אנחנו חיות בעידן של מישטור הגוף ואידיאל יופי לא הגיוני. אילוסטרציה

הפוסט חנוכה VS אידיאל הרזון: מלחמה אבודה מראש הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאפשר להם להיות חלק מהמסע. אוראל סולימני

"ועכשיו זה כבר מאוחר מדי".
ככה היא אמרה לי והסתכלה מחוץ לחלון.
ואני חשבתי לעצמי כמה כואב להגיד את המשפט הזה והחלטתי לא לוותר.
"מאוחר מדי למה?" שאלתי.
"היחסים בינינו כבר הרוסים, לא עמדתי בציפיות שלה אף פעם".

ציפיות במשפחה.
כמה רצון טוב יש בבסיס שלהן וכמה הן לפעמים יכולות להפוך למשקולת כבדה, למקור אכזבה ולגורם מחבל ביחסים. ובעניין הזה, יש אחריות לשני הצדדים.
כי אם אני, כהורה, יוצר ציפייה מסוימת מילד שלי בלי לשתף אותו במה שעומד מאחורי זה, בכוונה העמוקה והאמיתית שלי שרק רוצה שיהיה לו הכי טוב – אז אולי בלי כוונה אעמיס על גבו משא כבד, לפעמים כבד מדי. ואם הילד שלי מסתובב שנים עם המשא הזה ולא משתף אותי שכואב לו הגב, אז הוא מוסיף משקל.
ולטובתנו יש לנו פה כהורים תפקיד חשוב – ללמד אותו לדבר איתי. הדרך הכי יעילה שאני מצאתי, היא פשוט  – לעשות את זה בעצמנו.
להיות עבורם מודל לחיקוי, מולם ומול אחרים. להבין איפה יש בחיינו ציפיות של אחרים מאיתנו שאולי לא נוח לנו איתן לגמרי ולהסכים לבחון אותן בעין טובה.

יש לצאת מנקודת הנחה שציפייה נובעת מהאמון של מי שמולנו בנו, ומתחושה שאנחנו מסוגלים, ומשם לבחון מה מפריע, מה לא מתאים. להיות כנים עם עצמנו ועם מי שמולנו ולדבר באופן ישיר על הדברים. לאפשר למי שמולי הזדמנות להסביר, לחשוב על הדברים, לשנות. ואז…. אז אף פעם לא מאוחר.
אף פעם לא מאוחר להתאים, לחדש, לשנות.

הילדים שלנו רואים ולומדים ומאפשרים – לנו ולהם  – לסחוב על הגב שלנו את מה שמתאים ונכון להם באמת. להתאים את החלומות שלהם לשלנו והפוך. לקחת אותנו למסע שלהם.
לאפשר להם להיות חלק מהמסע שלנו.

הפוסט מגדל של ציפיות: על ציפיות בין הורים לילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכירות את זה שאתן פותחות מגזין ,מדפדפות בפייסבוק או באינסטגרם ורואות נשים רזות ויפות שיופיין מרגיש לך רחוק כל כך מאיך שאת, חברותייך ובנות משפחתך נראות?
האם שמת לב איך הדבר משפיע על מצב רוחך?
הגיוני. הוכח כי חשיפה לתמונות במגזינים מביאה לעלייה במצב רוח שלילי ואי שביעות רצון מהגוף (Tiggman&Macgill,2005). לרוב, מה שאנחנו רואות זה נשים בהירות, יפות, רזות לעיתים באופן קיצוני ובתת משקל. הן תמיד לבושות בבגדי מעצבים שנמכרים בהון עתק, מאופרות בכבדות ולבסוף, אם זה לא מספיק, התמונות גם עוברות "ריטוש"- בפוטושופ – הצרת היקפים, העלמת קמטים, תוספת שיער ועוד כיד הדמיון הטובה.

בלחיצת עכבר משתנה המראה החיצוני עד שהדוגמניות מתקשות לזהות את עצמן. ובאופן אבסורדי מייחלות להיראות כמו ההיא בתמונה. בסופו של התהליך, אנחנו והבנות שלנו נחשפות לתמונות " מושלמות" ולא מציאותיות כאלה ומאמצות לעצמינו באופן לא מודע את האמונה שכך אישה אידאלית צריכה להראות.
המרחק בין המציאות שלנו, כנערות,כנשים ובטח אמהות אחרי לידות הולך וגדל והתסכול יחד איתו בעצם הצפייה שלנו בתמונות של נשים שמהוות אחוז קטן מהאוכלוסייה וראייתן כברביות חסרות כל פגם. באופן אוטומטי ולא מודע אנחנו משוות.

השבוע שמעתי את מעין קרת בהרצאה לנערות במסר יפה שעלינו לאמץ לעצמנו: שכל אחת תאמץ מודל יופי קרוב למי שהיא, שדומה לנתונים הבסיסים שנולדתי איתם ולא להילחם במשהו ששונה ממני ובלתי אפשרי להשגה. מישהי שדומה לנו בצבע העור, במבנה הגוף, בסוג השיער אם זה תלתלים או חלק, וכך לא נתאמץ לשנות את עצמינו ולחיות בתסכול אינסופי.

בהפקה זו אפשר לראות נערות מתוקות ואמיתיות, שונות זו מזו. עברנו יחד דרך בשיח על דימוי הגוף שלנו וראיה ביקורתית על מה שאנחנו רואות וצורכות ברשתות החברתיות, העיתונות והמדיה. בתמונות הנערות פשוט – נערות. ביופיין הטבעי ,לבושות בבגדים חמים ומותאמים למזג האוויר, בגדים האהובים עליהן שהן בחרו ומציגות בפשטות את היופי בנערוּת.
מאחלת לנו כחברה שיותר ויותר נערות ונשים יחשפו ליופי הפשוט והמגוון הזה ותחלחל בהן ההבנה שגם הן יפות בדיוק כפי שהן ❤

צילום: טלי לוי – גוונא

הפוסט נשים קטנות: הפקת אופנה לנערות הופיע לראשונה ב-פנימה.