הייתי בת 19 , בת שירות לאומי. המורה לנהיגה היה גבר דתי בן 45 . הוא שלח מבטים, אחר כך רמיזות, מילים מפורשות, בסוף גם ידיים. אחרי עשרה שיעורים עברתי למורה אחר.
למה אחרי עשרה שיעורים? לא חיברתי את הנקודות. חשבתי שזה מקרי, שזה רק בראש שלי.
זה לא היה בראש שלי. זה התרחש בראש שלו ובקע החוצה דרך העיניים, הפה והידיים.
המורה שאליו עברתי היה אדם שמח וקורקטי. הוא לא אמר דברים כמו "תיזהרי שלא תעצרי את התנועה מרוב שאת יפה", "אם הייתי חבר שלך הייתי נותן לך נשיקה על כזאת חניה",
לא נעץ מבטים בגוף שלי ולא הניח את ידו על ידי כדי להסביר איך להעביר הילוכים.
עברתי בטסט ראשון. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הטסט היה להתקשר לרב היישוב הדתי הקהילתי שבו התגורר המורה המטריד. אזרתי כוחות וסיפרתי מה עברתי ומה הרגשתי. רציתי שיגיד לי ללכת למשטרה. הוא ביקש להתייעץ עם רב גדול ומפורסם, שכבר נפטר מאז.

אחרי כמה ימים הוא חזר אליי עם תשובה: אל תלכי למשטרה, אנחנו נדבר עם המורה לנהיגה ונזהיר אותו. יש מעט מאוד דברים בחיים שלי שאני לא סולחת לעצמי עליהם, אחד מהם הוא שהקשבתי לו.
המורה המטריד נהג כלפיי באלימות שהסתוותה בחביבות. ברוב המקרים זהו דפוס אישיותי. ברוב מוחלט של המקרים רב שידבר איתו לא יועיל לנפגעת הבאה.
אונס הוא חילול העצמיות ומחיקתה, וההשלכות שלו על הנפגעות והנפגעים נמשכות שנים. דיכאון, חרדה, ניסיונות התאבדות, הפרעות אכילה, קושי ביצירת מערכות יחסים. "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".
ולכן אסור להכניס לסל אחד הטרדות מילוליות ופגיעות בגוף.

ולכן כשקמפיין MeToo מזכיר מחמאות מחפיצות במקום העבודה יחד עם מעשי אונס, הוא משטח הכול.
הוא לא מגדיל את התיעוב כלפי מטרידים אלא מקטין את היחס השלילי לאנסים.
יש הטרדות מיניות שהחוק מתייחס אליהן בקשיחות המתבקשת אך הן אינן שונות מחוויה של עובד שהבוס מתעמר בו, ולא על רקע מיני. מבטים, מילים ומגע אגבי הם אירועים דוחים שיכולים לערער את היום. אינוס ומעשים מגונים יכולים לערער חיים שלמים. כשמישהי מוטרדת, היא תרצה לעזוב את מקום העבודה. כשמישהי נאנסת, היא עלולה לרצות לעזוב את העולם הזה. ההתייחסות לשניהם באותו אופן עושה עוול לנאנסות.

מה עושים כדי להילחם בסרטן? הקמפיינים מזכירים לנו ללכת להיבדק בזמן, ולא אומרים מה עדיף לא לאכול כדי למנוע תחלואה.
קמפיינים כמו MeToo או "לא התלוננתי" מעודדים נפגעים לתאר את מה שעברו, להתלונן. זהו מסר משמעותי, בדיוק כמו עידוד ביקור אצל כירורג או רופא עור לגילוי מוקדם של סרטן. אם נפגעת – אל תשתקי אם את מעל גיל חמישים – לכי לממוגרפיה.
ומה לגבי טיפול בשורש התופעה? לא את כל זוגי הסרטן אפשר למנוע, ולא את כל הפגיעות המיניות. אבל אפשר לשים לב לתרופות, למזון, לאוויר שאנחנו נושמים ולאורח החיים. אפשר ליזום שינוי אווירה במקומות העבודה, ברחוב, בשיח. לדבר על צריכת האלכוהול במועדונים ועל סינון אתרים פוגעניים. להנהיג נורמות של דלתות פתוחות במשרדים.
לעודד את הנפגע שבא להתלונן לאחר מעשה זה חשוב. להציל את הנפגעים הבאים זה חשוב יותר. כמו בביטחון, אל תציבו רק מגנומטר. טפלו בטרור.

***
מתוך הטור החודשי של אמילי עמרוסי במגזין פנימה 

הפוסט התנהגות מטרידה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט לזאת יקרא אישה הופיע לראשונה ב-פנימה.