ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

הפוסט כאן דרכינו נפרדות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהייתי קטנה הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להופיע. הייתי נעמדת באמצע שולחן שבת ומחקה את ריטה, את דוד ד'אור, את רבקה זוהר ואת בלה הריתמיקאית של גן חרמון. כשגדלתי מעט הופעתי בהכתרה של כיתה ח' בתפקיד ראשי, ולאחר מכן גם בהכתרה בתיכון מול מאות אנשים בתפקיד הראשי (אותו כתבתי לעצמי כשכתבתי את הטקסט להצגה ולאחר מכן בחרתי את עצמי לתפקיד. בלי פרוטקציות חס וחלילה. בחרתי את הטובה ביותר פשוט).

כשהתחילו כל תכניות השירה בטלוויזיה, הייתי מסתכלת על המסך המרצד ומדמיינת כיצד אני שרה מול השופטים כשבראש עוברות התלבטויות לא מעטות באיזה שיר אבחר לשיר באודישנים ואת איזה שיר אשמור לגמר. ההורים שלי לא הפסיקו לעודד אותי ולהציע שאעשה ערבי שירה באולפנות ובתי ספר, והחברות תמכו גם הן, אבל מתישהו, כל זה נעלם.
לא רק נעלם, אלא התהפך בקיצוניות מוזרה לצד השני עד כדי כך שהיום מול הפסנתר בביתי, אינני מוכנה שאנשים ישמעו אותי מנגנת או שרה מלבד משפחתי הקרובה ביותר, ובעת הנגינה אני סוגרת את חלון החדר כדי שהשכנים לא ישמעו.  

כשעבדתי ברדיו כקריינית חדשות – לעיתים הייתי נתקפת בחרדה מול המיקרופון בידיעה שיש אנשים ששומעים אותי, וקולי היה נאלם.
הייתי מתכסה אגלי זיעה, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לסיים את המהדורה מהר מהר לפני שיהיו פאדיחות, סוגרת את המיקרופון בין משפט למשפט כדי לנשום אוויר ולנסות להרגיע את עצמי. ולעיתים בעלי היה מגיע עד לאולפן כדי לתת לי יד במהדורה כדי שלא אלחץ. עד כדי כך. (וכל הכבוד לו על זה כמובן)

ניסיתי לחשוב מתי קרה המהפך הזה באופי שלי, מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך וגרם לי לפחד לפתוח את הפה שלי מול אנשים ולהסתיר את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?

מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך?. אילוסטרציה

חילקתי את חיי לחלקים: תיכון, צבא, לימודים ונישואין ונזכרתי באחד המחזורים הקשים ביותר שפיקדתי עליהם בעת שירותי בצבא כמפקדת של חיילים שנשרו מהתיכון, בו התערערה כל סמכותי כי החיילים לא עשו לי חיים קלים, עד כדי כך שכל פעם שהייתי עולה לכיתה, הרגשתי שאני מגיעה למופע אימים שאני רק מחכה שייגמר.

בזמן האחרון הבן המתוק שלי שמאוד אוהב לשיר, גילה את ההנאה שבהופעה. כל שבת הילד עולה על הכיסא ולא מוכן להיפרד מהבמה למשך דקות ארוכות הכוללות לופים של השיר "אדון עולם" ו"נר לי דקיק" כדי להראות לצופים את יכולותיו.

ואז אני נזכרת באותם חיילים בצבא שכל כך ערערו את הביטחון העצמי שלי והשאירו בי צלקת עצובה בנפש ומקווה שאצליח לרפא אותה ביום מן הימים. בינתיים אני מסתכלת על הבן המתוק שלי ששר בגרון ניחר ומחייכת בליבי בתקווה שימשיך כך תמיד. שהביטחון העצמי שלו ימשיך להיות יציב ואיתן כדי ששום דבר לא יעצור אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות.

כי מי כמוני יודעת שאפשר לגדול להורים וסביבה תומכת ומאפשרת, ולהיפגש במהלך חיינו עם דברים אחרים שיסדקו את הביטחון שלנו ויקלקלו את הכל.
נותר לי רק להתפלל שהעננים המסתירים כרגע את השמש שלי יהיו רגעיים ויחלפו מעצמם, ושאם בני הקטן יפגוש יום אחד בעננים שכאלו, הקרניים שלו יהיו מספיק חזקות כדי לחדור דרכם ולהמשיך להאיר דרך החושך.

הפוסט פחד במה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקור הזה, והסוודר שעליי, מזכירים לי את אלו שלא זקוקים לשכבה חמה נוספת- כי כבר יש להם. כל השנה. כאלה, או יותר נכון כזו, שכמו החלזונות- גם לה יש גב קשיח ורצון עז להתקדם למרות ההכבדה שלו עליה. כזו שהחורף הוא זמן של נחת עבורה, הפחתה במעמסה. כזו שלימדה אותי, לאורך שנים, כל כך הרבה.

הסיפור של טל (שם בדוי), התחיל לו אי-שם, כשהייתה בכיתה ב'.
הרופאים גילו עקמת בגבה, מה שדרש מיד את תחילתו של טיפול בעזרת "מחוך", מכשיר רפואי שנועד למנוע צורך בניתוח ולשמור על הגב. מאז ועד היום, כשטל בכיתה ט', המחוך מצוי לו קבע על גבה, 18 שעות ביממה, כולל שינה, הרקדות, בית-ספר ומה שלא תרצו.
הוא מונע ממנה להשתתף בפעילויות ספורט מסוימות, בעבר מנע ממנה גם לינה אצל חברות, והקושי העיקרי הוא- החום שהוא מוסיף. בקיץ המזגן חייב לדלוק כל הזמן, אחרת תישאר רק שלולית קטנה של טל על הרצפה, ולא תמיד החברות מבינות כמה זה חשוב לה ומכבדות את זה.

להפוך יחד את החושך לחוזק. תמונת אילוסטרציה

אבל למרות הכל, ובניגוד לכל הציפיות, טל לא יושבת בבית כל היום שקועה באומללות אין- קץ. היא נערה יוזמת, פעילה, חברותית ולוחמת. היא מוכיחה יום יום שהעקמת לא תשבור אותה.
טל משחקת בנבחרת כדורסל, שותפה במועצת תלמידות, וגם – תתפלאו או לא – חוגגת יום הולדת קבוע למחוך שלה (שקיבל את השם "חביבה"). היא לא מפחדת להציג את קשייה, לבקש הבנה או עזרה, אבל גם לא עושה לעצמה הנחות בקלות, לוקחת הכל בפרופורציות של שמחה- שהרי השמחה בכוחה משברת חומות.

יש כל כך הרבה מה לקחת מסיפורה של טל, על התמודדות בכל הכוח, הכרה בגוף שקיבלתי מה' והשלמה עם יופיו ומגרעותיו, היכולת לקום, לא לשקוע בעצב על המצב הקיים- להפוך את החושך לחוזק.
ובעיניי, מעל הכול- להפנים בחיינו גם את ההבנה שאפשר לבקש עזרה. כל הזמן, ממי שרק מחכה לתת, ואף-פעם לא לוותר על הניסיון להסביר את עצמנו, כדי שאחרים יבינו מה הבעיה. לא לתת לקושי למנוע ממני את מה שאני באמת אוהבת!
מתפללת שכמוני, תקחו גם אתן מטל את האמונה בחוסן האישי של כל אחת מאיתנו ואת החשיבות של אי- הוויתור העצמי, למרות הקושי, למרות שכולם מצפים שאוותר.

את יכולה! את חזקה!

הפוסט דרך הגב: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכירות את זה שאתן פותחות מגזין ,מדפדפות בפייסבוק או באינסטגרם ורואות נשים רזות ויפות שיופיין מרגיש לך רחוק כל כך מאיך שאת, חברותייך ובנות משפחתך נראות?
האם שמת לב איך הדבר משפיע על מצב רוחך?
הגיוני. הוכח כי חשיפה לתמונות במגזינים מביאה לעלייה במצב רוח שלילי ואי שביעות רצון מהגוף (Tiggman&Macgill,2005). לרוב, מה שאנחנו רואות זה נשים בהירות, יפות, רזות לעיתים באופן קיצוני ובתת משקל. הן תמיד לבושות בבגדי מעצבים שנמכרים בהון עתק, מאופרות בכבדות ולבסוף, אם זה לא מספיק, התמונות גם עוברות "ריטוש"- בפוטושופ – הצרת היקפים, העלמת קמטים, תוספת שיער ועוד כיד הדמיון הטובה.

בלחיצת עכבר משתנה המראה החיצוני עד שהדוגמניות מתקשות לזהות את עצמן. ובאופן אבסורדי מייחלות להיראות כמו ההיא בתמונה. בסופו של התהליך, אנחנו והבנות שלנו נחשפות לתמונות " מושלמות" ולא מציאותיות כאלה ומאמצות לעצמינו באופן לא מודע את האמונה שכך אישה אידאלית צריכה להראות.
המרחק בין המציאות שלנו, כנערות,כנשים ובטח אמהות אחרי לידות הולך וגדל והתסכול יחד איתו בעצם הצפייה שלנו בתמונות של נשים שמהוות אחוז קטן מהאוכלוסייה וראייתן כברביות חסרות כל פגם. באופן אוטומטי ולא מודע אנחנו משוות.

השבוע שמעתי את מעין קרת בהרצאה לנערות במסר יפה שעלינו לאמץ לעצמנו: שכל אחת תאמץ מודל יופי קרוב למי שהיא, שדומה לנתונים הבסיסים שנולדתי איתם ולא להילחם במשהו ששונה ממני ובלתי אפשרי להשגה. מישהי שדומה לנו בצבע העור, במבנה הגוף, בסוג השיער אם זה תלתלים או חלק, וכך לא נתאמץ לשנות את עצמינו ולחיות בתסכול אינסופי.

בהפקה זו אפשר לראות נערות מתוקות ואמיתיות, שונות זו מזו. עברנו יחד דרך בשיח על דימוי הגוף שלנו וראיה ביקורתית על מה שאנחנו רואות וצורכות ברשתות החברתיות, העיתונות והמדיה. בתמונות הנערות פשוט – נערות. ביופיין הטבעי ,לבושות בבגדים חמים ומותאמים למזג האוויר, בגדים האהובים עליהן שהן בחרו ומציגות בפשטות את היופי בנערוּת.
מאחלת לנו כחברה שיותר ויותר נערות ונשים יחשפו ליופי הפשוט והמגוון הזה ותחלחל בהן ההבנה שגם הן יפות בדיוק כפי שהן ❤

צילום: טלי לוי – גוונא

הפוסט נשים קטנות: הפקת אופנה לנערות הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט על קצה התלתל הופיע לראשונה ב-פנימה.