אבא, השותף הסודי שלנו, מחבר אותנו למי שיהיה המלאך שלנו – פרופסור מרגליות, ראש מחלקת IVF בשערי צדק. העברנו לו את כל החומרים, ואנחנו עולים לירושלים לפגישה ראשונה, מלאי חשש וללא כל ידע.

במסדרון שלפני המשרד אנחנו רואים קירות מלאים בתמונות של ילדים מחייכים וזוגות אוחזים תינוקות, ואנחנו חולמים, האם נזכה? הרי הבעיה שלי היא כל כך נדירה, כך חשבתי. פרופסור מרגליות ראה ברגישותו את המבט שלנו על הקיר, ורגע לפני שהתחיל בפגישה הוא אמר: "אסתי, משה, גם לכם תהיה תמונה כזו, זה התפקיד שלי". נאחזנו באמירה הזו כמו בול עץ בנהר גועש.

 סדר העבודה 

פרופסור מרגליות מסביר שהבעיה שלי לא נדירה כמו שחשבתי. זה עדיין לא הרגיע אותי ולא נתן לי מנוחה. שלא כמו היום, לא היה אפשר לבדוק כל דבר אצל ד"ר גוגל. אנחנו נשאלים אם נהיה מוכנים לעשות כל מה שצריך, האם אנחנו מגויסים עד הסוף למשימה, ומבלי להבין את המחויבות, אנחנו עונים "נעשה ונשמע". 

לימים קראנו לטיפולים "סדר העבודה" על שם עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש – סדר קדוש, נוקשה, ללא גמישות, שמסך שתיקה מכסה אותו. סדר חודשי שאי אפשר לסטות ממנו.

מוסבר לנו כי ברמה הבסיסית מדובר על בדיקות חום של אסתי, בדיקות דם של אסתי, אולטרסאונד – ניחשתם נכון – של אסתי. כדורים וזריקות, שוב של אסתי. אם נגיע לשלב הבא, נידרש להגיע למחלקה, והזרע שלי יושבח ויוזרק ישירות עם פיקוח לרחם של אסתי. הרופא גם מסביר שאם זה לא יעבוד, נעלה לרמה של IVF – ביצוע הפריה חוץ־גופית, אירוע מורכב עוד יותר. 

כקצין, אני מיד מתרגם את הדברים לטבלת כוחות ומשימות, ומתחיל לחוש אי־נוחות. כמו בבית משפט שבו השופט מפרט את סעיפי העונש, וכאן אין משפט צדק. למרות שהאשם הוא בך, משה, מי שסופגת את העונש היא אסתי. 

אדוני השופט, הרופא, למה את אסתי אתה מעניש? אני האשם… בשלב זה עדיין לא הבנתי עד כמה התחושה הזו תלווה אותי בעתיד מדי חודש בחודשו. בכישלונות, בבכי, כי אנחנו הגברים בוכים רק בלילה. ואני מתחיל להבין: משה, אתה פוגע באסתי.

רגשות אשם 

לימים, כשיש לנו כבר שלושה ילדים משלנו, אנחנו מופיעים במופע זוגי על המסע שעברנו. גשם יורד בחוץ, ואני מזהה זוג בקהל שיושב בסערת רגשות ומזיל דמעה.

בסוף ההופעה הגבר ניגש אליי, מחבק אותי חזק, אומר "תודה" ויוצא. אני רואה את אשתו מדברת מעט עם אסתי, ונראה שהיא רוצה לדבר גם איתי ומהססת. בסוף היא פונה אליי ומבקשת: "משה, אני חייבת עזרה. תוכל לעמוד לצידי?" אני לא מבין אבל מהנהן בראש, ומסמן לאסתי שאני לוקח חלק מהציוד לרכב.

בחוץ טיפות יורדות. היא מסבירה לי שהיא חייבת לבקש סליחה ממנו, מבעלה, מהאיש שלצידה, ואין לה אומץ. החניה חשוכה, ורק אור פנימי מאיר את הרכב. דמות יושבת בכיסא הנהג, רכונת ראש.

אני מלווה אותה והיא ניגשת, נסערת כולה, פותחת את דלת המכונית, כורעת ברך על הרצפה הרטובה, אוחזת בידו, מלטפת, ואומרת מילה אחת: "סליחה". 

הוא בוכה ואומר לה שזה הוא שצריך לבקש סליחה.

אני עוזב אותם. נראה שאת חלקי סיימתי. אבל היא שואלת: "משה, אתה רוצה הסבר?" וממשיכה: "כמוכם, גם הבעיה שלנו אצל בעלי. עברנו טיפולים עד שבאו הילדים. עשר שנים שהוא כאב את כאב הכישלונות, ואני כעסתי עליו כל השנים – מה אתה מתלונן אם אני זו שסובלת? לא הבנתי אותו. ועכשיו", היא פונה אליי, "אני חייבת לך תודה. כי רק עכשיו אני מבינה מה עבר עליו בכלל. עשר שנים, אתה קולט?" 

אני שומע אותה, ובראש שלי רק מהדהדות המילים: אדוני השופט, למה את אסתי אתה מעניש למען ה'? אני האשם. אני האשם.

הפוסט משפט לא צודק הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהחיים נכנסים להמתנה. צילום: אילוסטרציה

"אתם ברשימת המתנה. פשוט כרגע יש עדיפות לקבל משפחות עם ילדים". זו התשובה שהחזירו לנו מהיישוב שאליו ניסינו להתקבל לפני כ-14 שנה, בעודנו זוג בלי ילדים. כמובן, לא היה להם מושג שאנחנו בטיפולים, הם פשוט לא חשבו יותר מדי על ההשפעה של משפט סתמי וטכני שכזה על הצד השני. 

המילים חסרות הטקט הללו הן תמצית התקופה הזאת. אתם ברשימת המתנה. החיים בהמתנה. מבחינת הסובבים אתכם אתם בהמתנה עד שיהיה על מה לדבר איתכם, עד שבאמת תוכלו להיות חלק מהקהילה, עד שתהיו רלוונטיים. וגם מבחינת עצמכם. אתם לא מקבלים החלטות, כי "מה יהיה אם?" ו"אולי זה בדיוק ייפול על יום של טיפול?".

אז אתם פשוט במצב של hold. ההשקעה בזוגיות אף היא לפעמים על hold, כי מי פנוי לזה עכשיו? החלטות על מקום המגורים מתעכבות כי הכול תלוי זה בזה. בחירות בעבודה נדחות, וגם דברים פשוטים לכאורה כמו לקבוע חופשה או להתחייב לאירוע משפחתי. 

עומדת במקום

קשה לשרוד ככה. כל עוד חושבים שזו תהיה המתנה של כמה חודשים, מילא, נחכה. אבל כשהחיים הופכים לכאלה, כשזה נמשך שנים על שנים ובדרך אתם משלמים עוד ועוד מחירים ודברים לא קורים כי "מה אם?", זה כבר נהיה בלתי אפשרי. 

בשלב הזה מתעורר לו קול שאומר: "לא רוצה לחיות בהמתנה! לא מוכנה לזה. יאללה, אני לוקחת הפסקה מהטירוף, אני מעיזה ומקבלת החלטה שלא בהכרח מסתדרת עם הטיפולים". ואת מרגישה שזה נכון ושפוי ויש תחושה של שחרור סוף סוף. 

אבל המועקה לא נעלמת. מחשבות על הזמן שאובד מזדחלות, ומביאות עמן חששות שמא אני כבר לא מספיק רוצה, ואיך העזתי להרפות ולא להמשיך בכל הכוח. זה מעט ממה שעבר לי בראש ובלב, בגוף וברחם בשנים הללו. הקולות האלה מתרוצצים בפנים, ובאים גם מבחוץ, והכול מתערבב.

פעם מישהי אמרה לי שהיא ממש מזדהה עם התיאור של לאה: "ותעמוד מלדת". "ככה אני מרגישה", היא אמרה לי, "כל החברות שלי בתנועה, מתקדמות, ואני עומדת תקועה במקום". המילים שלה נשארו איתי הרבה זמן, והן עדיין איתי עד היום בכל מיני הקשרים. זה החלק שנראה לי הכי קשה – העמידה במקום, הסטטיות, חוסר החיים. 

ברגע הזה

אני מרגישה ומאמינה שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לחלום ולפעול בכל מאודי כדי להיכנס להיריון, כדי להיות הורים לילד או ילדה, אבל לא לעמוד בינתיים במקום. להמשיך לחיות.

קראתי פעם שרוב הזמן אנחנו עסוקים במחשבות על העבר והעתיד, או בשיפוטיות על אחרים ועל עצמנו, במקום פשוט להיות כאן, ברגע הזה. מחשבות של מה היה אילו היינו מחליפים רופא כבר מזמן, או אילו התחלנו טיפולים קודם. ולהפך – איך לא נסענו לחופשה ההיא, ואיך אני כמו מטומטמת כבר שנתיים לא מחליפה עבודה בגלל זה. ומחשבות ודמיונות בלתי נמנעים על העתיד – מה יהיה בעוד תשעה חודשים מעכשיו, או עד גיל 35. והמחשבות השיפוטיות שרודפות – הקנאה, התאווה והכבוד. הן כל כך מוציאות אותנו מן העולם, מן הרגע הזה, מהחיים שיש לי עתה.  

אם ארפה מהמחשבות על העבר והעתיד, על עצמי ועל אחרים, אהיה במה שחי וקיים וישנו. התפילה שלי, שאף על פי שאחכה לו בכל יום שיבוא, אהיה נוכחת בכל יום שכעת. 

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן תש"פ. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט ברשימת המתנה: זוגות מאותגרי פוריות מבקשים לא להיות רק שם ברשימה הופיע לראשונה ב-פנימה.