"צמח לא יכול להיות ביחד עם השורשים של עוד צמח אחר. אפשר שישכון לידו בלי מאבק, בידידות כמעט, אבל השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום האישי של כל אחד. וניקח גם זוג, אם נראה אותם מדי דבוקים זה לזה, נראה אותם כאוהבים, ולמעשה בסופו של דבר יהיה ריב, כי אין מרחב מחיה לאף אחד. אין מנוחה. אין חִמצון לפעולות האישית, לרצון האישי, למחשבה האישית, הגבולות הם יסוד לקיום ולזוגיות".

                                                                                               ימימה אביטל ז"ל

בזוגיות תקינה, אנחנו מאפשרים מרחב מחיה לכל אחד מבני הזוג. בין בתחילת קשר, כשאלו עדיין דייטים ואין בהם ודאות האם שנינו רוצים להמשיך הלאה, ובין אם זה בזוגיות רבת-שנים. כשיש לכל אחד מבני הזוג את תחומי העיסוק שלו, את המרחב שלו ליצור, להתפתח ולגדול – אנו מגיעים אל הזוגיות שלמים יותר, וממילא לא מנסים לינוק מהזוגיות ומהשני בכוח את מה שחסר לנו בתוכנו. אנחנו לא נעשות תלותיות בבן הזוג, רק בשביל שנרגיש אהובות ושיש לנו מקום.

כשאנו נמצאות בתקופת הדייטים, ולא עושות שום דבר בין פגישה לפגישה, רק יושבות וממתינות לטלפון, אפשר לקלוט שם ש"אין לנו חיים" מלבד הזוגיות הזו, ושלמעשה אנחנו מצפות שבן הזוג המיוחל יציל אותנו מעצמנו ומחיינו. ולהפך, כשאנחנו ממלאות את חיינו בטוב המתאפשר לנו, אנחנו מגיעות אל הזוגיות מוטענות ומתודלקות בטוב, בעשייה יומיומית שיש בה סיפוק ושמחה, וממילא קל יותר להתחבר אל היש שבתוכנו ובתוך השני.

הזוגיות זקוקה לחמצן, לאוויר לנשימה. נשים רבות נבהלות בתחילת הנישואין מכך שבן הזוג הוא לא החבר הכי טוב שלהן ולא תמיד זמין רגשית עבורן, כמו שהן ציפו שיהיה. הוא לא איש השיחה המדהים שקיוו שיהיה. לאט לאט אנו לומדות למצוא את הטוב שקיים בביחד שלנו, לעשות יחד את מה שמותאם לנו, ואת מה שחסר לנו – להשלים לבד, ללכת עם חברה לשופינג (במקום שיישב על הספסל בחוץ וישתעמם…), ללכת לבד לשיעור או לשיחה שמדברים על נושאים שמעסיקים אותנו ופחות מעניינים אותו. כשאנו מקבלות שזו הזוגיות שלנו, אנו יכולות לפתח את עצמנו גם באופן אישי ולא להיבהל מכך שאולי משהו בזוגיות לא בסדר. להפך, ככל שאנו מתפתחות בתוך עצמנו, אנו מגיעות אל הזוגיות עם יותר קבלה, הכלה, נתינה, הבנה אישית ורצון אישי. אלו הן אבני היסוד של הזוגיות הבריאה שלנו. אנחנו פחות משתלטות על המרחב של השני. מכבדות את המרחב והרצונות שלו. ישנם חלקים בתוכו שהם רק שלו, בבחינת סוד, ואין מקרב יותר מאשר סקרנות ועניין כלפי בן הזוג. כשאין כבוד כלפי הנִפרדות, הסקרנות פוחתת, כי אנחנו כביכול מבינות ויודעות עליו הכל.

השאלה שיכולה להנחות אותנו בתוך הבירור של הפרדת השדות בזוגיות היא: מה שייך לי? ומה לא שייך לי?
כשאנחנו מזהות מה שייך לנו ומגלות בכנות מה לא שייך לנו ואיפה אין לנו שליטה עליו, מתחילה התבהרות. אנחנו מתקרבות אל בן הזוג לא מתוך שתלטנות, אלא מתוך אִפשור ונתינת מרחב, ואלה ממילא מחזקים את האהבה יותר מאשר שתלטנות, דרישה ודורסנות. הפרדת השדות מבן הזוג איננה ניתוק. היא באה כדי לחבר אותנו טוב יותר, כדי לתאם ולהתאים את עצמנו לזוגיות, במידה הנכונה לשנינו, שיוצרת התקרבות בריאה. זהו איזון דק ועדין: אנחנו ביחד בזוגיות הזו, בחום, קרבה ואהבה, אך זהו יחד מתוך הפרדה בריאה במקומות שבהם אנו מנסות לשלוט ולהתערבב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הפרדת שדות האהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.  

תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה

יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"

את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה?  כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.

וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.

הפוסט מחוזקים לעולם: טור נוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.