6:30 בבוקר- שמחת תורה, כ"ב בתשרי- בני נצרים 

אנחנו מתעוררים לקול אזעקות ובומים מחרישי אוזניים. יושבים בממ"ד ומנסים להסדיר נשימה. 8 נפשות וכלבה קטנה. האזעקות מתריעות בזו אחר זו והבומים חזקים מאי פעם.

אלישיב, בתפקידו במילואים, אחראי על איתור וזיהוי חללים בגזרה, ובאזרחות הוא מתנדב בזק"א. הוא מחזיק את הטלפון ומנסה לברר מה המצב. אני חושבת שהוא קצת מגזים – זה אומנם חזק מהרגיל, אבל לא מעבר לכך.

השכנים עם ארבעת ילדיהם מצטרפים אלינו, כי אין להם ממ"ד. אלישיב לוקח חלקים של משחק וממחיש לילדים את היחס בין עזה לישראל, ומדגיש כמה אנחנו חזקים לעומתם. ה' שומר עלינו. אבל אנחנו עוד לא מבינים את גודל האירוע, יודעים רק שמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות.

אלישיב יוצא לכיוון. רק כמה ימים אחר כך אנחנו מבינים את גודל הנס שהיה לנו. כשהוא רצה לנסוע, חבר מהיישוב חיכה בשער ולא נתן לאף אחד לצאת: "אני יורה כדור בגלגלים למי שיוצא מהשער. לך תתארגן על אפוד וקסדה ואז נדבר".

זה מעכב את אלישיב, אבל בהמשך, כשהוא יוצא, הוא מגיע לאזור פתחת שלום, ושם רואה רכבים מחוררים. מהר מאוד הוא עושה אחורה פנה בחזרה ליישוב, ומטפל בינתיים בפצועים מכרם שלום ומפריגן. המראות קשים מאוד.

אנחנו מעבירים את החג בבית בחוסר ודאות גדול. הפסקת חשמל. פרקי תהילים. הרבה שוקולד וחיבוקים. לאף אחד אין חשק לאכול.

טל ממן הי"ד ומשפחתו.

אביעד כהן הי"ד ומשפחתו

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד

18:54- מוצאי שבת – בני נצרים 

בצאת השבת אני מריצה בראש את כל החברים והמכרים מהאזור. שולחת עשרות הודעות מודאגות כדי לברר שכולם בחיים. מרגישה בסרט רע. שולחת הודעה לנאורה, חברה יקרה לליבי מהיישוב השכן שלומית. 

היא עונה לי בבכי ומעדכנת שבעלה, בכור, יצא בבוקר כדי להצטרף לכיתת הכוננות בקרב במושב פריגן ומאז נעלמו עקבותיו. הוא נעדר כמה ימים, ימים שנמשכו נצח, עד שלבסוף נמצאה גופתו.

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד. זאב וזהבה הקר, שצילמתי את אירועי בת־המצווה של הנכדות שלהם בבארי היפה. משפחת שוש מבארי, שנוי, אב המשפחה, נלחם באומץ בממ"ד והציל את אשתו מחול ואת הילדים, אך נהרג. ראובן שישפורטיש ואביעד כהן משלומית, שנלחמו שניהם בגבורה בקרב בפריגן, ואת המשפחות של שניהם זכיתי לצלם לקראת בת־המצווה של הבנות, בנות אותו גיל. 

טל ממן נהרג בקרב במושב מבטחים. אותו ואת אשתו צילמתי במסגרת יום הולדת לסבתא, בחיק המשפחה המורחבת. טל, אשתו והילדים הגיעו ראשונים, וכל שאר המשפחה איחרה. וכך יצא משמיים שצילמתי רק אותם במשך 20 דקות. ועוד ועוד… 

בימים רגילים אנחנו אלישיב ויעל בוחבוט, הורים לשישה מתוקים, גרים ביישוב בני נצרים. תמיד כששואלים אותי איפה אני גרה, אני עונה במין תשובה ארוכה כזאת: "בני נצרים, גבול מצרים, עוטף ישראל, מועצה אזורית אשכול". מועצה של יישובים, מושבים, קיבוצים, חקלאות ענפה, נופים מרחיבי לב. אנשים טובים ופשוטים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים.

10:00 בבוקר- יום שני, כ"ד בתשרי -בדרך לירושלים 

ביום שני שאחרי שמחת תורה אנחנו אורזים במהירות ויוצאים בשיירה דרך כביש 10, ממש צמוד לגבול מצרים. אני מסתירה דמעה סוררת, ונשארת דרוכה כל הדרך.

אנחנו מתפנים עם כל היישוב למלון שערי ירושלים, מגיעים ומקבלים חיבוק ענקי מעם ישראל. צריכים לכבס בגדים? קיבלתם. תרופה דחופה באמצע הלילה? קיבלתם. פרחים לפני שבת, ממתקים, הופעות. תחושה חזקה שאומנם אנחנו עברנו את הטראומה, אבל החיבוק החם של העם הזה לוקח מאיתנו חלק מהטירוף. איזה עם מתוק.

ירושלים.

הכול מסביב גושי בטון שכל כך זרים לי, אבל הלב של ירושלים ואנשיה מרככים אותי.

כל רגש מורגש בעוצמה הכי גבוהה שיש. הודיה עצומה על הניסים שקרו לנו. שמחה גדולה להיות חלק מעם גדול וקדוש כזה. כאב אינסופי על חברים שלא יחזרו… צער על החוויות והמראות הקשים… פחד מהלא נודע.

כל רעש קטן מקפיץ אותי. המקרר בחדר חורק כל הלילה ומתערבב עם הסיוט הלילי. בלילות אני מתעוררת כמה פעמים אחרי שחלמתי שעובדי המלון הערבים חוטפים אותנו ואני חושבת על דרכי מילוט, ואיך אצליח לברוח עם שישה ילדים.

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בדרך מירושלים לבני נצרים

חודש אחרי שמחת תורה אני מחליטה לנסוע לבקר בבית. לסגור מעגל. חברות שלי מפצירות בי לקחת איתי מישהו, אבל אני מרגישה שאת הנסיעה הזאת אני צריכה לעשות לבד. עולה על הרכב ומתחילה את המסע – הביתה. שלוש מילים שחיכיתי להגיד בקול: אני נוסעת הביתה!

כל דבר מציף אותי ופותח את סכר המודעות. פותחת ווייז, ומודה לאל שהוא עדיין מגדיר את בני נצרים כ"הבית", ורק מזהיר אותי: "זהירות, אתה נוסע לאזור מסוכן".

השירים ברדיו כאילו מתאימים את עצמם לסיטואציה. אני מתקרבת לנגב המערבי, אותו אזור שקיבל את התואר "עוטף עזה", ולא בכדי. אותו אזור שאני מתעקשת לקרוא לו "עוטף ישראל". אני עוברת בצומת סעד, ממש לא רחוק מהלוקיישן האהוב עליי, גן הקקטוסים. כמה רגעים ראה הגן הזה. כמה משפחות… 

ממשיכה, והדרכים יפות ומוכרות, אך ניכרים סימני מלחמה. אני נזכרת בכל הלוקיישנים האהובים שצילמתי בהם עשרות משפחות. פרדס הלימונים בין עלומים לשוקדה. יער שוקדה, שדה ירוק בין בארי לרעים.

ממשיכה בדרך, מימין חניון רעים. האזור היפהפה של הנגב המערבי כולו פורח ומלא במרבדים אדומים משמחים. כל שנה בחורף, המונים מגיעים לדרום אדום. אלה ימי חג עבורנו, האזור הופך להיות קסום ומלא יופי. תמיד אני צוחקת שזה הופך להיות המשרד שלי בימים האלו.

והנה חניון רעים, ממש פה ליד הייתה המסיבה. מאות אנשים נרצחו ונטבחו. והפער הוא בלתי נסבל. בצומת מעון, רק המיגונית המאוירת מימין נשארה כעדות אילמת לטבח שהתרחש פה.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בני נצרים 

מגיעה ליישוב, הנה השער הצהוב, הביתה. אלישיב מגיע מהבסיס כדי שלא אהיה לבד, ומכין ארוחת צהריים. כמה אוכל יכול לנחם. אני קופצת לדיונה. הדיונה שבה היינו מבלים אחר הצהריים. ילדים יחפים, כלבה שובבה, מצלמה ושמיים.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'. תראי, ילדה שלי, יש יציבות. יש אדמה ויש שמיים. אני כאן איתך, תמיד.

החיים במלון מעורבבים, בין הזויים למצחיקים. תחושת פליטות איומה בארצנו. הזמנים נקבעים על פי הארוחות. רעש והמולה תמידיים. ילדי מושב יחפים מתרוצצים בין מלצרים המומים, ידיים קטנות אוחזות בשקית ממתקים פתוחה. מעליות עמוסות לעייפה.

תרומות בלי סוף, סדנאות, הפוגות. הופעות ושיחות של הרבנית ימימה, אהרן רזאל, יונתן רזאל, ריקה רזאל ועוד רבים וטובים. 

בתוך כל הטירוף, נוכחת כל הזמן הדאגה לאלישיב שנמצא בעוטף. דאגה לגוף שלו, ויותר מכך גם דאגה לנפש, שראתה מראות קשים מנשוא. ואני מחזיקה. מחזיקה את עצמי, ואת ששת ילדיי וצורכיהם. ורק בלילות אני מרשה לעצמי להתפרק. לבכות ולפרוק את המציאות הכואבת שאנחנו חיים עכשיו.

אלישיב מגיע בימי שישי לבית בבני נצרים, ומפיח בו חיים וריחות של שבת. מבשל דגים ואופה חלות, רמז לחיים שהיו פה ועוד יהיו, ואז ממשיך משם בחזרה לבסיס.

במלון, החברויות מתהדקות. מסדרון ארוך וחדרים קטנים. המון לבבות של נשים וילדים, מותשים, תלושים, אבל אנחנו יחד. אנחנו כוח של דאגה ומסירות עד הסוף. אני מתיידדת עם נשות שדרות טובות הלב. חודשיים וחצי אנחנו שוהים במלון.

יום חמישי, ט' בטבת- חודשיים וחצי אחרי שמחת תורה 

אחרי התלבטויות אינספור, אנחנו מחליטים לחזור הביתה. לרגע נדמה שחוזרים לחיים שלפני. אבל לא. החזרה מורכבת ומלווה בחששות. אנחנו חוזרים לאזור מלחמה, שירותי מועצה חסרים, בן ה־16 נוסע יום יום בהסעה בדרכים, והדאגה נוכחת.

בלילות הבית רועד. רוב היישובים השכנים עוד לא חזרו. המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל אני כאן. ואני רוצה לדמיין סוף טוב. ואני יודעת שהסוף יהיה טוב. כי אנחנו עם של נצח.

עוד נשוב לחיות, לבנות, לצמוח. השדות יוסיפו לפרוח.

כתיבה וצילום: יעל בוחבוט

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק  הופיע לראשונה ב-פנימה.