זה נשמע כמו איזה אמונה טפלה, אבל לא כך היא.
כשאדם מאמין שהוא ראוי,הוא מתנהל ביומיום שלו ומדבר בשפה אחרת.
הוא לא מרגיש ש"בטוח יפספס את הרמזור" ו"בטוח יחמיץ איזה מפגש חשוב", הוא בטוח שכל מה שקורה לו, מדויק עבורו ונכון עבורו ולבטח הגיע כדי ללמד אותו איזה שיעור ולהגדיל אותו, מבפנים.

החניה, כמשל, מאוד הולכת איתי בשגרה הברוכה.
אני יודעת, לא מאמינה,יודעת,בידיעה ברורה! שמחכה לי חניה.
אגב, מאוד יכול להיות שאצטרך לחכות שתתפנה אותה חניה שמיועדת לי, ועדיין אני תמיד נכנסת לחניה עם תחושה שמחכה לי חניה.
לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית,אני אומרת בקול, "תודה ה' שמחכה לי חניה במקום שאליו אני נוסעת"
לפעמים בדרך אני אומרת את זה, לפעמים רגע לפני שאני נכנסת לחניה. יש בזה תודעה של שפע, של אני חיה את מה שנכון עבורי, לא חסר דבר עבורי
יש מספיק מהכול ולכולם.

החניה כמשל. אילוסטרציה

אני יודעת, לא מאמינה, יודעת כמו שאני יודעת שאני עכשיו יושבת פה לכתוב לכם את הטור הזה,
כמו שאני יודעת איך קוראים לי, למי אני נשואה וכמה ילדים יש לי, אני יודעת שה' דואג לי ושולח לי, לנו, את הפרנסה המבורכת המיועדת לנו.
אני יודעת שכל אתגר שנקרה בדרכי, הגיע לכבודי ולא כדי להיות מכשול לרגליי הצועדות.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לחיים של טוב, בכל המישורים נחנו מזמנים את אותה מציאות לפתחנו. לפתח ליבנו ולביתנו.
זה יכול להיות ירידה במשקל, זה יכול להיות קניית בית ומציאת בן זוג
זה יכול להיות כל חלום כזה או אחר שאנחנו מבקשים לעצמינו.

שנהיה ראויים,
לחיים.

הפוסט לאכול, להתפלל, לאהוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

בנס לא קרה כלום לה או לרכב שלה, אך המבט שלה, המוכיח, אמר הכול ולא הייתי צריכה שתגיד מילה על הפלאפון שנפל לי מהיד לתחתית הרכב. היא המשיכה בדרכה ואני בדרכי למוסך וכל הדרך התרוצצו לי מחשבות מבוהלות בראש. מה היה קורה אם.. אם הילדים היו איתי. אם הייתי מעמיקה יותר בהודעה והרכב היה לגמרי בנתיב הנגדי, אם היה קורה משהו למי שבצד השני, אם היה קורה משהו לי.
הודעה, מבט חטוף, סטייה מהנתיב, התנגשות. זה יכול היה להיגמר כל כך אחרת.

אחרי טלטלה כזאת, גם קטנה בתזכורת של מראה חדשה עם ניילון וקבלה מנופחת מהמוסך, מבטיחים לעצמנו מלא הבטחות. מבטיחים שהנייד לעולם לא יהיה ביד בזמן נהיגה ומבטיחים לחגור גם בנסיעה קצרה בתוך היישוב, אבל הזמן, כמו תמיד, עושה את שלו ושוכחים. ככה זה, יש לנו זיכרון קצר כשמדובר בטרגדיות.

אני לא חוקרת תאונות, ולא יודעת מה גרם לתאונה המחרידה היום להתרחש. אני לא רוצה להפוך לשופטת בכיכר העיר וגם לקטגור והתליין. זה לא תפקידי או מקומי. אני רק יודעת שמשפחה שלמה נמחקה. אבא, אמא ושישה ילדים. שישה! ריבונו של עולם. שישה ילדים! זה לא נתפס. אין לנו כלים בכלל להבין את זה.

הודעה, מבט חטוף, סטייה מהנתיב. זה יכול היה להגמר אחרת. | אילוסטרציה מתוך shutterstock

קשה עוד יותר לראות שיש פנים מאחורי השמות, פנים קטנטנות מאחורי הפושים של אתרי החדשות בין פושים נוספים על בחירות בקלפיות.
והכול מתערבב יחד, בחירה בכלל למען הפרט, ובחירה בפרט למען הכלל. המתמודדים לרשויות המקומיות מבטיחים הבטחות ומצהירים הצהרות כבר חודשים, ובידם, ובידנו הכוח לשנות.

אם רק נבחר להלחם על זכותנו לכבישים מוארים ובטוחים, אם רק נבחר לאכוף על עצמנו את החוקים והמשפטים של תרבות נהיגה זהירה ונלחם על אכיפה נרחבת וענישה מחמירה בכבישים המועדים. אם רק נבחר בכל פעם מחדש לארגן הכול מראש לפני נסיעה שלא נתעסק בזה בדרך ונבחר לעשות הכול כדי לא לשכוח ילד במושב הבטיחות. נבחר לשים בראש מעייננו את חיינו, חיי ילדינו וחיי שאר האנשים שעל הכביש או על המדרכה.

אם רק נבחר בחיים.

הפוסט ובחרת בחיים הופיע לראשונה ב-פנימה.