אשמים אנחנו

כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו ש"האחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות. אם בשנים קודמות התגוננו מפני אשמה, השנה הכינו על חטא ואמרנו שוב ושוב, בנסיבות בלתי נתפסות, "אשמנו". אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול. אם בשנים קודמות היינו צריכים לחפור במשמעות המילה "סליחה", השנה היא ניבטת אלינו מכל תמונת שבוי ברחוב, מכל משפחה שמנסה שוב לקום על רגליה, מכל מפונה מביתו שאנחנו פוגשים בבית הכנסת בשבת.

שני מלכים בכתר אחד

נדמה לי שכאשר רואה הקדוש ברוך הוא את העם שלו מצטער, רוצה שהדברים יקרו אחרת, מתפרק מהעובדה שלא היה טוב דיו, הגם שהשתדל כל כך – הסליחה, כך יסבירו חז"ל במדרש מטלטל, עוברת צד. בבריאת העולם, כשביקשה הלבנה למלוך לבדה, כשלא יכלה לסבול את העובדה שיהיה לצידה עוד מישהו בעולם שיאיר כמותה, היה הקדוש ברוך הוא חייב למעט אותה. "לכי ומעטי עצמך", הוא אמר לה. שני מלכים חייבים לדעת איך להשתמש בכתר אחד. ימנים לצד שמאלנים, חילוניים לצד דתיים. כל זמן שתרצו להקטין צד אחד, תמצאו את עצמכם קטנים גם כן. 

אבל אז, בירח האחרון של השנה, הירח הממועט של ראש חודש אלול תשפ"ד, ירח שניסה להאיר ללוחמים בחושך, ירח שהיה שם עם מוכי הירח, הלומי הקרב, ירח שמרימים אליו עיניים מדי לילה חטופים בעזה ואימותיהם מעבר לגבול. בשנה שבה רואה הקדוש ברוך הוא את פניה של האישה הלבנה שמבכה על בנה, הוא מנסה לפייס אותה: "אתן לך ילדים אחרים, לבנה, כוכבים ממש כמותו!" והיא ממאנת להינחם. "בחגים תיזכרו בו תמיד, החגים ייקראו על שם בנך הקטן", הוא יאמר לה, והיא תמאן להינחם. "לוח הזמנים של העם הזה וסדרי העדיפויות שלו ישתנו בעקבות החיסרון שלך!" הוא יוסיף ויאמר. אבל כשיראה אותה זורחת בעוניה, באזכרת האחד־עשר חודש לחסרונה הגדול, בראש חודש אלול תשפ"ד, הוא יאמר את המשפט שירעיד את העולם: "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי אותה!"

שכינה עמהם

בפסוק נפלא שנקרא בעזרת ה' לפני חגי תשפ"ה הטעונים כתובות המילים המופלאות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… שמה". המפרשים מתחבטים בביטוי "ושב ה'" והרי צריך לומר "והשיב ה'!". "היה לו לומר: והשיב ה' אלוקיך את שבותך. רבותינו למדו מכאן ששכינה כביכול עימהם בצרת גלותם וכשנגאלין, הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם". לפי הפירוש הזה של רש"י, הקדוש ברוך הוא מחכה כביכול להיגאל עימנו ורואה בכאבנו הגדול. כשישובו השבויים, בעזרת ה', הוא כביכול ישוב גם כן. 

הביאו עליי כפרה

אבל רבי נחמן יפסע עוד פסיעה אמיצה קדימה. הוא יאמר לנו: נכון שבשנה הזאת ראיתם אנשים שביקשו סליחה כשאי אפשר היה להבין על מה? ובכן, כך בדיוק יעשה הקדוש ברוך הוא בחודש התשובה, חודש אלול: "ואנו רואים רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חודש, כי הוא חסד גדול. כי איך היינו מרימים פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך? על כן עשה עימנו חסד וקבע יום הדין בראש חודש שאז, כביכול, הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה בבחינת 'הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח', ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה כי על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ולומר 'הביאו עליי' וכו', על כן אין לנו בושה לבקש כפרה כי גם הוא יתברך עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו". 

לפעמים, יחדש רבי נחמן, אמירת המילה "סליחה" דווקא מהצד של הטובים, ולא מהצד של הרעים שהיינו מצפים מהם לסליחה, היא עצמה מעמידה אותנו מול השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, והיא, השנה החדשה, תעמוד מולנו ותבקש סליחה. היא יודעת שחגיה ייראו שונים כל כך, שרבים מילדיה עדיין לא יחגגו בביתם, היא תביט בהם קמים לסליחות ומבקשים עליה שתהיה טובה, ואז, היא עצמה, השנה הבאה, תחזור בתשובה. "סליחה", היא תאמר לנו לתשובת השנה. אני מבטיחה להיות טובה כל כך.

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט תשובת השנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

נכנסנו לחודש תמוז. שלושת השבועות וחורבן הבית לפנינו, והם גם פה בתוכנו. שמונת החודשים האחרונים היו קשים מנשוא, ובמהלכם ראינו, חווינו וכאבנו אובדן של בני משפחה וחברים, שבר של בתים רבים כל כך, עוצמות לא מוכרות של בכי וכאב ותפיסות עולם שנופצו ברגע או בימים בודדים. כל אלו חדרו לנפש של כולנו וזרעו בה חורבן. 

אחד המרחבים שההתמודדות המורכבת הזאת חדרה אליהם הוא המרחב הזוגי, אשר נאלץ להכיל בתוכו רגשות ומחשבות לא מוכרים ובמקביל להמשיך ולהחזיק בתפקוד היומיומי השגרתי של הבית והילדים. המודעות לקשיים האלו ולקווים המנחים להתמודדות עימם יכולה לסייע לזוגות לעבד את התקופה הלא פשוטה הזאת, ולצייד אותם בכוחות ובכלים לקראת המשך המלחמה והאתגרים המתמשכים שהיא מביאה עימה. 

קולות מהשטח

הקשבה לקולות העולים מהשטח ומחדרי הטיפול מעלה שזוגות רבים חווים אתגרים דומים:

בדידות – רבים חשים מאז שמחת תורה אֵבל וכאב בעוצמות משתנות. באופן טבעי, הציפייה מבן הזוג היא להכיל את הכאב, לתמוך ולסייע בהתמודדות עימו, אך פעמים רבות ציפייה זו נוחלת אכזבה, כי בן הזוג כאוב בעצמו מאותן סיבות, ומתקשה להעניק את התמיכה והשותפות המצופה ממנו. מצב זה מתעצם בקרב גברים שחזרו הביתה לאחר תקופת מילואים ממושכת, ורבים מהם אינם מצליחים לחזור לתפקוד שגרתי בבית. 

כאב מצטבר – תחושה זו של בדידות בכאב אינה נחווית רק בהווה, ביחס למה שקורה כאן ועכשיו. זוגות רבים מעידים על מטענים שהם מחזיקים זה על זה עוד מהחודשים הקודמים, מתחילת המלחמה ואף לפניה. הם מתקשים לשחרר את הכעס והאכזבה על כך שבן הזוג לא היה שם לתת יד וכתף בימים מורכבים. גם חוויה זו נוכחת יותר בקרב זוגות שבהם בן הזוג גויס בתחילת המלחמה, ולא היה יכול, טכנית או רגשית, לשמש משענת עבור בת זוגו. 

חוסר ודאות – חודשי לחימה ארוכים מאחורינו, וככל הנראה לא מעט ימי מלחמה עוד לפנינו. מצב זה, של מלחמה קיומית על הבית, מעלה אצל רבות ורבים דאגה ופחד לגבי העתיד. רגשות אלו, הנוגעים לחיי האהובים לנו, משפיעים על התפקוד האישי והביתי, ומקשים לחוש נינוחות גם במרחב הזוגי.

סימני שאלה – הזעזוע המתמשך גרם לרבים לבחון מחדש את חייהם. זוגות רבים מדווחים על רצון של אחד מבני הזוג לבצע שינוי משמעותי בחייו, אם בתחום התעסוקה, אם במקום המגורים, אם במחויבות לדת ואם באחת השאלות הכואבות ביותר – האם לשמור על הנישואים או לבחור לפרקם. סימני שאלה אלו על החיים כמו שהכרנו אותנו מטלטלים את היציבות הזוגיות המוכרת ומטילים לתוכה התלבטויות מהותיות על החיים ועל העתיד. 

פערים באינטימיות – אחד המקומות היותר רגישים שהמלחמה נכנסה אליהם הוא האינטימיות הזוגית. גברים ונשים מספרים כי המלחמה חלחלה גם לשם ויצרה פערים בצרכים הרגשיים ובתפקוד הפיזיולוגי, אשר משפיעים גם הם על המרחב הזוגי. 

ארגז כלים

לאור התמודדויות אלו, חשוב להכיר כמה קווים מנחים שיכולים לסייע ולתת אוויר וכוחות לנו, לבן הזוג ולמרחב הזוגי המשותף:

זה לא הזמן להחלטות גדולות – חשוב לדעת שתקופות מטלטלות כמו זו שאנו חווים אינן זמן לקבל החלטות מהותיות וחשובות. כמובן, חשוב שלא לדחוק אותן לקרן הזווית של הנפש. העיסוק בהן משמעותי וחשוב, אך מומלץ שלא לקבל הכרעות עכשיו, אלא להמתין לתקופת רגיעה רגשית ונפשית ובה לבחון מחדש את תחושותינו. 

סדרי עדיפויות – הבית תמיד דורש הרבה, ובוודאי עכשיו. לכן חשוב יותר מתמיד לתעדף את המשימות המשפחתיות החשובות או הדחופות, ולשחרר עד כמה שניתן את השאר. סינון זה יאפשר מרחב גדול יותר לזוגיות ולהנאה ממנה. 

קחו עזרה – זה לא הזמן להחזיק הכול לבד. קחו עזרה בקיפול הבגדים, בשיעורי הבית של הילדים או בטיפול זוגי. כל עזרה, מקצועית או לא, תשחרר מעט את הנפש ותעניק לה עוד אוויר. 

ומשהו אחרון לסיום – בסוף יהיה טוב בעזרת ה', זה יקרה. אנחנו נצא מהצד השני של התקופה הזאת מחוזקים ואוהבים, נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו: היה כואב ונורא, אבל גדלנו. וואו, איך גדלנו.

טיפים נוספים מחכים לך באינסטגרם שלנו-https://www.instagram.com/pnima.magazin/

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כשהחורבן נכנס הביתה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"החיים שלנו נעצרו בשבעה באוקטובר", מתארת שלי שם טוב את המציאות הכאוטית שבה היא חיה כבר למעלה מ־250 ימים. "זה סיוט מתמשך. אנחנו בהישרדות ושום דבר לא נשאר כשהיה. אנחנו ישנים מעט מאוד בלילה, וכשמתעוררים בבוקר מפחדים לפקוח את העיניים, כי לא יודעים מה יביא היום החדש. אנחנו זוכים לראות אור יום, כשעומר לא ראה אור יום כבר כל כך הרבה ימים. כששותים קפה, כשמתרחצים או כשיוצאים להליכה, אנחנו כל הזמן זוכרים שעומר רעב, שלא נותנים לו להתרחץ, בטח לא לחלץ עצמות. הוא שם בכל פעולה שאנחנו עושים במהלך היום". 

שלי שם טוב (51) היא אמו של עומר בן ה־21 שנחטף ממסיבת הנובה בבוקר שמחת תורה. בימים כתיקונם היא מעצבת פנים ומאמנת נשים למציאת אהבה וזוגיות, אבל עכשיו, כבר למעלה משמונה חודשים, היא רק אמא של עומר. 

"לעומר יש צליאק והוא צריך מזון מיוחד. הוא כבר שמונה חודשים בעזה, בקושי אוכל, ובטח לא את מה שהוא צריך לאכול. זה אומר שמערכת החיסון שלו נחלשת. עומר גם אסתמטי, כמוני. כשאני קמה בבוקר ואין לי אוויר, אני רצה לקחת את המשאף וחושבת על עומר, שאפילו לנשום כמו שצריך הוא לא יכול". איתי רגב, שחזר משבי החמאס לאחר שהיה צמוד לעומר במשך כל תקופת שביו, סיפר לשלי שאת השיעולים של קוצר הנשימה היה עומר מחניק מתחת לשמיכה כדי שלא יישמעו בחוץ.

"ברוכים הבאים לגיהינום"

אנחנו נפגשות בהרצליה, בבית היפה של משפחת שם טוב. עומר הוא בנם הצעיר של שלי ובעלה מלכי, ויש לו עוד אחות ואח. 

"בשישה באוקטובר חגגתי יום הולדת 51", משחזרת שלי. "נסענו כל המשפחה לירושלים, אכלנו ארוחת בוקר כיפית והסתובבנו בין החנויות כי הילדים רצו לקנות לי מתנה. היה יום כל כך נעים וכיפי, ובדרך חזרה הביתה הסתכלתי לשמיים ואמרתי: תודה, בורא עולם! יש לי כל מה שאני צריכה. הייתי בהודיה מלאה". 

בערב עומר יצא ואמר שהוא נוסע לפסטיבל. בשש וחצי בבוקר התעוררה שלי מהאזעקות. "שוחחנו עם עומר בטלפון, הוא אמר שגם שם יש אזעקות, ושהוא יחזור הביתה מאוחר יותר. בסך הכול אנחנו רגילים לאזעקות, אז אפילו חזרתי לישון", היא נזכרת. "אחרי שעה מלכי העיר אותי ואמר לי שמשהו חריג מאוד מתרחש בדרום. התחלנו לדבר עם עומר, וככל שהזמן עבר הוא נהיה מפוחד יותר ולחוץ יותר". 

השיחה האחרונה הייתה ברבע לתשע בבוקר. "הוא היה מאוד מבוהל ואמר 'נכנסנו לרכב באחד החניונים ואנחנו מנסים לברוח'. הבת שלי ביקשה ממנו שישלח לה מיקום בזמן אמת. הוא שלח נקודת ציון בטלפון והתנתק. הסתכלנו על הטלפון וראינו שהנקודה זזה, נעצרת, ופונה לכיוון הגבול. הבת שלי אמרה, 'משהו לא בסדר, משהו לא בסדר', והתחילה לבכות. ראינו איך הנקודה עוברת את הגבול לעזה, אבל לא רצינו להאמין, קיווינו שאולי גנבו לו את הטלפון". 

צילום אריק סולטן

מלכי נסע לדרום כדי לחפש את עומר, ושלי נשארה בבית וניסתה להשיג מידע. בשעה שמונה בערב היא קיבלה שיחה מחבר של עומר שאמר שחמאס הוציא סרטון בטלגרם והוא כמעט בטוח שרואים שם את עומר. "הייתי במצוקה נוראית והתחלתי לבכות ולרעוד. בסרטון רואים את עומר כפות על רצפה של טנדר. אחי, שהיה ביחד איתי, צעק לי: 'שלי! אני התפללתי שזה מה שיהיה! הוא חטוף, אבל הוא חי! הוא חי!'" 

מה עושים במצב נוראי כזה?

"הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב באינסטגרם ובפייסבוק שעומר ככל הנראה חטוף, ושאם יש עוד משפחות שנמצאות במצב הזה, הן מוזמנות ליצור איתי קשר. בשבעה באוקטובר המדינה נעלמה ואף אחד לא ענה לטלפונים. היה כאוס מטורף". 

בעקבות הפוסטים של שלי החל מבול של טלפונים ממשפחות שלא ידעו מה קורה עם קרוביהן. "הפכנו לחמ"ל. חברות שלי ישבו עם מחברות והתחלנו לרשום פרטים של משפחות וחטופים". כך התחיל להיבנות מטה משפחות החטופים. לפגישה הראשונה של המטה, כיומיים אחרי הטבח, הגיעו גם שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין, ואבירם ואופק שאול, אחיו של אורון שאול. 

"דיברנו על מה צריך לעשות ואיך לפעול. אחרי שכולם סיימו לדבר, שמחה גולדין ביקש לומר משהו, והדבר הראשון שהוא אמר היה 'ברוכים הבאים'. עבורי זה היה כמו חץ בלב, כי ברוכים הבאים אתה אומר למישהו שאתה שמח לראות. מיד הבנתי שהוא מתכוון ל'ברוכים הבאים לגיהינום'". 

לאחר שגולדין דיבר, פנתה שלי לאחיו של אורון שאול וביקשה שיאמר משהו. "הוא אמר לי: 'שלי, אין לי כוח. במשך תשע וחצי שנים דיברתי עם כל השרים וראשי הממשלה בארץ ובעולם, צעקתי, שָבַתי… פשוט אין לי כוח'". ואז שלי ביקשה לדבר: "אמרתי שקודם כול אני מבקשת סליחה על כך שאני, שלי שם טוב שגרה בהרצליה, שמאוד הזדהיתי עם הכאב של משפחות גולדין, שאול, מנגיסטו וא־סייד, שמאוד רציתי שהאהובים שלהן יחזרו הביתה ואפילו השתתפתי באיזו עצרת – מעבר לזה לא עשיתי כלום. עכשיו עומר שלי חטוף, ויכול להיות שזה העיתוי שגם האהובים שלהם יחזרו הביתה. הבטחתי לעשות הכול כדי להחזיר לא רק את עומר אלא גם את שאר החטופים". היא שותקת רגע ואומרת: "יש חטופים חיים בעזה כמעט עשר שנים, והם היו שקופים לחלוטין". 

האמנת שיעבור כל כך הרבה זמן ועומר עדיין יהיה בשבי?

"היינו מאוד נאיביים והיינו בטוחים שתוך שבועיים כולם יחזרו", היא נאנחת. "לא דמיינו בסיוטים הכי גדולים שלנו שאחרי שמונה חודשים עומר עדיין יהיה שם". 

המלאך שחזר להציל 

אני מבקשת ממנה לחזור ליום הנוראי ההוא, של שבת שמחת תורה, ולספר על מה שידוע להם מהחטיפה של עומר. היא מספרת שעומר הגיע למסיבה יחד עם חבר, ושם הם הכירו חבר נוסף בשם אורי דנינו. 

"כשהכול התחיל, אורי דנינו הצליח לצאת, אבל כשהוא הבין שמשהו רע מאוד קורה הוא חזר למסיבה כדי לאסוף את עומר ואת האחים מיה ואיתי רגב, שגם אותם הם הכירו במסיבה". כשמיה, איתי ועומר עלו לרכב של אורי דנינו, זה היה הרגע שבו עומר דיבר עם שלי ואמר לה שהוא ברכב ושהם מנסים לברוח. 

"שתי דקות אחר כך הגיע טנדר של מחבלים שריסס את האוטו בכדורים. אורי קפץ מהרכב ונעלם, איתי ומיה נפצעו, ועומר לא נפגע. המחבלים שלפו את שלושתם מהרכב ונסעו איתם לעזה". לגבי אורי דנינו אין מידע עד היום, וגם הוא נחשב לחטוף בידי חמאס. "הוא המלאך שחזר לנסות להציל אותם", היא אומרת בצער.

מיה ואיתי רגב שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, ומהם היא קיבלה מידע ואות חיים אחרון מעומר. "הם סיפרו שכשהם נכנסו לעזה, הכניסו אותם למבנה שבו היה פיר של מנהרה, הורידו אותם למנהרה וחקרו אותם. הם קיבלו מכות כי החמאסניקים רצו לדעת אם הם חיילים. אחר כך זרקו להם תחבושות, ועומר חבש את מיה ואיתי שהיו פצועים, אבל המצב שלהם החמיר, אז לקחו אותם לבית החולים". 

מיה נותחה בבית החולים ולא חזרה עוד למקום שבו הוחזקה קודם, אך לאיתי הוציאו את הכדור בלי הרדמה והחזירו אותו לשהות במנהרה עם עומר. אחרי יומיים במנהרות הוציאו אותם לחדר בתוך בית של משפחה. "אנשי חמאס שמרו עליהם מבחוץ. החלונות היו סגורים כל הזמן, פעם ביום הם היו מקבלים מעט אוכל. איתי סיפר שהם פחדו מאוד מההפצצות של צה"ל, וכשהיו שומעים את השריקה של הפגזים הם היו נכנסים מתחת לשמיכה, מסתכלים אחד לשני בעיניים וחושבים שזה הרגע האחרון שלהם". 

מה איתי סיפר על ההתמודדות של עומר?

"עומר לקח את תפקיד האח הגדול של איתי. הם לא הכירו לפני המסיבה, אבל עומר טיפל בו במסירות. הוא כל הזמן אמר לו, 'הכול יהיה בסדר, אתה תראה שתכף יבואו לקחת אותנו'. הם היו מדברים בלחש ומספרים אחד לשני על המשפחה שהשאירו מאחור. איתי אמר לנו, 'אני מרגיש שאני מכיר אתכם מהיום שנולדתי'".

אחד הסיפורים שריגשו את שלי במיוחד קשור לאמונה של עומר: "איתי כל הזמן אמר שלעומר יש אמונה והוא מתחזק. מאז שעומר היה ילד קטן הוא היה זה שעושה קידוש בבית. יום אחד איתי ועומר דיברו על כמה הם מתגעגעים לארוחות שישי עם המשפחה. יומיים אחרי הם פתאום קיבלו בקבוק של מיץ ענבים, ואז הם הסתכלו אחד על השני ואמרו, 'נסתרות דרכי הא־ל'". 

כדי לדעת את הימים והתאריכים, אחד מהם ספר את הימים והשני את התאריכים, וכך הם גם ידעו מתי שבת. "הם גירדו מלח מבייגלה, ובליל שבת היו שמים נייר טואלט על הראש ועומר היה עושה קידוש. איתי סיפר לנו שזה היה הזמן שבו הם היו הכי קרובים לתחושת המשפחתיות שכל כך התגעגעו אליה".

לדברי איתי, עומר אמר שהוא יודע שגם אמא שלו מתחזקת באמונה, ואף החליט שהוא שומר שבת בעזה. "אמרתי לאיתי, 'אבל מה החוכמה לשמור שם שבת? ממילא אין לך כלום', ואז הוא הסביר שמכיוון שבעזה אין חשמל מהשעה חמש אחר הצהריים, הם קיבלו פנסים, אבל עומר לא הדליק את הפנס שלו בשבת". 

לא מכבה את האור

הסבל שעוברת משפחה של חטוף הוא סבל יומיומי, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. שלי מתארת מצב של הישרדות יומיומית מתמשכת, שאיש אינו יודע מתי תגיע לקיצה. "אם אדם שלא נמצא בזה רוצה להבין איך אנחנו מרגישים, שינסה לחשוב איך הוא מרגיש כשהילד שלו חלילה הולך לאיבוד. בחמש הדקות עד שהילד נמצא ההורים בבהלה היסטרית, הלב דופק ואין אוויר לנשימה. אז ככה זה מרגיש. אין מילים בשפה העברית לתאר את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. חוסר הוודאות הוא נוראי. אני מתפללת כל יום שאלוקים ישמור על עומר". 

שלי אינה דתייה, אבל יש לה אמונה חזקה. "לא גדלתי במשפחה מסורתית. הפעם הראשונה שראיתי קידוש הייתה בגיל 15 אצל חברה, וידעתי שכשתהיה לי משפחה אני רוצה שכך יהיה גם אצלי. תמיד דיברתי עם אלוקים בדרך שלי". לפני ארבע שנים היא החלה להקשיב לשיעורים של סיון רהב־מאיר ולשיעורים על פרשת השבוע, ושם נפתח לה חיבור נוסף ליהדות. 

"אני מגיעה מעולם האימון, ופתאום ראיתי שכל מה שעולם האימון מדבר עליו נוכח מאוד ביהדות, והייתי משתפת את זה בשולחן שבת. כשעומר נחטף, החיבור ליהדות התחזק". 

צילום: אריק סולטן

איך מתַחזקים שגרה כשהילד שלך חטוף?

"בשבעה באוקטובר נכנסתי לחדר של עומר, שהיה מבולגן. החלטתי שאני לא מסדרת כלום, עומר יסדר הכול כשיחזור. שמתי מדבקה על המפסק וכתבתי 'לא לכבות את האור'. כבר מעל 250 ימים שבחדר של עומר האור דולק והמאוורר עובד".

בכל בוקר היא נכנסת לחדרו, אומרת לו "בוקר טוב, חיים של אמא", ומבקשת שיהיה חזק. היא אומרת לו איזה יום היום וכמה זמן הוא נמצא שם. היא מתפללת בחדר שלו, ואז עומדת מול המראה ומלטפת את תמונתו שעל חולצתה ואומרת לו שהכול יהיה בסדר ושידמיין את החזרה שלו הביתה. "ואז, בכל בוקר, אני יוצאת למשימה הכי חשובה, משימת חיי – להחזיר אותו הביתה".

מה דעתך על משפחות חטופים שלא מוכנות שישחררו מחבלים תמורת ילדיהן, או לחלופין, משפחות חטופים שחוסמות כבישים?

"אני מכבדת אדם כמו צביקה מור, הוא אבא כמוני ואוהב את הבן שלו. אבל הדרך שבה הוא הוא רואה את הדברים היא אחרת. יש גם כמה משפחות אקטיביסטיות שהולכות להפגנות ומבצעות חסימות. אני לא מתחברת לדרך הזאת, אבל אני לעולם לא אגיד לאמא שהילד שלה חטוף מה היא צריכה לעשות. זו זכותה לפעול איך שהיא מרגישה שהיא צריכה לפעול". 

"אם מישהו חושב ופועל אחרת, זה לא אומר שהוא אויב שלך. כולנו רוצים שיהיה פה טוב, אבל בגלל דברים מועטים שאנחנו לא מסכימים עליהם הפכנו להיות אויבים, ושכחנו שהאויבים שלנו באים מבחוץ. בזה כולנו אשמים, וכל אחד צריך לקחת את האחריות האישית שלו. 

"אם אני רוצה לעשות שינוי, אני לא אאשים מישהו אחר, אלא אבדוק בתוכי איזה שינוי אני צריכה לעשות כדי שמשהו ישתנה. אנחנו עוברים פה שינוי כעם, ועלינו ללמוד להיות באחדות. אחדות זו לא אחידות, וצריך להסכים לקבל כל אחד באשר הוא. אם אתם רוצים שיהיה טוב – תעשו שיהיה טוב. אם אתם רוצים לשבור את החומות האלה – לכו ותכירו מישהו שעל פניו אין לכם שום חיבור איתו, ותייצרו את החיבור". היא חותמת במילים אלה, ואני מתפללת יחד איתה שתזכה להתחבר מחדש עם עומר שלה, בקרוב ממש. 

צילום: אריק סולטן

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מחכה לשובו  הופיע לראשונה ב-פנימה.

ולמרות כל אלה, המצווה שעברה מאם לבתה ומדור לדור, נחשבת למרכז של הבית היהודי. סיפורים על מסירות נפש של נשים לאורך הדורות מוכרים לכולנו. ולמרות שהיום כבר אין צורך לחצוב בקרח כדי לטבול בנהר, ורוב המקוואות מחוממים ואסתטיים, עדיין מפלס הרגשות של כל אישה מאיים להציף ולעלות על גדותיו ביום הטבילה. 

כשפרצה המלחמה, נשים רבות מצאו את עצמן מתמודדות עם מציאות שמזכירה את הדורות הקודמים. גיוס המילואים הנרחב הותיר מאחור נשים רבות שמחזיקות את הבית לבד, מג'נגלות בין גידול ילדים, החזקת הבית והעבודה, במקביל לדאגה העצומה לבן הזוג הרחוק. כשלמשוואה המטורפת גם ככה נכנסה טבילה במקווה, פתיל ההתמודדות הלך והתקצר, והציב נשים בפני דילמות רבות: איך הולכים לטבול כשהבעל לא נמצא ואת לא יודעת מתי יחזור? מי ישמור על הילדים כשברקע יש אזעקות? מה עושים כשהוא חזר להפוגה קצרה ואתם עדיין אסורים? 

הטבילה במקווה, הזמן הכי קדוש ואינטימי בחייו של זוג, תפסה חלק מהנשים כשהן בכלל רחוקות מביתן, מתגוררות במלון עם ילדיהן או נמצאות בקו האש. 

בפני מציאות בלתי אפשרית כזאת עמדה תמר ששון (37), אמא לחמישה מהמושב שלומית שבעוטף. בבוקר שמחת תורה יצא עז בעלה, חבר כיתת הכוננות של המושב, להילחם במחבלים שחדרו למושב פריגן הסמוך. תמר עוד לא ידעה זאת, אבל עז נפצע בשלב די מוקדם של הבוקר. כמו כולם היא התעוררה מהאזעקות, אבל חשבה שמדובר באירוע שגרתי. אחרי שאלות רבות של ילדיה היא יצאה לבדוק מה קורה. 

"איך שיצאתי, אחד מהחבר'ה מהיישוב שלנו לקח אותי הצידה ואמר לי ביחידות שעז נפצע ופונה לבית החולים", היא נזכרת. "זה היה יום קשה ונוראי, עמוס בכאב ובחרדות, אבל ידעתי שהוא חי, וזה לצערי לא ברור מאליו, אז הרגעתי את עצמי עם המחשבה הזאת".

כמה דקות לאחר מכן, תמר שמעה שהבעלים של שתי חברותיה מהמושב נהרגו. "הייתי מנותקת כל היום הזה, בקושי דיברתי עם עז. ידעתי שהוא בחיים אז ניתקתי את הראש ממנו והייתי עם החברות האלמנות שלי. עבדתי מתוך רוטינה כזאת. עשיתי מה שצריך לעשות מבלי לחשוב יותר מדי". 

מלכתחילה, תמר הייתה אמורה לטבול במוצאי שמחת תורה. אך בהתחשב בנסיבות, כלל לא היה ברור אם זה יתאפשר. חל איסור מוחלט לצאת מהבתים, ובשעות שאחרי צאת החג היא הייתה עסוקה, כמו כולנו, בלקלוט את ממדי האסון ולעכל איך דבר כזה אירע במדינת ישראל. "בזכות דקלה הבלנית המדהימה שלנו, שבאה לאסוף אותי מפתח הבית באמצע הלילה ותוך חמש דקות החזירה אותי הביתה, הצלחתי לטבול. זו הייתה טבילה עוצמתית, מלאת כאב והודיה מעורבבים. חשבתי על החיבוק הגדול שאני כל כך רוצה לתת לעז, אבל הוא היה מאושפז בתל השומר. החלפתי מצעים כאילו הכול כרגיל, למרות ששום דבר לא היה רגיל", משחזרת תמר.

למחרת בבוקר היא עזבה את ביתה, ובמשך תקופה ארוכה הייתה מפונה עם משפחתה במקומות אחרים בארץ. רק אחרי חמישה חודשים היא חזרה לאותם מצעים נקיים. היום, אחרי השיקום של עז וכל מה שהם עברו בתקופה האחרונה, חשוב לה בעיקר להודות לה': "העיקר שיש בשביל מי לטבול, כל השאר שולי". 

לטבול בלעדיך 

גם בעלה של אביטל (שם בדוי) גויס בבוקר שמחת תורה, ונשאר במילואים במשך 112 ימים. בחודש הראשון היה אסור לו להיות עם פלאפון, או להגיד לה היכן הוא נמצא ומה הוא עושה. "זאת הייתה חוויה לא פשוטה – לגלות תוך שעות אחדות שישראל במלחמה, ושמצופה ממך להיות לבד עם הכול, ועוד לשלוח את הבעל בחיוך ובעידוד לפעול בגבורה, ולקינוח גם לשדר קור רוח וחיוביות לילדים", היא מתארת. 

המקרה של אביטל מורכב עוד יותר, משום שהיא התמודדה, ועדיין מתמודדת, עם דיכאון אחרי לידה. היא ובעלה נשואים יותר משמונה שנים ויש להם שלושה בנים, גילאי 6, 4 ושנה וחצי. בבוקר שמחת תורה התחוללה אצלה מלחמה פנימית. מצד אחד היא הבינה את חשיבות הגיוס, ומצד שני, חששה להישאר לבד עם כל המוטל עליה. "ייאמר לזכות בעלי שלמרות שקיבל צו 8, לפני שעזב את הבית הוא עצר וביקש ממני רשות. מובן שעניתי מכל הלב שברור שכן. כי באמת האמנו, ואנחנו עדיין מאמינים, בחשיבות של המלחמה", מבהירה אביטל.

אך למרות האמונה בצדקת הדרך, החששות לא פגו. נוסף על הקושי הטכני והנפשי של שהייה לבד עם שלושה ילדים קטנים, אביטל מספרת שהתמודדה עם חרדות קשות לאורך התקופה. "בשני הלילות הראשונים בכלל לא ישנתי, ישבתי עם סכין ליד הילדים בזמן שישנו, כדי שאם יבואו מחבלים בלילה, אני אוכל להילחם. ישנו כולנו יחד בממ"ד בצפיפות מוגזמת במשך שבועיים", היא מספרת.

מה הרגשת? 

"נורא מבולבלת עם עצמי מהערבוב של ביטחון בה' וגאווה בבעלי שהלך להילחם, יחד עם הרוגע שניסיתי לשדר לילדים, מול הפחד, הדאגה וגם הכעס על כך שהייתי פתאום לבד, וההלם והאבל שהרגשתי יחד עם המדינה והאומה כולה".

איך התמודדת עם הדיכאון במקביל למילואים? 

"הדיכאון התחיל עוד לפני המילואים, אז למזלי כבר הייתי מטופלת. היו לי פגישות קבועות פעם בשבוע־שבועיים עם מטפלת רגשית בזום ואני נוטלת תרופות. גם שיתפתי חלק מהמשפחה והחברים הקבועים כדי לקבל תמיכה בתהליך".

הקושי הגדול ביותר עבורה הגיע כשחלחלה אליה ההבנה שהיא תצטרך לטבול כשבעלה לא בבית, דבר שהציף אצלה ביתר שאת את תחושת הבדידות. "בטבילה הראשונה שלי בלי בעלי ההורים שלי באו לישון אצלי, והם לא ידעו שאני צריכה לטבול. להצליח לצאת בערב למקווה אחרי מקלחת והתארגנות ולהמציא תירוץ לאן אני הולכת זה כשלעצמו קשה, אבל נתתי להורים את החדר שלי וישנתי עם הילדים על מזרן על הרצפה בממ"ד, וזה היה החלק הכי קשה עבורי. לחזור אחרי טבילה כשהוא לא נמצא, ואפילו לא להיות במיטה שלנו, אלא לישון על הרצפה עם הילדים – הרגשתי כל כך בודדה".

איך חווית את הפעמים שהוא חזר כשהייתם אסורים?

"זה קרה פעמיים, ובפעם השנייה הספקתי לטבול לפני שהוא חזר לצבא. זה היה קשה, כי כל כך התגעגעתי אליו, והנה הוא פה, אבל יש בינינו מחיצה בלתי נראית שלא מאפשרת מגע. אפילו רק החיבוק שכל כך חיכיתי לו או לבכות קצת על הכתף שלו כדי לפרוק את כל התקופה. אני יודעת שגם לו היה ממש קשה, גם בגלל הגעגוע וגם בגלל שהוא ראה כמה קשה לי, וכל פעם שבכיתי לידו ראיתי איך הוא עוצר את עצמו מלהושיט יד לנגב לי את הדמעות".

מקווה מסביב לשעון 

להיות בלנית זו עבודה שתמיד דורשת רגישות והמון אמפתיה לנשים שמגיעות לטבול. בתקופת מלחמה, בלניות התמודדו גם הן עם שאלות וחששות, החל ממה לעשות אם תהיה אזעקה באמצע הטבילה, או חלילה חדירה ליישוב, וכלה ביכולת ההכלה וההתחשבות בטובלות, שרובן נמצאות במצב רגיש. 

"זה מוציא ממך יצירתיות, פתיחות, סבלנות וכובעים חדשים למקצוע", אומרת עליזה פז, בלנית באחד היישובים במרכז הארץ, "להטביל בכל שעה, גם אם את מקבלת הודעה ב־12 בלילה 'ערה?' כשהבעל מגיע במפתיע, ולהקשיב לצער של טובלת שחוזרת לבית ריק. זו הייתה מצווה עם מסירות נפש, לצאת בימים כאלה". 

גם יעל שגיב, בלנית נוספת מיישוב באזור בנימין, משתפת שאצלה ביישוב ישנה בלנית אחת בכל ערב, והיה מפחיד להישאר לבד באותם ימים. "היינו מתגברות אחת את השנייה בבלנית נוספת שהגיעה בהתנדבות. חיכינו עם חלוק ביד למקרה שתהיה אזעקה באמצע טבילה, והיו גם הרבה חששות ולחצים של הטובלות עצמן", היא מפרטת. 

איפור: שירה לבבי

בתור בלנית, קובעת יעל, את לא יכולה להביא את מצב הרוח שהיה לך בבית למקווה. בין אם את כועסת או עצובה – למקווה את צריכה להגיע במאור פנים ובחיוך. "בזמן המלחמה זה מטשטש וקשה יותר. המורכבות היא גם בלהצליח לעזור לטובלות להספיק להגיע ולהכיל את כל מה שעובר עליהן בבית או בצבא". 

שתי הבלניות משתפות שהן פגשו המון נשים שנשארו לבד עם ילדים קטנים, והיו מבקשות לדחות את הטבילה כי לא יכלו לצאת מהבית. "היה לנו חשוב לעודד טבילה בזמן, ולכן התארגנו: כשמישהי ביקשה – במקום שתחפש בייביסיטר ותשקיע בזה אנרגיה, בלנית אחת הייתה הולכת בהתנדבות לשמור על הילדים, והשנייה הייתה מלווה את הטבילה", אומרת יעל. 

בתקופה מסוימת המקווה עבד על בסיס יומי בשעות לא שגרתיות. גברים היו מפתיעים וחוזרים הביתה לפני שהאישה טבלה. הבלניות התייעצו רבות עם רב היישוב, והיו מטבילות נשים בבוקר לפני שהבעל נוסע, או מאוחר בלילה סמוך להגעתו. היו גם מקרים יוצאי דופן במהלך המלחמה, כמו כלות שבאו לטבול ערב החופה מבלי לדעת אם החתונה תתקיים והחתן יגיע, או בעל של טובלת שהתקשר להגיד תודה לבלנית שהייתה שם בשביל אשתו. 

"יצא לי כמה פעמים לפתוח את המקווה במיוחד – בימי שישי בבוקר באישור הרב, או באחת בלילה, ואחרי הודעה באמצע בת־מצווה שיצאתי ממנה להטביל וחזרתי. הייתה פעם אחת שטובלת לא הצליחה לברך מרוב בכי במים. היא אמרה שקשה לה מאוד עם המילואים שלא נגמרים ובכתה במשך דקות ארוכות. כאב לי עליה", נזכרת עליזה. 

מבחינתה של יעל, לעומת זאת, המקרים הקשים ביותר היו של נשים שהיו מתקשרות להתייעץ דרכה עם הרב כשהבעל חזר והן עדיין היו אסורות. לדבריה, היה צריך למצוא היתר או זמן שיספיקו להגיע לטבול לפני שחוזר לצבא. "לא תמיד הצלחנו, וזה שבר אותי", היא מודה בכאב. 

בימים אלה, כשגברים רבים עדיין מגויסים, השתיים ממליצות לנשים שלא לדחות את הטבילה, למרות הקושי. "אם יש התלבטות – לא לחשוש להתייעץ עם הרב או עם הבלנית. בהרבה מקרים ניתן להתיר, ונשים נוטות להחמיר עם עצמן שלא לצורך. הבלניות עושות הכול כדי שאישה תטבול בזמן וברוגע. אנחנו סופגות ומכילות, מחבקות ותומכות, עם הרבה סבלנות ואמפתיה, גם אם לבלנית עצמה זה קשה". 

מרחב בטוח 

לשולמית קורצווייל, אמא לשבעה ילדים ותושבת שדרות ב־22 השנים האחרונות, היה חלום להקים מקווה ממוגן בעיר. הכול התחיל במבצע צוק איתן, כשהייתה צריכה ללכת לטבול ופתאום מצאה את עצמה בתחושת פחד. "שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שבמדינת ישראל אני צריכה להרגיש שאני מוסרת את נפשי על טבילה? הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה", היא משחזרת. 

מקרה ששמעה על אישה שהייתה צריכה לברוח מהמקווה לממ"ד באמצע הטבילה, היה הזרז שהוביל אותה לפעול. היא החלה בחיפוש אחר שותפים לדרך, גייסה כספים, רתמה את העירייה והמועצה הדתית לפרויקט, ולאחר שנים של השקעה ובנייה, המקווה, הממוגן כולו, נפתח לפני חודשיים באופן רשמי. "מבחינתי זה משהו מאוד מיוחד, מבינים את הצורך של נשים לחוות את המעטפת, החום, הרוגע והשלווה בזמן הטבילה. אני מאמינה שכאשר טוב לאישה, טוב לבית כולו. זה מקום מדהים, נכנסים ופשוט מרגישים טוב. כל מי שנכנסת אומרת 'איך בא לי לגור פה'", היא מעידה בשמחה. 

המקום שהקימה הוא לא רק מקווה, אלא מרחב להתחדשות נשית בשם 'שבע עלמות' המכיל בתוכו חדרי סדנאות, חדרי טיפול וחדרים שבהם אפשר לקיים ערבי מקווה לכלות, חדרי טיפולים קוסמטיים ומסאז'ים, חדרי הדרכת כלות, הכשרת בלניות ועוד. שולמית היא כאמור יוזמת הרעיון ומנהלת המקום, שהקימה עמותה וזכתה בהפעלת המרחב בשנתיים הקרובות לפחות. יש לה צוות בלניות במתחם והיא עצמה עברה קורס הכשרה כדי להכיר את התחום יותר לעומק. היא מספרת שהבלניות מכנות את עצמן "מלוות טבילה", מתוך תפיסה שחוויית הטבילה צריכה ליווי, אבל היא בעיקר באחריות האישה הטובלת עצמה.

מאז הפתיחה, המקווה החדש מלא בנשות העיר. כמה פעמים קרה שנשמעה אזעקה בזמן שנשים טבלו, ובזכות המיגון לא הייתה היסטריה והטובלות הרגישו בטוחות. לשולמית חשוב להדגיש כי המקום מיועד לכולן, לנשים מכל קצות הקשת: "מאוד הייתי רוצה שיבואו לכאן גם נשים מהקיבוצים מסביב ושכולן ירגישו פה בבית. זה מרחב לכולן". 

מתוך גיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טבילת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.

 "השלמנו זה את זה כהורים"

את שמחת תורה חגגו מיתר וידידיה אליהו ברמת גלעד. זה היה החג הראשון שחגגו בביתם החדש ביישוב, שאליו עברו מצפת. "בבוקר הבנו שמשהו קורה. ידידיה הדליק את הטלפון וראה שחיפשו אותו, ולקראת צאת החג נסע".
ההורים של מיתר גרים בעוטף עזה, והדאגה במהלך החג התמקדה בהם. במוצאי החג שמעו שהם בסדר. "אחרי שידידיה התגייס דאגתי לו, אבל גם שמחתי בשבילו, כי הוא רצה להיות שם. היה מתח באוויר, היה ברור שייכנסו לעזה, אבל לא היה ברור מתי".

מיתר (26) נשארה בבית עם שתי הילדות, בנות 3 ושנה וחצי. שגרת המילואים גייסה אותה להתמקד בעשייה ובתפעול הבית. "הייתי צריכה לתפקד במקום שנינו, כי ידידיה אבא מעורב מאוד". במקביל היא התחילה עבודה חדשה כאחות בבית החולים מאיר, כשהיא נושאת בטן הריונית של חודש חמישי. "מאוד שמחתי שאני בהריון, בלי קשר למלחמה שמחנו בזה מאוד, והיה גם משהו נוח בלהיות בהיריון במלחמה, משהו משמח לחכות לו. כשידידיה התגייס דאגתי בעיקר לו ולילדות, וההיריון פחות העסיק אותי". שבוע אחרי הכניסה לעזה, ידידיה נהרג.
"הכרנו כשהייתי בת 20", מיתר מספרת. "למדתי במדרשה במצפה רמון וחברה הכירה בינינו. הייתה לו חופשה מהצבא ונפגשנו יום אחרי יום, ואמרתי לשדכנית, אני מתחתנת איתו. אני שמחה שיצא לי להגיד לו בחייו שהוא הנס שלי, שלא הייתי מוצאת מישהו שככה מתאים לי, שמרגיע אותי והעוגן שלי. החבר הכי טוב".
איזה אבא הוא היה?
"אבא מסור ומעורב. את הכול עשינו יחד והיו תחומים שהתחלקנו בהם, הוא היה יותר סבלני ממני, והשלמנו את ההורות אחד עם השני. היו לנו הרבה דיונים איך יהיה כשהן יגדלו, ונהנינו יחד מהשלב שבכל שבוע ילד מצליח לעשות משהו חדש ואתה מוקסם מזה. זה אחד הדברים שקשים לי היום, לחשוב איך הוא היה מתלהב לראות את זה, איך הוא מפסיד…"

לתרום חיים

הבית של משפחת אשחר ממוקם בקצה היישוב שדמות מחולה, משקיף אל הנוף עם פרגולה מזמינה. "סוף סוף הרדמתי אותם", מחייכת צוף (28) בעייפות, ואנחנו מתיישבות לדבר.
בשמחת תורה נערן בכלל התאושש מתרומת כליה, אבל כשהגיעה הקריאה הוא לא חשב פעמיים והתייצב מיד בצפון, כשצוף נשארת בבית עם בארי וקדם, בני 3 ו־6, והיא עצמה בתחילת היריון. כשהבינו בצבא שהוא לאחר תרומת כליה החזירו אותו הביתה, אבל הוא התעקש להשיג אישור ולהצטרף ללוחמים.
"הזמן במילואים עבר בטוב", משחזרת צוף. "בהתחלה נערן היה יכול לתקשר, דיבר עם הילדים בטלפון וסיפר להם סיפורים על הטנקים. אני הייתי מחנכת, והשתדלנו לשמור על שגרה טובה. אחרי שלושה שבועות דופקים בדלת ומבשרים על הפציעה. זה היה מצב אנוש, אבל הם אמרו לי 'קשה'. מחכה לי מונית שלוקחת אותי לבית החולים, ואני כל הדרך בתפילות, מבקשת נס".

ככה נפתח שבוע של המון תפילות ואינסוף מעשים טובים. "ביממה הראשונה התפללתי לנס, ובימים שאחר כך פשוט התפללתי לרחמים, שה' יהיה איתנו". בשבוע שבו נערן התנדנד בין חיים למוות, עם ישראל פגש את צוף בבקשת התפילות עליו, בניגונים הרבים סביב מיטתו, ובגדלות הנפש שלה אחרי פטירתו, כשביקשה להתפלל להצלחת השתלות איבריו שנתרמו לחולים.
את חושבת הרבה על הלידה?
"כן. השתתפתי בבוקר שערכו לאלמנות בהיריון וזה טלטל אותי. בלידות הקודמות הייתה לי חוויה מטורפת, אבל עכשיו? זה לא יהיה טבעי כמו בפעמים שעברו".
כשנערן נהרג ההיריון עוד לא היה ניכר, ולדברי צוף, זה היה מורכב. "הטוב בזה הוא שהיה לי זמן לעכל ולהבין את מה שלפניי. הלידה תתרחש בסוף, עברתי תהליך עם התחושות והיום אני במקום אחר לגמרי, מחכה לחוות את הלידה בכל כולי, לכאוב, להיות שם. בהתחלה הייתי מוטרדת איך להנכיח את נערן בלידה, עכשיו ברור לי שהוא יהיה שם. שער הלידה, שער החיים ושער המוות הם אותו שער".
בשלושים לנערן צוף הרגישה תנועות ראשונות של העובר. "זה היה חזק מאוד בשבילי. וזה השיח שלי עם העובר, שיח של אמונה. הנשמה ידעה אילו הורים לבחור. הנשמה לא תכיר את אבא בפועל, אבל אבא זה משהו ששייכים אליו גם בלי שמכירים. ברובד הפסיכולוגי זה חוסר, ברור. זה יהיה חוסר תמידי. אבל ברובד האמוני ברור לי שזה מה שמיועד לעובר הזה".
איך הילדים לקראת הלידה?
"מתרגשים ממש. תהיה התחדשות בבית, הם מדברים עם העובר ומחכים לו". צוף משתפת בכנות שהם חיכו והתפללו לכל ילד שיבוא. "עוד כמה ימים היינו אמורים לחגוג שמונה שנות נישואין. יש לי חברות שבשמונה שנים זכו ללדת כבר כמה וכמה ילדים. אבל הכול מושגח, במבט לאחור אני רואה את החסד שהיה בהמתנה הזו".
אני שואלת את צוף על האבא שנערן היה. היא פותחת את הטאבלט המשפחתי ומספרת על אבא נינוח שכמעט ולא כעס על ילדיו. "כשהוא למד לרבנות הוא היה מקפיד להגיע להשכיב את הבן לישון. הוא לא הסכים שהילדים ילכו לצהרון, הוא אמר: נראה לך שאני אלמד תורה כשהם רואים סרטים בצהרון? ואני ממשיכה עם זה, זה מייצב לנו את הבית".

שליחות למען הכלל

בליל שמחת תורה אירחה משפחת שמיר בביתה שבחוות יאיר עשרה זוגות חברים לארוחה חגיגית. מוקדם בבוקר התעוררה רויטל (29) לקול צפצופי ווטסאפ בלתי פוסקים. "כשהטלפון התחיל לצלצל והייתה גם הודעה מכיתת הכוננות, הייתי בטוחה שיש אירוע ביטחוני ביישוב. מוטי התעורר והתארגן". מוטי היה רב־סרן בקבע, מ"פ בסיירת גולני ולפני תפקידו הבא כסמג"ד. הם שומעים שיש אירוע בדרום, ומוטי מבין שחסרים שם כוחות. "הוא עולה על מדים, לוקח תפילין, אני מחבקת אותו, קוראת ללביא מהחדר, הם נפרדים, לביא שואל אותו – אבא, תחזור היום? ומוטי עונה לו שאולי עוד כמה ימים".

מוטי עובר באלקנה אצל הוריו לקחת ציוד צבאי שהיה אצלם, ואמו מנסה להניא אותו מלהדרים עד שיקראו לו, בפרט כשיש לו אישה בהיריון וילד. "אבל הוא היה נחוש לנסוע ויצא. בדרך הוא מקפיץ טלפונית מפקדים נוספים של גולני. הם מנסים לעקוף את כביש הדמים, אבל גם בכביש העוקף הם פוגשים נופלים בדרך. חוברים אליו קצינים והם מקימים כוח מאולתר, הורגים הרבה מחבלים, ומחליטים לנסוע לקיבוץ רעים". מוטי והכוח שלו היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לאזור. הוא חבר לרבש"ץ הקיבוץ, שהכווין אותם לשכונת הצעירים, והם החלו בחילוץ של לכודים מהבתים. כשהוא נפצע מרסיסים בפנים, הוא עבר מלחימה לפינוי פצועים, ובשעות הללו הציל חיים רבים.
"בשעה 11 מוטי מתקשר אליי, כי יש חשש לחדירת מחבלים אצלנו ביישוב, וזו השיחה האחרונה שלנו, מתוך הדאגה שלו אלינו באמצע הלחימה. בערך ב־1 הוא עוד התקשר לרבש"ץ היישוב שלנו וניסה לרמוז לו שהמצב קשה ושצריך לרדת דרומה, והרבש"ץ מסר לי ד"ש ממנו".
במוצאי שמחת תורה רויטל ובנה לביא בן הארבע וחצי מתקשרים לאבא מוטי, ללא מענה. "השכנה שלי, שבעלה נלחם עם מוטי, מעדכנת שבעלה נפצע, ואני מתנצלת שאני מפריעה לה. בבוקר אנחנו שוב שולחים לו סרטונים, השכנה מספרת שהם לחמו בקרבות גבורה מטורפים, אבל לא מספרת יותר". רויטל פותחת בחיפושים אחרי מוטי. היא מבררת בקרב נשות גולני מי שמעה מבעלה, ומבינה שהכאוס עוד בעיצומו.
"יש עדיין קרבות בבארי ובשדרות, וברור לי שכשהוא יוכל, הוא יתקשר. גם המשפחה סביבי מתחילה לדאוג. בשני בערב אני מתחילה כבר ממש לא להרגיש טוב והתחושות שלי קשות. אני בחיפושים אחרי מוטי, ומתחילה להבין שמחר נקום למציאות אחרת. לביא נרדם במיטה של אבא, וחמש דקות אחר כך דפקו לי בדלת".
הבשורה הקשה מצאה את רויטל בחודש השישי להריונה. "זה היריון אחרי טיפולים, היריון יקר מאוד שחיכינו לו הרבה שנים. כל הזמן חשבתי על זה שזה היריון שאני לא יכולה לאבד, פחדתי שכשיבואו לבשר אני אדמם מרוב כאב והעובר ייפגע. רופאה שהגיעה חיזקה אותי ואמרה – את חווה את הכאב הכי חזק בעולם, אבל את לא פוגעת בעובר.
"כמטופלת פוריות יש קושי במהלך השנים לראות נשים בהיריון", אומרת רויטל בכנות, "אמרתי לעצמי כשאהיה בהיריון לא אלטף לעצמי את הבטן ליד אנשים, כדי לא להקשות על מי שבדרך. אבל בשבעה זה מה שעשיתי – חיבקתי את הבטן, והרגשתי שחלק ממוטי, מהחיים שלו, בתוכי.
"היו לנו כמה חודשים שזכינו ליהנות מההיריון הזה יחד. יום למחרת השבעה עשיתי את הסקירה, היה לי קשה אבל הייתה לי הבנה שיש לי שומר מלמעלה. האחות במוניטור אמרה לי שגם אם קורה הנורא מכול, כל השאר לא נעלם. אני צריכה לדאוג לעצמי, לדאוג לעובר. זה היה משפט שהייתי צריכה לשמוע. ובכל זאת היה לי קשה ליהנות מההיריון הזה, שכל כך חיכיתי לו". חודש לפני הלידה נפתחו פורומים של אלמנות המלחמה שבהיריון, וארגון המיילדות הצמיד לכל הריונית שתי מיילדות שילוו אותה עד הלידה, במהלכה וגם אחריה. רויטל מציינת שזו הייתה תמיכה משמעותית מאוד.

מאיפה את ממלאת מאגרי כוחות? מאיפה תעצומות הנפש?
"בחרנו יחד בחיי שליחות. שנינו היינו קצינים, אני השתחררתי מהצבא רק אחרי הלידה של לביא, בדרגת רב־סרן. זה הבית שהקמנו. לא דמיינתי שאהיה בסיטואציה כזאת, לא דיברנו על זה, אבל ברור לי שמוטי היה יוצא שוב לקרב. אני מרגישה שאני שואבת את הכוחות ממנו, מהמסירות שלו לאורך כל השנים, מהבית שהערכים שלו הם מדינת ישראל ומסירות בשביל עם ישראל, שהצבא קודם לפעמים לאישה ולילדים".
הקול של רויטל מלא ביטחון. "אני רואה דבר גדול בזה שהוא נפל במקום שנקרא רעים, במקום שהתושבים בו מאוד שונים מאיתנו בחיים ובתפיסות". מבחינתה זוהי הרעות שכל כך אפיינה את מוטי בחייו.
בימים אלה היא מעבירה הרבה הרצאות, ומדברת על הגיבור שהיה לא רק במותו, אלא על חיי היומיום בגבורה. חשוב לה להוסיף מילה גם לנשות הקבע: "זו בחירה לא קלה ללכת לשירות קרבי, מפסידים הרבה מחיי המשפחה, אבל ההבנה שיש דברים גדולים שצריך לתרום בהם היא הדבר הכי גדול".

"חלק ממנו חי בתוכי"

אביה, אז בת 20, תושבת טפחות, ידעה שכשיבוא האחד, הוא יבוא. היא רק לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר. "הכול התגלגל מהר מאוד, בצורה שהפתיעה גם אותנו", היא משחזרת את סיפור היכרותה עם בעלה, יהונתן לובר, "בפגישה החמישית החלטנו להתחתן. מהרגע הראשון שראיתי אותו, ישר ידעתי שזה הוא. רק חיכיתי שגם הוא יבין שזו אני", היא מחייכת מתוך ענן הזיכרונות. "אחרי הדייט הראשון הייתי חולה עם חום מהלחץ שהוא לא ירצה, אחר כך התברר שגם הוא אמר לעצמו שזה יהיה או וואו, או כואב. בדיעבד זה היה גם וואו וגם כואב".
עברו מאז כמעט שנתיים של נישואין. כשאני פוגשת את אביה לראשונה היא בת 22, תושבת יצהר, אמא לנחמן ישראל ובהיריון מתקדם. את יהונתן איבדה בחודש טבת האחרון, כשהייתה בחודש השמיני.

מה נותן לך כוח בימים האלה?
"הבן שלי", היא מחייכת. "פיזית, לקום ולחיות ולצחוק איתו, בצורה הכי פשוטה. יש חיים לידי כל הזמן, ויש חיים בתוכי, לא הכול הלך עם יהונתן, חלק ממנו ומהזוגיות ממשיך פה לקרות, וזו מתנה גדולה. בתוכי, באופן הכי חי, יש חלק ממנו. למה זה קרה? כי הוא נשמה גדולה, ויש לו צו 8. אני מאמינה שהוא עובד שם למעלה חזק מאוד, והם לא הולכים לוותר על המערכה, הוא ממשיך להילחם, ואנחנו כאן למטה מחכים לתוצאה, למשיח", היא אומרת, חדורת אמונה.
ולמרות הכול, בסוף הלידה הקרבה מסומנת ביומן. "אני מנסה להתכונן ללידה, ומרגישה שלא קשור עכשיו ללדת. הזמן עצר, אז איך התאריך מתקרב?"
כשאני שואלת את אביה אם יש זיכרון מהלידה הקודמת שהיא רוצה לקחת איתה ללידה הקרבה, היא עונה מיד. "סרטון שיהונתן צילם עם נחמן אחרי הלידה, ואומר לו 'זה אבא, אני כל כך שמח שבאת אלינו'. אני אשמיע את זה בלופים לתינוק החדש. אני רוצה להרגיש אותו איתי בלידה, לעצום עיניים חזק ולדעת שהוא יהיה שם".

ללדת בלעדיך

חודשיים עוברים, ואני נפגשת איתן שוב, והפעם כולן יחד. מיתר כבר ילדה את בנה פורת אביה, רויטל מחזיקה את התינוקת אורי, ואביה את אמציה הקטן. צוף עם בטן גדולה של סוף היריון.
אביה מערסלת את אמציה שדומה כל כך לאביו. "הלידה הייתה בעיקר כואבת", היא משחזרת, "יחסית מהירה, אבל בלי אפידורל. הרגשתי שכל הכאב הפנימי יוצא דרך הפיזי. הרגשתי שכל מילה שאני אומרת היא דו־משמעית. כל 'די' זה על הלידה וגם על האובדן, הכול יחד.
"הייתי רק עם המיילדת, רציתי ללדת לבד", היא משתפת. "באמת לא היה אפשר להכניס מישהו אחר. לפני הלידה הייתי עסוקה באיך יהונתן יהיה איתי, ולהביא תמונות בתיק הלידה. אבל ברגע האמת פשוט באתי ללדת, לא פתחתי את התיק ולא הוצאתי כלום, רק המיילדת שמה לב בסוף הלידה שמהתיק הציצה התמונה של יהונתן, והעיניים שלו הביטו בנו".

לקראת סוף הלידה התחוור שהיה קשר בחבל הטבור שלא זיהו קודם. "אם זה היה מתהדק עוד טיפה זה היה אסון, רק כשהוא יצא המיילדת ראתה את הנס. ברגע הזה הייתה לי השלמה שיהונתן היה למעלה ושמר כל הזמן. יש פה קשר, יהונתן קשור אלינו, הכול קשור והכול נס. כמה שכואב וכמה שקשה, קיבלתי אותו במתנה".
לפרידה משלב ההיריון והלידה אביה נותנת דימוי של בלון שמתפוצץ. "מסתיים תהליך ארוך של היריון שהתחלנו יחד, ואני מתחילה שלב חדש בלגדל משפחה שגדלה וקטנה בו־זמנית. קניתי עגלת תאומים, זאת הבנה שמחלחלת שאני אחת על שניים. זה לעבור יום ועוד יום. האתגר האמיתי הוא לא הטכני, זה בנפש, הוא חסר".
בידיה של מיתר שוכב פורת אביה שכמעט ונרדם. את הלידה המורכבת והטעונה היא רצתה לעבור במים. "ליוו אותי שתי מיילדות מדהימות שציוותו אליי מארגון המיילדות, אודליה וסמדר. הן היו איתי כל הלידה וגם אחריה". חוץ מהן מיתר לא רצתה מלווים נוספים. הרגע שבו ירדה הנשמה לעולם התרחש בשבת. "היה בזה משהו מאוד חזק. יש הרבה זמן לעכל ולנוח לפני שכל העולם יודע". מיתר הביאה איתה תמונות של ידידיה שנתלו בחדר הלידה וליוו את הרגעים העוצמתיים.
היא משתפת בקושי של בחירת שם לתינוק לבד, עם כל השאלות שצפות – להנציח את שם האב בשם התינוק? להתייחס למשמעויות אחרות? איך מחליטים? אביה ורויטל מהנהנות ומודות על כך שהספיקו לדבר על השם עם בן הזוג לפני נפילתו, דבר שהקל את התהליך.
"ידידיה לא היה מתייעץ עם רבנים על בחירת שמות, אבל היה לי קשה לבחור לבד", מספרת מיתר. היא התייעצה עם הרב יצחק גינזבורג ועם הרב איל יעקובוביץ', שהיה רבו של ידידיה בישיבת ההסדר בצפת.
מיתר חשבה שהברית בשבת תהיה משפחתית ומצומצמת, אבל מצאה את עצמה מוקפת בעם ישראל שבאו וביקשו להיות חלק מהמעמד. "אני מבינה את הרצון להיות חלק ולבוא, ומצד שני זה הדגיש עד כמה זו לא ברית רגילה, עד כמה זה אירוע חריג". וזה אכן היה שונה. מעמד ברית שבו האם מברכת את הברכות על הלידה וממלאת את תפקידו של האב, הבליט ביתר שאת את החוסר.

באופן מפליא ומיוחד, שלושת התינוקות דומים בדיוק לאבות שלהם, וזה בולט לעין. הסלון מלא בעגלות, מוצצים, שמיכות קטנות, שיחות קטנות, דיבורים על היריון ולידה – כל מה שמבשר חיים. דיסוננס שקשה לתפיסה. בין הקפה לצילומים הן מדברות על פעילויות ואירועים המוצעים לילדיהן הגדולים יותר, ורק קהל היעד המוגדר – משפחות שחוו שכול וטרור – מעיד כאלף עדים רועמים שזה מועדון שאף אחד לא רצה להתקבל אליו, וכל הפינוקים והמתנות שבעולם לא יפצו על החלל.
רויטל מכסה את אורי בתה שנרדמה. "החלטתי ללדת איפה שילדתי את לביא, הגדול שלנו", היא מספרת. "להרגיש כאן את מוטי, שהיה איתי בלידה הקודמת. החלטתי שבסוף אני רוצה ללדת לבד. חברה הסיעה אותי לבית החולים, וילדתי עם שתי המיילדות שליוו אותי ועם תמונה של מוטי, דיברתי איתו הרבה, כשברקע פלייליסט של שירים שבחרתי.
"קראתי לה אורי", היא משתפת בבחירה. "אצל לביא חשבנו לקרוא אור או אורי, זה שם שמוטי מאוד אהב ורצה. היא אור גדול בחושך, והתפילה היא שאור ה' יזרח לנו בימים האלה.
"בהיריון הרגשתי שהיא ממש מקשיבה. כל פעם שדיברתי על מוטי היא בעטה. הדמות של מוטי נוכחת בבית, לביא ואני מדברים עליו הרבה, ואני מזכירה ללביא שהוא יספר את זה לאורי כשתגדל. ברור לי שהם יגדלו בבית שמח, שבוחר בחיים, ואבא מוטי תמיד יהיה נוכח. מותר גם לכאוב ולבכות, וזה אפילו חשוב, אבל בסוף הנה אורי הגיעה אלינו, וגם מתוך החושך אפשר להאיר ולצמוח".

צילום: ענבל למברגר
איפור: נועה יודייקין, ספיר נודלמן

הכתבה המלאה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נולדות מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה אני אוהבת את פורים. החג של החיבורים, של דיבוק החברים והסרת המחיצות. חג גאוני שאם לא היה מתרחש במציאות, היה צריך להמציא אותו.

בסוף סיפור המגילה מבינים יהודי פרס מה צריך לעשות כדי למגר סופית את הצורר ההמני, וכך נולדה אחת ממצוות פורים – משלוח מנות. כי אם יש עם מפוזר ומפורד, אז עכשיו מתחברים, וככה מנצחים.

בפרויקט שלפניכן חילקו קוראות פנימה משלוחי מנות לדמויות שונות במלחמה. מה שנוצר היה פסיפס אנושי ישראלי ואותנטי. המפגשים היו מרגשים, חיברו לבבות ונגעו עמוק. את הרשמים אני מביאה בפניכן.

 פאר תחת אפר

ניחוחות של שבת באוויר, בישולים וכלים בכיור ואווירת יום שישי שמחה וחגיגית כמו של בית רגיל, אינם מסגירים את סיפור הגבורה וההקרבה של הדרים בו, גל ויצחק שוורץ. אל תוך ההכנות מגיעים איילת ושי מיכלוביץ עם משלוח מנות מפנק, והמפגש חם ולבבי.

עם פרוץ המלחמה איילת ושי, הורים לשתי בנות מקרני שומרון, פתחו בביתם חמ"ל של ציוד לחיילי צה"ל. אחותו של שי ובעלה, מייקל ואליסה פליקו, המשתייכים לקהילת יהודי מיאמי בארצות הברית, פעלו לגיוס הכסף, והחלו לרכוש ציוד הכולל תיקים, פנסים, וסטים, שקי שינה, ברכיות, אולרים, פריטי ביגוד, נעליים, ציוד טקטי לנשק ואפילו ציוד רפואי.

"הציוד הגיע כבר שש פעמים מארצות הברית במזוודות", מספר שי, ומוסיף שעלות הציוד שעבר דרכם מאז שמחת תורה עמד על מעל 400,000 ש"ח.

"החיילים כל כך שמחים לקבל את הציוד ומספרים לנו שהוא ממש מציל חיים", אומרת איילת ומוסיפה בבדיחות: "לפעמים באים לכאן חיילים וההתלהבות שלהם מהציוד מזכירה לי ילד שנכנס לחנות ממתקים".

כאשר הצענו לבני הזוג מיכלוביץ להשתתף בפרויקט משלוחי המנות של פנימה, הם ידעו מיד שהמשלוח צריך להגיע לאחד מחיילי צה"ל שנפצעו במלחמה.

יצחק וגל שוורץ, הורים לאיתי ולשיר, גרים בקדומים הסמוכה, וניאותו לקבל את המשלוח. במפגש שמחו לגלות שתלמידיו של שי, המלמד בישיבת השומרון, הם הנערים שהנגישו את ביתם למעבר של כיסא גלגלים.

"יצחק גויס כבר בשמחת תורה לתפקיד מ"פ בחטיבת הנגב", פותחת גל את סיפור הגבורה והפציעה הקשה של בעלה. "חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה בעזה הייתה לפלוגה היתקלות, ובזמן שיצחק הלך להציל חייל שלו שקיבל כדור, צלף שזיהה שהוא המפקד ירה בו. הכדור חדר את האפוד הקרמי ופגע בו בגב ובבטן".

יצחק הוטס במסוק לבית החולים אסותא באשדוד, וגל קיבלה את הבשורה שעתידה לשנות את חייה. "גיסתי באה אליי הביתה והודיעה לי שיצחק נפצע קשה ושהוא במצב יציב. לא הבנתי מה המשמעות של פצוע קשה ולא תיארתי לעצמי בפני מה אנחנו עומדים. נסענו לאסותא ואחרי כמה שעות יצאו הרופאים מחדר הניתוח ואמרו לנו שיצחק יהיה בסדר, אין פגיעת ראש, אבל ללכת הוא לא יוכל.

"השתנו לנו החיים", היא אומרת בכאב, "אבל אנחנו מתפללים שהם גם ישתנו לטובה. אני מאמינה בניסים, ועד שיצחק יעמוד על הרגליים אני ממשיכה לקוות, ומתפללת שגם במצב הנתון נהיה מאושרים. מבחינת הרפואה אין מענה, אבל מי יודע? אולי תהיה פריצת דרך, ועל זה אנחנו מתפללים".

את היכולת להתמודד בתקופה המאתגרת מאז הפציעה הם זוקפים לזכות המשפחות שלהם שתומכות ללא הפסקה, ולזכות הקהילה בקדומים. "יצחק מגיע ממשפחה מתנחלת 'הארד קור' של 11 ילדים, ואני בת למשפחה מפתח תקווה עם שלושה ילדים. ההורים והאחים שלנו בתמונה, עוזרים עם הילדים, והדודות שלי ישנות אצלי ותומכות. לא היינו מצליחים לעבור את זה ללא המשפחה והקהילה. חד־משמעית".

לאיילת ושי, שהיו בתקופה האחרונה בצד הנותן, משמעותי לשמוע על כוחה של הנתינה, וזה מחזק אותם להמשיך בעשייה החיובית שבה הם עסוקים.

גל, מה הדבר שהכי נותן לכם כוח בתקופה הנוכחית?  

"בית החולים תל השומר מפוצץ באנשים טובים מישראל ומחו"ל שרק רוצים לתת כסף ומתנות. אין יום שלא מגיעים אנשים להגיד תודה. ההזדהות עם הסיפור שלנו, הרצון לתת ולהעניק, מחממים את הלב ונותנים כוח".

"וְנַהֲפוֹךְ הוּא"

גל: "החיים הפכפכים. צריך להגיד תודה ולשמוח על מה שיש. בתקופה הזו אנחנו מתפללים לבריאות מלאה, שיהיה היפוך בפור, בגזרה על יצחק, ושנראה ניסים גלויים שיהפכו את הכול לטובה."

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"

איילת:" כשאסתר אומרת את המשפט הזה היא מבינה שכשעם ישראל מפוזר ומפורד כל הצרות באות עלינו, וכשעם ישראל מאוחד מי יכול עלינו? אני בתפילה שנצליח להיות במקום הזה לא רק בעת מלחמה, אלא גם בעת שלום."

פתאום דפיקה בדלת

המפגש המרגש בין אליענה מנדל־ברנר (33) ואורית בכר מתקיים בבית משפחת בכר בביתר עלית. למרות שאליענה פגשה בחייה מאות משפחות שכולות, דפיקות הלב עדיין קיימות, ורגע לפני שהיא דופקת בדלת, היא נושמת עמוק. "אין קהות חושים מול הסיטואציה הזאת, ואני מתפללת לתת כוחות ולקבל כוחות".

תמונותיו של יהודה, בנה של אורית אשר נרצח במסיבת נובה ברעים, מפוזרות בבית. "כמה שהוא היה יפה", אומרת אליענה ומעניקה לאורית את משלוח המנות באהבה. החיבור בין השתיים טבעי. 'קרן קובי מנדל' שבראשה עומדת אליענה העניקה סדנת אפייה לאימהות שכולות, ואחת המשתתפות הייתה אורית.

אליענה מספרת על העמותה בסיפוק גדול. "כשהייתי בת עשר, אחי, קובי, תלמיד כיתה ח', נרצח בנחל תקוע יחד עם חברו יוסף איש־רן. מיד בתום השבעה ההורים שלי הקימו את העמותה כדי לעזור למשפחות שכולות, בסיוע תרומות מחו"ל בעיקר.

"המטרה היא ליצור קהילה ולאפשר מקום שבו אפשר לדבר, לשתף ולהרגיש בבית בלי תחושת זרות שמשפחות שכולות מרגישות לעיתים בעולם שבחוץ", היא מתארת. המפגשים של קרן קובי כוללים כיף, תרפיה ויחד, ומיועדים לקבוצות שונות – הורים, אימהות, יתומים, אחים ועוד. "מאז המלחמה פתחנו מחלקה נוספת, למשפחות השבעה באוקטובר וחרבות ברזל. יזמנו ימי משפחות ופעילויות אחר צהריים של כיף והפוגה, ולקראת פורים נחלק מעל 1,000 משלוחי מנות".

המנוע של אליענה להחזקת העמותה הוא סיפור חייה האישי, שאותו היא משתפת בכנות. "קובי ויוסף לא חזרו מבית הספר, ולמחרת בבוקר אבא החזיק לי את היד וסיפר לי שקובי נרצח. אמרתי לו שלא צוחקים על דברים כאלה".

בלוויה, היא מספרת, היו אלפי אנשים, אבל אחרי השלושים הם נשארו לבד עם הכאב. כילדה לא תמיד סיפרה על האח שנרצח. "אני זוכרת שישבתי בכיתה וראיתי את החברים שלי משחקים ולא הבנתי איך הם ממשיכים בחיים שלהם, כי החיים שלי השתנו. לא הבנתי את הפער הזה. לא רציתי רחמים, ולא תמיד הרגשתי בנוח לשתף בכאב הכי עמוק שלי. במחנה הקיץ המתקיים כל שנה אני מספרת את הסיפור שלי והילדים מזדהים, כי פתאום הם פוגשים ילדים בדיוק כמוהם, שמבינים אותם".

אורית בכר, אם לשבעה, היא כאמור אמו של יהודה בכר הי"ד שנרצח במסיבה ברעים ביום שמחת תורה. הסרטון שבו הוא שר "אלוקיי נשמה" הפך לאחר מותו לוויראלי. "את הסרטון יהודה שלח לחבר טוב שלו כדי לעודד אותו, והוא התחיל להכות גלים בעולם, ולעשות חיבורים מטורפים. זה ממש יצא מכלל שליטה". במהלך הפגישה משמיעה אורית את השיר לאליענה, שמתפעלת מקולו היפה והנוגע של יהודה.

הכרת הטוב של יהודה לא נראתה חריגה בעיני הוריו. "חשבנו שזה מובן מאליו לצאת לחצר ולדבר עם ה'", מספרת אורית. "הוא היה אומר: 'תודה על העצים, תודה על הפרחים, תודה על הרגליים'… זה היה טקס קבוע, ואחר כך הוא היה מוסיף מזמור לתודה. אנחנו התרגלנו. אחרי מותו הבנו כמה זה לא רגיל שהתודעה של בחור בן 24 היא כזו". בעולם שבו רובנו מסתכלים למציאות בעיניים דרך הצד הביקורתי והשלילי, יהודה הקפיד לצמוח מתוך ראיית היש, וזה מה שהפיץ סביבו. "העניין הזה יצר חיבורים מעניינים עם המון סוגים של אנשים", אומרת אורית, הרואה בכל הנרצחים והנופלים "אורות גבוהים". "כל אחד השאיר חותם חזק, והאור יוצר חיבורים בעם, אחדות וחסד. מאחורי כל אחד יש סיפור של אור, וכל הנופלים והנרצחים הם ממש ליד כיסא הכבוד.

"בעולם שלנו יהודה חסר", היא חותמת, "אבל אם אשים את האגו והרצון לחבק את הבן שלי בצד, אז זו מתנה שהוא הגיע לאן שהגיע, כי צדיקים לומדים שנים ולא כולם זוכים להגיע למקום כזה. אני מתפללת שה' יגאל אותנו ברחמים, שהקורבנות יעשו רעש בשמיים ויביאו לנו את הגאולה".

"וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"

אליענה: "אנחנו, היהודים, יודעים מה זה כאב ואובדן גדול. מי שיודע לחוות את הכאב, ויודע להיות בחושך, חייב להיות גם באור. לכן כשיש לנו אפשרות לשמוח, צריך להתאמץ על זה. להתפלל לקב"ה ולהגיד לו: ונהפוכו! אנחנו עושים מה שאתה מבקש, ואתה תעשה "ונהפוכו" ותעזור לנו להכניס את האור והשמחה לחיים. שמחה מתוך הכאב. השליחות שלנו בפורים הזה היא לחגוג בשמחה ובאמונה שלמה!"

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"

אורית: הפסוק הזה מהמגילה משקף את בני היקר. במוצאי שבת בהבדלה היינו רוקדים ושרים "ליהודים ליהודים הייתה אורה" בשמחה עצומה, ומוטיב השמחה ליווה אותנו בחוויה ובהוויה, בכל מקום, בכל טיול באמצע שום מקום, יהודה היה רוקד "ליהודים ליהודים". שנזכה לראות את האור בכל אחד ובכל דבר, בבריאה המופלאה, ובחיבורים בינינו שיוצרים אחדות דקדושה.  

מצדיעות לכן

על שבילי היישוב שומריה שבצפון הנגב, נושאת תחיה שטמר משלוח מנות מפנק במיוחד לבת שבע אבני, אישה אחת מני רבות הנשואה לאיש קבע וחיה מסירות נפש יומיומית.

תחיה (44), אם לעשרה, מלווה רווקות לזוגיות, מודה על ההזדמנות להגיד לבת שבע תודה על שנים של תרומה למען כולנו. במלחמה הזו היא שותפה, לתקופה מוגבלת, לאתגר הדומה לזה של נשות הקבע. בעלה של תחיה גויס להגנה המרחבית של יישובם, ובמקביל, כמחנך בבית ספר בדרום הר חברון, נסע יום יום לתלמידיו, עוד לפני שמערכת החינוך נפתחה מחדש רשמית.

"בבית הספר 90 אחוז מהאבות של הילדים היו מגויסים, וילדי משפחת קלמנזון ונאמן, שהאבות שלהם נהרגו במלחמה, הם תלמידיו. לכן בעלי ראה חשיבות גדולה בקשר הרציף עם התלמידים, והוא עבד בבקרים ושמר בלילות", פותחת תחיה.

בנה של תחיה משרת בצנחנים, ומאז שמחת תורה זכתה לראות אותו רק שלוש פעמים. "בני איבד מ"פ ושלושה חברים. הילדים עוברים דברים שאנחנו לא עברנו, עם האובדן, השכול, הגבורה וההתייצבות לכל משימה".

בת שבע אבני (42), תושבת שומריה, היא אם לחמישה וסבתא טרייה לנכד. בעלה, אל"מ אפרים אבני, הוא קצין אג"ם בפיקוד הדרום, וכבר 20 שנה מסור לעם ישראל בשירות קבע. בחודשים האחרונים, מאז פרוץ המלחמה, זוכה בת שבע לפגוש את בעלה בכל פעם לשעות ספורות בלבד.

"בשמחת תורה היינו בבית רק עם הבת הצעירה בת ה־13 וההורים של אפרים", היא משחזרת את יומה הראשון של המלחמה. "מוקדם בבוקר אפרים הוקפץ לפיקוד, אבל אנחנו רגילים שהוא נוסע. בשעה תשע אמרו לנו להיכנס לבתים ולנעול דלתות בגלל חשש לחדירה, אבל למעשה עד מוצאי השבת לא הבנו את חומרת האירוע".

בשעה 16:00 אחר הצהריים התבשרה בת שבע על נפילתו של יוני שטיינברג הי"ד, גיסה, הגר בבית הצמוד להם. את ההתמודדות עם האירוע הקשה, כשאחותה הופכת לאלמנה, היא עוברת לבד. "כקצין אג"ם אפרים אחראי על כל הצד המבצעי, וכמפקד על כל אגף המבצעים האחריות היא גדולה, הוא לא זמין עבורנו לא לדברים טכניים ולא לדברים מהותיים. במוצאי שמחת תורה דיברתי עם אפרים שני משפטים, לא יותר".

רק שבת אחת מאז תחילת המלחמה הם זכו לשבות יחד, בנסיבות משמחות. "הברית של הנכד שלנו יצאה בשבת, והחלטנו לקיים אותה בדרום כדי שהסבא הטרי יוכל להגיע". שמו של התינוק יאיר יהונתן, על שם הדוד שנפל, ועל שמו של אברהם שטרן, מפקד הלח"י, שכינויו המחתרתי היה יאיר.

האתגרים לא עוצרים את בת שבע מלהמשיך בנחישות לתמוך בבעלה, וחשוב לה להעביר מסר של חשיבות ההוקרה לנשות הקבע, שירגישו שרואים אותן. "הילדים חיים כשאבא לא נמצא ואמא מתפקדת ומחזיקה הכול לבד. אנשים חושבים שנשות הקבע יודעות לתפקד כשהבעל לא בבית, אבל בשגרה אנחנו לא חיות במציאות של דאגה יומיומית, ובניגוד לנשות המילואים, אצלנו אין אופק לשחרור". לצד ההתגייסות שלה, היא מספרת גם על ההקרבה של הילדים: "להיות ילד לאיש קבע זה להתחנך בלי מילים. לגדול למען עשייה, למען מה שנדרש לעם. זה לינוק את זה עם החלב, מהבטן".

כשתחיה מגיעה להעניק את המשלוח לבת שבע, היא אומרת בהתרגשות: "זו זכות עצומה להגיד תודה לבת שבע ולנשות הקבע המדהימות שהבעל שלהן כמעט תמיד לא נמצא, אך הן במאור פנים, מגדלות את הילדים לתפארת ומנהלות את הבית לבד. בת שבע זה עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. יש לה עמוד שדרה שקוראים לו עם ישראל, והציר הזה הוא המנוע, הוא מה שמוביל אותה בדרך ונותן לה את הכוח. הרוח שלה מבשמת את השכנות ואת החברות, וזו הזדמנות להצדיע לה בשמי ובשם כל ישראל".

בת שבע, שאינה מורגלת להיות בפרונט, מקבלת את המשלוח בתודה ומוסיפה ש"המלחמה הזאת פותחת צוהר להתגלות של הנשמה האמיתית של העם, למסירות נפש. יש כמויות של אנשי קבע שחיים ככה את היומיום שלהם לאורך המון שנים. חווינו את צוק איתן, את עופרת יצוקה, אבל כל אלו מתגמדים לעומת משך הזמן, האינטנסיביות והמתח של החודשים האחרונים. יש רגעים שמאוד קשה לי, אבל אני אומרת לקב"ה: אנחנו עושים למענך, אין כאן עניין אישי, ואז הקב"ה נותן לנו כוח ומרים אותנו".

"לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"

בת שבע: "הקב"ה מוביל אותנו במהלך החיים לזכות להיות שותפים בבנייה של קומות חדשות בעם ישראל. כל אישה נקראת למלכות קודם כול בתוך הבית שלה, ומתוך כך, מכלל הבתים הגדולים, נבנה עם ישראל."

"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ"

תחיה: "התפילה שלי השנה היא ששערי שמיים ייפתחו ונזכה ש"יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עימנו", בלב אחד, יחד כל עם ישראל, ונחמה גדולה לכל אבלי ירושלים."

צילומים: דאפי ספונר, שירה אביטן

המשך הכתבה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט משלוח של אהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מקום לכאב

ברוב הימים אני מצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה שהנה הגאולה קרבה. אבל יש ימים, או רגעים, שאני נשברת. שהכול נראה לי כל כך קשה ובלתי פתיר, עד שאני מתיישבת על הספה בחוסר אונים ודמעות יורדות לי על הפנים. היום זה יום כזה. אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הטור שלי ביום כזה, באמת שהתלבטתי, אבל הגעתי למסקנה שזה קורה לכולנו, ורציתי לשקף את הנורמליות של הירידות. אולי זה יכול לתת כוח יותר מאשר סיפור כזה או אחר.
תוך כדי העבודה שלי אני פוגשת על בסיס יומי משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, לוחמים גיבורים שיצאו להגן עלינו ולא חזרו. אני מרגישה זכות ענקית לתת במה להורים או האחים, לספר את הסיפורים של הגיבורים שלנו, שכל אחד מהם הוא אור, עולם שלם, למשפחה ולחברים שלו. המדהים הוא שהמשפט הנוראי, שה' לוקח את הטובים ביותר, נכון. אבל הכי נכון שיש. בצורה הכי כואבת שיכולה להיות. ואני מסתכלת להם בעיניים, מודה שאני בוכה איתם לא פעם, נשברת מול הטרגדיה והכאב שלהם, שהוא בעצם לא רק שלהם, הוא של כולנו, ומנסה לתת להם מקום. מקום שיוכלו להנציח. מקום שנחזיק יחד איתם את יקיריהם. כאן איתנו.
ואז אני חוזרת הביתה ומנסה להמשיך את הנורמליות של החיים שלי, כי ככה צריך. בשביל הילדים יותר מהכול. אבל כלום לא נורמלי וכלום לא שגרתי. באמת שאני לא יודעת איך אפשר לחזור לשגרה כשגיבורים כאלה כבר לא איתנו. האוויר של ארץ הקודש חסר. חסר אותם. תמונות הנופלים שראיתי בשידור מלוות אותי, הן נחקקות לי בזיכרון. צרובות בדמעות ובצער, על הילדים היפים שאינם עוד.

 רק לצעוק אל ה'

אני רוצה לזעוק לה' חזק, הכי חזק שאפשר – די!!! אני לא רוצה לפתוח את הנייד בבוקר ברעדה ולחשוש אם יהיה שם ה"הותר לפרסום" הארור. לא רוצה שסאונדים מסוימים יקפיצו אותי כי הם דומים לאזעקה, לא רוצה מחבלים שנכנסים לרעננה, העיר השקטה שלי, ומבצעים פיגועי דריסה באמצע היום. לא רוצה להסתובב בבית עם סכין מטבח גדולה, כדי שלפחות יהיה לי משהו ביד בעת הצורך ולא אלך חלילה כצאן לטבח.
רוצה שאתה, ה', תתגלה אלינו בהתגלות שלמה. שהטוב שלך ישטוף את כל הרוע מהעולם, שכל שונאינו ישלמו על שהכאיבו לילדיך. רוצה אותך לא בהסתרה שבהסתרה, אלא בית מקדש, שכינה, וגר זאב עם כבש. כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
מי ייתן ונזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה. לראות את כל החטופים חוזרים הביתה. את כל הפצועים מחלימים. את כל פגועי הנפש נרפאים. שכל העקורים יחזרו לביתם בשמחה ובביטחון. אך עד אז, בבקשה ה', שמור על החיילים הגיבורים שלנו, ועל כוחות הביטחון ששומרים עלינו, והכי חשוב – שמור עלינו מחילוקי דעות, מפילוג וממריבות מיותרות.
שנדע להתאחד מתוך אהבה ולא מתוך מלחמה.
אמן.

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ה' שמעה תפילתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

בלי סטטיסטיקה מדויקת, אי אפשר היה שלא לשים לב למספר הגבוה של צעירים וצעירות שגדלו במשפחות דתיות ובילו בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר, במסיבת הנובה. 

חוק הדתיים השלובים עבד גם פה לרעתנו, ובין הצעירים שבילו במסיבה, השמות המוכרים לכדו את העין, והלב של כולנו החסיר פעימה נוספת.

משפחות דתיות רבות, גם בין קוראות מגזין זה, מוצאות את עצמן חוות מסע ארוך ונפתל של ילד או ילדה שהן גידלו על ברכי הקודש, על אהבת התורה, על הקפדה בקיום מצוות ואמונה בקב"ה כיסוד ובסיס לחיים – ובחרו בדרך אחרת. פנימה רוצה לתת מקום של כבוד, חיבוק ואהבה לאימהות שמלוות את ילדיהן במסע ולילדים שצועדים בדרך. 

בכנות עצומה פתחו את ליבן הכואב והפועם שתי אימהות שהתפילות שלהן על בנותיהן נגדעו באחת והותירו אותן עם כאב בלתי נתפס ושאלות נוקבות, ואמא שלישית שעדיין מתפללת לנס. 

צילום אריק סולטן

"הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה"- שרית לפידות אמא של תפארת הי"ד

שרית (47) היא תושבת חריש, נשואה לאוהד ואמא לשמונה ילדים. תפארת היא בתם השנייה, היפה והאנרגטית. בשבת שמחת תורה היא הגיעה למסיבה לפנות בוקר, והפעם האחרונה שנוצר עימה קשר הייתה בתשע בבוקר. במשך עשרה ימים ארוכים חשבו בני המשפחה כי תפארת הנעדרת נמצאת בשבי החמאס, בהתבסס על דיווח מהשב"כ כי הטלפון הנייד שלה אוכן בעזה. "מילים שהיו הסיוט השחור שאפילו לא ידענו לחלום אותו, 'נמצאת בשבי החמאס', הפכו להיות התקווה, האפשרות לחזרה לחיים", אמר אז אביה אוהד, והדלת של ביתם נותרה פתוחה לרווחה, שלא תגיע הדפיקה. 

הדלת הפתוחה הייתה גם מול השמיים. בכוחות־על דפקו הוריה ובני משפחתה על שערי מרום, בתפילות, בהפרשות חלה, באמונה עצומה בקב"ה ובשילוב אינטנסיבי של מאמצי חילוץ דיפלומטיים. לאחר עשרה ימים הגיעה הבשורה המרה, ותפארת הי"ד הובאה לקבורה ימים ספורים אחרי יום הולדתה ה־23, בשדות כפר פינס, שבו גדלה והתחנכה בנערותה. 

הגעגועים לדמותה המאירה של תפארת עצומים, אולם שרית משתפת אותי תחילה בתהליך החינוכי שעברו איתה. "כשילד מתחיל לבחור בחירות ששונות מהדרך שבה חינכנו אותו, זה מביא אותנו לחשבון נפש כהורים. היו שנים ששאלתי את עצמי אם זה קשור אלינו. אולי נתנו לה יותר מדי מרחב? אולי שחררנו ואפשרנו יותר מדי? בדיעבד אני מבינה שדברים התחילו אצלה ולא ידעתי שאלה ניצנים".

לחצות את כל העולם 

תפארת התחילה את החיפוש שלה אחרי השירות הלאומי. היא חיפשה קרוב ורחוק, תחילה כשעבדה בקיבוץ ובהמשך בטיולים ובטיסות לחו"ל. היא הצטרפה למשלחת לאפריקה של 'לוחמים ללא גבולות', טיילה בהודו, בסרי לנקה ובאוסטרליה, ואספה חברים רבים שלא מפסיקים לספוד לה ולספר איך הדביקה אותם בשמחת החיים העצומה שלה. לדברי אביה אוהד, היה לה 'פוליגרף נשמתי' שחיבר אליה אנשים. היא גררה אותם בכוח הצחוק והאור שבה לקום על הרגליים בבוקר, לבוא איתה לבית חב"ד בליל שבת ולשיר איתה שירי קודש גם אם הם לא מכירים את המילים.

למרות הבחירה השונה מדרכם של הוריה, שרית אומרת שתפארת לא עשתה זאת בצורה של הפניית עורף לבית. "ברור לנו שהוא לא בעטה את דרכה החוצה, אלא צעדה בדרך שלה, עם הרבה אהבה לדרך שלנו. אני חושבת שתפארת לגמרי רצתה להיות שם, היא כתבה לחברה ש'אנשי האש והתורה זה תמצית נשמתי', אבל היא הייתה צריכה ללכת לחפש. 

"לפני שהיא טסה", נזכרת שרית, "עשינו לה ערב שכל אחד הקדיש לה שיר, ואני הקדשתי לה את 'בעיירה נידחת' של ביני לנדאו. המילים שהכי נגעו בי בשיר היו: 'ואולי היה עלינו לחצות את כל העולם, רק בכדי לזכות לגלות את מה שנסתר הרחק אי שם, בביתנו פנימה'".

בקרוביי אקדש

השיח של שרית הוא אמוני ומעמיק. היא מתבוננת על התהליכים שתפארת עברה כתמונת ראי לתהליכים שהעולם כולו עובר, ומחפשת את התפקיד שלה בתוך כך כאמא. "בכל מערכות החיים אנחנו עוברים מכפייה לבחירה – בעבודה, בזוגיות, מבקשים שהכול יהיה מאהבה. גם הקב"ה שחרר את העולם מהתלות בו בהרבה מובנים. המעבר הזה הוא מורכב, אבל אם הוא מצליח, יש בו איכויות אחרות. בתור הורים, צריך להפנים שזה המהלך, שהילד שלך הוא אדם נפרד ממך, בעל בחירה. לא קל לראות מהצד את המסע הזה בלי להתערב, עם הבנה שההשפעה שלנו מוגבלת".

כמי שחוותה אתגרים לא פשוטים מצד ההורה, חשוב לשרית להדגיש שגם הילדים עוברים מסע מיוסר בביקורת שהם מקבלים ובתחושת חוסר השייכות. "אני חושבת שהרבה מהילדים מבתים דתיים שהיו במסיבה, הם ילדים שהרגישו שאין להם מקום לרקוד בשמחת תורה, הרגישו שהחברה הדוקה מדי ולוחצת אותם. ואיפה שאתה מרגיש לא רצוי, אתה פשוט הולך לחפש במקום אחר.

"הילדים האלה בוחנים את האהבה שלנו", היא מוסיפה, "כי הם נוגעים ממש בציפור נפשנו ובודקים אם אנחנו אוהבים אותם גם כשהם רחוקים יותר". 

בנימה אישית מאוד, אני מרשה לעצמי לשאול את שרית על האהבה בינה ובין תפארת, והיא עונה בבטחה תשובה מצמררת: "אני חושבת שה' ידע שזה יהיה קצר, אז הוא שפך שם אהבה בינינו. כשנכנסנו להיפרד ממנה לפני הקבורה, הרגשתי שאני שולחת אותה מהעולם הזה בידיעה שהיא ידעה שהיא אהובה מאוד. היא הסתובבה ככה בעולם, ואולי זה מה שאפשר לה את החיפוש האמיתי".

לדבריה, תפארת הייתה ילדה קלה, מאירת פנים להורים, שהאהבה שלה התבטאה בחיי היומיום, וגם בבחירה שלה לשתף אותם בכל מה שהיא עוברת, מבלי להסתיר. 

אני מבקשת משרית לחזור לאירועי שמחת תורה ולימים הקשים שאחרי הפסטיבל, כשהכול עדיין היה באי־ודאות, ומשפחות רבות, גם מהמגזר הדתי, התחננו לכל פיסת מידע על הבן או הבת שהיו במסיבה. אני שואלת אותה אם במקביל לדאגה העצומה, הייתה שם גם תחושת בושה על פרסום הדברים בנסיבות כאלה. 

"אני מאמינה שהחיפוש שלהם את פני ה' הוא מלכתחילה. והנה, בזה שהקב"ה בחר בילדים האלה לקדש את שמו הוא נתן חותמת ליסוד האמיתי של החיפוש והבירור הזה. אני מרגישה שיש לי חותמת מריבונו של עולם", היא עונה בכנות. "אני מרגישה שהילדים שנהרגו בפסטיבל מבקשים מאיתנו הורות אחרת, הורות שמבינה שיש כאן ילדים שמחפשים אמת גדולה ולא מסתפקים בחיים 'דתיים', הם רוצים לחיות בעוצמות. ואולי דווקא המוות הטרגי של הילדים האלה, יחולל גשמי נדבה".

"הריני מקבלת על עצמי לאהוב" יפעת גנוט אמא של אביה הי"ד

את יפעת גנוט, אמה של אביה, אני פוגשת בבית קפה קטן, ומופתעת לגלות אישה שנראית נערה בעצמה, יפה ובהירת מבט. 

גם מתוך הצער האישי העצום, יפעת ובעלה אלעד לא מפסיקים לחפש איך להיטיב עם אחרים. הם הקימו לזכרה של אביה עגלת קפה נודדת, המחלקת קפה ומאפה לנשות המגויסים, ויפעת מספרת כי בכמה הזדמנויות ניגשו אליה נשים בעגלת הקפה וביקשו ממנה לשתף איך התמודדה עם אביה שהלכה בדרך אחרת, לאור האתגרים שהן חוות בביתן. היא מרגישה שליחות לדבר על הדרך האמיצה שהיא ובעלה הולכים בה כבר שנים ארוכות. 

אביה, אישה צעירה עם חיוך יפה מאין כמוהו, רגישות ואהבה לזולת, הייתה בת 22 בהירצחה. היא בתם הבכורה, ואחריה עוד שתי אחיות ואח. המשפחה מתגוררת ביישוב צופים. "אביה התחילה את החיפוש שלה מאוד מוקדם, כבר בגיל 13", פותחת יפעת. "היא הייתה קרובה לסבתא שלי, שהייתה ניצולת שואה, וביקרה אצלה הרבה. היה לאביה מאוד קשה סביב השואה, ובשלב מסוים היא אמרה: 'אני לא מאמינה שאלוקים איתנו, הוא עזב אותנו', וכבר לא רצתה לשמור שבת". 

ליפעת, שמאוד מחוברת לריבונו של עולם וחווה אותו יום יום, היה קשה מאוד לקבל את האמירות הללו. "במהלך השנים הייתי משתגעת מזה, איך היא לא רואה את הערך של השבת? איך היא לא רואה את ההשגחה בדברים הכי קטנים? איך היא הולכת בלבוש לא צנוע ולא רואה שזה לא מכבד אותה?" אבל כבר בתחילת הדרך יפעת ואלעד הקשיבו לבתם הקשבה עמוקה. "הבנו שהיא רצינית ואמרנו: אין בעיה, יש מקום לחיפוש הזה. יחד עם זאת, היה לנו מאוד חשוב להבין עם עצמנו איך עושים את זה בצורה שלא תפגע בבית ובמה שאנחנו מאמינים בו".

העובדה שאביה רצתה למצוא את הדרך שלה מתוך שאלות עמוקות ולא מתוך התפרקות נעורים הקלה עליכם לתת לה לחפש?

"לא, דווקא הפוך. בגלל שהבנתי שזה עמוק, זה היה מפחיד יותר. אם זה היה סתם כי בא לה להתפרק הייתי אומרת אוקיי, זה יעבור. אבל היה ברור לנו שהיא לא תחזור בתשובה ותגלה את האור.

"יחד עם זאת", היא מוסיפה, "תמיד ידענו שהיא נשמה גבוהה, שיש לה שיח פנימי עם הקב"ה מגיל מאוד צעיר. היום אנחנו עוד יותר מבינים, וזה מה שכתבנו על המצבה: 'עולם הפוך ראיתי'. יש למשפט הזה הרבה משמעויות, ואחת מהן היא שתמיד אתה מחכה שהילד יחזור אל הדרך, ואחרי שהבנו שהיא לא תחזור, ראיתי כמה היא תיקנה אותנו, איך ה' בחר דווקא את הנשמות האלה והעלה אותן הכי גבוה. ואז אני מתחילה לחשוב שיש נשמות שבכלל לא צריכות תיקון ולא צריכות את הדרך שאני צריכה לעבור. המוות שלה, מוות של הרוגת מלכות, העלה אותה ישר אל כיסא הכבוד". 

יחד כל הדרך

אני מבקשת לחזור אחורה אל התהליך הדרמטי, אל ילדה שמבקשת להפסיק לשמור שבת, ומעט אחר כך להפסיק ללכת לבית ספר דתי. יפעת מתארת שהם ניסו לאפשר לה ככל יכולתם ללכת בדרכה. "אני זוכרת כל מיני נקודות ציון. למשל, היה לה בגד ים אדום ואמרתי לה שאני לא יכולה לאפשר לה ללבוש אותו. אומנם היא כבר לא שמרה שבת בחדר שלה, אבל זה דבר שהוא בינה ובין הקב"ה. בגד ים אדום – זו כבר הייתה שאלה של איך אני מאפשרת לה להיות מול העולם. זה לא היה ממקום של 'מה יגידו'", היא מבהירה, "הרגשתי שמשהו בלבוש שומר על הכבוד שלה, וקשה לראות את המקום הזה פרוץ". 

חוץ מהאמונה, שמירת השבת ושינוי הלבוש בהדרגה, בסוף כיתה ט' אביה רצתה לעבור לבית ספר חילוני. "אמרתי לה שהחינוך זה הבית, ואיך אעמוד מול ה' בידיעה שאישרתי לך ללמוד בבית ספר שכל התרבות שלו הפוכה מהאמונות שלנו?" במשך תקופה ארוכה אביה נאבקה וביקשה בכל מאודה שייתנו לה לעבור בית ספר, והוריה מצידם הבהירו שאין על מה לדבר.

"היא הייתה רגילה שתמיד השתדלנו לאפשר לה את מה שהיא צריכה, ולכן הופתעה מה'לא' המוחלט מול הבקשה הזאת. למרות שהמורות היו מדהימות, היא הרגישה שזו הצגה לבוא עם חצאית, להחזיק סידור, ללמוד דברים שהיא לא מאמינה בהם. ראינו את האומללות שלה, וניסיתי לחפש תשובה, דרך, איך אני יכולה לעשות צעד כזה". נקודת המפנה חלה כשאביה אמרה יום אחד: "שואלים אותך רק כי אני לא בת 18", ובאותו רגע נפל ליפעת האסימון שמבחינת ההלכה, מגיל 12 הילדה היא בעלת בחירה. זה היה הרגע שבו החליטה לתת את הסכמתה למעבר לבית ספר חילוני. 

"כל צעד כזה כואב מאוד", היא מודה, "זה עוד גולל שנפרץ. היה לי קשה מאוד עם התרבות של בית הספר. הנשף של סוף כיתה י"ב היה כמו נשף מהסרטים, תרבות שהיא הפך התרבות שלנו".

עולם הפוך ראיתי 

אביה חזרה מדרום אמריקה זמן קצר לפני הטבח, והייתה לה ולמשפחתה תקופת הסתגלות לא פשוטה, שבה היא ניסתה למצוא בחזרה את מקומה בארץ. יפעת משתפת כי בימים האחרונים לחייה הם זכו לשיחה טובה איתה בבית קפה אחרי תקופה טעונה, ומשחזרת את הערב האחרון שלהן יחד. "זכינו לערב מדהים. התלבטתי אם ללכת להקפות, כי יש עניין להתפלל על הילדים שיהיו קרובים לה', אבל אביה הייתה בבית והחלטתי להישאר איתה בשקט, רק אני והיא". 

עכשיו החיוך של יפעת נשבר והעיניים הצלולות שלה נמלאות דמעות כשהיא נזכרת ברגעים המתוקים האחרונים. "אביה קיבלה שקית ענקית משיין והזמינה אותי לראות אותה מודדת בגדים. אמרתי לה: 'אני פחות מתחברת לבגד הזה, אבל את כל כך יפה, אביה'לה'. היה לה יופי שאי אפשר להתרגל אליו. אחר כך ישבנו בסלון, הראש של אביה עליי, זמזמתי קרליבך, וחיבקתי אותה חיבוק ארוך מהרגיל. זה היה החיבוק האחרון. אמרתי לה: תשמרי על עצמך מחר, תיהני. גם בסעודה צחקנו שאביה מהדרת מן המהדרין והולכת לעשות הקפות ולרקוד גם בערב וגם בבוקר". 

השעות והימים שאחרי מתקפת הטרור היו קשים מנשוא. בהתחלה הוריה לא דאגו, כי היו רגילים שהיא אחת שמסתדרת, "אבל לאט לאט החברים שלה צצים והיא לא. במוצאי שבת נסענו לחפש בדרום, בראשון בערב ירדנו לשורה. זה היה טירוף גמור. בסוף כשבאו להודיע לנו לא האמנתי. כשדפקו בדלת אמרתי להם שהם טועים, ברור שהם טועים! איך לא הצלחנו לקרוע שערי שמיים?!"

בשקט הסמיך ומלא הצער שאין עוד מה לומר בו, מראה לי יפעת תמונות של המצבה המיוחדת שהם עיצבו כדי לשקף את דמותה האמיצה והיפה של אביה. בחלק התחתון של המצבה נכתבו המילים "הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר", שאפיינו את אביה, לצד צדפים שאספה בדרום אמריקה, ובחלק העליון נחרט "עולם הפוך ראיתי", לצד ענפים שנלקחו מאתר המסיבה ברעים.

"יש הרבה משמעויות ל'עולם הפוך ראיתי'", מסבירה יפעת. "כל הילדים האלה שהיו במסיבה ולא היית חושב שהם ייגעו בכיסא הכבוד – הנה הם הכי קרובים אליו. עולם הפוך ראיתי בכך שלא הבנתי את העומק של החיפוש, של הדרישה לחיים אחרים.

עד שתחזור אבישג ליבמן אמא של אליקים

הימים אינם ימים רגילים בבית משפחת ליבמן. נכון לכתיבת שורות אלה, אליקים המכונה אליאק, בן 24, הילד הרביעי מתוך שמונה אחים ואחיות, בנם של אליהו ואבישג תושבי קריית ארבע, חטוף בעזה. 

הוא עבד בשבת שמחת תורה כמאבטח במסיבת הנובה שהתקיימה בחניון קיבוץ רעים. בעת מתקפת המחבלים הנוראית עלה אליקים על טרקטורון ופינה פצועים. אלקנה פדרמן, חברו, שעבד גם הוא כמאבטח במסיבה, סיפר למשפחת ליבמן שביחד עם איתן מור, חבר נוסף שגדל בקריית ארבע, אליקים ומאבטח נוסף הובילו חבורה של 20 חבר'ה והחביאו אותם בין העצים. אחר כך יצאו להביא שתי בחורות שהיו כבר בין חיים למוות, שכובות בשטח הפתוח. 

כמאבטח, כחובש בגולני, ובעיקר כאדם ערכי בצורה יוצאת דופן, אליקים לא ויתר על כל מי שהיה בהישג ידו. גם כשהתעורר ויכוח בין המאבטחים אם לצאת שוב ולהביא עם הטרקטורון בחורה צעירה שככל הנראה איננה בין החיים, אליקים התעקש להציל אותה כדי שהמחבלים לא יחללו את כבודה. "אי אפשר לתת לבת ישראל להיות זרוקה ככה", אמר אליקים.

אות החיים האחרון שהתקבל ממנו היה בשעה תשע בבוקר, ומאז נעלמו עקבותיו. כעת, יחד עם כל המאמצים האדירים והתפילות להשבתו עם שאר החטופים, נלחמים אחיו וחבריו בעזה ומשאירים לו הודעות גרפיטי מרוססות על קירות הריסות העיר הארורה: "אליאק, אנחנו בדרך אליך". 

"אליקים הוא ילד שמחובר מאוד לבית", מספרת לי אבישג. "עד לאחרונה הוא גר איתנו בקריה, ועבר לתל אביב לפני כמה חודשים. הוא ילד חכם מאוד, שכלי, שיודע להסביר היטב ומנצח בכל ויכוח. הוא רוצה להיות עורך דין". אליקים אהב ללמוד באופן עצמאי, וחקר ובדק לעומק כל נושא שמעניין אותו. "רציתי לדבר איתו על הנושא הזה, של למה הוא התרחק משמירת חלק מהמצוות, אבל לא יצא לי. היו לנו פחות שיחות על הדת, אולי פחדתי שלא יהיה לי מה לענות".

חלק מהבית 

אני מבקשת מאבישג לצלול לתהליך ההדרגתי שעבר אליקים, ושואלת מאיזה גיל הוא הפסיק לשמור שבת. היא עונה שהיא לא זוכרת בדיוק, אולי לפני הצבא. לדבריה, "אף פעם לא שמתי לב מתי בדיוק, לא הסתכלתי כל רגע, גם לא הייתה ממש הצהרה: 'מהיום אני נוסע בשבת!' אלא לאט, בכל מיני דברים קטנים". רק בהמשך השיחה שלנו היא נזכרת ברגע שבו הבינה מאליקים בצורה ברורה שהוא לא שומר שבת. "כשהבנתי את זה הרגשתי מכה, היו לי ממש דמעות ובכיתי כל הלילה". 

איך את חווה את הימים האלה, כשהוא כל כך רחוק? 

"אנחנו מתראיינים במטרה להגביר את האחדות, האמונה והעוצמה של עם ישראל. מגיעים לטקסים, להפרשות חלה, ומשתדלים לפגוש ציבור מגוון. כששואלים אותי איך אפשר לעזור, אני אומרת – קודם כול לשמוח ולשמח אחרים ולהוסיף טוב. לומר מזמור לתודה ולדמיין את חזרתו עם שאר החטופים, ולפעול כמה שאפשר לאחדות שתביא את הגאולה.

"אני לא יודעת איך הוא יחזור", היא מודה בכנות. "אני מביאה בחשבון שאולי הוא יחזור כועס יותר על ה', וזו זכותו. אני מאוד מקווה שה' עושה איתו חסדים בקטנות, במה שאפשר, שאליקים מרגיש שהוא עוטף אותו". ויחד איתה אני מתפללת, שאליקים יחזור בקרוב לזרועות הוריו האוהבים, משפחתו החמה וחבריו, שלא מפסיקים לרגע לצפות לישועה.

כתיבה: דבורה זגורי

צילומים: נעמה שטרן, אריק סולטן  

הכתבה המלאה בגיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט גם כי אלך הופיע לראשונה ב-פנימה.

שדה הבטטות ההוא, כך גיליתי מאוחר יותר, הוא חלק מהמשק של ספיר חביביאן (32) מהמושב יתד. לפני שבע שנים התמקמו היא ובעלה אבי במשק שנמצא בקצה המושב, ואחרי שפינו ממנו 20 מכולות אשפה חקלאית שהושלכה אליו לאורך השנים, התחילו לעבד את "גן הירק שלנו", כך קוראת לו ספיר בחיוך, והקימו הכול מאפס. "היינו צריכים בהתחלה לבקש עזרה מכל מיני חקלאים שייתנו לנו פה ושם עובד, להוציא אישורים, להשיג טרקטור מיד שנייה. לאט לאט התפתחנו". 

"שורו, הביטו וראו". מתנדבים מסייעים בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה צילום מסך מתוך פייסבוק

המשק, שקיבל מאז את השם 'אורגניקא – גן ירק אורגני', כולל היום 200 דונם של אדמות מעובדות, והייחודיות שלו היא שבכל כמה שורות מתחלף סוג הגידול. עכשיו תוכלו למצוא שם גידולי חורף: כרובית, ברוקולי וכרוב, ירקות שורש, הרבה ירוקים, תות שדה והדרים. "גידול אורגני הוא גידול שבתפיסה שלו לא פוגע בטבע אלא נותן לו לעשות את רוב העבודה. לא נגדל דברים שלא מותאמים לאדמה או למזיקים שבסביבה, כי אנחנו לא רוצים למלא את הגידול בריסוסים ובהורמונים, אלא רק לתת לטבע לעשות את מה שהוא יודע". 

מה למדת מהעבודה עם הטבע?

"מדי שבוע, עד המלחמה, הייתי עוצרת לשעה־שעתיים וכותבת דף שבועי לכל מי שצורך מאיתנו ירקות, ובתוכו הייתי מתמללת את מה שקורה במשק שלנו, וגם את מה שאני עוברת עם האדמה, את מערכת היחסים שלי איתה. יש כוח לטבע לשקף לך דברים שקורים בפנים, ולפעמים להפך – הוא גורם לך לצאת מעצמך ולראות שיש דברים שגדולים ממך, לקבל פרופורציה מחודשת על מה שקורה. כשאני רואה את העוצמות של הטבע, אני נזכרת כמה אני קטנה, ושלא הכול תלוי בי. יש תנועה בין הטבע למצב הרוח ולדברים שאנחנו חווים עם עצמנו, הכול משפיע אחד על השני". 

איך המלחמה השפיעה על העבודה שלכם במשק?

"בהתחלה רק חשבנו איך אנחנו מוציאים אותנו ואת העובדים שלנו מכלל סכנה ומגיעים למקום בטוח. כשהגענו למקום הבטוח, הרגשנו שנטשנו משהו גדול מאחור – את מפעל החיים שלנו. יצאנו שלמים ובריאים, ואנחנו מודים על כך, אבל לעזוב את המשק זו תחושה לא פשוטה". לאט לאט, המשפחה והעובדים שנשארו התחילו לחזור ולנסות לשקם את הנזקים. "קשה לראות משק שלא טיפלת בו כמה ימים טובים. הוא קורס ומתמלא בעשבייה". בעזרת מתנדבים רבים, המשק התחיל לחזור למסלול. 

"שורו, הביטו וראו".
מתנדבים מסייעים
בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה
צילום מסך מתוך פייסבוק

"הגיעה אלינו קבוצת מתנדבים מדהימה מ'רגבים'. הם עוזרים בכל העבודות השוטפות – קטיף, עישוב, שתילה, אריזה, ניקיון, תחזוקה, טיפול מניעתי במזיקים. כל דבר שאפשר – הם נותנים בו יד. חוץ מהעבודה הפיזית, הם מביאים איתם תחושה של 'אנחנו יחד' ומורל גבוה. כשהם סיימו להוציא את הבטטות הם שרו 'שורו, הביטו וראו', והשדה מגיב לאנרגיות האלה. הוא מתחדש ומחדש את עצמו. מחזיר לנו בחזרה". 

אבל האתגרים עדיין רבים. "יש לא מעט חלקות שנפגעו ולא הצלחנו לשקם. מחכה לנו דרך ארוכה עד שנצליח לייצב את עצמנו כזוג צעיר שנכנס להרבה השקעות במשק צעיר, לעמוד במחויבויות ולהמשיך את מפעל החיים הזה. אבל אנחנו מאמינים שאם הרוח חזקה ואנחנו מאמינים בעצמנו – נצליח. האזור הזה יחזור לפרוח", מאמינה ספיר. "אני חולמת לחזור לראות שדה ירוק וילדים יחפים שרצים בו וקוטפים תותים. אני חולמת להיות בידיעה פנימית עם ביטחון שזה לא משהו זמני, אנחנו לא חיים תחת איום שעוד רגע מישהו ייכנס לבית שלנו. אנחנו כאן כדי להישאר".

תשאירי לי פרח 

במלחמה הנוכחית נהרסו שתי חממות במשתלה של רונית בלבן באשקלון כתוצאה מפגיעת טילים, אבל זו לא הייתה המכה הראשונה שנחתה על משתלת בלבן. בשנת 2002 בעלה יעקב נפצע קשה בתאונת דרכים, וניהול המשתלה עבר לידיה. שלוש שנים לאחר מכן, לפני 18 שנה, החממות נעקרו ממקומן המקורי בגני טל שבגוש קטיף, והועברו לאזור התעשייה באשקלון. "בחקלאות תמיד יש משהו", אומרת רונית בחיוך למוד ניסיון. "בכל עונה יש מכה אחרת: מזיק או בצורת, שנת שמיטה או תאונת עבודה, קורונה או מלחמה. אבל בסוף, החקלאות תמיד מנצחת".

צילום: אבי בלבן

בלבן (67) היא חקלאית כבר כמה עשורים, אמא לשלושה ילדים וסבתא לנכדים, חלקם עובדים איתה יחד במשתלה, וכולם גרים לידה בגני טל החדשה. "זכיתי בגדול", היא מעידה, "לא הרבה הורים מקימים עסקים שהילדים רוצים להמשיך". אף שענף החקלאות נחשב לענף גברי ברובו, במקרה של משפחת בלבן המשתלה ממשיכה דווקא מאמא לבת. 

במשתלה גדלים צמחים רב־שנתיים, צמחי נוי ועצי פרי. "אומנם אני לא מגדלת אוכל, אבל אני מפריחה את השממה, מגדלת פרחים. אני מרגישה שאני יוצרת משהו מאוד חשוב. איך היינו נראים בלי ירוק? זה כמו אוכל לנפש". 

רונית נולדה בשוודיה, ועלתה לישראל כשהייתה בכיתה י'. "החקלאות במדינת ישראל שומרת על שטחים חיוניים. יש לא מעט מצוות שתלויות באדמה, אז אני שמחה שאני חקלאית דווקא כאן. אני לא כל כך מהר מרימה ידיים". העבודה עם הטבע, מתארת רונית, היא לא פשוטה ומלאת תהפוכות. "חקלאות היא לא מקצוע, היא דרך חיים. זה לא לקום בבוקר וללכת למשרד. יש המון התמודדויות עם מזג האוויר, גשם, קרה – הטבע שולט אצלנו. אם הייתי עובדת במשרד, מה אכפת לי אם יורד גשם בחוץ או ברד? במשתלה, כל דבר כזה יכול לגרום לנזק רב".

מה קרה אצלכם במשתלה בבוקר שאחרי שמחת תורה?

"היו לי עשרה פועלים תאילנדים, ובשמונה באוקטובר הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים הביתה'. שאלתי אם לקנות להם כרטיס, אז הם אמרו לי: 'לא, הביתה שלך'. לקחתי את כולם אליי הביתה". מאוחר יותר חלקם חזרו לתאילנד בעקבות בקשת המשפחות, וחלקם נאלצו לעבור לעבודות אחרות. רונית נשארה עם שלושה פועלים. "באים אנשים טובים ומתנדבים, וזה מציל אותי. זה להיות או לחדול". 

צילום: אבי בלבן

רונית מקווה שבעתיד הקרוב יוכלו לחזור להעסיק יותר פועלים קבועים, וגם שתחזור תנועה של קונים. "להגיד לך שבאזור התעשייה הדרומי של אשקלון יש לקוחות כרגע? לא כל כך. יש ביג גדול לידנו שהיה סגור לגמרי. יש רמי לוי, שבדרך כלל שוקק חיים, אבל השבוע קניתי שם חלב למתנדבים, והיו שתי מכוניות בכל החניה. אין הרבה תנועה של חיים באזור העוטף".

למרות הקושי, רונית פחות מודאגת מהמצב שלה, ובעיקר חושבת ללא הפסקה על המפונים. "היינו מפונים בעבר, אומנם בנסיבות פחות קשות, אבל אני רק מאחלת להם שההתייחסות אליהם תהיה שונה מההתייחסות אלינו. שבע שנים לא היה לנו בית. אני מקווה שלא ישימו אותם בקרווילות ואוהלים, אלא ישר יתחילו לחפור עמודי תמך ולבנות בתים, כמה שיותר מהר שיחזרו הביתה. אנשים שעברו דברים כל כך קשים חייבים בית. אני מקווה שהמדינה תלמד מהשגיאות של מה שאנחנו עברנו". 

מלבד גידול צמחים, משתלת בלבן היא גם מרכז שמארח אירועים שונים, כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. כעת, כשהאזור ריק, רונית חולמת להחזיר אותו לימיו ההומים. "בתקופת הקורונה נכנסו לפה פעם שתי נשים והסתובבו הרבה כאילו הן מחפשות משהו. בסוף שאלתי אותן: אתן צריכות עזרה? ואחת מהן שאלה אותי: פה זה המחלקה לבריאות הנפש? רציתי להגיד לה – כן! זה כאן! הצמחים מרפאים את הנפש. החלום שלי הוא שהמשתלה תהיה מקום גדול עם כל מה שצריך לגן, ומה שצריך גם ללב". 

צילום: אבי בלבן

חי, צומח 

"בשבוע השני של המלחמה לקחתי איתי את הילדים הצעירים שלי לחווה", מספרת ד"ר סלעית לזר, אגרונומית במקצועה. "זה היה כורח המציאות, באופן עקרוני הם לא אמורים להיכנס, אבל נקלענו לאזור תוך כדי דברים אחרים, וממש ראיתי איך זה מחזק להיות בתוך הירוק הזה. בטח כשאנחנו מפונים ורחוקים מהבית. ים המלח, עם כל הדברים הטובים שבו והנופים היפים מסביב, לא דומה בכלום לנופים שלנו, הירוקים והחיים. למדתי שגם בתוך מלחמה, הצמחים נותנים כוח".

סלעית (44) מתגוררת כבר 23 שנים בקיבוץ סעד, ועובדת כמדענית ראשית וראש מחלקת מחקר וחדשנות בחווה לטיפוח קנאביס רפואי בקיבוץ רוחמה. 

"נולדתי במשק חקלאי במושב שרשרת. זה היה היומיום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. עבדתי במשק כל הזמן, בחופשות וגם בשגרה. כל ההוויה שלי הייתה סביב חקלאות. כשהתלבטתי מה ללמוד, החלטתי שאני רוצה ללמוד גנטיקה. כשהסתכלתי על הסילבוס וראיתי שיש ניסויים בבעלי חיים, החלטתי במקום זה ללמוד על גנטיקה של צמחים. כך הגעתי לפקולטה לחקלאות". 

סלעית היא גם משוררת, והוציאה שני ספרי שירה בעבר: 'רקמת הניתוק' ו'והעולם במסלולו הנודע'. "תמיד אומרים לי על ספרי השירה שלי שהכול אצלי מתקשר לצמחים. אני מסבירה את עצמי דרך צמחים". 

איך מתרחשת העבודה בחווה בימים האלה?

"בהתחלה היה בכלל אסור להיכנס לרוחמה, זה היה שטח צבאי סגור. הצלחתי להשיג שני אנשים מהקיבוץ שהיו יכולים להיכנס, והם עשו דברים של תחזוקה בחירום: בדקו שמערכת ההשקיה עובדת, שלחו לי תמונות של הצמחים כדי שאגיד להם מה לעשות איתם. אלה צמחים במצע מנותק, אנחנו חייבים לתת להם מים ודשן, אין להם מקור אחר למזון". אחר כך, לאט לאט, חלק מכוח האדם היה יכול לחזור, למרות שרובם מפונים מבתיהם וחלקם מגויסים למילואים. "השבוע חזרנו לאיזושהי שגרת עבודה. פחות מחצי מהצוות, משמרים מה שיש, מנסים להתקדם במה שאפשר". 

עובדת בחקלאות מגיל אפס. ד"ר סלעית לזר
צילום: באדיבות המצולמת

ספרי לי על משהו שלמדת פעם מהצומח.

"צמחי המדבר מלמדים אותנו המון על הישרדות בתנאים קשים", משתפת סלעית. "בחול המועד סוכות הייתי בטיול בוטני בהר כרכום. הדבר שהכי התרגשתי לראות שם היה צמחי כוכב – צמחים שמאופיינים בזה שהם יודעים לחזור לתחייה. הם מתייבשים, ואז כשמרטיבים אותם הם פתאום פורצים ומפיצים את הזרעים שלהם. טיפה אחת של מים, והגוש המצומק והמיובש הזה פתאום נפתח וחוזר לחיים. זאת המהות של צמחי המדבר – להחזיק מעמד. הם חייבים לשרוד בחום וביובש. 

"לצמחים יש הרבה מנגנונים של התאמה לתנאי הסביבה", היא מוסיפה. "לכל אתגר יש פתרון. כל צמח מותאם למקום שבו הוא צמח והתפתח, ממש אפשר לנחש מה המקור של הצמח לפי המנגנונים והחוסן שלו. אני חושבת שזה די דומה לבני אדם". 

כשאני שואלת את סלעית על חלומות לעתיד, היא מתרעמת על המונח. "אין לי חלומות, אני מגשימה אותם. אין לי שאיפה שאין לי איך לבצע. במילה 'חלום' יש קצת אמירה של 'זה לא יקרה'. לא, אנחנו מממשים דברים. אני רוצה לחזור הביתה. זאת השאיפה הגדולה שלי היום. אנחנו עוד לא יודעים מתי זה יקרה, סעד היא כרגע בסיס צבאי. אבל לשם פנֵינו, אנחנו נחזור. נקים מחדש את מה שנשבר, את מה שנהרס והתייבש וקמל. ונחזור לחיים". 

ריסוס תחת אש 

אורנה קדמן (32) היא כלל לא חקלאית בימי שגרה. לחקלאות גויסה אחרי שפרצה המלחמה. בימים כתיקונם היא גננת יער, מתגוררת במושב שאר ישוב בצפון ומגדלת בטבע ילדים ולא צמחים. אבל כשהמלחמה התחילה היא חזרה אל המשק שגדלה בו, במושב ישע, כדי לעזור לאבא שלה להציל את הרימונים שהחלו להתפקע על העצים. "נולדתי וגדלתי במשק חקלאי, ועבדתי בו כמה עונות בעבר, כך שאני יודעת את העבודה. אי אפשר להוציא ממך את המושבניק", היא צוחקת.

צילום: באדיבות המצולמת

במשק של משפחת קדמן מגדלים רימונים. "עכשיו שיא העונה. ביום שהיינו אמורים להתחיל קטיף, התחילה המלחמה. אח שלי היה נעדר במשך שבוע, והאזור כולו פונה והיה פשוט שומם, לא היה אפשר לעשות כלום. שבוע אחרי תחילת המלחמה היינו חייבים לעשות ריסוס. יצאתי עם אחי הבכור וחילקנו תפקידים: הוא מרסס על הטרקטור, אני מאבטחת אותו עם וסט ונשק. היו קסאמים מעל הראש שלנו". אחרי כן הגיעו החדשות הכואבות: האח הנעדר, שחר קדמן, נהרג בשמחת תורה. "ישר כשקמנו מהשבעה נכנסתי עם אבא למשק. הייתה המון עבודה: מתנדבים, רשימות, מדי יום לתפעל את המערך הזה". 

איך מצליחים לחזור לעבודה רגע אחרי שבעה?

"את לא חושבת יותר מדי, את פשוט עושה את מה שצריך לעשות. לא הייתי יכולה לחשוב אפילו על לא לקטוף. ידעתי שאני לא אתן לעסק של אבא שלי ליפול. זה החיים שלו, אדם בן 69, בשביל זה הוא קם כל בוקר, אין שום סיכוי בעולם שאני אתן לו לחוות עוד אובדן. הייתי חייבת להיות שם בשבילו". 

העבודה במטעים בימים האלה, שמבוססת על מתנדבים ולא על הצוות הקבוע, מאתגרת. "כל יום מגיעים 40 מתנדבים חדשים, ואת צריכה להיות נימוסית ואדיבה ומחייכת, לתת כל יום את אותו ההסבר, מה עושים ומה לא עושים, צבע אדום לא צבע אדום. אני מחזיקה בגוף שלי כל כך הרבה סטרס, מתפללת כל בוקר שכל מי שבא יחזור בשלום. זה הרבה אחריות, שלא יקרה למישהו משהו חס וחלילה". מלבד הדאגה הזאת, יש חוסר ודאות רב. "בהתחלה לא ידענו אם תהיה כניסה קרקעית או לא, אם נוכל להמשיך לקטוף. אבל אין ברירה, קוטפים בלי הפסקה כמה שרק אפשר. ובתוך זה, צריך לארגן פתאום מצבה. איפה הראש שלך בלכתוב את המשפט המתאים, המדויק, שייחקק על הסלע". 

ספרי לי קצת על שחר.

"הוא היה אדם של אדמה ושל טבע. הוא היה טכנולוג מזון, ותמיד היה מביא לכולם מכל הגידולים שהוא מגדל, מחלק שקי לימונים ענקיים, פלפלים חריפים בגידול מיוחד. בשבוע של סוכות הוא נסע עם אשתו, איילת, ל'כפר הסלעים', כי הוא רצה אבני חצץ ורודות בשביל הסוקולנטים שלו. דברים שרק שחר יכול לחשוב עליהם. הם היו שם חצי שעה, ועם היכולות המדהימות שלו הוא כבר נעשה חבר של המוכר. כמה שבועות אחר כך היא הגיעה לשם בלעדיו, להזמין מצבה. הוא היה אדם מתוק ומדהים וחייכן ומצחיק ושנון. זו אבדה ענקית. 

"כשהיינו קטנים היה לנו תפקיד קבוע: לשים את הרשתות האדומות על הארגזים של האפרסקים. יש לי את התמונה הזאת בראש עכשיו, שני ילדים יושבים יחד, על רצפת בית האריזה". 

למרות הקושי הרב שבעבודת האדמה ולמרות השבר המשפחתי בימים האלה, אורנה מספרת שהעבודה עצמה היא שנותנת את הכוח להתמודד ולהמשיך הלאה. "יש באדמה חוכמה עתיקה מאוד. עצם זה שהיא זאת שמובילה אותי, זה הכוח שהכי מחזק אותי. בשבוע שעבר היה לי רגע כזה, פשוט רציתי לישון על האדמה, מתחת לכוכבים, עם מדורה. אני יודעת שזה מה שמזין אותי, נותן לי כוחות, מקרקע. אני עובדת במטע, הולכת על החול, לפעמים יחפה. להיות קרובה לאדמה, זאת הרפואה הכי גדולה שהייתי יכולה לקבל במצב כזה".

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט זורעות בדמעה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי חשב שהמלחמה הזאת תיקח כל כך הרבה זמן, ושהיא תיקח איתה רבים כל כך ממיטב בנינו. אולי זאת רק אני שהייתי כזאת תמימה, אבל הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים. חשבתי שצה"ל רק עושה סיבוב, מנקה את הבלגן, מחזיר על הדרך את החטופים, ויאללה חוזרים לשגרה. מה הבעיה? יש לנו את הצבא החזק ביותר בעולם! 

לאט לאט הזמן עובר. נכון לכתיבת מילים אלו, עברו כבר יותר מ-100 ימים למלחמה, וברור שדרך ארוכה עוד לפנינו בעזה. בלי לדבר בכלל על מה שקורה בצפון וביהודה ושומרון, כי זה מכניס אותי עוד יותר לסחרחורת.

היקרים מכול

בתוך הטירוף הזה אני נעה כל הזמן בין בכי לחיוך. בתוכנית הבוקר שאני מגישה בטלוויזיה אני פוגשת כמעט מדי יום אנשים שאיבדו את היקרים להם מכול: חיילים צעירים, יפים וגיבורים. נראה כאילו ה' מלקט סביבו את הקדושים ביותר. אני לא מתכוונת קדושים במובן הדתי, פשוט קדושים בעצם היותם הם. מלאי חום, צחוק, אהבת אדם, חסד ועוד דברים מופלאים שרק אנשים שקרובים אליהם זכו להכיר עד כה, והשאר כבר לא יזכו. 

הלב שלי יוצא אל משפחות החטופים, שזועקים את זעקת השבויים בעזה שחייבים כבר לחזור הביתה כי שעון החול שלהם אוזל. מאז תחילת המלחמה הלב שלי נשבר כל כך הרבה פעמים, עד שהיו רגעים שחשבתי שאישאר ככה לעולם – אישה עם לב מלא רסיסים.

כה זקוקים לנחמה

למרבה הפלא, לצד כל זה ישנה עדיין שגרת היומיום. בדרך כלל השגרה סיזיפית ומרגיזה, אבל היום היא כל כך מקרקעת ומחזירה אותי לכאן ולעכשיו. בין "הותר לפרסום" לאזעקות אני ממשיכה לתזז בין חוגים (תזכירו לי למה רשמתי אותם לכל כך הרבה?), בית ספר, ארוחת צהריים (איך שוב הגיע הזמן לחשוב מה לבשל?), גיהוץ וכביסות אינסופיות. על כל אלה אני אומרת תודה לה'. כל זה נותן לי את המסגרת ההגיונית בתוך כל הטירוף הזה.

אני יודעת שלא פעם צפים רגשות אשם כשמעיזים ליהנות מהשגרה. כולנו רוצים לשנייה לנוח מכל הבלגן, ללכת לבית קפה עם חברה או להתחדש בבגד בשביל הנשמה, אבל אז מתחילות נקיפות המצפון ובאות השאלות אם שייך בכלל לבלות. 

אני חייבת להגיד שזה ממש בסדר. כולנו זקוקים לנחמה ולרגע שפוי של שקט כמו פעם. זה מחזק להיאחז בחיים שהיו לנו לפני הבלגן, בפיסה הקטנה של הפשטות שהייתה לנו. יש כל כך הרבה דרכים לנחם את עצמנו, תעשו מה שעוזר לכן להתמודד. רק היו ערניות, כי שמעתי שיש כמה שהיו בטוחות שסוף העולם הגיע, אז הן הרשו לעצמן להפליג בסבב קניות ניחומים ברשת. אבל סוף העולם לא הגיע, רק הודעת החיוב באשראי.

בשביל זה נלחמים

בכל השיחות שאני עושה עם הלוחמים הגיבורים שלנו, הם אומרים: תבלו! לכו לבתי הקפה ותחיו את החיים. בשביל זה אנחנו נלחמים. אל תיתנו להם לנצח את היופי של החיים בישראל. אלו הם החיים שלנו, של כולנו, תחיו אותם, ותכף נחזור לחיות איתכם גם.

אז אני מנסה. אני פחות בקטע של בתי קפה, אז לקחנו את הילדים למסעדה. למרות שניקרו בי רגשות אשם על כך שהבנים של החברות שלי נלחמים בעוד אני פה במסעדה, ממש השתדלתי ליהנות. הזכרתי לעצמי שזאת הבקשה שלהם: תחיו. זה התפקיד שלנו בעורף, לשמור על הנורמליות. כשכל החיילים יחזרו, השגרה ששימרנו תעטוף גם אותם. ביחד נחזור כולנו משדה הקרב, נשוב להיות אנשים רגילים שקונים ונוסעים ושותים קפה ומאפה.

שנדע ימים שקטים באמת. שנראה את הגאולה. ברחמים, ה', ברחמים. די עם ההסתר.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט אישה עם לב מלא רסיסים הופיע לראשונה ב-פנימה.