היצירתיות זורמת להן בדם. הן שלוש נשים פורצות דרך, כל אחת בתחומה: הודיה (40) ודורי (39) הן ממעצבות האופנה הראשונות במגזר, שבמשך שנים ארוכות ממציאות את עצמן בכל קולקציה מחדש ומשמשות השראה לאלפי נשים, והרבנית אורה שושן (64) היא אשת טיפול שהקימה את 'חיבורים' – מרכז משפחה בבית שאן, ויזמה את כנס בית שאן לזוגיות, כנס ראשון מסוגו.

"המקום הזה של להביא בשורה, של פריצת דרך, זו איכות שקיבלנו מאמא שלי", אומרת הודיה, "אבל אני חושבת שאמא שלי הצליחה לבטא את עצמה יותר דווקא אחרינו. דורי ואני הלכנו על זה יותר באופן טבעי, אינטואיטיבי כזה. כשנכנסתי לעסק הזה לא היה לי חזון עסקי, נכנסתי ממש מתוך התשוקה האישית שלי, מתוך אהבה שהייתה לי".

"זו עשייה שאתה נזרק אליה בלי שאתה יודע מה אתה עושה בה", מצטרפת אורה לדברים.

"מבחינתי אני קוראת לזה יצירת תרבות", מוסיפה דורי. "לקח לי הרבה זמן להבין – וזה עזר לי להתחבר לעשייה שלי – שאני לא רק אחת שתופרת מטפחות, אלא אחת שיוצרת תרבות. וזו פשוט חוויה אחרת באיך שאני תופסת את עצמי ואת העסק. אני מאוד מאמינה שאופנה היא תרבות. היא משפיעה על כל התפיסה, היא כרטיס הביקור הראשון שיש לכל אדם. ברגע שאתה מכניס תרבות חדשה לאנשים, בין אם זה דרך כנסים ושינוי תודעה ובין דרך לבוש, זה יוצר שינוי של תפיסת העולם".

יצירתיות בין־דורית 

גם את היצירתיות והאהבה לאומנות הן ינקו מהבית. "אמי הייתה מאוד אומנותית, אבל לא הצליחה לממש את עצמה", מספרת אורה, "היא גדלה במרוקו, בת שנייה במשפחה של 14 ילדים, ונאלצה לצאת מבית הספר בגיל צעיר מאוד כדי לעזור לאמה בגידול הילדים. זה הביא אותה למרירות בחיים. אני חוויתי אמא מרירה, ציפור בכלוב".

לדבריה, בתור ילדה תמיד היו לה הבגדים הכי מיוחדים שיש, שאמה תפרה לה. "היא הייתה תופרת לי בגדים שאין לתאר. הייתי בת יחידה בין בנים, והייתי בשבילה הכול. כל ההגשמות שלה בחיים היו דרכי".

דווקא מתוך חוויית ההחמצה של אמה, בחרה אורה בדרך אחרת, ופנתה ללימודי עבודה סוציאלית. "למרות שהייתה לי נטייה לאומנות, לא השקעתי בזה ולא הלכתי על זה, כי רציתי להיות המשכילה. אבא שלי היה מורה, הוא היה איש משכיל מאוד, והוא היה המודל לחיקוי שלי".

התיקון וסגירת המעגל קרו בדור הבא. "זה משהו מצחיק אצלנו בבית", אומרת הודיה בחיוך, "דווקא מי שהיה חזק בלימודים – לא בחר בכיוון הזה. עשינו תארים, אבל זה לא מה שעסקנו בו אחר כך".

אך למרות הבחירה במקצוע טיפולי, אורה מעידה על עצמה כי האומנות והיצירתיות היו נוכחות מאוד בבית. "כאמא הבאתי להם המון חומרי יצירה. הייתי באמת משוגעת בקטע הזה. זה כל הזמן היה בחלום שלי, שהילדים שלי ייצרו ויעשו ויהיו שותפים גם במלאכות הבית".

מגיל צעיר הבנות למדו לתפור, וחוויה שזכורה לשלושתן היא הנסיעות המשותפות לתל אביב. "היינו קונות בדים בנחלת בנימין, ואז הולכות לחנויות מעצבים בדיזנגוף ורואות דגמים", נזכרת אורה. "הודיה הייתה מציירת לה את הדגמים בראש, ומכיתה ח' הפכה להיות התופרת של הבית. בשביל אמא שלי", היא מוסיפה, "זו הייתה הגשמת חלום, שהנכדות שלה מיישמות את כל מה שהיא הייתה יכולה להיות".

צילום: נעמה שטרן

תפור עליהן 

אחרי התיכון פנו שתי הבנות ללימודים אקדמיים. הודיה למדה אומנות במכללת אמונה, ודורי עשתה תואר ראשון בתנועה וכוראוגרפיה. אחרי שהודיה סיימה את התואר היא עבדה כמורה, אך מהר מאוד הרגישה שזה לא הכיוון שלה. "אף פעם לא הייתי שכירה. עבדתי קצת בהוראה וזו הייתה לי חוויה מאוד משעממת, משהו לא הדליק אותי שם. ואז בעלה של חברה שלי רצה לקנות לה בגד לחג, והוא אמר לי נו, אולי תתפרי לה. אז תפרתי לה ולעוד חברה, ופתאום חשבתי שאולי אני אפתח עסק. אפילו לא חשבתי על זה במובן של 'עסק', פשוט חשבתי שאתחיל לתפור ולמכור בגדים".

הקפיצה הראשונה למים הייתה לקראת יריד חגים. "הדלקתי את דורי, הבאתי תופרות, וביחד תפרנו את הבגדים. מאוד מהר התחלתי לעבוד עם מתפרות, תדמיתנית, ייצור, והלכתי ללמוד בשנקר עיצוב אופנה".

דורי, לא היית נשואה, למה דווקא מטפחות? 

"אני מרגישה שהמטפחות נותנות לי מענה שהוא מאוד יצירתי. לא ההתעסקות בגזרות, שזה משהו שפחות מושך אותי, אבל מטפחות הן פריט משמח, הן מייצגות חיים של שמחה, צבעוניות, כיפיות. זה מאוד מתאים לי. אני תופסת את זה כדבר מֵרים. אני אוהבת לוקים קלאסיים, והמטפחת היא אקססורי".

אחריות על הזוגיות 

בעוד הבנות סוללות דרך חדשה במגזר כמעצבות אופנה דתיות, תחום שעוד היה בחיתוליו, גם הוריהן עברו בשנים ההן תהליכים אישיים משמעותיים. "כל המשפחה של בעלי גרו בגוש קטיף", מספרת אורה, "וגם אנחנו היינו שם בתקופה שלפני הפינוי. מה שקרה בהתנתקות נתן לנו תחושה שיש פער גדול בין העם ובין ההתיישבות. בעלי ממש הרגיש את זה חזק, והוא רצה ללכת ולהתערות יותר בחברה הישראלית".

הם החליטו לעבור מהיישוב פסגות שבהרי בנימין הקרירים לבית שאן החמה. "בחרנו בבית שאן כי זו עיירה קטנה עם בתים פרטיים, משהו חמים ונעים. זה הזכיר לי קצת את פסגות. הרגשתי שזה מקום שיכולה להיות בו שפה אחד עם השני, ומתוך זה יהיו חיבורים מדהימים".

עם הגעתם לבית שאן הם הקימו את ישיבת ההסדר במקום, וגרעין חברתי שעוסק בחיבורים בחקלאות, בזהות יהודית, וגולת הכותרת – מרכז 'חיבורים' לזוגיות ומשפחה, שמציע מענה טיפולי בשלל תחומים ויוצר פעילויות של תוכן ותרבות לחיזוק הזוגיות.

צילום: נעמה שטרן

לפני שמונה שנים החליטה אורה לקחת את העשייה במרכז 'חיבורים' צעד קדימה, ולארגן כנס שנתי לזוגיות בבית שאן, שנקרא 'לעורר את האהבה'. "מה זה לעורר את האהבה? זה לעורר את הרצון לקשר, את הרצון לתקשורת. אני חושבת שזה הדבר הגדול ביותר. אני מרגישה שהכנס הזה פותח לאנשים תודעה שהם חייבים להשקיע בקשר", היא מסבירה את החזון שעומד מאחורי היוזמה.

הכנס מועבר על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מתחומים טיפוליים מגוונים, ולאו דווקא מרצים דתיים. בשונה מכנסים אחרים, הוא מיועד לזוגות ולא לנשים בלבד, מתוך תפיסה שהאחריות על הזוגיות היא משותפת. "האחריות על הזוגיות היא לא על האישה, שהיא תבוא ותלמד ואז תחזור הביתה ותנסה למשוך אותו ולשכנע אותו. לא, האחריות על הזוגיות היא של שניכם, של הגבר ושל האישה", מוסיפה הודיה, מתוך חיבור עמוק לעשייה של אמה. "אני מרגישה שאמא שלי מביאה בשורה ארצית. לא רק בבית שאן זו בשורה, בכל מקום שהיא הייתה עושה את זה זה היה חדשני, ואני חושבת שזה שהיא מרימה את זה פה בבית שאן,

אורה, מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת?

"הגיעו אליי זוג שסיפרו שזו השנה השנייה שלהם בכנס, ושהכנס בשנה שעברה פתח להם עולמות והבנה שיש אפשרות לחיות אחרת, ובעקבותיו הם נרשמו לקורסים נוספים".

בבסיס של תפיסת עולמה המקצועית, היא מסבירה שכדי להגיע לרווחה זוגית, צריך להבין מראש שיש אפשרות לחיים משותפים גם אם חושבים אחרת זה מזה, וששתי הדעות לגיטימיות.

"כל המחשבה שלי על הכנס", היא משתפת בכנות, "הייתה תוך כדי ההתפתחות שלי עצמי. גם לי יש דעות וגם בעלי הוא בעל דעה, שנינו אנשים חזקים, וזה כל הזמן היה ללכת בין הטיפות. אני אדם פתוח, שיודע להכיל הרבה מורכבויות בחיים, אדם שסומך על אנשים, ובעלי יותר איש הלכה, יותר מקפיד ממני. ויחד עם זה יש בינינו דיבור, והוא נפתח לעולם שלי, למרות שזה לא היה לו כל כך פשוט".

דווקא המחשבה המשותפת על הכנס הולידה אצלם עומקים חדשים בקשר שלא היו קודם, של חיבור בין העולם הטיפולי שממנו היא מגיעה, לעולם התורני של בעלה. את בחירת המרצים היא עושה בקפידה, בשיתוף איתו. וכך, לצד הרצון לחדש ולהעמיק גם בנושאים שהם טאבו בחברה הדתית, הכול נעשה מתוך דיוק הלכתי וחשיבה מעמיקה. "ככל שאני יותר בהתפתחות בקשר הזוגי שלנו כבעל ואישה, אני מרגישה שאני מצליחה לחדד את הכנס עוד יותר. כי אני מרגישה שהגעתי לנקודה, ועכשיו אני רוצה להגיע לנקודה הבאה".

"אישה דתייה מפוארת"

כשאני מסתכלת על אורה, דורי והודיה, אני רואה תהליכים שמייצגים במידה מסוימת מגזר שלם. מצד אחד, דור האימהות שעסקו בעיקר במקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית וסיעוד, בעוד שהיום נשים רבות מהמגזר פונות לכיוונים אחרים ומגוונים. האפשרויות התרחבו, אם זה בתחומי היצירה, האומנות והרוח, אם בעשייה סביב טיפול ומיניות בריאה, ועד הייטק, יזמות ועסקים.

צילום: נעמה שטרן

"אני חושבת שמה שבעיקר קורה בעסק שלי הוא הרחבת תודעה לנשים, מי הן ומה הן יכולות להיות", אומרת הודיה. "שכל אחת יכולה להיראות, להשקיע בעצמה, ללכת על עצמה. אני מוכרת בגדים, אבל בסוף אני מביאה גם את הדבר הזה, שנשים יכולות להיות יזמיות, להביא את עצמן לבמה, להביא את העשייה והיצירה שלהן למרחב".

יחד עם ההיפתחות הכללית שחלה במגזר, גם האופנה שינתה את פניה. "אני זוכרת שהיו הרבה שנים שאני קוראת להן 'ימי הביניים של כיסויי הראש'", מיטיבה דורי לתאר. "אני זוכרת שהסתכלתי על אמא שלי ואמרתי לה: אבל מה זה הכובעים האלה, עם הקש והאורגנזה. היה ניסיון לא להיות האישה הזאת עם כיסוי הראש הלבן. ואז החיפוש אחרי מה היא כן, לקח לו זמן להתגבש״.

דווקא בתור נשים שהיו חלק מיצירת השינוי בבגדים ובכיסויי הראש, אני שואלת את דורי והודיה מה קרה למקום של הצניעות באופנה המגזרית.

יש הרבה נשים שיראו את ההפקות שלכן ויתבאסו שלמרות ההשקעה העצומה בסטיילינג ובאופנה, העניין של גדרי ההלכה כבר לא תופס מקום.

“אני לא אייצר בגדים בוטים", מסבירה הודיה את הגישה האישית שלה. "לפעמים אני רואה בגדים שהם לכאורה צנועים, אבל הם בוטים. במקום הזה אני מרגישה שיש לי את העדינות והצניעות שלי. הרבה יורדים עליי שאני מעצבת בגדים מאוד רחבים, כי באמת באופן אישי אני יותר מחוברת למקום שהוא משוחרר ורך יותר עם הגוף. יש לי מחויבות שהבגדים ישדרו משהו כן בנשיות שלנו, שמחובר לגוף, שלא מבטא בוטות".

להודיה חשוב להבהיר שלמרות שהיא עצמה אינה נוהגת לפי גדרי ההלכה, היא מאוד מכבדת אתמי שכן, ומבינה את הצורך. “יש לי לקוחות שהן דתיות ומקפידות מאוד, וחשוב לי שיהיו בכל קולקציה כמה דגמים שיתאימו להן. יש כל מיני רמות, הקהל הדתי הוא מגוון".

מהצד השני של המטבע, אורה מדגישה איך דווקא העובדה שנוצרה אופנה דתית שהיא גם בסטייל, גרמה להרבה נשים לבחור ללכת בצניעות. "אני תמיד רואה שאנשים כותבים בתגובות לדורי על ההפקות שלה 'יואו, מאיפה זה, ומאיפה זה', פתאום נשים מבינות שהן יכולות להיות ממש מהממות ולהתלבש צנוע״.

מה עומד לכן מול העיניים כשאתן מצלמות הפקה לקולקציה חדשה?

דורי: "כשהתחלתי לעשות הפקות אופנה למטפחות, זה היה משהו חדש לגמרי. אני אפילו מסתכלת על ההפקה הראשונה שעשיתי, ועדיין עומדת מאחוריה. דרך האימג'ים האלה את מייצרת שפה, את מייצרת תרבות. אני רוצה לדמיין את חתיכת הבד הזו, אבל היא יושבת בתוך הֶקשר, בתוך עולם. אישה שרואה את זה מקבלת השראה. פעם אוסף הדימויים של 'אישה בכיסוי ראש' היה מסוים -היום הוא כבר התרחב.

"היום אישה יכולה להיות עורכת דין במשרד ממשלתי שכולם שם גברים חילונים, והיא באה עם כיסוי ראש מפואר ומרגישה מצוין עם עצמה. היא לא מרגישה האישה הדהויה עם המטפחת. אנחנו כל הזמן מקבלות הודעות: 'תקשיבי, הייתי בחו"ל וכל הזמן עצרו אותי ושאלו מה זה'. זה לא איזה פריט שאישה צריכה להתחבא מאחוריו, זה פתאום פריט פרונטלי שאישה גאה ללכת איתו.

"מבחינתי זו מגה יצירת תרבות, ובגלל זה אני מאוד מתעכבת על ההפקות. זה לא קל לי, אני תמיד חוצבת שם בסלע. עצם זה שכיסוי ראש הוא בתוך קונספט של הפקת אופנה, זה דבר שאני תמיד אומרת לצוות שלי – מבחינתי ההפקה הזו יכולה להתפרסם ב'ווג'!"

מה החלומות שלכן להמשך הדרך?

אורה: "יש לי חלום שכבר נמצא בתהליכי מימוש – לבנות מבנה למרכז משפחה, שיכיל חדרי טיפול וחדרים גדולים להרצאות ולסדנאות. מרחב רוחני, נפשי, שנוגע בכל הלבבות, שיכיל פעילויות שקשורות להעלאת התודעה, לחיבור לעצמי בקשר הזוגי, בקשר שלי עם עצמי ועם בוראי. בעיני רוחי אני רואה הרבה פעילויות וסדנאות באווירה אינטימית ורגועה שיוצרת יכולת לחיות חיים מלאים, טובים ושמחים".

הודיה: "מעבר לחלום העסקי, יש לי חלום ללוות נשים בחיפוש אחר הייעוד שלהן ולמצוא את הדרך להגשמה. זה לא משהו שהוא בהכרח כלכלי, אבל אני רואה שמעניין אותי המפגש האנושי, לגלות את הייעוד ולפתח שם תודעה מתרחבת, לצד המימוש והפרקטיקה של העשייה".

דורי: "לפני המלחמה הייתי מכוונת לפרוץ לחו"ל כמותג בין לאומי, אבל המלחמה טרפה את הקלפים. קשה לי עכשיו לחשוב על חלומות גדולים כשהאחים שלנו עדיין שבויים בעזה. אני מרגישה שכבר עכשיו החלום שלי קורה – ש'אתכסיא' זו אימפריה, שיש לי חיים רגועים ואפשרות לחיות, ליצור, לרכוב על סוסים, לעשות מה שאני אוהבת ולגדל את המשפחה שלי בנחת".

צילום: נעמה שטרן

איפור: אורי אזולאי, אורנת חכים

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בד בבד הופיע לראשונה ב-פנימה.

הצלבה כפולה 

בין אם את כלה שעומדת להתחתן ובין אם את נשואה כבר שנים, חשוב מאוד להתחדש כל הזמן – בבסיסי המטפחת המכונים "בובו", בגודל המטפחות, בעובי הבד ובמרקמו ובסוגי הקשירות. המצווה המהממת הזו יכולה להתחבב עלייך ככל שתשקיעי בה יותר, כמו כל דבר בחיים שאנחנו משקיעים בו ואז אוהבים אותו.

שימי לב שהקוקס שאיתו את אוספת את השיער יהיה במרכז הראש, ממש בקודקוד. זה יחזיק לך את כל הבסיס של המטפחת.

הקשירה הזו היא קשירת חג אצילית ויפה, ותוכלי לעשות אותה בכמה ורסיות. כל בד ואורך של מטפחת יהפכו את הקשירה לאחרת ומסוגננת.

צילום:דאפי ספונר

• הניחי את הבובו על הראש. תפסי את המטפחת בשני הקצוות והניחי בצורת x.
  

  צילום:דאפי ספונר

• הפכי את הצדדים כך שיהיה מעין סיכול ביניהם. הפכי את הצדדים וסדרי ליציבות.
• אופציה נוספת היא לקשור קשר במקום להפוך, ואז קשר נוסף, ולפתוח שוב לכל צד המטפחת.

שמלות: הודיה לוביץ

מטפחת: אתכסיא

בובו: הודולה, בובון שטוח גדול

דוגמניות: נועם סרוסי ורחלי אדרעי

לתוכן איכותי וערכי במיוחד עבורך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן

הפוסט שניהיה לראש: המדריך המלא לקשירת מטפחות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני מרגישה שלפעמים התשובה של לא מעט מאיתנו היא שלא עד הסוף מכירים אותנו ואת הכישרונות שלנו, שיש תחביבים ותשוקה לבריאה חדשה- יצירה שבוערת בתוכנו ורק מעטים יודעים זאת עלינו.
אבל קיים חשש (מוצדק ומובן) לשנות. להפר את האיזון.
אני מרגישה שלפעמים באמת לא חייב לבחור, שהיכולת לשלב היא משמעותית ומביאה ביטחון ושקט לצד התחדשות; למצוא נישות קטנות בעומס החיים שבהן אפשר לממש ולמלא את ה'רעב' הנפשי ליצירה.

ההפקה הנוכחית מוציאה לאור אהבות של ארבעתנו: מורה שהיא גם מאפרת, גרפיקאית שהיא גם צלמת, מנהלת איכות שהיא גם דוגמנית ועובדת סוציאלית שהיא גם מפיקה וסטייליסטית.
חדוות היצירה הולידה אווירה נינוחה כל כך ונעימה בילינו יחד את שעות ההפקה במטרה להביא לכן לוקים מעניינים לחגים שמתחילים ממש היום עד סוף תשראי.

מאחלת לכולנו שנרשה לעצמנו לצאת מ'אזור הנוחות' שלנו ,לחקור ולשאול איך נוכל להרחיב את השליחות הייחודית לכל אחת מאיתנו בעולם.

אוהבת, הילה?

קרדיטים:

צילום: טליה לוי – סטודיו 'גוונא' 0523121614

איפור: עדי אלמליח 0547833923

דוגמנית: הילה מרציאנו 

סטיילינג והפקה: הילה בוסקילה 0528917822

שמלה חרדל: Hadas הדס, מטפחת: פסיפס, שמלה כסופה: שדה בר, מטפחת: פסיפס,  שמלת פסים: Hadas הדס, מטפחת: סהר עיצובים, שמלה פרחונית תכלת: שדה בר, מטפחת: אביה ששון

כל הבגדים באדיבות החנות 'פסיפס', בגדי מעצבות, נתיבות – 0528828829

הפוסט עובדות בימים – חולמות בלילות: הפקת חגים חגיגית הופיע לראשונה ב-פנימה.

אפשר להתחיל בבחירת לבוש הכי פשוט וקליל ואז לשדרג אותו באמצעות אקססוריז כמו עגילים מעניינות עם נוכחות או מטפחת מעט מבריקה או עם דוגמא ייחודית.
הטאצ' הקטן הזה מאפשר להרגיש חגיגית גם סתם ביום של חול וגם מאפשר להביא את עצמך לידי ביטוי. באמצעות בחירת הצבע , הסגנון של הבגד או אקססוריז את יכולה לבחור בשילובים שייחודים רק לך ומאפיינים רק אותך.

טיפ קטן לסיום: אם מתחשק לך לשנות אפילו במעט את סגנון הלבוש שלך כך שייבטא את מה שאת אוהבת עשי זאת בצעדים קטנים; שינוי של עגילים, קשירה של מטפחת, או איפור עד שתגיעי לתוצאה הרצויה מבחינתך.
זה חשוב מאוד כי הרבה פעמים שינוי סטיילינג נתפס כזריקה של תכולת הארון והחלפתו – אך הסיכון בעיני במצב כזה הוא גם הוצאה כספית גדולה וגם עלול ליצור תחושה של 'תחפושת' וחבל. תני לעצמך ולסביבה להתרגל לשינוי ובצעדים קטנים תתרגלי גם את למראה החדש.
אז תתקשטי לך, ותחוללי שינויים קטנים ומנצחים?

הפוסט תמיד בסטייל: לוקים מנצחים לימי חול הופיע לראשונה ב-פנימה.

פסים פסים

לכל אחת מאיתנו יש חולצת פסים בארון (ואם לא זה הזמן לרכוש אחת) והכיף הגדול הוא היכולת לשחק עם אותה חולצה בוורסיות שונות.
הפעם בחרתי בארבעה צבעים בסיסיים ויפים כדי להמחיש כמה זה פשוט, קל ושיקי: כחול,ורוד,ירוק ואדום.

חולצת פסים: שדה בר, חצאית שמנת: גולף, מטפחת: אביה ששון, עגילים: פסיפס, נעליים: TO GO

באופן אישי, אני אוהבת שהמטפחת מקושקשת ושוברת את המראה האחיד שלא ייראה כמו 'סט', וכמובן שאפשר לבחור בכל צבע שמתחשק לכן, עם פסים, הכול הולך.

מטפחת: סהר מטפחות, חצאית ורודה: גולף, עגילים: Top Ten, נעליים to go,

"חוקי הסטיילינג" אומרים שחולצת פסים לרוחב – מרחיבה את ממדי הגוף וחולצה פסים לאורך- מצמצמת ומרזה. אני מכבדת את חוקי הסטיילינג ,אך מאמינה שמה שיותר חשוב זה איך אנחנו מרגישות בתוך הבגד שאנו לובשות גם אם הוא לא בדיוק "נכון" אבל הוא מייצר אצלך תחושה נעימה – לכי על זה!

מטפחת: אוסף אישי- נחלת בינימין, חצאית אדומה- הודיה לוביץ, שרשרת: mia insperison, נעליים to go

אז אם את רוצה ללבוש פסים ואף פעם לא העזת – אני ממליצה בחום לצאת מאזור הנוחות ולנסות. פשוט ללבוש את מי שאני או מה שהייתי רוצה להיות.

חצאית ירוקה: zip, מטפחת: אתכסיא, שרשרת: mia insperison, עגילים: נחלת בינימין, נעליים: TO GO

אז שימי פס ?

הפוסט שימי פס: חולצת פסים אחת, ארבעה לוקים שונים הופיע לראשונה ב-פנימה.

סטיילינג והפקה: הילה בוסקילה

קרדיט צילום: אמנון ארד

בלב מושב שוקדה שבעוטף עזה, נמצא יער יפיפה המשמש את משפחות המושב ואליו מגיעים מבקרים מכל רחבי הארץ, במיוחד בתקופת פריחת הכלניות המוכרת בשם 'דרום אדום'.
בעקבות המצב הביטחוני בחודשים האחרונים ועפיפוני התבערה, נגרם נזק רב ליער. שדות, ועצים רבים כולו בשריפות הרבות ובמקום ירוק רואים הרבה הרבה שחור מפויח.

כחלק מהמאמצים לקיים שגרת חיים רגילה, חשבנו על הפקת אופנה שתכלול נשים משוקדה ושתחזיר את החיות והשמחה לנו ולטבע. ההפקה כללה את שלב בחירת המקום לסשן הצילומים, הקמת התפאורה ובחירת צבעי הבגדים.

יחד עם חברות הישוב חשבנו על קונספט של 'מסיבת תה' , קלאסית ונעימה עם לבוש תואם של שמלות ומטפחות מתוקות בצבעי פסטל בהירים שמשרים רוגע ושקט כמו שאנחנו מאחלים לעצמנו בימים אלה.

צחקנו, נהנינו ויצרנו שעה של פיקניק נשי וכיפי, וחגגנו את עצמנו סתם כך, ביום חולין.

הפוסט Tea Time – הפקת אופנה בצל הטרור הופיע לראשונה ב-פנימה.