הנה, קחי חופש. אם זה לא היה בצל מחלה ומגפה, זה היה נפלא".

לאורך תקופת ההפוגה שלה היא גילתה מחדש את המושג חופש. לראשונה בחייה היא לא עבדה, רק נחה ונהנתה מהשקט ומהים. "מבחינתי התקופה הזאת הייתה מתנה גדולה ששלחה לי השכינה. התענגתי על השנה הזאת, ועשיתי כלום. מתברר שלעשות כלום זאת המצאת המאה. רכבתי כל יום לים. אני תל אביבית כבר תשע שנים וגרה מרחק עשר דקות מהים, ובחיים לא הייתי בים. פתאום הייתי שם כל יום. ולא שבעתי מהחופש. 

"פתאום, יום אחד, קיבלתי טלפון מצדי צרפתי שאמר לי – חני, חוזרים לעבוד על 'בוסתן ספרדי'. לדינו זאת השפה של הסבים והסבתות שלי מסלוניקי, ולכאורה 'בוסתן ספרדי' היה הדבר שהכי כמהתי לעשות, פסקול ילדותי, הצגה מדהימה, אבל הדבר הראשון שהתעורר בי היה אנטי. אמרתי לצדי, שהוא חבר נפש, 'אני צריכה את הזמן שלי'. הוא ממש כעס עליי ואמר לי – כרגע כולם לא עושים כלום, אבל כשכולם יחזרו לעבוד את תמותי מזה, אני מכיר אותך. והוא צדק. הוא ממש גרר אותי לחזרות, ואני מודה לו על כך כל כך. היינו כולנו עם מסכות על הפרצוף, קוראים את המחזה כל אחד בפינה שלו במרחק שני מטרים זה מזה, והתחלנו להופיע".

ומאז היא חזרה בכל הכוח – אל הבמות, אל היצירה ואל הקהל, לא מוותרת על המתנה שקיבלה, ומחבקת בשתי ידיים את הוורקוהוליות שהייתה מנת חלקה כל השנים. תקופת הקורונה, היא אומרת, הטעינה אותה בכוחות מחודשים. ההצגה 'בוסתן ספרדי', מחזה שכתב הנשיא החמישי של ישראל, יצחק נבון, מוצגת בימים אלו בעיבוד חדש בכיכובם של נחמיאס, רוני דלומי, גלית גיאת, טל מוסרי ועוד רבים וטובים, ומחזירה אותה אל בית ילדותה.

איך שומרים על הנפש כשאת באור הזרקורים כל כך הרבה שנים?

"קיבלתי על עצמי החלטה – לא לקרוא ביקורות. לא דברים טובים ולא דברים פחות טובים. באופן כללי אני מרגישה שמאוד פונקתי, תמיד הייתי מאוד אהובה ואהודה והביקורות היו נחמדות לרוב. אבל כדי לשמור על הנפש שלי החלטתי לא לקרוא טוקבקים. אילו יכולתי לתת עצה למפורסם חדש, היא הייתה לא להיכנס לזה בכלל. שלא יהיה לך חשוב מה חושבים עליך, תהיה שלם עם מה ששלם ונכון בעיניך, תהיה חזק ותדבק באמונתך, כי ביקורת תמיד תהיה".

אהבה היא שיר לשניים

בין שלל המופעים הממלאים לה את ערבי השבוע, בולט במיוחד המופע המוזיקלי הזוגי שלה עם יהודה אליאס, בן הזוג שלה בשנה האחרונה, אהבה גדולה שבאה לחייה בהפתעה. "המופע שלי עם יהודה הוא אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לעשות", היא אומרת, וכמו בכל פעם ששמו עולה בשיחה, העיניים שלה מוארות.

צילום: אריק סולטן

הם הכירו על הבמות כבר לפני 36 שנה. היא הייתה אז צעירה מבטיחה, יוצאת להקת הנח"ל בתחילת הקריירה שלה, נשואה ואם לשניים, שהתקבלה לתפקיד בהצגה 'סלאח שבתי' כעובדת הסוציאלית המגיעה למעברה. הוא – צעיר מבטיח יוצא להקת פיקוד צפון, שהתקבל לתפקיד באותה הצגה כבנו הבכור של סלאח. מדי ערב במשך שנתיים, למעלה מ־300 פעמים, השניים נישאו על הבמה במסגרת תפקידם בהצגה.

אחרי שההצגה ירדה דרכיהם נפרדו, והם התראו לעיתים רחוקות כחברים ותיקים ששמחים לפגוש זה את זה. אחרי שנים בעלה נפטר, היא נישאה בשנית והתגרשה, ומאז החליטה שתם הפרק הזוגי בחייה. "לא חיפשתי זוגיות, יש משהו כל כך כיף, משחרר ומעצים בלבד. אהבתי כל רגע ביכולת שלי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל יהודה פשוט החליק לתוך החיים שלי".

היא חוזרת אל הימים שבהם נפגשו שוב מסילות הרכבת של חייהם. לפני כשנה וחצי הם עבדו יחד על מופע מחווה ליורם טהרלב, והיו נוסעים יחד לחזרות – הוא הגיע מנתניה ואסף אותה בדרך לירושלים, וכל הדרך הם העלו זיכרונות וצחקו. "למדנו להכיר זה את זה", היא משחזרת את התהליך העדין שנרקם במפתיע, "יש לו חוש הומור שמפיל אותי, והיה פשוט כיף, אבל לא עבר לי בכלל בראש שזה משהו מעבר". אך שיחת טלפון אקראית שהובילה לאכילת מרק משותפת בערב חורפי אחד, וקידוש משפחתי שהגיע לאחר מכן, סללו את הדרך לבסוף אל הזוגיות שכבר לא חשבה שתקרה לה שוב. 

צילום מור צידון

בערב הם בהופעות, חלק ביחד חלק לחוד, אך הבקרים שלהם בדרך כלל פנויים, והם אוהבים לנסוע ולטייל יחד ברחבי הארץ, לאכול ולבלות יחד. "יהודה הוא אוהב אדם, אין דבר שמענג אותנו יותר משולחן פתוח של ארבעה מטרים ולדבר ולצחוק עם חברים על יין ואוכל טוב. אנחנו נוסעים ומבלים לא מעט, וכשיש לך פרטנר חי שנהנה לחיות ולטייל, זאת חגיגה של זוגיות".

מלבד היותה שחקנית עסוקה, נחמיאס היא גם סבתא לארבעה נכדים, שלושה מהם בקמבודיה, שם גר בנה ("קשה להיות סבתא בשלט רחוק"). בתה גרה ברמת גן, קרוב אליה, כך שהנכד הקרוב מקבל מנות כפולות של אהבה וחדר משלו בבית של סבתא. 

החופש להתפכח 

מופע נוסף שמעסיק אותה בימים אלו הוא ההצגה 'בלוז לחופש הגדול', סרט שעובד למחזה מוזיקלי, ואף שנכתב בשנות ה־80 על ישראל של שנות ה־70, הוא עדכני ורלוונטי כאילו נכתב היום. נחמיאס משחקת את תפקיד מנהלת התיכון שתלמידיה עומדים רגע מסיום י"ב, גיוס לצבא ואהבות חדשות, כל זאת על רקע מלחמת ההתשה בסיני.

"'בלוז' הוא פרויקט מכונן שיצא בתקופה הכי מורכבת שלנו, כשמדינת ישראל נלחמת על קיומה. אחד המשפטים שאני אומרת בתור עדנה המנהלת הוא שנגזר עלינו לחיות על חרבנו, זה הגורל שלנו – להילחם על עצם הקיום שלנו. כל הטקסטים שמרכיבים את המחזמר הזה נכתבו בתקופה אחרת, אבל כל כך רלוונטיים לימינו".

כמו כולם, גם עבורה שבעה באוקטובר היה נקודת מפנה. במהלך המלחמה היא התראיינה ברדיו ודיברה על רעיון הדו־קיום שבו החזיקה במשך שנים, ואיך מאורעות היום ההוא והמלחמה גרמו לה לשינוי עד שהיא לא מאמינה בו עוד.

"לא עברתי צד, כמו שניסו לנכס אותי אחרי האמירה הזאת. ההתפכחות שלי הייתה בנושא הדו־קיום, שבו לצערי הרב האמנתי, חשבתי שיכולות להיות כאן שתי מדינות זו לצד זו. האמונה שלי בפלסטינים אבדה, היום אני כבר לא חושבת שזה עם חפץ חיים, אלא עם שחפץ הכחדה. אני יהודייה וישראלית והמדינה שלי תמשיך להתקיים, ותמיד יהיה לה קיום – לכן אין להם מקום בעולם שלי".

אחרי שנים שבהן תמכה ברעיון שתי המדינות ואף פעלה לטובתו, ההתפכחות הגדולה הגיעה אחרי שראתה איך אנשים מכפר עזה ומהעוטף אשר קיימו הלכה למעשה את רעיון הדו־קיום – נתנו לתושבי עזה פרנסה, הכניסו אותם לביתם וסייעו להם בעזרה רפואית ובהסעות לבתי חולים – נבגדו על ידי אותם אנשים בטבח האכזרי שבו השתתפו עזתים רבים. 

"כשראיתי את תמונות השמחה לנוכח מחבלים ואזרחים שנכנסו ליישובים בדרום וחטפו נשים בנות 80, אנסו, רצחו, שרפו בתים על יושביהם, וראיתי את החינגות סביב החטופים, אמרתי לעצמי – איפה הבלתי מעורבים? איפה ההתקוממות? אני כבר לא מאמינה שיש שם בלתי מעורבים. אם בתי ספר, גני ילדים ובתי חולים הופכים לבסיסים צבאיים מלאים באמל"ח, אז אין בלתי מעורבים". 

לפני המלחמה היא הייתה פעילה בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אך היום היא אומרת שהאחדות חשובה לה יותר. "אני כבר לא יורדת להפגנות, כי קשה לי לראות איך העם שהתאחד לרגע סביב המלחמה, זרק הצידה ימין ושמאל והיה עסוק בנתינה, פתאום חוזר להיות שני עמים". 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט החדר החדש של חני  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני לא יודעת מה איתכן, אבל עד שהפכתי לאמא הספרה שש לא הופיעה לי ברשימת השעונים המעוררים. למעשה, אני בספק אם היא הייתה קיימת אז. שש בלילה (כן כן, זו לא טעות) לא הייתה שעה לגיטימית לקימה מבחינתי, אלא רחוקה שנות אור מהזמן שבו הגוף שלי מסוגל לעבור למצב מאונך. אך אבוי, השמועות היו נכונות – ילדים אכן משנים אותך. או לכל הפחות מכריחים אותך לראות את השמש בשעות שבהן גם היא עוד הייתה מעדיפה לתפוס תנומה.

אם שפר עלייך מזלך, השעה הזו תפסה אותך כשאף ילד עדיין לא התיישב לך על הראש (מילולית) בדרישה כזו או אחרת, והתעוררת לקול צליליו הענוגים כמו מסור חשמלי של השעון המעורר. ובכן – זה הזמן לקום על הרגליים. כן כן. לקום עכשיו, לא להחליק לנודניק, את יודעת בדיוק איך זה ייגמר! נטילת ידיים, מודה אני, וקדימה אל שגרת הטיפוח היומית שלך.

שגרת קיפוח!

משפיעניות הרשת יבטיחו לך שרק אחרי 43 סוגי סרומים ומקדמי הגנה תוכלי לצאת אל אור היום המסוכן בואכה מקום עבודתך. הרשי לי לגלות לך – לרובן אין ילדים, ואת היום שלהן הן מתחילות בעשר, אחרי קפה אינסטגרמי בשלושה גוונים. אני ממליצה לך לנצל את השקט של הבוקר שלך (אם ישנו כזה) כדי להתרכז רק במה שהכרחי: צחצוח שיניים, שטיפת פנים טובה וקרם הגנה איכותי. כל השאר יבוא בלילה. שגרת טיפוח? אולי קיפוח.

אם גם אחרי כל אלו אף ילד לא התעורר, טרוט עיניים, מקול הצחצוח שלך – נצלי את הזמן לאיפור קליל, ובין לבין – להכנת קפה. חז"לינו כבר אמרו במסכת מאמא קמה כי כל השותה קפה בשקט – מובטח לה כי היא בת העולם הבא, או לכל הפחות בת העולם הזה.

שימי לב: שלב הרתחת המים הוא אקוטי על מנת להגיע אל מנת הקפאין בשקט וביחידות. אם הקומקום שלך ישן ומקטר בשעת קיטור, גשי ורכשי לעצמך קומקום חדש, שקט ככל האפשר.

07:00 – מה שלום כולם?

תמיד חשבתי שארגון ילדיי העתידיים בבוקר יהיה חוויה כיפית ומשמחת. דמיינתי איך אלביש אותם במיטב המחלצות, איך אשקיע בצמות ובקוקיות, בכיפות בעיצוב ייחודי ובתיקים מדוגמים. ציירתי לעצמי את דיוקנן של קופסאות מזון מקושטות בפתקים קטנים וחמודים, המכילות את כל אבות המזון בצורה פוטוגנית ומעוררת קנאה.

אבל חלומות לחוד ואימהות לחוד. הילדים, בדומה מאוד לאמא שלהם, לא חובבים את הפעילות שנקראת השכמה. לוקח זמן לגרד אותם מהמיטה, חלק בוכים, חלק עושים מרד, וחלק פשוט בוהים באוויר או מבקשים משאלות מופרכות. 

 מה בקופסה?

אם את כמוני, ושוכחת תדיר להכין קופסאות כבר בלילה, המשימה הזאת יכולה להיות מורכבת עבורך, במיוחד אם יש לך ילד אחד שלא אוכל כלום מלבד חומוס, ילד אחר שלא מוכן בשום אופן לגעת בחומוס או אפילו להריח, ילד שלומד בכיתה עם ילדים אלרגניים לכל מה שיש לך במקרר, וילדה אחת שלא משנה מה תשימי לה – תחזיר לך קופסאות מלאות בכל יום.

ברפואה אומרים כי התרופה הטובה ביותר היא מניעה. ולכן, כדאי להכין מראש עם הילדים את טבלת הקופסאות – טבלה צבעונית, יפה ומושקעת, שהכנתם יחד ונתלתה אחר כבוד על המקרר. שם תכתבו מי אוהב מה באיזה יום, ומאילו אלרגנים חובה להימנע. הטבלה הזאת לא רק יכולה להציל חיים, אלא לא פחות חשוב – גם את הבוקר שלך. כך שבמקום להתווכח, להתנגח ולבסוף להתייפח – כולם ידעו בדיוק מה מצפה להם היום, ולא יהיו שום הפתעות. לזה כריך עם חומוס, לאחר שניצל תירס בפיתה (אל תשאלו), ולזאת – ריבה.

התארגנות ולבוש

סוד הקסם בבוקר הוא הכנה מראש. חוק לישראל הוא: כל מה שתכיני מראש בערב – תברכי עליו בבוקר.

הדברים נוגעים לא רק לקופסאות, אלא גם למערכת שעות (אם הם קטנים ולא מסדרים עדיין לבד) ולבגדים שימתינו כבר לעת ערב על הכיסא בחדר, כולל כיפות (וסיכות!) לצד גרביים תואמים. למרות שעל זה, באופן אישי, ויתרתי מזמן. 

ארוחת בוקר

מדובר על הארוחה החשובה ביום, ועל כן עליה להיות מזינה ואיכותית. אבל בואי, אלה הילדים שלנו שאנחנו מדברות עליהם – מזינה ואיכותית מעניינים אותם כקליפת השום, שגם בו לעולם לא יסכימו לגעת. 

בסרטים האמריקאיים תמיד תראו את האמא עמלה על חביתיות שמנמנות ומגרות עם ערמת אוכמניות, מייפל ומיץ תפוזים מרענן. אבל לא סתם הם חיים בסרט, ואם בבוקר הילדים שלך יאכלו פנקייקים – הם לבטח יהיו מארוחת הערב של אתמול.

תזונאיות הטוענות כי קורנפלקס הוא לא ארוחה – רבע ילד לא היה להן. קורנפלקס, על שלל גווניו, צורותיו וטעמיו, הוא ארוחה לגיטימית, כמעט ולא מלכלכת, ומשמחת כל ילד וילדה. כשאין זמן – הכיני להם את דגני הבוקר בשקיות קטנות לדרך. ארוחות לגיטימיות נוספות (ואפילו בריאות) הן פירות חתוכים, שיכולים לבוא לצד גרנולה (ביתית או קנויה, אני כבר לא מתערבת), מעדני פרו למיניהם או כריכונים קטנים – גם אותם, כמובן, הכיני מראש.

זמן מוזיקה

כדי להרים את האווירה בשעות הבוקר, ההמלצה הפשוטה ביותר, וגם היעילה ביותר, היא להשתמש במוזיקה.

הכיני מראש פלייליסט עם שירים שאת והילדים אוהבים. זה יכול להיות 'אדון שוקו' ו'אצא לי השוקה' או שירים של חנן בן ארי, מה שעובד בשבילכם. לחצי פליי עם שחר, ותני לצלילים לעשות את שלהם. נשמע מופרך, אני יודעת. אבל מוזיקה היא כמו רוח – לא רואים אותה, אבל מרגישים אותה בכל הגוף. היא משנה אווירה, מפעילה אצלנו אנדורפינים נעימים והופכת את הכאוס שנקרא בוקר ("מי ראה את הנעליים שלי???") ואת המבצע הצבאי המורכב שנקרא הכנה למסגרות ("אמא, שכחתי שאני צריך להגיש היום מיצג של תיבת נח בתלת־ממד!") למשימה אפשרית. אולי אפילו נעימה.

08:00– פיזורים

זמן פיזורים הוא זמן רגיש. בשכל את יודעת שזה הרגע שבו את משחררת את הגוזלים שלך ליום עמוס, מלא בגירויים ובאנשים שאינם את, ואת רוצה לשלוח אותם מצוידים במלאי של אהבה וביטחון. בפועל, השעון דוחק, את יודעת שכל דקה שעוברת מוסיפה לך עוד עשר דקות לפקקים, ושכמות האיחורים שלך לעבודה מרקיעה שחקים. בלית ברירה השכל קצת נדחק הצידה, את דוחקת בהם לזוז מהר יותר, להיפרד בחופזה, מבטיחה הבטחות, ובמילים אחרות: משליכה אותם בבעיטה למסגרת.

כדי להפוך את הכניסה למעון, לגן או לבית הספר למשימה שאינה כרוכה בבכי־נזלת, רקיעות רגליים והמון ייסורי מצפון, הכיני מראש את השטח. דברו על כך בארוחת הבוקר, ספרי להם את מי הם הולכים לפגוש היום, צייני שמות של חברים טובים, את הצוות הנהדר, את המשחקים, תארי להם במפורט את הלו"ז היומי ("בבוקר יהיה מפגש ותפילה, אחר כך ארוחת בוקר עם כל החברים, זמן משחק, יצירה, חצר, אחר כך סיפור, וארוחת צהריים"), ושאלי שאלות, למשל: עם מי אתה הכי אוהב לשחק? מה המשחק הכי אהוב עלייך בחצר? מה הייתה ארוחת הצהריים אתמול, ומה לדעתך יהיה היום? בוא ננחש ואז נראה אם צדקת. 

לנו המבוגרים ברור מאליו שוודאות מעניקה ביטחון. אצל ילדים הדבר נכון אפילו יותר. אם ידעו לאן הם נכנסים ומה הולך לקרות, יהיה להם קל הרבה יותר.

שיטת האסימונים

כולנו אוהבים פרסים. מי לא הייתה רוצה לקבל בכל ערב מדליה על כך שצלחה עוד יום של ג'ינגול? אצל ילדים פרסים לא חייבים להיות גדולים כדי לגרום להם לתחושת ערך עצמי ומסוגלות. פתק נחת בבוקר, מדבקה על החולצה או בטבלה שעל המקרר, שקית הפתעות בשקל שהכנת מראש – כל אלו יאדירו אותם וינפחו להם את החזה בגאווה. כשנכנסים לגן או לכיתה עם תחושת הצלחה ראשונית והערכה מהבית – שאר היום כבר קטן עליהם.

16:00- משמרת שנייה

לא ייאמן איך היום טס, והנה את כבר טסה לאסוף אותם בחזרה. 

לא משנה מה היה היום, לא משנה כמה הבוסית עצבנה, כמה משימות עוד יש לך להספיק, כמה פקקים אכלת בדרך – כל זה זז הצידה, כי כעת את מקבלת את פני הילדים שלך, שחוו גם הם יום עמוס. אולי אפילו קשה משלך.

לכן, רגע לפני – נשמי עמוק. אם את מצליחה להגיע כמה דקות קודם ורק לשבת ברכב בחניה, לנשום ולגלול קצת ברשתות – זה לגמרי מבורך. 

איסופים

אם התמזל מזלך וילדייך כולם לומדים קרוב זה לזה, או אפילו באותה המסגרת – ברכות. אך אם איתרע מזלך לפזר כל ילד באזור אחר בעיר (ואולי אפילו ביישובים סמוכים) ולהכיר מקרוב את כל הרחובות הצרים והפקוקים של מקום מגורייך, התנחמי בכך שגם בזה יכולה להיות ברכה.

בזמן ניטרלי כלשהו, ספרי לילדים על מסלול הנסיעה שלך. למשקיעות – ציירו מפה. הסבירי להם את מי אוספים קודם, מה יש בדרך, ואל תחששי להשתמש בשוחד. אם לילד אחד קשה בבוקר – בדקי איתו אם ירצה שתגיעי לאסוף אותו ראשון במסלול כך שיהיה לכם קצת זמן איכות לבד. 

חוגים

אם רשמת את ילדייך בתחילת השנה בהתרגשות גדולה לחוגים, כדי שיקבלו כלים משמעותיים לחיים כמו מיומנויות ספורט, אומנות, סיף או נגינה על צ'לו טיבטי – היפרדי יפה לשלום מכל עיסוקייך בצהרי השבוע. מעתה והלאה יש לך עסק חדש: חברת הסעות.

את מתזזת כל יום בשבוע לחוג של ילד אחר, אוספת מפה, משאירה שם, עושה ג'סטה לחברה ומקפיצה גם את ילדיה באוטו עמוס רעש, תיקים וריח של גרביים, חוזרת הביתה בטיסה לקחת את חלוק הג'ודו שההוא שכח ואת סרט ההתעמלות האומנותית של ההיא. ועוד לא אמרתי מילה על ההתלבטות הקשה מנשוא שחוזרת על עצמה: האם לחזור הביתה בזמן החוג או לנצל את הזמן לשנ"צ ארעי ברכב.

שלא תבינו אותי לא נכון, לחוגים יש ערך גדול לא רק מצד הקניית הידע, אלא גם מצד ערך לא פחות חשוב, והוא: העברת שעות אחר הצהריים מבלי להפוך את הסלון.

למי שאינה יכולה לעמוד בתשלומים לחוגים יקרים, מומלץ לבדוק חוגי מתנ"ס מוזלים באזור, חוגי בית של הורים ואפילו חוגים מקוונים.

שיעורי בית

לתומי חשבתי שבכיתות א' וב' שיעורי הבית יהיו קלי קלות ואוכל להתנשא על ילדי הקט בפירוק תרגילי חיבור וחיסור. אך אבוי, וגיליתי כי הם כבר בשלב תרגילי השרשרת, חישובים של מספרים מעל 20 ואפילו זולגים קצת לכפולות. מה שבני לא יודע הוא שאת שלוש היחידות שלי במתמטיקה גירדתי בקושי. מפעם לפעם אני מגניבה מבט אל המחשבון ונותנת לו תשובה, רק כדי לגלות שהוא כבר פתר את השאלה מזמן ועבר אל התרגיל הבא.

זמן שיעורי הבית הוא זמן מקרב ומלמד. לא, לא חשבון, אנגלית או תורה. הוא מלמד אותך על הילד שלך – איך הוא לומד, מה מסתתר בראש שלו, איך עובדת החשיבה שלו.

אם יש אפשרות, צרו פינה שקטה לשיעורי הבית – לא בסלון שבו כולם משחקים ומרעישים, ולא במקום עמוס או מבולגן. היא גם לא חייבת להיות מאובזרת היטב, אלא בעיקר פנויה, מאפשרת ריכוז.

נצלי את זמן שיעורי הבית להתבוננות, לליווי מועט ככל האפשר, המטרה היא לא להוציא מהילד את התשובות. תני לו להוביל את בקשת העזרה ואל תיזמי מראש פתרון מיידי. תחושת המסוגלות האישית שנבנית תוך כדי פתרון שיעורי הבית היא קריטית לבניית הביטחון העצמי. צרו יחד משחקים קטנים בדרך, נצלו את זמן האיכות המשותף, והפכו את הסיוט הזה שהיה לך בילדות – למשהו חווייתי שכיף לעשות עם אבא או אמא.

חברים

לא נעים לי לומר, אבל כשמדובר בחברים של הילדים אני לא תמיד אברהם אבינו. הכנסת האורחים שלי לוקה בחסר, והסיבות מובנות: ראשית כול כי ילדים של אחרים תמיד ילכלכו, ירעישו ויתלוננו הרבה יותר מאלו שאני הבאתי לעולם. ושנית, כי מה רע בקצת לבד? בעוד צהריים של גיבוש עם האחים?

אם ילדייך מבקשים שוב ושוב להזמין חברים (במקרה הטוב), או פשוט מודיעים לך על הגעתם (במקרה הרע), אני ממליצה להיערך לאירוע בהתאם:

אוכל: לא ברור איך, אבל כשיש חברים הילדים פתאום רעבים יותר. אם אין באמתחתך מגירת חטיפים בגודל מרכולית ממוצעת, או שאין נפשך חפצה לחלוק עם זרים את מגירת המתוקים שאת מסליקה מילדייך לשעות חירום (ובצדק) – הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך הוא לשווק כל דבר כקונספט. גרעיני תירס שהקפצת ארבע דקות בסיר ישווקו כקונספט קולנוע. פירות חתוכים? דחפי אותם לשיפודים, המסי קצת שוקולד שנשאר פתוח כבר שנתיים, והופה – יש פה פונדו. פיצה־פיתה? הגורמה של האיטלקים. פתיתים מאתמול? מנת הדגל של הצהרון! שניצל תירס במיקרו? קצת קטשופ מעל ואף ילד לא יתלונן. 

כללי ברזל: כדי לצלוח את האירוע בשלום, הגדירי כמה כללים קצרים וברורים. בדקי עם עצמך קודם מה הכי חשוב לך (למשל: לא אוכלים בסלון, אין כדורים בבית או לא מכניסים חיות שלא גרות בבית הזה למיטה של אף אחד), ופרסמי את המסקנות בריש גלי. ודאי עם ילדייך שהם השגרירים שלך בנושא וידעו לתזכר זאת, גם כשאת בסלון והם בחדר, שלך מסתבר, מודדים בהיחבא את הפאה שעלתה לך אלפי שקלים (והנה עוד חוק הכרחי שלא חשבת עליו).

זמן מסך

פעם, בעידן של לפני ההורות, חשבתי שמסכים לילדים זה הדבר הנורא ביותר עלי אדמות. שמדובר בהזנחה פושעת, משתיקון להורים עייפים. אך לפעמים, כמו אימפריות – גם תפיסות עולם מוצקות קורסות.

זמן מסך לא חייב להיות בינג' של תוכניות מצוירות עם דיבוב מעצבן, הוא יכול להיות גם זמן ללימוד מיומנויות חשובות כמו שימוש במחשבון, כתיבה ואיות, היכרות עם אופיס, גוגל ודרייב, ובין לבין אפשר להגניב גם דיבור על סכנות ברשת, ועל סודות. 

אפשר ליצור תחרות ציורים בטאבלט, תחרות איות או תחרות ההקלדה המהירה ביותר, משחקים מחכימים שכוללים תרגילי חשבון או שאלות טריוויה בכל מעבר לשלב הבא.

ישנם משחקים קבוצתיים שאפשר לשחק כל המשפחה יחד או עם החברים (לילדים הגדולים יותר), כמו משחק הוויקיפדיה (חפשו Naraview בגוגל) או קהוט עם חידות ייחודיות.

כדי לעודד פעילות ספורטיבית אפשר לרתום את הילדים למרתון JUST DANCE (חפשו ביוטיוב). למי שלא מכירה את התופעה – מדובר בשירים מקפיצים, כולל תנועות שעליכם לעשות בהתאם למה שמופיע על המסך. זוהי פעילות קורעת ומשחררת, שכל אחד יכול להשתתף בה, גם הקטנטנים.

18:00- ארוחת ערב

שנים ניסיתי לחפש הרפתקאות קולינריות לארוחת הערב. פשטידות, מאפים, בורקסים מדפי אורז (I have one word: don't!), סירות בטטה מקורמלות (אל תשאלו) – אך בסוף, בסוף תמיד חוזרים אל הטוסט. 

אני לא בלוגרית אוכל, ולא תמצאו פה מתכונים מנצחים לארוחות ערב בעשר דקות (בעיקר משום שהמתכונים האלה לעולם לא יסתכמו בעשר דקות), אלא רק את השנקל שלי בנוגע לארוחות ערב משפחתיות. המסקנה השערורייתית שלי, אחרי אי אלו שנות הורות, היא שלא משנה בסוף מה הילדים יאכלו. גם אם מדובר בטוסט קבוע כל ערב, קורנפלקס עם חלב רחמנא ליצלן או גביע קוטג' בלבד. האווירה סביב השולחן חשובה הרבה יותר מאשר הפריטים שמונחים עליו. עשרים הדקות המשותפות האלה בסוף יום, המבטים שנפגשים, השאלות על היום שהיה, השיתופים (כן כן, גם שלכם ההורים!) חשובים מאין כמותם. תניחו אותם על השולחן. מכל החוויות, הטיולים והאטרקציות שתעשו – בסוף הם יזכרו את זה. את הארוחות המשותפות, את השיחות הקטנות־גדולות.

למי שבכל זאת מתקשה בגזרת התפריט, אני ממליצה גם כאן להיעזר בטבלה שבועית, ולתכנן מראש מה קורה בכל ערב. חשבי תמיד גם על הקופסה של מחר, ואם החלטתם על ביצים קשות וסלט – שמרי גם ביצים קשות לקופסאות הבוקר. תכנון מסודר וקבוע יקל גם על הקניות השבועיות וייצור שגרה בטוחה, לפחות בכל הנוגע למה שיהיה הערב בצלחת.

19:00- מקלחות

"והלכלוך מהר מהר בורח, וטוב לי טוב עכשיו וגם שמח, כי כשאני נקי – אני מותק", כתבה דתיה בן דור, וידעה בדיוק למה נחוץ שיר שלם בנושא. כידוע, כל הילדים שונאים להיכנס למקלחת, ושונאים עוד יותר לצאת ממנה. 

זמן מקלחות יכול להיות הסיוט של הערב – או הזמן המתוק ביום. תלוי לגמרי איך הוא מתנהל. אף צעצוע יקר שצף, קופץ, משפריץ ויורה בועות סבון לא יהפוך את המקלחת למאורע נעים. גם לא צבעי המים שנוזלים על הקירות או הברווזונים החמודים שקנית. כדי להציל את המצב תצטרכי להפוך את זמן המקלחת לחוויה. לפעמים הדברים הפשוטים ביותר, כמו כוסות, מסננת או קשים, יעשו את העבודה טוב יותר מאלף ברווזונים. עבור הילדים הגדולים יותר, כדאי לבחור יחד תכשירים שהם אוהבים. לפעמים אפילו ריח של שמפו שהם לא אוהבים יכול להיות הסיבה להימנעות ממקלחות. בדקו גם שכל התנאים הפיזיים מזמינים ומוכנים מראש: חימום בחורף, מים בטמפרטורה חמימה, שטיח ומגבת נעימה שיחכו להם בסיום יהפכו את המקלחת ממשימה לחוויה.

20:00- זמן סיפור

אם הילדים עדיין מחכים לשעת הסיפור איתך – איזה כיף לך! זה הזמן הכי מתוק שיש, כשהם רחוצים וחפופים, בוחרים סיפור ומנסים בכל דרך למשוך עוד קצת את היום לפני שהוא נגמר.

מי שמחפשת לרענן ולגוון גם את הרגעים האלו יכולה להפוך כל סיפור כתוב לתיאטרון עשיר ומרהיב ולאפשר לדמיון לעוף. כל בובה, פליימוביל או אנשי לגו יכולים להפוך לדמויות בסיפור, והילדים עצמם יכולים להיות ניצבים או דמויות מפתח בהצגה. פתרון פשוט אפילו יותר הוא למצוא קול מתאים לכל דמות ולספר אותה בקול המיוחד לה, ככה הרבה יותר כיף ומשעשע לשמוע סיפור, וגם לספר.

עוד רעיון מופלא, לילדים הקצת יותר גדולים, הוא קריאת סיפור בהמשכים. נכון, צריך עמוד שדרה מברזל כדי להקפיד על פרק ביום ולא להיכנע לתחנוניהם לעוד אחד (אחרון!), אך מהר מאוד תגלו עד כמה ההמתנה והציפייה תורמות להם ולכם ומפתחות את הדמיון ואת הקשר ביניכם.

לילה טוב

סוף סוף, סוף כל סוף, הגיעה השעה שבה הבית מתחיל לקבל צורה, המיטות מלאות בילדים מכורבלים בפיג'מות חמודות (או אם את חכמה מספיק – בבגדי יום המחר), וזה הזמן שלך, שלכם.

לא משנה אם בחרת היום ללכת לגינה, לארח חברים, לפרפר בין חוגים, לשים להם סרט או פשוט לתת להם לריב קצת בחדר – העניקי לעצמך מדליה, צלחת עוד יום.

ואם היה קשה, מתיש, מעייף, מורט עצבים, מחריד, אם צעקת מלא, אם לא הייתה לך סבלנות לאף אחד ולשום דבר – זכרי שמחר יום חדש.

איור: נעמה להב

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מה עושים היום? הופיע לראשונה ב-פנימה.