החגים עברו מזמן, השגרה מתחילה להיות רצינית, האוויר מתקרר, האף מתנזל, הדיכאון מזדחל.
סתיו.  ויש לי נשירה.
ולא רק השערות נופלות ממני. גם כל מיני עלים מהלב. כאלה שכבר לא ירוקים ואין להם ממה לצמוח.
ולפעמים גם מהעיניים נשירה לא מוסברת.
סתיו.

זה הסתיו, שחררי. צילום: עדי ארלקי

וגם אני כמוהו קצת משוגעת עכשיו. יש ימים שכולי שרב, פתאום אני חמה שמחה וחייכנית. מחבקת את כולם. שרה בקולי קולות.
ולמחרת סערה ויורד גשם. שאף אחד לא יתקרב אלי. לא רוצה לדבר עם איש.
סתיו. ונהיה לי קר.
אז אני מתחילה להתעטף. להגן על עצמי. זמן כזה של התכנסות.
עלינו על המסלול בדרך לחורף. ועד שנגיע, בינתיים אני מסכמת את הקיץ שעבר עלי. מעכלת. מסתכלת פנימה לתוכי וחותמת הסכמים עד הקיץ הבא מה עושים.
לאן נלך? נעבור את החורף ואחר כך נראה.
אבל עכשיו סתיו. ואין לי כוח.
אני עייפה מוקדם. והנה בחמש בערב חשוך לי, ככה בלי הכנה. ולא רק בחמש בערב. פתאום חשוך לי .
ככה זה הסתיו הזה. הוא קופץ עליך פתאום בלי להסביר. ואני לא באמת מבינה.
אבל סתיו. אז החלטתי גם לא לנסות להבין. זה זמנו, זה תורו עכשיו, מגיע לו הכבוד שלו.
לא צריך להלחם.
שחררי.
לכי קפצי על עלים במדרכה, תני כיף לנחליאלי בזנב. תני ללב להתאחד עם מזג האוויר.
ככה זה, זה רק הסתיו.
וזה עובר.

הפוסט עכשיו סתיו הופיע לראשונה ב-פנימה.