חיה פוליטית מילדות. שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

הימים היו ימי הסכם אוסלו, תקופה קשה מאוד מבחינה ביטחונית ומלאת מאבקים מבית ומחוץ. בעוד היא עומדת עם חברותיה על גג האולפנא עם שלטי "העם עם הגולן" שהכינו, הבינה ב"ק את כוחה העצום של התקשורת.
"הייתי חיה פוליטית כבר מגיל 12 . קיימנו הפגנה מול משרד החינוך עם המון בנות אולפנא וישיבות. עמדנו עם שלטים שצבענו בגואש, והדבר היחיד ששכחנו היה להזמין את התקשורת. כשהם לא הגיעו הבנו כמה כוח יש שם. ראיתי את זה כל יום בבית כשאבא שלי היה מעביר הודעות לעיתונאים והבנתי כמה התקשורת היא כלי חשוב.
"התחתנתי בגיל 18 וחודשיים. בבוקר יום החתונה רצו לפנות בית כנסת ביריחו, ושמעתי את אבא שלי מעביר הודעה לעיתונות שבגלל הפינוי הם רוצים להעביר את החתונה של הבת שלו לבית הכנסת הזה. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לא לעשות את זה ולקיים את החתונה כמתוכנן, אבל שתביני באיזה בית גדלתי", היא מספרת בחיוך.

תיק תקשורת

אחרי שבעים שנה יש מקום לעוד קולות להישמע. ב"ק ברדיו גלי ישראל, צילום: מיכאל אנקרמן

ב"ק, בת 43 , מתגוררת בכפר עציון, נשואה לרב אפרים ב"ק ואם לשישה. אחרי השירות הלאומי ואחרי שנישאה הלכה ללמוד קולנוע בבית הספר מעלה, שם למדה את רזי הטלוויזיה. משם המשיכה לעבודה ככתבת חינוך ורווחה בחדשות 2 דאז.

בתור כתבת, היא מסבירה, לא היה מקום להביע דעה פוליטית. היא עסקה בנושאים ענייניים, והתרחקה מזה כשחשבה שפוליטיקה לא מולידה שיח ורק יוצרת פירוד. כיום, היא מעידה, היא במקום אחר.
במשך כמה שנים הגישה ב"ק את החדשות בתוכנית 'ערב חדש' בערוץ הראשון לצידם של דן מרגלית, עידן קוולר ואראל סג"ל, ואז גם את 'ערב חדש לילדים' יחד עם קובי מחט, עד לסגירתו של הערוץ וחלופת התכנים. היום היא
מגישה רצועת בוקר יומית ברדיו גלי ישראל וכותבת טור במעריב, שם דעותיה מגיעות לידי ביטוי הן בבחירת האייטמים והן במונולוגים הנוקבים שבהם היא חותמת את תוכנית הבוקר שלה.
"אני במקום אחר היום, אני מרגישה שאני יכולה להשפיע. ברדיו זה שלח לחמך על פני המים. אני מדברת ולא יודעת למי זה מגיע, ואני מקבלת תגובות מדהימות מאנשים במהלך ואחרי התוכנית על כמה שזה מדבר אליהם".

יש הבדל בין עבודה במקום עם אנשים בעלי דעה פוליטית דומה לשלך ובין עבודה במקום שלא?
"בגלי ישראל אני מרגישה בבית", היא עונה, "זו תחנה מאוד מיוחדת וזה גם קשור לעובדה שאלה אנשים שהאגו שלהם הוא לא במקום הראשון וזה נדיר בעולם התקשורת. וגם במעריב, העורך גולן בר יוסף הוא דמות שנדיר למצוא, נטול אגו, והמקומות שאני עובדת בהם היום מחפשים קודם את האנושיות והמקצועיות. ספינת התקשורת די שוקעת בגלל פריחת הרשתות החברתיות וריבוי הקולות. זה די מדהים שאחרי שבעים שנות מדינה רק עכשיו יש את ערוץ 20 , ישראל היום ורדיו גלי ישראל ונותנים לעוד קולות להישמע".

את התוכנית שלה בגלי ישראל, יחד עם רצועות האקטואליה של הבוקר, ישדרו בקרוב בערוץ 20 בשידור ישיר שם היא תקבל פלטפורמה רחבה יותר של רדיו וטלוויזיה יחד.

את כניסתה לתקשורת וגישתה המחודשת לגבי פוליטיקה והבעת עמדה, מסבירה ב"ק בסיפור חסידי שהיא שולפת בקלות ממאגרה העצום. "מסופר על החסידים של הרבי מסלונים שהגיעו לבית המדרש", היא מספרת, "דפקו דפקו והיה סגור. אחד הילדים הצליח להיכנס פנימה דרך פתח קטן ושמע רעשים מהשירותים. שם הוא ראה את הרבי בכבודו ובעצמו מנקה את השירותים כשכל הידיים שלו בג'יפה של הביוב. הייתה סתימה שגרמה להצפה והודיעו שאם לא יסדרו את הסתימה יסגרו את בית המדרש. הרבי השביע את הילד שלא יספר לאף אחד שראה אותו, ואמר לו: דוד המלך אמר 'מי יעלה בהר ה'? נקי כפיים ובר לבב'. להיות נקי כפיים זה לפעמים להכניס את הידיים לביוב, ובר לבב – מי יודע?
"זה נכון גם לגבי הבחירות ברשויות המקומיות וגם לגבי התקשורת. מסתכלים מהצד ואומרים שהתקשורת זה משהו מלוכלך, אבל כדי להשפיע באמת, לתקן ולהיות נקי כפיים צריך לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך".

כדי להשפיע באמת, צריך גם לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך. צילום: דעאל סבטיה

מה הסיפור?
עולם הסיפורים החסידיים מלווה את שרה ב"ק בשנים האחרונות והפך לשליחות שלה. סיפורים בכלל מלווים את העם היהודי מראשית דרכו, ובאמצעותם אנו לומדים על האבות, על גדולי האומה ואורחות חייהם, על מוסר ותיקון המידות. סיפור טוב נשאר איתנו כל החיים ומצליח להטביע בנו חותם גם כעבור שנים.
בסיפור אף טמונים הכוחות ליצור שינוי וריפוי לנפש, תוכיח שיטת הביבליותרפיה אשר משתמשת בכלים של קריאה וכתיבה כדי לטפל, ומצליחה לעקוף מחסומים רגשיים ונפשיים באמצעות הסיפור.
בעידן שבו המילה הכתובה הולכת ומתקצרת לכדי תווים בטוויטר או מקסימום סמיילי בווטסאפ וסיפורים מפה לאוזן כבר לא מסופרים מאב לבן, החליטה ב"ק כי הגיעה שעתם היפה של הסיפורים החסידיים לראות אור ולקבל את הבמה הראויה להם, נגישים וברורים לכל בית וסמארטפון בישראל.
יחד עם ד"ר זאב קיציס, מומחה לספרות חסידית ונצר לאחד מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב, הם הקימו את מיזם 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי', אתר נגיש ונעים ובו כ‑ 800 סיפורי חסידים עם מקורות ומושגים בחסידות, תקציר המבהיר את מהותו והמסר הנלמד ממנו. בחלק מהסיפורים אף מצורף תצלום של הסיפור המקורי, כפי שסופר לראשונה.
"יש סיפורים שמגיעים אלינו עם גלגולים שונים וצריך לחפש היטב ולהגיע לסיפור המקורי הראשון", מסבירה ב"ק. "יש בספרים הללו פשוט אוצרות. החלק שהכי מרגש אותי בפרויקט הזה הוא כשאני מסתכלת על המקור של הסיפור, אם זה ספר משנת תרנ"ז (1896) שמצאנו בספרייה הלאומית וכתוב בכתב רש"י עם המון ראשי תיבות, ואפילו ספר משנת התק"מ (1780), בין העתיקים שמצאנו. תביני, אף אחד לא היה מגיע לסיפור הזה אם
לא היינו מוצאים אותו, אנחנו גאלנו את הסיפור הזה ממרתפי הספרייה".

כל סיפור מתויג לפי נושאים קשורים, דמויות שמופיעות בו, מקומות שמוזכרים בו ומושגים מעולם היהדות והחסידות. כך למשל סיפור על ר' שניאור זלמן מלאדי מכיל תגיות של בחירה, שינוי, נשים בחסידות, תפילה, משפחה, יחיד וחברה ולימוד תורה, וזירת ההתרחשות היא "בדרכים", בערים לאדי, מזריטש ווילנה.
"המטרה היא שאלו לא יהיו רק סיפורי פולקלור ומופתים, אלא סיפורים עם מסר רלוונטי להיום. אני רואה את מילות החיפוש של אנשים באתר. הם מחפשים שמחה, תפילה, בין אדם לחברו, אלו דברים שמדברים לכל אחד".

גאה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח, ביאליק, בובר ועגנון  . שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

ב"ק מתארת את ראשית הקמתו של 'זושא'. היא חשבה שזה יהיה  דבר גדול לכנס את כל הסיפורים החסידיים למקום אחד, אך גילתה שהיא לא הראשונה שחשבה על כך. חיים נחמן ביאליק, שעסק רבות באיסוף ובכתיבת חומרים מהתרבות היהודית העתיקה ומסיפורי חז"ל, פנה לפני כמאה שנים לסופר ש"י עגנון ולמרטין בובר, חוקר ופילוסוף יהודי, וביקש מהם לכנס את הסיפורים החסידיים לכדי ספר אחד שיהווה את המענה הרשמי לכך. לספר יקראו 'קורפוס חסידיקום', והוא יהיה אוסף של מאות סיפורים חסידיים שיקיף את אוצרות הסיפור החסידי.
ביאליק האמין מאוד בהקמתו של הקורפוס, ואף הכריז לידידיו כי הספר יהיה רלוונטי לאלף שנה.
הסופר והחוקר נענו לאתגר של ביאליק והחלו לעמול על הפרויקט המשותף. אחרי שסיימו לערוך ולכתוב את הכרך הראשון בסדרה, פרצה שריפה בביתו של עגנון בגרמניה וכילתה את עבודתם יחד עם כמעט כל החומרים לכרכים הנוספים. דפים בודדים ששרדו את השריפה ונמצאו מפויחים מוצגים היום בספרייה הלאומית, עדות למפעל שעליו עבדו. השריפה כילתה גם את המוטיבציה להמשיך ולעבוד, כמו גם מחלה שתקפה את עגנון, והם נטשו את הפרויקט.
ב"ק מצידה מרגישה זכות גדולה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח ולהגשים את חלומם הגדול – הקמת קורפוס חסידיקום של שנות האלפיים.

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות מהירה או השארת פרטים ונחזור אלייך לחצי כאן>>
אני רוצה מנוי למגזין פנימה

הפוסט חיי שרה הופיע לראשונה ב-פנימה.

חצי שעה אחר כך היא נכנסת ללשכה ההומה ככוורת. השרים לעתיד מקבלים הסבר על משמעת קואליציונית וחשיבותה, ואז ראש הממשלה מביט בה ואומר: "בהצלחה, שרת הרווחה".
"במקום ללכת ולהוציא הודעה", היא מספרת במבט לאחור, "אני אומרת לו: ראש הממשלה, הייתי בכותל ודיברתי עם חיים כץ, והוא אמר לי שהוא קיבל את תיק הרווחה. הוא הוציא את כולנו החוצה ודיבר עם חיים כץ ואמר שנחשוב על תפקיד בשבילו, וכל הדרך הביתה אני מרגישה בבטן שמשהו פה לא מסתדר".
בבוקר היא מקבלת טלפון מבנימין נתניהו שמסביר שיש להם בעיה: "אם לא אתן את תפקיד שר הרווחה לחיים כץ אין לנו ממשלה עד הערב", הוא אומר לה. "ואני, כמו תינוקת שאיבדה את האמונה, נחנקת עם הגרון, מסיימת את השיחה ואומרת לה': מאיפה זה בא לי עכשיו? דווקא אני מכולם שרת התרבות והספורט?!"

"הקב"ה שם אותי במרכז העצבים החשופים של החברה הישראלית. כל מה שלא רציתי להתמודד איתו כקצינה וכאישה הוא אמר לי: זה השיעור שלך, בשביל כולם". צילום: סיגל קרימולובסקי

הבטן הרכה של המדינה

אנחנו יושבות בלשכת השרה בתל אביב, אביטל טרקיאלטאוב ואני, ושומעות ממנה על שלושת הימים שלאחר המינוי, שעברו עליה בקושי גדול ובטרוניה של חוסר הבנה. "אבל ברגע שנכנסתי למשרד הבנתי את גודל האחריות ומה בורא עולם עשה ונתן לי. הבנתי עד כמה אין כמו בורא עולם ואין עוד מלבדו", היא אומרת והדמעות המנצנצות בעיניה מסגירות את התרגשותה.

"היה לי קשה, בכיתי לה', איך עשית לי את זה? שמת אותי במרכז העצבים החשופים של החברה הישראלית. כל מה שלא רציתי להתמודד איתו כקצינה, כאישה, ה' אמר לי: לא רצית להתמודד עם זה בקטנה, עכשיו תתמודדי עם זה מול כולם ובשביל כולם, עכשיו זה השיעור שלך. עכשיו נראה אותך כשאת בשלטון. עכשיו יש לך שתי אופציות: להגיע לשלטון ולא לעשות כלום, להיות כמו כולם, להיות נחמדה ולומר להם מה שהם התרגלו לשמוע שאי אפשר לשנות וזה תקנות וקשה – או לעבוד קשה ולשנות. לעשות את התיקון ואת השיעור שהייתי צריכה לעשות מזמן למען המשפחה שלי, למען בני העדה שלי ולמען העולים מצפון אפריקה, ולמען המתיישבים ביהודה ושומרון. למען אלה שלא ספרו אותם", היא אומרת בקול צרוד מכאב.

היא מתארת את הרגע המכונן שבו הניחו לפניה את הספר ובו מפורט תקציב המשרד לפרטי פרטים. או אז נחשפה בפניה תמונת המצב המלאה, שאותה היא מנסה מאז בכל כוחה לשנות. למרות אזהרות אנשיה, והידיעה הברורה
שהיא נכנסת למהלך שיעלה לה בקשיים רבים ובהשמצות, היא נכנסה לכבשן האש בעיניים פקוחות, מתעלמת מהמחיר ומתמקדת במטרה. לימים, אחרי שעברה הכפשות וספגה ביקורת על כל צעד ושעל, היא מודה שלא
צפתה את רמת הקושי, אבל היא אינה מתחרטת לרגע.

מה חיצי הביקורת על מהלכים שעשית כשרה עשו לך באופן אישי?
"ברמה המקצועית זה מאוד איתגר אותי. ברור היה לי שהייתי צריכה לעבור את השינוי הזה ממישהי שהתמנתה לתפקיד למישהי שהיא נבחרת", היא אומרת ומתכוונת למעבר מתפקידה כדוברת צה"ל להיותה נבחרת ציבור.
"כשאתה נבחר ציבור אתה לא יכול להתחבא מאחורי המדים או מאחורי אמירות שאני כאשת צבא נמנעתי מהן, כמו מזרחיות וההתנגדות להתנתקות. אתה חושף את עצמך בעצם הבחירות שלך, וזה לא מצא חן בעיני אנשים שציפו שאגיד אמן".

"זו התעוררות. נדרשתי כאן למאבקים לא פשוטים, חטפתי ביקורת אישית שאין בינה ובין הנושא עצמו כל קשר. הופתעתי, התאכזבתי, אבל דבקתי בדרך שבאתי להתמודד איתה. זה חשף צביעות גדולה של אנשים שהוסרה המסיכה מעל פניהם, וזה דרש ממני להגיד לעצמי: שימי בצד את האגו ואת העלבון האישי, את הילדה שכל אחד מאיתנו סוחב בתוכו, ותובילי דרך. זה כל הזמן להיות בהורדת ידיים – לא ממקום של אגו, אלא ממקום של צדק מתבקש", היא אומרת על הקדנציה הנוכחית.

הביקורת הלא עניינית וההכפשות לא ריפו את ידייך?
"היום אני מבינה מדוע הרבה שרים ונבחרי ציבור לא רוצים את זה. הכי קל להיות בצד שכולם אוהבים אותך ולהסתובב עם כוס יין בפרמיירות. אבל כשנכנסתי לתפקיד ציבורי קיבלתי החלטה שאני עושה את זה כדי לשנות דברים שמבחוץ לא יכולתי לתקן או להביע את דעתי בהם כי אסור היה לי בצבא. מנעמי התפקיד מעולם לא עניינו אותי. באתי כדי לנער אבק, וכשאתה עושה את זה אנשים מתעטשים, חלקם מעקמים את האף ולחלקם מגרד בעין – זה לא נעים. במהלך השירות הצבאי שלי היו החלטות שגרמו לי חשש ופיק ברכיים. בפעם הראשונה שנכנסתי לפורום המטה הכללי, אישה יחידה בתוך מעוז הגבריות של צבא הגנה לישראל, אמרתי לעצמי: 'מירי, יער מורכב מעצים בודדים שאת מכירה אחד אחד, זה רק ההילה שמסביב'", היא מתארת באנושיות.

עיניים לשמיים

השרה רגב היא אדם מאמין, מבית ומחוץ. מתפללת בוקר וערב, הולכת לצדיקים לקבל ברכה ועולה לקברי צדיקים. "יש סטיגמה על מנשקי מזוזות ואני לעומת זאת גאה בכך. כל חיי הרמתי עיניים למעלה לקב"ה. נולדתי לבית עם תמונות של בבא סאלי, וכשהבאתי את התמונה הזאת לכנסת גיחכו אבל לא איכפת לי. אני יודעת להוריד את הראש בפני בורא עולם, ואם לרגע אני מתבלבלת אני מבקשת ממישהו שימשוך לי באוזן. אני יודעת את מגבלות כוחי כבן אדם ומי מנהל את העולם. הקב"ה שם אותי בתפקיד".

העשייה החברתית ליוותה אותה מגיל צעיר, עוד בילדותה בקריית גת. בגיל 17 היא זכתה בתואר "צברית
השנה" של השבועון 'מעריב לנוער' והתנדבה במשך כמה שנים במד"א, הייתה פעילה במועצת הנוער של
קריית גת וארגנה מבצעי התנדבות למען עולים חדשים.

"מגיל צעיר עסקתי בנושאים חברתיים. לא קראנו לזה עשייה חברתית אלא פעילות למען הציבור, למען האחר".
את פעילותה בתנועות הנוער היא החלה בצופים ובהמשך עברה לבני עקיבא, שם הכירה לדבריה את
הרב דרוקמן והתחברה למקורות.

מה המקור לעשייה האינטנסיבית למען הכלל?
"הנתינה התחילה מהבית. התגוררנו בשכונת הרכבות בקריית גת, ואמי הטילה עליי לעשות קניות לקשישים שנמצאים לבד בבית ולכבס להם עם הפיילה. ראינו מצוקה בשכונה, את הקושי של העולים שהיו שם, של המשפחות, והרצון שלי היה לצאת מהמעגל הזה ולזכור מאיפה באתי. התרומה, הנתינה ועשיית הצדק באו משם, ממה שראית כשפתחת אצל השכן את המקרר ולא תמיד היה שם מה לאכול. מראות הילדות שלי היו צלחת העוגיות שעוברת בין השכנים, הריחות של יום שישי", היא נזכרת בערגה. "לפעמים אני אומרת לילדיי שאני כל כך
מצטערת שאין להם את זה. היום כל ילד ספון בחדרו ולא יודע בכלל מי נמצא בבית. אצלנו כולנו ישנו בחדר אחד עם סבתא שלי ז"ל. זה מאוד חיבר אותי לקהילה ולציבור. צמחתי כך לאורך כל הדרך וההתנדבות שיקפה את זה. גם דרכי בצבא באה מהמקומות האלה".

מעדכנת את המשפחה לפני הסערה הבאה. רגב בכנסת, צילום: לע"מ

היית הנערה שעושה למען האחר, וכשנכנסת לפוליטיקה פתאום ספגת מתקפות אישיות. זה הפתיע אותך?
"זה לא הפתיע. כשאת בצבא את על מדים ומבצעת את החלטת המפקדים. הובלתי מדיניות והייתה לעיתים ביקורת עליה. אבל כאשת צבא את פחות חשופה. יש לך מערכת שאת עובדת בתוכה, יש רמטכ"ל ואלופי פיקוד. עמדתי
בפרונט, אבל אני לא דבררתי את עצמי. העמדה האישית שלך לא מעניינת. המטרה היא למקסם את ההצלחות של הצבא ולמזער את כישלונותיו, להוביל את המערכת באירועים כמו חטיפת חיילים או התנתקות. לכן הביקורת עליי
כאשת צבא כמעט לא נשמעה. כשהשתחררתי, הבעתי את עמדתי הברורה בדברים שמעולם לא התבטאתי לגביהם כמו ההתנתקות, ההתיישבות ונושאים חברתיים שהיו בחזקתו של השמאל. אז פתאום אומרים: היא לא ממלכתית. הדמות שלי באה לידי ביטוי רק אז".

לשבר חומות

גם בתפקידה כדוברת צה"ל בתקופתו של הרמטכ"ל דן חלוץ היו מי שביקרו את פעילותה, גם אם בצורה מינורית לעומת הקדנציה הנוכחית כשרת התרבות והספורט:
"כצנזורית צבאית ראשית למשל, קיבלתי החלטה לא ללכת עם השב"כ כי תמיד רצו שאהיה עלה תאנה בנושאים ביטחוניים, אבל בסוף דעתי התקבלה בסוגיות אלה.
"כשאני נכנסת לתפקיד שרה ואני שמה את כובד משקלי על החלטה, זה נבחן בעיניים אחרות. כולם מצפים לממלכתיות ואני שואלת: מה זה ממלכתיות? ממלכתיות זה לא לעשות כלום? ממלכתיות זה לנער, לשנות, זה הרבה פעמים לשבור חומה. להגיד: חברים, יש כאן חומה. אתם לא רוצים לראות אותה, אבל היא קיימת. זה לקבל החלטות מהר כי מה שלא תחליט בתחילת התפקיד אתה לא תעשה אחר כך. אין לך אומץ ואתה מבין מול מה אתה
מתמודד, עם האליטות החזקות שמסביב. יותר קל לעשות שינויים כשאתה לא יודע לקראת מה אתה הולך כי הפחד משתק".

מי ליווה אותך בהחלטה הראשונית ללכת עד הסוף?
"הייתי כאן בחדר עם שניים וחצי אנשים כשהחלטתי על מדיניות של שינוי, והם אמרו לי: את הולכת לשלם על זה מחיר ולא בטוח שאפילו אנשים מהמפלגה שלך יאהבו את זה. אבל אני קיבלתי החלטה שאם ה' שם אותי פה, זה הדבר שאני צריכה לעשות. אלו החלטות שאי אפשר לקבל באמצע תפקיד. מדובר במדיניות שנקבעת ואי אפשר לשנות אותה כל שני וחמישי. כשראיתי את ספר התקציב, את יו"ש – אפס בתקציב, מגזר חרדי שלא קיים, מגזר ערבי שמדברים עליו יפה אומנם אבל לא מקבל הרבה, ועל פריפריה אין מה לדבר. אין גיוון. יש אנשים שמתים על כינור, אבל מה עם העוּד? בן גוריון היה מנהיג נערץ ואין מי שמערער על גדולתו, אבל הוא הפך אותנו לכור היתוך על ידי טשטוש הזהות. זה עשה עוול לכולנו.
"כילדה לא רציתי לשמוע פיוטים ולא רציתי לדבר בספרדית עם סבתי סולטנה שלא ידעה עברית. רציתי להיות כמו אמו של בעלי דרור עם השפה היפה, ולא ידעתי לכבד את העושר התרבותי שהורינו באו ממנו. ז'בוטינסקי אמר שכל אחד ינגן בכלי שלו וביחד זו תהיה תזמורת האומה שיוצאת מן הלב ונכנסת ללב. מי שחושב שאפשר לעשות מלחמות שכולם חוזרים מהן בריאים ושלמים טועה. זו מלחמה קשה על תרבות, על זהות, על מי מגדיר את הזהות. אלו שאלות קשות של זהות וזה פותח פצע, וכדי לסתום את הפה למי שמדברת הכי קל להגיד 'הנה, שוב הבכיינים', זה היה הדפוס במדינת ישראל. המזרחים הודרו במשך שנים מהשיח התרבותי, החינוכי והחברתי, אז אומרים להם שהנה הם עוד פעם מעלים את השד העדתי. זו סתימת פיות".

"לא מעניין אותי מה יגידו", היא מחדדת. "הדרך שלי לשינוי עוברת דרך גיוון, הנגשה וביזור, ושאחרים יהיו חלק מהאתוס הישראלי שהם נשכחו ממנו. מה, סבא של אלי כהן מדימונה הוא לא חלוץ?! החלוצים הם מדגניה, כנרת ונהלל בלבד?! אלו שבאו עם כיפה וג'לביות וסללו כבישים ושמרו בגבולות הם לא חלוצים?!", היא שואלת וזעקת הכאב ניכרת בקולה.
"כשקובי מידן מראיין את הסופר מאיר שלו ושואל אותו מדוע כל הגיבורים שלך הם מאותו דנ"א, הוא עונה לו: 'כי לא ראיתי אותם'. ואני שואלת את מאיר שלו: תגיד לי, אתה לא ראית את החבר'ה במגדל העמק ובעפולה ששמרו על העמק? אתה מבין שנעשה כאן עוול אמיתי לאורך שנים?
"אני לא יכולה בערב להגיד 'שמע ישראל' בערב ובבוקר 'מודה אני' ולדעת שלא עשיתי את כל מה שאני יכולה. את חושבת שקל להיכנס לאולם כשכולם צועקים לך בוז? אבל אני לא רוצה להיות יקירת האליטה, אני רוצה להיות יקירת הקב"ה".

"אני יודעת להוריד את הראש בפני בורא עולם," רגב, צילום: סיגל קרימולובסקי

מאמינה בניסים

בדיעבד, מודה השרה מדי יום ביומו לקב"ה על הניסים שהוא עושה לה כהגדרתה.

מה למשל נס בעינייך?
"כשאני מגיעה לרהט ורואה אישה מבוגרת שבאה לנשק לי את היד, ואני אומרת לה אל תנשקי לי את היד, בסך הכול עשיתי את מה שאני צריכה לעשות, והיא מאושרת מזה שיש לה תרבות על פי הדרך שלה, ובאלעד אני פוגשת ילדה בת 16 מאושרת שמעולם לא הייתה בפסטיבל. שם קוראים לזה 'בין הזמנים' במקום 'לא לדאוגוסט'.
מגיעות אליי אימהות ואני רואה את הפריחה בפריפריה, הבימה מגיעה לחברון, פסטיבל העפיפונים ביו"ש ומרתון התנ"ך וכל מה שקורה הכול ניסים, דברים של אמת ושל צדק שהיה צריך להיעשות ולא רק להיאמר. לתת מקום למזרחיים, לציבור, למכונים תורניים – כי כל מה שיהודי ודתי היה נחשב נמוך. יש לנו כזה עושר תרבותי שרלוונטי לכל עת. צ'כוב זה חשוב, אבל מה עם רבי שלום שבזי, רמב"ם ואבן גבירול?"

למה השינוי כל כך מפריע לאחרים?
"זה משגע אותם. לתחושתם, נדמה שאני עומדת להם כמו עצם בגרון. הם לא יודעים איך לאכול אותי. מצד אחד מזרחית, ימנית, מצד שני אישה, ומצד שלישי מעניקה תקציבים לערבים ולחרדים. הם לא מבינים שכל הדבר הזה נמצא באדם אחד. אני לא בסטריאוטיפ שלהם. אני כל פעם מפתיעה אותם. אני לא מוותרת לא על הקרן לקולנוע ולא על אספקלריא. לכל המגזרים מגיע ליהנות מתרבות, ואין כזה דבר תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לכל אחד מותר לצרוך תרבות וליצור תרבות. יש תרבות שאני אוהב יותר או תרבות שאני אוהב פחות".
באוקטובר האחרון התארחה השרה רגב באבו דאבי בתחרות הגראנד סלאם השנתית בג'ודו. רגב הגיעה בעקבות הזמנת יו"ר איגוד הג'ודו העולמי, והמארגנים התחייבו לאפשר לספורטאים ישראלים להתחרות עם סמלי המדינה ולנגן את ההמנון במקרה של זכייה במדליית זהב, למרות שלאיחוד האמירויות אין יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל. בשנתיים הקודמות לא הורשו הספורטאים הישראלים שהשתתפו בתחרות להופיע עם סמלי המדינה. על גבם הופיעו ראשי התיבות של איגוד הג'ודו העולמי, וכאשר טל פליקר זכה בשנה שעברה במדליית זהב הושמע על הפודיום ההמנון של האיגוד העולמי במקום "התקווה”.
"אנחנו לא נתבייש לומר מאיפה באנו. דגל ישראל, קבלת שבת והדלקת נרות כמיטב המסורת לא נפקדו מאדמתה של אבו דאבי", קובעת השרה.

קרה שמתחו עלייך ביקורת בתוך הליכוד?
"אני בטוחה שכן, גם אם לא שמעתי את זה. כולם מונעים מאינטרסים. כשהאינטרסים משותפים זה מעולה. לפעמים אני אומרת לעצמי תשאירי משהו לשר או לשרה הבאים אחרייך, ואני לא מסוגלת. אם זה מצריך ממני עוד קצת להתאמץ, לשכנע, יש לי דרייב לעשייה מהאמונה שלי והדרך שלי והקב"ה עוזר לי".

בעין הסערה

זה כבר כמה שנים שהיא לומדת את שיטת ימימה ממורה בשם אורנה סלע. הסיפורים והספרים הם חלק מהווייתה ועולמה, וגם כשאירחה במסגרת חגיגות יום ההולדת של הכנסת ילדים, היא בחרה להקריא להם סיפור.
את דרור בעלה היא הכירה באוטובוס, בדרך הביתה לקריית גת.

"הוא חזר ממילואים ואני מכנס של מד"א ברחובות. ירדנו באותה תחנה, הוא המשיך לרחוב עם הווילות ועצי התפוז ואני פניתי ימינה. "גם אז", היא מוסיפה בחיוך. "לאלו שהאשימו אותי בכך שעוררתי את השד העדתי עניתי:
התחתנתי עם פולני – המשפחה נהדרת ואפילו התרגלתי לאוכל הפחות מתובל", היא צוחקת. "זה לא עניין עדתי".

על הסטטוס קוו המיוחד בבית משפחת רגב אנחנו שומעות כבדרך אגב. משפחתו של בעלה הם ניצולי שואה מפא"יניקים, אווירה שונה בתכלית ממשפחתה המסורתית של השרה. את הקונפליקט היא מכירה מהבית מסתבר, והיא חיה איתו בשלום עם שמירה על עקרונותיה וכבוד הדדי. בביתם הם שומרים על כשרות ושבת.
"שישי זה תמיד בישולים והדלקת נרות שבת. אימא של דרור מכינה גפילטע פיש ואימא שלי מכינה מטבוחה".

איך חיים עם שוני כזה?
"זה שילוב של תרבויות. אין ספק שמעניין ושמח לנו בבית".

בסופו של יום, כשאת חוזרת ממלחמות ההתשה הוא מחזק אותך?
"כן, למרות שהוא אומר לי אם אמרתי משהו שהוא לא אהב".

איך ההורים והמשפחה מגיבים להשמצות כלפייך?
"להורים שלי קשה כשהם רואים מה עושים לבת שלהם". מילדיה, רועי הבכור, יעל ומיכל שמשרתת בצבא, היא מבקשת לא לגונן עליה ולא להיות הדוברים של אימא.
"הנטייה הטבעית שלהם היא לגונן עליי ולומר: אתם לא מכירים את אימא שלי. אני בטוחה שלפעמים קשה להם והם לא משתפים אותי כי הם לא רוצים להכאיב לי, ודרור שם בשבילם כדי לתווך".

רגע לפני שעומדת להתרחש סערה תקשורתית סביבה היא "משתדלת מיד לעדכן את דרור ולבקש ממנו לעדכן את הילדים ואת ההורים שלי שלא יהיו בלחץ. למשל, לפני שפורסם התחקיר השקרי והנבזי של ערוץ 10 על אירועי 'לא לדאוגוסט', או במהלך טקס פרסי אופיר כשגיליתי שעומדים להקריא שם משירי מחמוד דרוויש וזה עלול להיות אירוע נפיץ ומתוקשר, אני מתקשרת אליהם ואומרת: אל תדאגו אם יגידו ככה או יעשו ככה".

למרות הזהירות והרצון האימהי לגונן על בני משפחתה, השרה רגב לא מהססת להיכנס לעין הסערה כדי להביא אמירה משמעותית לדרך שסללה לעצמה. בפסטיבל קאן לפני כשנה וחצי היא ביקשה לעצב שמלה שתהיה סמל לחגיגות חמישים שנה לאיחוד ירושלים.
"לפסטיבל קאן כל אחד מגיע עם אמירה. אמרתי למעצב אביעד אריק הרמן: 'תדע לך, אנחנו הולכים לחטוף ביחד', וגם אמרתי לדרור: 'תכין את כולם'".

הוא לא ניסה להניא אותך מזה?
"הוא יודע שאין מה. כשאני מבושלת על משהו שום דבר לא יכול להזיז אותי מזה. אני באה לשם כי אני מייצגת מדינה. בחמישים שנה לירושלים לא יכול להיות שאבוא עם שמלה שתהיה רק יפה, אלא עם שמלה שיש בה גם אמירה.
"אלו חוויות בונות גם לילדים שלי. כל בחירה זה ויתור על משהו אחר. מי שיגיד שאפשר הכול משקר לעצמו. החוכמה היא לנסות כל הזמן לאזן בין הקריירה, האימהות, הזוגיות ולהיות בת להורים. אלו דילמות בקריירה של נשים שהן הרבה יותר משמעותיות אצל נשים מאשר אצל גברים. הקונפליקט הזה מלווה הרבה מאוד נשים. כדאי לזכור שבכל רגע נתון אפשר לחשב מסלול מחדש ולתקן, לשנות ולעשות".

מה לגבי גורמי מימון מחוץ לישראל שמנסים להשפיע על אופי המדינה?
"כמו שאף מדינה לא רוצה שזה יקרה לה, גם אנחנו צריכים למנוע מצב שבו גורמי מימון מחו"ל מנסים להשפיע על אופי המדינה שלנו כפי שהם מנסים לעשות בעניין מהגרים ומסתננים – להבדיל מפליטים, שאותם נקלוט אותם בכל מקום במדינה, בטבריה, בקריית גת, בקיסריה ובכפר שמריהו".

מה דעתך כיום על פינוי יישובים וכיצד תביעי אותה לכשתצטרכי?
"ההתנתקות הייתה מהלך מוטעה של ממשלת ישראל. במהלך תקופתי בצבא לא יכולתי להתבטא
ברמה הפוליטית והמדינית. היו שם הרבה מאוד קצינים בכירים שהיו צריכים להתמודד עם הסוגיות הלא פשוטות האלה. מרגע שהשתחררתי מהצבא הצהרתי כי לא ארים לעולם יד בעד פינוי יישובים. אני אשמור על ארץ ישראל ומדינת ישראל. לכל מקום שממנו יצאנו נכנס החמאס, הגבולות שלנו מאוד צרים ואין לנו זכות לוותר על אדמה. כמה שלא יחפרו באדמה לא ימצאו מטבע פלסטיני בן 3,000 שנה כי הם לא שייכים למקום הזה, זו מדינת העם היהודי. אני שמחה שלאורך כל דרכי הפוליטית הקמתי שדולה למען ריבונות וארץ ישראל השלמה ופעלתי תמיד למען ההתיישבות. אמשיך לתמוך בהתיישבות ואפעל כדי שהאנשים בה יחיו כמו בכל מקום במדינת ישראל".

לעשות הכול כדי שרוכשי האדמות בעמונה יוכלו לממש את זכות הקניין שלהם ולעלות לקרקע. רגב בטקס הסרת הלוט בעמונה.

לאחרונה ביקרה השרה בטקס הסרת הלוט מעל שלט היישוב עמונה, שהוקם מחדש על אדמות שנרכשו בידי יהודים. בזמן הביקור אמרה השרה: "מה שנקנה בדין צריך לממש אותו. שטחה של חוות עמונה נקנה בכסף מלא של יהודים שרוצים לחזור לשטח שאותו קנו. כפי שאדם קונה שטח בכל מקום בארץ ויכול לממש את הקנייה,
צריכים לאפשר לו לעלות על קרקע שהוא קנה ואותה רשם במינהל האזרחי כדין. לא ייתכן שתהיה סחבת והתעללות במי שרכש את הקרקע. ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לאפשר להם לממש את זכות הקניין, ולבנות את החווה החקלאית שבעוד כמה חודשים בע"ה נהנה מפירותיה. וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי
שאנשים יחיו כאן בבטחה, ולא כפי שהיה בשבועות האחרונים. בע"ה נבנה עוד ועוד יישובים".

איפה תהיי בכנסת הבאה?
"תשאלי את בורא עולם", אומרת רגב, אך מוסיפה שבוודאי הייתה רוצה להתקדם. "מה שבטוח שבכל תפקיד שאהיה אמשיך ללכת עם הדגלים שאני מאמינה בהם".

תרבות ונאמנות

עד שראש הממשלה הפקיע זאת ממנה, כיהנה השרה רגב כיו"ר ועדת המקומות הקדושים. "פעלתי במשך השנים למען עליית יהודים להר הבית, להרחיב את שעות העלייה ולהגדיל את מספר העולים היהודים. זה המקום הכי קדוש ליהודים, ועלינו לדאוג שיהודים יוכלו לעלות להר הבית בדיוק כמו שמוסלמים עולים להר הבית".

אילו צעדים את נוקטת כדי לשמור על הכותל באווירה המסורתית שבה הוא היה עד היום?
"אני כאדם וכשרה מסתובבת הרבה בחו"ל. ביקרתי במסגד (באבו דאבי – ט"ו) והורדתי את הנעליים כי כך נהוג. מורשת ישראל שומרת על תפילות והפרדה בין נשים לגברים, ולכן היה לי ברור שבוודאי אשמור את הכותל כמקום שהתפילה בו תהיה על פי מורשת ישראל, ולא יהיה נכון לאפשר לנשים עם כיפה וטלית להתפלל בכותל. אני מכבדת את הדרך שבה הרפורמים בחו"ל שומרים על היהדות, אבל בוודאי בארץ, במקום שהוא הסמל של בית המקדש, הכותל, אי אפשר שבו לא יתפללו על פי מסורת ישראל ומורשת ישראל. לראש הממשלה יש את הראייה הרחבה שלו, אבל אני בנעליי כשרת התרבות והמקומות הקדושים לא רוצה לאבד את המקום הזה. הייתה לי מחלוקת גם עם בנט ושקד בעניין הרחבה הרפורמית בכותל, ובסופו של יום ראש הממשלה קיבל את ההחלטה
והפקיע ממני את הסמכות בתחום זה. אי אפשר לוותר על העקרונות שלנו בגלל לחצים. אנחנו חייבים לעמוד על הדרך שלנו. אני רואה את ההפרדה בין גברים לנשים כצניעות ולא כהדרת נשים. אני טוענת שהתפילה בכותל צריכה להיעשות על פי מסורת ישראל ולא בתפילה מעורבת".

נראה שבליכוד דברים זזו קצת, כולם במפלגה צועדים בדרך הזאת?
"דרך הליכוד היא מאוד ברורה. אנחנו בליכוד מייצגים את ההתיישבות לא פחות טוב מהבית היהודי ואולי אף יותר".

מה דעתך על שינוי הסטטוס קוו בשבת במרחב הציבורי?
"אנחנו צריכים לשמור על המרחב שנקרא שבת. פעלתי לשמור על הסטטוס קוו בעניין השבת גם בתחום הכדורגל. אני לא בעד להרחיב את המקומות הפתוחים במרחב הציבורי בשבת, כי פרט לכך שזה יום המנוחה הלאומי של העם היהודי זהו יום מנוחה סוציאלי, ולכן אני מתנגדת להרחבת הסטטוס קוו בשבת".

"זו מלחמה קשה על תרבות, על זהות, ומי מגדיר אותה. אלו שאלות קשות וזה פותח פצע, וכדי לסתום את הפה למי שמדברת הכי קל להגיד: הנה, שוב הבכיינים", רגב, צילום: סיגל קרימולובסקי

את חוק הנאמנות בתרבות היא מכנה "חוק דגל שהייתי צריכה לעבור חסמים משפטיים רבים מול גורמי היועץ המשפטי לממשלה כולל מול וינשטיין ומנדלבליט, ואני שמחה שלאחר שנתיים וחצי הצלחתי להביא חוק מידתי וראוי אשר ימנע העברת תקציבים למוסדות תרבות שנותנים גב לטרוריסטים ולמסיתים כנגד מדינת ישראל.
לא ייתכן שמדינה תממן מכספי ציבור יצירות שמהללות מחבלים כמו וואליד דקה, המחבל שרצח את החייל משה תמם ז"ל, או תממן ערב שירים של המשוררת טארין טטור שישבה בכלא על הסתה. זה פשוט הזוי שמצד אחד מישהי יושבת בכלא על הסתה, ומצד שני משקיעים תקציבים בערב שירים לכבודה. את הביזיון והחרפה האלה צריך למנוע. ואין בין זה ובין חופש הביטוי דבר".

תם ולא נשלם

רגע לפני שאנחנו נפרדות בחיוך ובחיבוק וכמובן בסלפי, אני מספרת לשרה על סבי יעקב ז"ל, שניגן על עוּד כל חייו ולא זכה להגשים את חלומו להופיע. ההחמצה של הדור הזה מהדהדת בחלל החדר ועיניה של השרה מביעות התרגשות. "אז את יודעת על מה אני מדברת", היא אומרת לי כשחיוך של הבנה נמתח בינינו, וקורטוב של הקלה ושמחה על שאישה כמותה הגיעה עד לכיסא הזה מתגנב בשקט לליבי.

***
הכתבה פורסמה החודש במגזין פנימה, בגיליון ה-100
להצטרפות ורכישת מנוי למגזין הנשים המוביל בישראל
לחצי כאן

איפור: אודיה יהב | סטיילינג: ברוריה ברטלר | בגדים: שמלה כחולה: YAEL | שמלה שחורה ופרחונית: מיכל באום בוטיק וסטיילינג 050-8182313 | אקססוריז: הדס תכשיטים | פרחים: זר הכול בשבילך, ענת אשל
צילום: סיגל קרימולובסקי

הפוסט רב תרבותית: ראיון מיוחד עם השרה מירי רגב הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכניסה את הידיים לבוץ כי זה חשוב לי. העצני, צילום: אילה איבגי

העצני-כהן לא מתביישת ולא מפחדת להתמודד דווקא עם השאלות המדיניות הקשות, ומעבירה הלאה את דעותיה בלי כחל וסרק ובלי להתחנחן, גם אם הדברים שהיא נושאת לא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי או העולמי, ובין אם תקשורת המיינסטרים אוהבת את מה שיש לה לומר או לא.
"אני מכניסה את הידיים שלי לתוך הבוץ, כי חשוב לי ואכפתי לי".

היא ירשה מנפתלי בנט ואיילת שקד את הנהגת 'ישראל שלי' אחרי ששניהם עזבו לפוליטיקה, בזמן שהיא עוד הייתה המנהלת החינוכית של תנועת בית"ר העולמית ובחודש השישי להריונה הראשון. החידוש של תנועת 'ישראל שלי' הוא בנושאים שבהם היא בוחרת להתמקד, במטרה לשנות תודעת הציבור. בזמן שהרוב מנסה להימנע ובורח להייטק, לסייבר ולהצלחות של ישראל בעולם, 'ישראל שלי' נכנסת לוואקום הקיים ועוסקת בנושאים שיותר טעונים אידיאולוגית: "ברגע שאתה מתחמק והצד השני כל הזמן חותר למגע, אז אתה מפסיד, ואלה הסוגיות שבסופו של דבר הכי משפיעות על מה שקורה פה".

נתפסים ברשת
מאז 2012 העצני-כהן עומדת בראש עמותת 'ישראל שלי', תנועה לעשייה ציונית ברשתות החברתיות. העמותה הוקמה ב‑ 2010 על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד מתוך ההבנה שאנשים היום פחות אוהבים לצאת מהבית להפגנות. "אתה מרגיש שהכוח שלך יכול להיות גם ברשת, ובשביל מה לקום מהספה, תנצל את הזמן שלך לדברים אחרים. בקרב הציבור הלאומי זה עמוק יותר, שם קיים גם שבר ההתנתקות, השבר של אובדן האמונה בהפגנות בעקבות הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. היו אז הפגנות מטורפות, הייתה השרשרת האנושית מכיסופים ועד לכותל, אני עמדתי בגינות סחרוב. היו בין 150 ל‑ 200 אלף איש. זה היה מפגן עוצמה יצירתי וגימיקי. ומה בסוף? בסוף גילחו את גוש קטיף בפחות משבוע. אז בן אדם אומר: בשביל מה להפגין?".

"במשך שנים היינו שבויים בידי התקשורת", העצני. צילום: אילה איבגי

במקום להילחם ברוח הזמן, ב'ישראל שלי' בוחרים לדבר לדור הזה בשפה שלו ולחשוב באופן יצירתי.
"הסנטימנט הוא אותו סנטימנט – אכפת לאנשים איך שהמדינה נראית, מהחיילים, מהתדמית, משקרים. יש המון פטריוטיות בציבור הישראלי בכלל ובקרב הציבור הלאומי בפרט. צריך לחשוב איך מנתבים את הרגשות האלה לכיוון של אקטיביזם שהוא לאו דווקא לצאת לרחובות להפגין. אפשר לשנות מציאות דרך הרשת, ובסוף גם כשרוצים להוציא אנשים מהבית משתמשים ברשת".
לתפיסתה של העצני, "בלי הרשתות החברתיות אנחנו, הימין, נכים. במשך שנים היינו שבויים בידי תקשורת חד צדדית ועוד על חשבוננו. כספי המיסים שלנו מימנו את התעמולה הזאת, שהיום הרשתות החברתיות מפצות עליה מעט, כי הן נותנות יותר כוח לאדם הפרטי. יש היום יותר איזון ומגוון ממה שהיה פעם, גם אנושי וגם אידיאולוגי, אם כי זה רחוק מלהיות אידיאלי"

להתבונן לפיל בעיניים
העצני-כהן לא אוהבת את המילה "הסברה". לדעתה, ישראל צריכה לרדת מהעניין של הסברה וללכת יותר לכיוון של הפרכת השקרים והנגשת המציאות בישראל.

ירשה את תנועת 'ישראל שלי'. בנט ושקד, צילום: לע"מ

לאחרונה הוציאה העמותה סרטון קצר, אסטרטגי ומושקע באנגלית על חברון, שהפך לוויראלי וזכה לכמעט מיליון ציפיות ברשת. הסרטון לוקח את הסיפור של חברון ומנפץ את כל השקרים סביבו.
"כשאני מראה את הסרטון הזה, ובטח לקהל מחו"ל, הוא מטלטל. אנשים הפסיקו סיורים עם 'שוברים שתיקה' באמצע בזכות הסרטון הזה".
היות שחברון היא נקודת תורפה, היא הפכה למוטיב מאוד מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית. ארגוני השמאל "גרים שם", ומשתמשים בעיר כדי להכפיש את ישראל,
"בזמן שאנחנו בורחים מלדבר על חברון בדיוק מאותן הסיבות, כי המציאות שם מורכבת. ארגוני השמאל כל היום חותרים למגע ואנחנו עסוקים בלהימנע כי זה לא נעים. אז לוקחים אנשים לטעימות יין בשומרון – תיקחו לחברון, תנמקו, תיתנו את הקונטקסט. הרי לא סתם סגרו חנויות, סגרו חנויות כי היה טרור, אז תסבירו את זה, תסביר שיש סיבה ותוצאה. הכול פה כל כך הגיוני, למה לא להסביר את זה?".

הביקורת שלה על ההסברה הישראלית לא נעצרת רק בעצם ההגדרה ובאופן הפעולה, אלא גם בתכנים שבהם אף אחד במיינסטרים הישראלי לא רוצה לגעת. "יש נטייה להתעלם מהפיל הגדול שבחדר שקוראים לו יהודה ושומרון. לא נעים לגעת בו".
לכן, העצני-כהן בוחרת להיכנס במלוא המרץ והכוח לתוך הוואקום הזה, לעסוק דווקא ביהודה ושומרון ולגעת בסוגיות הכי לא קונסנצזואליות, כי לדבריה "בסופו של דבר הן הכי משפיעות על מה שהולך פה".
"אל תיתנו לי לשווק את החופים היפים או את ההייטק המשגשג – יש הרבה אנשים שעושים את זה הרבה יותר טוב. אני הולכת על הלב, אני הולכת על ההארדקור – מה קורה ביהודה ושומרון ולמה צריך לחשוב אחרת על הסכסוך.
'ישראל שלי' מתמודדת באהבה עם הסיפור של יו"ש ולא בורחת ממנו. אני מתנחלת גאה".

אג'נדה שמציבה חלופות.  צילום: אילה איבגי

את הנושא המדיני והשינוי התודעתי לקחה העצני-כהן צעד אחד קדימה במטרה לנפץ את הפרדיגמה של שתי מדינות ולהציב לה חלופות. לצורך כך, בכ"ט בנובמבר הקרוב 'ישראל שלי' מכנסת ועידה רעיונית בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מהשורה הראשונה ומכל גוני הקשת הפוליטית, במטרה לדון בחלופות המדיניות לסכסוך. "אני לא רוצה לדבר לעצמי במראה, אני רוצה לקיים שיח מאתגר, אבל אני גם רוצה לקבוע את מסגרת הדיון – אני המארחת. לא אני שרה, אלא האג'נדה הזאת שדוחקת את פתרון שתי המדינות ומציבה חלופות. המסגרת תהיה כזאת שמאמינה בארץ ישראל, דוחקת את החלוקה ודוחקת את שלב הנסיגות – נגמר, זהו, לא יהיה, לא יכול להיות. לא פרקטי, לא אנושי, לא מוסרי".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה 
רוצה להצטרף למשפחת פנימה? השאירי כאן פרטים!

הפוסט עוקפת מימין: שרה העצני מחממת מנועים לקראת הכניסה לפוליטיקה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסערות התקשורתיות האחרונות, אני מוצאת שבאופן אבסורדי, הקול השפוי, ההגיוני, הנורמלי והמובן מאליו, צריך לצעוק ולהזכיר לכולם את האמת.
סערת חוק הלאום וחוק הפונדקאות, שתי סערות שקשורות היטב זו בזו, שתיהן מונעות מאג'נדות הבאות לכרסם בצביונה של מדינת היהודים ובמוסר הטבעי של האנושות.
כל זה בניצוחה של התקשורת הממוסדת, שלא בחלה במסע יחצנות מתוקשר וממולח, ובשיתוף הארגונים ה"נכונים", מנסים לעצב לנו סדר יום חדש, ולהנדס לנו תודעה חדשה. המעטים שמעזים לצאת נגד הזרם ולהכריז שהמלך הוא עירום, זוכים למתקפה חסרת רסן ולסתימת פיות וולגרית ואלימה.

בואו נשים הדברים על השולחן: חוק הפונדקאות, להוציא את הבעיה המוסריות הכרוכה בניצול הנשים ושימוש ברחמן עבור אנשים בריאים – הרי שמדובר פה קודם כל בכרסום התא המשפחתי הנורמטיבי והתקין. כן, זה לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל גם המובן מאילו צריך שייאמר: על פי התורה, על פי המוסר היהודי ואם נרצה על פי טבע העולם והאנושות, משפחה מורכבת מאב ואם. כל אפשרות אחרת היא עיוות. מותר לנו וחובה עלינו להתנגד לעיוות.

"גם המובן מאליו צריך שייאמר" מנחם בגין. צילום: סער יעקוב, לע"מ

כך הם הדברים גם לגבי חוק הלאום: החוק שקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, הצליח לקומם קומץ הזויים שהפכו את החוק לשערוריה ולסאגה ארוכה ומתמשכת, שראוי לדון בה יומם וליל. וכי למישהו יש ספק בכלל שמדינת היהודים היא מדינת הלאום של העם היהודי?! וכי למישהו יש ספק שהיחידים שיכולים לממש את לאומיותם כאן בארץ ישראל, הם אך ורק עם ישראל? איך קרה הדבר, שמה שהיה מובן לכל בר דעת מאז קום המדינה, הפך לסוגיה שיש לדון בה בכלל? ושוב, המובן מאילו צריך שייאמר: זו ארצנו, העם היהודי הוא הריבון היחיד פה, ולפני שאנו מדינה דמוקרטית, אנו קודם כל מדינה יהודית!
גרי תושב? עמים נוספים שרוצים לחסות תחתינו ולגור איתנו פה, תחת ריבונות יהודית ובקשרי ידידות? תפאדל, אך מדינת היהודים היא קודם כל מדינת הלאום שלנו. לא ניתן לאף אומה אחרת לממש פה שאיפות לאומיות. מה שהיה ברור לראשי המדינה ולמנהיגיה מימין ומשמאל, הפך להיות בסימן שאלה, לכאורה. אז לא, אסור לנו להיכנע לגל העכור, אסור לנו לשתוק לנוכח העיוות ונסיונות שטיפת המוח, וכן, כנראה שעלינו לזעוק את האמת הפשוטה והמובנת מאליה.

כתוב שבעקבתא דמשיחא, "האמת תהא נעדרת", כלומר יתפשט השקר בעולם. השקר יהיה לגיטימי כאילו כך הוא סידורו של עולם. האור בקצה המנהרה הוא כנראה משיח שעומד בפתחה, אבל אנחנו, עד שיגיע, אל לנו להתבלבל.

הפוסט לפעמים צריך לצעוק גם את האמת הפשוטה הופיע לראשונה ב-פנימה.