מי שעומדות מאחורי המיזם הן ענת ארד ושרית ארז שמגיעות עם נסיון של 15 שנים בתעשיית ההייטק ורזומה מכובד בתחום האימון האישי.
"מהרקע שממנו הגענו, היה נראה לנו מאוד טבעי להשתמש בטכנולוגיה וברשת כדי לגרום לאנשים לממש את עצמם בהתנדבות, לתרום לחברה, ולמי שצריך את זה" מספרות ארד וארז.

להתנדב מתוך כישרון. צילום מסך מתוך אתר גיפטד

הלינקדין של ההתנדבות
הבשורה העיקרית של המיזם היא שהמתנדב יוכל לבחור בעצמו את ההתנדבות הרצויה ולא להשתבץ באופן אוטומטי להתנדבות שכבר קיימת. בזכות זאת, ההתנדבות יכולה להיות כל דבר שניתן לעלות על הדעת – סדנת היפ הופ לנוער בסיכון, לימוד מתמטיקה לילד אומנה, צביעת דירה ותיקונים לחסרת אמצעים, פעילות יצירה לקשישים ועוד.

המיזם פועל באמצעות אתר אינטרנט בו מתנדבים יכולים לפרסם את הצעתם בהתאם לכישורהם, היקף שעות שמתאים להם ואזור בארץ בו ירצו להתנדב. אירגונים ועמותות המחפשים מתנדבים יאתרו את האנשים המתאימים לפי הפרמטרים שהוזנו באתר המיזם.  

"בתקווה להגדיל באופן משמעותי את היקף ההתנדבות בישראל ". ענת ארד ושרית ארז, יזמיות גיפטד

"רצינו לאפשר לאנשים להתנדב בהתאם לכישורים שלהם. הרבה אנשים מחפשים להעניק את מה שהם אוהבים לעשות, בזמן שנוח להם. עד היום, הליך חיפוש ההתנדבות המתאימה, המדויקת, לעיתים היה מתיש מידי או בלתי אפשרי לאנשים מסוימים, ולכן היה חסם כניסה להתנדבות". מציינות ארד וארז.

כמו כן, מוסיפות השתיים, בישראל כיום ישנם כ- 1.1 מיליון מתנדבים שמצהירים כי הם מרוצים יותר מחייהם, אופטימיים יותר, וחשים הרבה פחות בדידות כתוצאה מהתנדבותם.
"כולנו תקווה שבעזרת השיטה שפיתחנו לאיתור מתנדבים, נוכל להגדיל באופן משמעותי את היקף ההתנדבות בישראל" מסכמות ארד וארז.

כתובת האתר של המיזם https://www.begifted.org/.

הפוסט להתנדב בקליק הופיע לראשונה ב-פנימה.

רובנו חווינו או חווים את ההזדקנות של ההורים או הסבים והסבתות. כואבים את אובדן העצמאות, אובדן הבריאות ויותר מכול את אובדן צלילות המחשבה והאישיות האהובה והמוכרת.
אחוז ניכר מהאוכלוסייה המבוגרת מתמודד עם מחלות שפוגעות במוח, בחשיבה ובתפקוד והופכות את הזיקנה לאתגר גדול לחולה ולבני משפחתו המטפלים בו.
אנשי צוות רפואי שמלווים את הזיקנה על שלביה השונים שיתפו אותנו בשלבי המחלה של החולה ובתהליכים שעוברים משפחות חולי האלצהיימר ובאני מאמין שלהם כצוות רפואי, המלמדים שגם במחלה הקשה והנוראית הזאת, בסבל של החולה ומשפחתו בשלבים הסופיים, אפשר לעזור, לכוון ולהקל על הסבל וקושי.

כשהזיכרון בוגד
דמנציה היא קובץ של תסמינים המצביעים על פגיעה בתפקודי המוח: בעיות זיכרון, פגיעה בשפה, פגיעה ביוזמה, קושי בזיהוי, בתפיסה ובשיפוט, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, שינויים התנהגותיים וירידה תפקודית. ישנן מחלות רבות הגורמות לדמנציה, המוכרת והשכיחה ביניהן (60 ‑ 70 אחוזים מקרב חולי הדמנציה) היא מחלת האלצהיימר.

בשלב הסופי יש אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים. תמונת אילוסטרציה

שכיחות הדמנציה מוכפלת בכל חמש שנים. אם בגיל 60 שכיחות המחלה היא אחוז אחד, שכיחות הדמנציה בקרב בני 85 ‑ 90 היא כ‑ 30 אחוזים. הארכת תוחלת החיים מגדילה את אחוז הלוקים במחלה.
מחלת האלצהיימר פוגעת בזיכרון, ביכולת הקוגניטיבית, במצבי הרוח ובהתנהגות.
האלצהיימר היא מחלה שמתפתחת בשלבים. מקובל להבחין בשלושה שלבים של המחלה, אורכו הממוצע של כל שלב כשנתיים עד ארבע שנים. בשלב המוקדם החולה מאבד את הזיכרון לטווח הקצר, מתקשה במציאת שמות ומילים, מתקשה בהתמצאות במרחב ובביצוע משימות מורכבות כמו ניהול כספים ועבודה. ייתכנו שינויים במצב הרוח, נטייה לדיכאון או לתוקפנות ואובדן עניין בתרבות הפנאי ובחברה. בשלב השני יש החמרה משמעותית בכל התהליכים של השלב הראשון, ובשלב השלישי והסופי אובדן מוחלט של הזיכרון ושל היכולות הקוגניטיביות, אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים וחפצים ואדישות למתרחש.

בדרך כלל מה שמביא משפחה למרפאה הוא לקות בזיכרון או לקות קוגניטיבית. משפחות שמבלות עם קרוביהן בחגים, פתאום שמות לב שאבא לא זוכר את שמות הנכדים או שאמא שוכחת את המתכונים שלה. או מקרים שבהם נוסעים לבקר את ההורים ורואים שהמקרר ריק ובקבוקי התרופות עדיין מלאים.
ד"ר שלי שטרנברג, רופאה גריאטרית ומנהלת מרפאת הזיכרון בשערי צדק, מספרת כיצד מתחילים לאבחן את המחלה: "התהליך האבחוני כולל שלושה מפגשים. במפגש הראשון המטופל ומשפחתו עוברים הערכה על ידי גריאטר ומרפאה בעיסוק. כל הערכה כזו אורכת כשעתיים. חשוב לנו להקשיב לסיפור, להבין איך הירידה התחילה ואיך היא משפיעה על התפקוד היומיומי. האם המטופל זקוק לעזרה בדברים בסיסיים כמו אכילה, או שהוא רק נפגע ביכולות היותר מורכבות כמו נהיגה או ניהול מסמכים? המטופל עובר בדיקה פיזיקלית, בדיקות דם, ובמידת הצורך בדיקות נוספות. אצל המרפאה בעיסוק המטופל עובר מבחנים קוגניטיביים עם דף ועט, שאלון לבדיקת מידת הפגיעה הקוגניטיבית. בפגישה השנייה עובדת סוציאלית נכנסת יותר למערכת המשפחתית והפיננסית, לאתגרים ולדרכי ההתמודדות או האי-התמודדות. פסיכיאטר בודק האם יש חרדות או דיכאון, האם יש הפרעות התנהגותיות ואי שקט, איך האדם ישן והאם הוא אלים. בודקים גם שאין אלימות כלפי המטופל".

הפוקוס במרפאת הזיכרון של שערי צדק הוא על התפקוד. יש אנשים שמקבלים ציון נמוך במבחני הקוגניציה אבל הם עדיין עובדים ונוהגים ומסתדרים בחיים. הירידה הקוגניטיבית פחות משפיעה על התפקוד היומיומי. יש אנשים ששוכחים מילים אבל עדיין מתפקידים ביומיום, ויש אנשים שיש להם ירידה קטנה וזה מאוד משפיע עליהם. צוות המרפאה נוהג לומר את הביטוי: "ראית מקרה של דמנציה אחד – ראית מקרה של דמנציה אחד". כלומר, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני, משום שיש כל כך הרבה מרכיבים – משפחה, רקע, טראומות מהעבר.
הצוות הרפואי משתדל לראות כל מצב באופן ספציפי, לדון בו ולעזור ולמטופל ולמשפחתו באשר הם.

כל מקרה לגופו, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני. אילוסטרציה

עד כמה חשוב לשמוע את בני משפחתו של המאובחן כדי לקבל תמונת מצב?
"חשוב לנו שבן משפחה קרוב יתלווה אל המטופל בתהליך הבדיקות, כדי לראות את ההערכה של המשפחה", אומרת אשירה אדלמן, אחות גריאטרית במרפאת הזיכרון בשערי צדק. "לפעמים האדם מודע לקשיים שלו ולפעמים
לא. יש מקרים שבהם בן משפחה יעיד שאמו הדליקה נרות ביום רביעי והתעקשה ששבת. מהמשפחה שומעים על התנהגויות שאתה לא שומע עליהם מהמטופל עצמו".

לוודא שזה השורש
ד"ר דבי שפירא, רופאה גריאטרית במרפאת הזיכרון, היא חלק מצוות הרופאים בתהליך האבחון והמעקב של המטופל. לדבריה, הבדיקות המקיפות הכרחיות משום שלא כל פנייה של ירידה קוגניטיבית מעידה בהכרח על דמנציה או אלצהיימר:
"הרבה פעמים אנחנו מוצאים שמקור הבעיה הוא לא הזיכרון. לפעמים מדובר בבעיית לב קשה, בחסר של ויטמינים או בדום נשימה בשינה. יש צורך בראייה כוללת של הדברים השונים ובמידת הצורך אני מפנה הלאה לטיפול".
אחרי שני מפגשים כל הצוות הרפואי מתכנס, דן במקרה ובונה תוכנית טיפולים. ישיבת צוות של מרפאת הזיכרון מונה כעשרה אנשי מקצוע: צוות רופאים ובראשם מנהלת המרפאה, גריאטרית, נוירולוג, פסיכיאטר, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית ואחות. למרפאת הזיכרון יש גישה הוליסטית, כשכל אחד מחברי הצוות מציג את הממצאים, מביא את הצד שלו וכך מתקבלת תמונה שלמה יותר ותמיכה רחבה יותר במטופל.

איך ממשיכים מכאן?
לאחר האבחון הרשמי, כשבני המשפחה מבינים שלא סתם נדלקו להם נורות אדומות ואימא לא סתם שורפת סירים או שוכחת את המתכונים, מגיעים לפגישה השלישית, שבה המטופל ובני משפחתו מקבלים ידע והכוונה וכלים להתמודד עם המחלה. הידע שניתן הוא גם ידע אינפורמטיבי- טכני אבל גם ידע רעיוני וגישה נפשית להתמודדות עם האתגר העומד בפני המשפחה.
"אני מכינה ערכה ובה חומר כתוב לעיון אודות המחלה ואודות עמותות וגופים שונים המסייעים להתמודד עם המחלה ועם נושאים נלווים לה כמו ניצול זכויות מביטוח לאומי, קבלת עובד זר, ייפוי כוח, ייעוץ משפטי וכיוצא בזה", מסבירה אשירה אדלמן. "אנו מכוונים את המשפחה לפעול במישורים שונים בהתאם להמלצות: טיפול רפואי, תזונה, פעילות במועדון, פעילות גופנית, הערכה על כישורי נהיגה אם יש חשש בנושא, הפעלות של המוח ועוד. בהדרכה אני משתדלת לעזור למשפחה בגישה שלהם כלפי המחלה, להבין את תהליך המחלה ולעזור עם רעיונות כיצד להתמודד עם בעיות התנהגות או אחרות".

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי חודשי לחצי כאן

הפוסט משחק זיכרון הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט טיפול בהורים בסיוע הטכנולוגיה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מצאנו סימנים חוצי תרבויות ל"לא רוצה", "רק רגע", "אני עייף", "אני צמא", "חם לי", "הכול בסדר", "ניצחנו", "בוא הנה", "ככה ככה", "בול ככה", "תן לי", "יש פה ריח מסריח" (את זה הילדים העלו כשבאמת פתאום היה ריח מסריח באוטו; אימהות מהנהנות עכשיו בהשתתפות), והתנועה האוניברסלית המכונה "דֵאבּ" שרק תרבויות מתחת לגיל 12 מסוגלות להבין: מורידים את הראש בו זמנית עם העלאת הזרוע והמרפק, כמו ניסיון לכסות את האף בזמן התעטשות. תשאלו את הילדים מה זה, הם ייעמדו לדֵאבּ מתוח.
אחרי רשימה מכובדת צייצה הקטנה שלי: אם מישהו לא מבין אותי אני לא צריכה לעשות תנועות ידיים, אני פשוט יכולה לבחור אימוג'י. התמונה הדיגיטלית הקטנה שמספרת כל מה שצריך.
אפשר להגיד "אימא טסה איתי במטוס מישראל, כשנסענו ברכבת נפלה לי הגלידה ועכשיו אני עצוב" בלי לדעת מילה בשפת הרחוב שבו אתה נמצא. בחר בסלולרי סמלילים ברצף – ויש לך סיפור. זאת בתנאי שלא איבדת גם את הסלולרי חוץ מאת אימא.

תרבות האימוג'ים. עיגול מצויר במקום אלף מילים. האם אנחנו יודעים לנקוב בשמו של הרגש שכעת העברנו בסימבול שאייר מאייר יפני? האם יש לנו שמות לרגשות או רק פרצופונים?

אני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי. אילוסטרציה

פעם אנשים מבוגרים היו כאלה שלא יודעים לרקוד או להשתמש נכון בסלנג. היום "מבוגר" הוא מי שלא מצליח להתאים את האימוג'י לסיטואציה. מי שכותב טקסט בהודעה, ולא משתמש רק בעיגולים מצוירים, הוא מבוגר. דהיינו בן עשרים ומעלה. אבל מי שטועה באימוג'י – שולח קוף עם יד על הפה יחד עם "תודה על העזרה", סמליל מלאך בדיווח על פקק בדרך או סמיילי נקרע מצחוק עם "איפה קנית את השמלה הסגולה?" הוא ישיש. ומי שזה לא קרה לו עם ההורים שלו, שירים את היד באלכסון.
לא רק מבוגרים בלתי מעודכנים מפספסים את הפרצופונים, גם צעירים ממהרים ללחוץ. כמות הנשיקות שאני מקבלת בוואטסאפ ביום ממוצע לא משתווה לכמות הנשיקות שקיבלתי כל חיי. בחיים האמיתיים אני לא מנשקת את החברות שלי, מקסימום מצמידות לחי ללחי רק אם עבר חודש מאז שנפגשנו, ובטח שאני לא מנשקת קולגות. בחיי המקוונים אני מנושקת כמזוזה בתוך דקה על ידי יחצנית זרה ששלחה לי הזמנה להשקה, המדריכה של הבן בבני עקיבא ושכנה שמחפשת טרמפ. לא האנשים שאני מנשקת בריל לייף.

ואני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי כשאני מקבלת שלושה לבבות ממפיקה שאני בקושי מכירה, או פרצוף נקרע מצחוק מתלמידה שלי בסדנת כתיבה שכתבתי לה משהו על גבול המצחיק, ואני יודעת שאולי היא מחייכת אבל בטח שלא שופכת דמעות צחוק לרצפה, או כשמשוגר אליי אימוג'י עם לבבות במקום עיניים מהאימא בקבוצת כיתה ה' שבסך הכול שלחתי לה צילום של דף הקשר. האם היא מאוהבת בי בגלל זה?
אז אני מבוגרת. כשאפשר להשתמש במילים, אכתוב מילים ולא אשגר את העיגול הצהוב. לרגשות יש שמות, וכיף לדייק אותם.
אפילו "חחחח" עדיף על דמעות צחוק מזויפות. בחיאת, עם יד על האימוג'י-לב-אדום, ראיתם פעם מישהו שמשפריצות לו דמעות לצדדים?

מתוך הטור של אמילי עמרוסי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

הפוסט על הפנים – אמילי עמרוסי על תרבות האימוג'ים הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לימודי שחיה בגיל צעיר עוזרים להתפתחות נפשית וגופנית, תורמים להגברת הבטחון העצמי ולחיזוק בפן החברתי", אומרת סטלה פורמנוב, שחיינית אולימפית ומייסדת מרכז השחיה והטיפול במים "דרך המים" ברמת גן. "ילד שאינו לומד לשחות בהחלט יכול לגדול עם חוסר מסויים ולהימנע מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שכוללות כניסה למים ושחיה".

היתרון הוא, שניתן ללמוד שחיה בכל גיל. כיום ניתן למצוא שיעורים וסדנאות לתינוקות, לילדים, לבני נוער וגם למבוגרים שעדיין לא עשו את זה.

"הכל תלוי במטרה המדויקת של הלמידה," אומרת סטלה, "כי כשמגדירים מטרה מדוייקת – התוצאות בהתאם. גילאי 7-8 נחשבים לגיל האופטימלי ללמידה. בדרך כלל, בגיל הזה היכולות הגופניות כבר מבוססות, וישנה גם היכולת להקשיב, להבין ולהישמע להוראות."

מה המטרה בסדנאות שחיה לתינוקות? הרי סביר להניח שתינוק בן כמה חודשים שעבר סדנת שחיה לא באמת יידע לשחות לאחר מכן.

"זה לא מדויק. אמנם התינוק לא יידע לשחות באופן ממשי אבל הוא בהחלט יהיה רגיל למים, וכשהוא יגדל וילמד שחיה זה יבוא לו יותר טבעי ובקלות. הוא יגיע להישגים יותר גבוהים בגלל הבסיס שהוא קיבל בגיל הינקות."

לימודי שחיה בגיל צעיר מעלים את הביטחון העצמי. סטלה פורמנוב

אז איך מתאימים שיעורי שחיה לילד, ומה כדאי לקחת בחשבון?

"קודם כל, כמו בכל למידה – סביבת הלמידה מאוד משפיעה על התוצאות, וכאמור, חשוב להגדיר את מטרת הלמידה ולקחת בחשבון פרמטרים שמותאמים לילד, כמו – גיל, יחס הילד למים, נגישות הילד למים כמו ים או בריכה במהלך כל השנה ולא רק במסגרת שיעורי השחיה. הבחירה צריכה להיות מותאמת לכל אלה.
אני ממליצה בשלב הראשוני, כשמדובר בילדים בגילאי 7 עד 10, להתחיל ללמוד בבריכה שהיא בריכה טיפולית, כלומר בריכה חמה בה טמפרטורת המים מעל ל-30 מעלות והלמידה מתבצעת בשיעורים פרטניים או בקבוצות קטנות. זאת בניגוד לבריכה רגילה בה טמפרטורת המים נעה בין 26 ל28 מעלות, וילד שנמצא במים 10 דקות מתחיל לרעוד מקור וכל הריכוז שלו הולך על הרצון לצאת מהמים ולהתחמם.

אפשר ללמוד שחיה בכל גיל. אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

"צריך לקחת בחשבון שבשיעורים הראשונים לומדים בעיקר תרגילים במים שאינם דורשים תזוזה רבה והגוף לא מספיק להתחמם. בעיניי זה בהחלט פרמטר חשוב שיכול למנוע מילד לרצות לשחות. זה נכון גם לגבי שיעורי שחיה במסגרת קייטנות או בקאנטרי השכונתי בקבוצות למידה של 15 ילדים, כשכל המנויים של הקאנטרי שוחים במקביל לשיעור, מסיחים את דעתו של הילד מהשיעור ואף יכולים לגרום לחוויה לא נעימה וכמובן להאטת ההתקדמות ברכישת מיומנות השחיה. היתרון הנוסף בלמידה בבריכה טיפולית הוא שבדרך כלל הצוות מתמחה גם בפן הטיפולי ויכול לזהות את הקשיים והמכשולים שהילד חווה, ולסייע באופן מיידי ללא צבירת משקעים וטראומות הקשורות לחוסר הצלחה".

מנסיונך אחרי כמה שיעורים ניתן לצפות שהילד יידע לשחות?

"אם מדובר בילד בן 7-10 שלא חווה פחדים וטראומות לפני כן, ניתן לצפות אחרי 15 שיעורים שהוא יידע לשחות מקטע של 25 מטרים ללא שום בעיה. הסוד הוא, להתאמן ולשמור על מיומנות השחייה לאורך כל השנה. ביקור בבריכה פעם-פעמיים בשנה בחודשי הקיץ לא יעשה את העבודה. אימון תדיר ורציף של שחיה פעם בחודש יאפשר לילד להעמיק את הידיעות שרכש בשיעורים ולפתח מיומנויות נוספות משלו."

אז אם בתקופת הגמרא דיברו על ללמוד לשחות בנהרות כחלק מצורך הדור, כיום ניתן ללמוד את מיומנות השחיה במבחר בריכות מסוגים שונים, בסגנונות מגוונים ועל ידי מורים הבאים מרקעים מקצועיים שונים. הדבר הכי חשוב הוא שהבחירה תהיה בהתאמה לצרכי הילד.
את השאר, המים כבר יעשו לבד.

הפוסט לבחור נכון: איך בוחרים שיעור שחיה לילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.

פעם, ללכת לסרט בקולנוע היה בילוי עם הוצאה סבירה. היינו הולכים לקולנוע עם החברים או ההורים, או לדייט אחרי כמה מפגשים מוצלחים ובמחיר סביר פלוס דלי פופקורן יכולנו לתפור ערב בכיף. היום, שווה לשקול שוב אם כדאי ללכת לסרט או שכבר עדיף להזמין מקום לסופ"ש הקרוב באווירה פסטורלית באיזה קיבוץ בגליל.

בדיוק בגלל זה עיריית ירושלים מזמינה אותנו לצפות בסרטים -חינם! עם כל ההטבות של סרט ובלי החסרונות. בלי מזגן מקפיא, בלי הפנס של הסדרנית. אולי מישהו יזרוק לכם "ששש!" עצבני, אבל בסך הכול, האווירה של צפייה משותפת בסרט על מסך ענק נשמרת.
אחרי ההצלחה של הפרויקט בשנה שעברה, מידי ערב בחודשי יולי אוגוסט לאורו של ירח, אפשר ליהנות  מקולנוע בכיכר הירח מתחת למיצג ענני ענק, כשעל הדרך, מקבלים גם אוויר הרים צלול כיין, פופים, מחצלות, מתקן בועות סבון משגע והפתעות נוספות לילדים ולילדים שבכם.

כל הטוב הזה קורה ברחוב הלל 25 בירושלים. את רשימת הסרטים ושעות ההקרנה תוכלו למצוא באתר "ירושלים של עכשיו" ומה שעליכם לעשות הוא רק לבחור באיזה סרט לצפות.

הפוסט קולנוע לאור ירח – הבילוי שלכם לקיץ הופיע לראשונה ב-פנימה.