קריית שמונה היא הבית של משפחת סלאב. עבור אביטל, רפאל וחמשת ילדיהם, העיר הצפונית הייתה תמיד המקום הבטוח, עם גנים ומסגרות שמתאימים להם בדיוק, ושגרה צפונית מלאה בירוק ובמים חיים.

"הגענו לצפון בעקבות הלימודים של רפאל בישיבה", משתפת אביטל, "היינו אמורים לגור שם שנתיים, שבינתיים הפכו ליותר מעשור. החיים מתקדמים בקריית שמונה בקצב אחר, עם המון צמחייה, כמויות של אהבה במערכת החינוך, המון חופש ואנשים טובים. עד לפני הפינוי הייתי עונה שעדיין לא ברור אם זה המקום שלנו לעולם. אבל דווקא עכשיו, יותר מתמיד, ברור לי שכן".

מאז שפרצה המלחמה בסוף תשרי, נשמטה למשפחת סלאב הקרקע הבטוחה, והם נאלצו לנדוד הרחק מגבול הצפון. הם התגוררו בבית מלון במשך עשרה ימים, ומאז עברו שתי דירות בתוך ירושלים, מנסים ליצור בית חם בין קירות לבנים וזמניים ולבנות סדר ומסגרת בתוך חוסר הוודאות. 

הבית בקריית שמונה נותר ריק, ובתחילת הקיץ עמד בפני שריפה, שנעצרה ברגע האחרון.

"בניגוד לדעה הרווחת שילדים הם סתגלניים, אני יכולה לשתף שהתקופה הזו לא פשוטה עבור אף אחד מהם", מתארת אביטל את הטלטלה שזימנה להם השנה האחרונה. "הגדול שלנו מאוד חברותי ומתגעגע לחברים שלו מבית הספר. בת החמש מתגעגעת עד דמעות לגננת האהובה שלה, ובת השנתיים מפחדת לישון בלילה בכל מעבר. השינוי הפתאומי הזה והמסע הלא צפוי השפיע על כולנו, אנחנו חיים בחוסר ודאות לגבי העתיד והחזרה הביתה, וברור לי שכאמא אני צריכה להיות סלע יציב עבורם".

רפאל הוא מנהל פרויקטים במחוז צפון של OU ישראל, ואביטל מגדלת את הילדים באהבה ובשמחה ומשתפת זאת כבלוגרית ברשתות החברתיות. מי שמכיר אותה יודע שהיא אישה מלאת שמחת חיים, אמיתית וכנה. הכנות שלה מועברת גם ברשת, וזה מה שגורם לאלפי העוקבות להתחבר אליה כל כך.

בחיי היומיום שלה, אביטל מחוברת מאוד לעולם הלבוש. "מצד אחד אני מאמינה שהאדם עושה את הבגד, ועם זאת אני חושבת שהבחירות שלנו מעידות עלינו המון. הבגד הוא מה שאת מספרת לעולם על עצמך עוד לפני שאת מספיקה לחייך או להוציא מילה מהפה. זה כרטיס הביקור שלנו בעולם".

פניתי אל אביטל כדי לשמוע ממנה על החיים שלה כישראלית, כאמא וכבלוגרית מאז שמחת תורה, והבנתי שיש כאן סיפור של משפחה שלמה, שמתמודדת עם המציאות הכבדה שהנחיתה עלינו המלחמה. משם צץ הרצון לספר את סיפורם בעזרת לוק משפחתי משותף: בצבעים בסיסיים וניטרליים שמזכירים את ארגזי הקרטון שמלווים את החיים הזמניים ובתוך הבית הארעי, בין הקירות החשופים ומיעוט הרהיטים. יחד דייקנו את התלבושת המשפחתית והפקנו כמה רגעים כיפיים ומשפחתיים של כולם, וכמה רגעים מלאי תקווה וסטייל לאביטל עצמה.

לאורך השיחה שלנו לאביטל היה חשוב לשמור על האופטימיות האופיינית שלה: "אני מאמינה שעם כל הקושי והאתגרים שבהחלט קיימים בדרך, אנחנו נצא מהתקופה הזאת מחוזקים, קרובים ואוהבים יותר".

לוק משפחתי

לאחרונה נהיה מאוד טרנדי ליצור לוק משפחתי עם תלבושת אחידה או פריטים דומים לאירועים שדורשים הגעה בהרכב מלא, כמו אירועים משפחתיים. לפעמים זה מגיע כדרישה מהכלה שרוצה שכל המשפחה תגיע בצבע מסוים, לפעמים כתלבושת שתיצור גאוות יחידה בטיול משפחתי, ולפעמים זה רק עניין אסתטי שישדרג את יום הצילומים המשפחתי.

איך עושים את זה נכון?

צילומים משפחתיים:

התאמה אישית – עוד בהכנה לצילומים המשפחתיים כדאי להתייעץ עם הצלמת על בחירת הבגדים בהתאם לציפייה שלכם מהתוצר. חשוב להתאים את הבגדים למזג האוויר, לעונה, לקלילות או לרצינות שרוצים לשדר.

בחירת אובייקט מוביל – בצילומים משפחתיים כדאי לבחור אלמנט שיחבר בין התלבושות של כל הדמויות במשפחה. זה יכול להיות פריט אחיד כמו כובע, סוג בד כמו ג'ינס, או צבע שחוזר על עצמו בכל התלבושות.

תהליך לפי שלבים:

1. קובעים תאריך, שעה ומיקום עם הצלמת עבור התמונות המשפחתיות.
2. בוחרים את הצבעים והאקססוריז הנצרכים לכל דמות במשפחה.
3. מחפשים פריטים קיימים בארונות הבגדים. 
4. אוספים פריטים שחסרים להשלמת הלוק (נעליים, גרביים, פפיונים, כובעים, חולצה מסוימת ועוד).
5. אורזים בצורה מסודרת את כל הפריטים לכל אחד בשקית עם שם ושומרים עד ליום הצילום.
6. מתלבשים יפה רגע לפני שמתחילים.  

הסבר על הפריטים המשפחתיים:

בחרנו את הצבע כאלמנט המקשר, והלבשנו את כולם בפריטים שונים בצבעים ניטרליים: לבן, חום ובז'. הטאצ' המיוחד נמצא בכך שהצבעים חוזרים על עצמם במגוון וריאציות: הבנים עם חולצה בצבע אחיד ומכנסיים בגוונים חומים, הבנות עם סט מיוחד בפני עצמו, ולאביטל הרכבנו לוק מבגדים מבית רייצ'ל ומפריטים מהאוסף האישי שלה.

צילום: טל מרנץ

איפור ושיער: ספיר נודלמן

בגדים: רייצ'ל

מטפחות: אתכסיא, הדרא, רות אהרונוב 

בגדי ילדים: הוניגמן

חולצה לגבר: פננס בגדי גברים

המדור המלא פורסם בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לשוב הביתה הופיע לראשונה ב-פנימה.

רות כהן ואמונה כהן אינן אחיות, אך הן חולקות את אותו שם משפחה, אותה מידת נעליים, אותה אולפנה, ואת העובדה ששתיהן הוכתרו ככלות התנ"ך, לאחר שזכו במקום הראשון בחידון התנ"ך העולמי, במרחק שלוש שנים זו מזו. רות זכתה בשנת תש"פ, ואמונה זכתה ביום העצמאות לפני שנה בדיוק. כנהוג בחידון, הזוכה מהשנה שעברה משתתף כשופט בחידון בשנה שלאחריה, ולכן אמונה תשתתף גם השנה בחידון, הפעם על כס השופטת.

התנ"ך נמצא איתן תמיד בתיק, בחוץ, בלב ובנשמה. כשנפגשנו בדרך האבות בגוש עציון כדי לחגוג את יפי ארץ התנ"ך בתלבושות כפריות, סנדלים תנ"כיים ותכשיטי זהב, היה לשתיהן ברור שגם ספר הספרים יגיע איתן להפקה. כל אחת מהן אוחזת ספר תנ"ך מרופט שנראה כי הודפס לפני עשרות שנים. למעשה הספרים הודפסו לפני שנים בודדות, אלא שכל דף ודף בהם נהפך שוב ושוב בשנים רבות של לימוד. כל דף רצוף הדגשות וכתב יד באותיות קטנות, ושולי הדפים כבר השחירו ממגע כף ידן.

"בשנה שניגשתי פרצה מגפת הקורונה, ואי־הוודאות ניכרה גם בהכנות לחידון", משחזרת רות כהן (20) ממרכז שפירא. "בגלל ההגבלות נאלצו לשנות את זמני המבחנים, ופתאום הודיעו לנו בהפתעה שהמבחן המסנן באחד השלבים הוקדם ליום המחרת. הייתי בהלם מוחלט – כמתמודדת שלומדת עם לו"ז מסודר וחומר לכל יום, הופתעתי. בבוקר הבחינה עשיתי את המבחן, הרגשתי שיכולתי יותר וממש התאכזבתי. שחררו אותנו הביתה ואמרו שיודיעו בערב את התוצאות".

רות מספרת שהשעות אחרי המבחן היו מורטות עצבים. "הייתי בלחץ. נכנסתי הביתה, נעלתי את החדר, ישבתי על המיטה ופשוט בכיתי. לא האמנתי שכל ההשקעה שלי והוויתורים שעשיתי לקראת החידון ירדו לטמיון, ועוד על חודן של כמה שאלות קטנות. אחרי כמה דקות מחיתי את הדמעות ואני זוכרת שאמרתי לה': 'יש הרבה ילדים שלומדים תנ"ך, הרבה שמוותרים על חברים וזמן משפחה, הרבה שמשקיעים ומשננים, אבל מישהי כמוני אין לך. באמת תוותר על לימוד התורה שלי?!' ידעתי שהלימוד שלי מלא ברגש. סוער כמו ים. באמת. בלימוד שלי עולים רגשות ולא רק פסוקים, התנ"ך קם לתחייה. אז כבר ידעתי שאני לא בתחרות הזו כמו שחשבתי כשנכנסתי אליה, שלא באתי רק כדי לזכות. באותם רגעים הרגשתי ממש כמו רות המואבייה. עלו בי קולות שכמו נעמי אמרו לי: למה לך? אולי תעזבי? אבל ידעתי כבר שזה המקום שלי. שאני שייכת. ונכון, את רוכשת ידע בתחרות וצוברת חוויות, אבל עבורי הניצחון הזה היה קודם כול האישור שה' חפץ בי, ברות שבחרה ללמוד תורה". 

הזכייה של רות בחידון הייתה ההשראה של אמונה (18) מבני נצרים. "כילדה לא התחברתי במיוחד לשיעורי תנ"ך. מה ששינה לי את המבט קרה בנסיעה משפחתית ביום העצמאות כשהייתי בכיתה ח'. שמענו אז ברדיו את השידור של חידון התנ"ך ואת ההכרזה על הזוכה – 'כלת התנ"ך רות כהן, בת 16 מאולפנת בהר"ן". באותו רגע אבא שלי שאל אותי: 'נו, מתי תורך?' כמובן, צחקתי ואמרתי, 'מה לי ולתנ"ך?' אבל באותו רגע משהו נדלק בי. בערב צפיתי בחידון והתחברתי. החלטתי שאני הולכת על זה בכל הכוח. כתבתי בגוגל 'איך לומדים לחידון התנ"ך?' וכבר באותו ערב התחלתי ללמוד, ממש מאפס". 

מספר חודשים אחר כך נפגשו רות ואמונה במסדרונות האולפנה, ורות החלה ללוות את אמונה בהכנות לחידון. "עד ליום החידון עצמו כל התהליך של הלמידה היה חוויה אישית שלי", משתפת אמונה, "אבל ברגע שעמדתי ליד ראש הממשלה בנאום שלו, פתאום הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול". 

כיום רות ואמונה ממשיכות בשליחות – כל אחת במקומה וגם ביחד. הן הקימו יחד תוכנית ללימוד תנ"ך לבנות בזום בשם 'אורייתא', שנמצאת כיום כבר בסבב השני, שתיהן שותפות לפרויקטים שקשורים לחידון התנ"ך עצמו והן מלמדות תנ"ך במוסדות.

"חשוב להבין שהעולם לא מתחלק מראש לאנשים שנולדו מצליחים ואנשים שנולדו רגילים", אומרת אמונה, "אלא שבעזרת כוח רצון, אמונה והתמדה, אפשר לכבוש כל יעד ולהגיע להגשמה עצמית. צריך לשבור את החומות שמונעות מאיתנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות באמת, ולעוף על החלומות שלנו בלי לוותר".

עדי עדיים

לרגל ההפקה התנ"כית שוחחתי עם איטל כהן, המלמדת תורה ועבודה פנימית, ויחד העמקנו במהות של קישוטי האישה והסטיילינג במקורות:

צמידים – הצמידים נועדו להצמיד אישה אל עצמה, אל בוראה ואל אישהּ. רבקה אמנו קיבלה שני צמידים לקראת הנישואין עם יצחק, ומכאן המסורת המיוחדת הנהוגה בעדות מסוימות לקנות שני צמידים לאישה.

רעלות – בתנ"ך מדובר על התכסות ברעלה פעמיים: אצל רבקה ואצל תמר. אלה אינן הרעלות שאנו מכירות היום, אלא רעלות מבד טבעי ונושם, שדומה יותר לבגדים המסורתיים של בני העדה האתיופית. היו בהן רקמה מיוחדת והרבה צבע. הרעלה נועדה גם לעזור לאישה להתכנס פנימה, וגם לשמש אמצעי חיזור ופיתוי לבעלה.

נעליים – גם הנעליים מלמדות בתנ"ך על תהליכים רוחניים. הנעליים מחזיקות את כל הגוף והן מתייחסות למקומות הלא נראים תמיד, או הפשוטים יותר. הנעליים הן תזכורת לאן אנחנו הולכות ולבירור מה הייעוד שלנו. כך למשל בבית המקדש נדרשים ללכת יחפים, ללא נעליים, כדי ללמד שלא הכול קשור לאדם, ושיש לו חיבור תמידי לבריאה. 

שמלות – שמלה היא כמו עטיפה של כל חלקי הנפש שלי. וכבת מלך אני נותנת כבוד לכל החלקים שלי. גם אלו שזקוקים לתיקון ולבירור.

תכשיטים לנפש-  בספר ישעיהו הקב"ה מסיר מהנשים את כל הקישוטים בשל חטאיהן. בפנימיות מסבירים שהתכשיט הוא כמו איבר חי לנפש האישה, שמגיב ופועל על האישה. כאשר היא אינה בנקודת ציון פנימית נכונה לה, התכשיט מוסר, על מנת להשיב אותה בחזרה אל עצמה ואל העבודה הפנימית שלה.

צילום: דאפי ספונר

הפקה וסטיילינג: מלי סגל 'מלילבוש'

שיער: ספיר נודלמן

איפור: דלית שפיר

בגדים, תכשיטים ופשמינות: רני – בגדים כפריים כפר עציון

נעליים: אוסף אישי

המדור המלא בגיליון אייר תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כלות התנ"ך הופיע לראשונה ב-פנימה.

פגשתי בחודשיים האחרונים נשים מפונות בכל מיני בתי מלון, וזה הזכיר לי את חוויית הילדות שלי כילדה מקריית שמונה. המראה של הנשים הלביאות, עם חיוך על הפנים, לבושות ומאופרות, הפיח בי תקווה. 

הפעם הלכתי לפגוש שתי נשים לביאות שמתגוררות במלון כבר חודשיים, ומצליחות לשמור על שגרת חיים וחיוך על הפנים גם במציאות הלא פשוטה שהן נמצאות בה. התאפרנו, הצטלמנו ודיברנו על כוחם של האיפור והבגדים לתת לנו כוח גם בימים קשים. 

את המדור הזה אני רוצה להקדיש לכל הנשים והאימהות המפונות. כל הגיבורות שעזבו הכול וברחו ללא תיק איפור. 

• ליה נובוגרוצקי מהיישוב נווה היא בעלת המותג 'אביטליה'. ליה ילדה בת ממש בתחילת המלחמה. היא מתפעלת במלון, לצד החיים והילדים, גם את העסק שלה. בעלה העביר לה תוך כדי המילואים את כל הסחורה למלון, ודרך החדר שלה היא גם אורזת משלוחים. כשנכנסתי אליה לחדר ראיתי שורות של קורנפלקס וטוסטר על שידת האיפור. ניסיון לתת קצת תחושה של בית, במקום הכי לא ביתי… כשהיא הציעה לי כוס קפה, לקח לקומקום 20 דקות לרתוח… ולמרות הכול, היא ממשיכה בחיוך להוביל את המשפחה והעסק ביד רמה.  הטיפ שלה ליה לתקופה הזאת הוא לחיות כל יום בלי לחשוב מה עושים קדימה, רק לצלוח את היום.

• שירן הרוש מתגוררת ביישוב שלומית, והיא בעלת החנות 'סטייליש' בבני נצרים. בשבת ההיא, בעלה, שהוא חבר בכיתת הכוננות של היישוב, היה מעורב בלחימה ביישובים הסמוכים ובהצלת היישוב פריגן. לאחר מכן הם ברחו לגוש עציון, ובהמשך התמקמו במלון כרמים בירושלים. שירן היא מלכת הסטיילינג, אוהבת איפור ומשתמשת בו מדי יום כדי להעלות חיוך על הפנים. 

5 מוצרים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד?

1. קרם לחות – מוצר הצריכה הכי בסיסי עבור כל אישה, כמעט כמו משחת שיניים. אל תוותרי על השימוש היומיומי בו. 
2. מסקרה
3. שפתון – שישמש גם כסומק
4. קונסילר 
5. מברשת סומק או מברשת מייק־אפ

ההסכם הסודי של שירה

שירה פחימה היא גיבורה בעל כורחה, שפועלת ללא הפסקה משמחת תורה. תוך כדי שברחה מביתה בשדרות תחת אש, היא עשתה הסכם עם הקב"ה: אם הם ניצלים, היא מצילה בעצמה עוד ילדים של הקב"ה שנמצאים בשדרות. 

וכך היה. 

בבוקר שמחת תורה, כשהחלו מטחי הרקטות, שירה ומשפחתה מיהרו להיכנס לממ"ד, כהרגלם. אך כבר אחרי דקות ספורות הם הרגישו שזה לא מטח "רגיל" כמו שהם מכירים כבר כמעט עשרים שנה. חלק מהבתים סביבם ספגו פגיעה ישירה, ובשלב מסוים הם הבינו שיש מחבלים שהגיעו לחצר שלהם והתחילו לירות פנימה.

שירה תפסה את בני משפחתה, וביחד הם אמרו שמע ישראל. פתאום שמעו שחיילי צה"ל הצליחו להרוג את המחבלים. כשאני שואלת אותה אם פחדה מהמוות, היא עונה שלא. שהמוות לא מפחיד אותה כמו שמפחיד אותה לא לחיות חיים משמעותיים של עבודת ה'. 

ביום ראשון הם החליטו שהם פשוט יוצאים ונוסעים, ויהי מה. הם עלו על האוטו עם כל הילדים תוך חיפוי של בעלה, ועל רקע קרב יריות ברחבי שדרות של הכוחות עם המחבלים, הצליחו לברוח ולהינצל בלי שריטה. 

משפחת פחימה הגיעה לבית שמש, ושם שירה החלה לתפעל מערך עזרה לתושבי שדרות כדי לצאת מהעיר ולהגיע למקום מבטחים. בעזרת קשרים שיצרה בין מנכ"לים, כוחות הביטחון, בתי הארחה ועוד גורמים, היא הצליחה לעזור ל־5,000 אנשים שהגיעו למקומות אירוח שונים. "דיברתי עם כל כך הרבה אנשים", היא מספרת, "תמיד אנחנו אומרים שכל ישראל צדיקים, ועדיין, אתה לא באמת חושב שכולם כאלה. אבל אני יכולה להעיד שלא היה אחד שדיברתי איתו ולא עשה כל מה שהוא יכול כדי לעזור. מנכ"לים ובכירים בחברות שונות חילקו במו ידיהם אוכל למפונים, אנשים השיגו 250 דירות, כל אחד במלוא העשייה".

כשהגיעה למלון ריכזה את תחום הנוער והחינוך המיוחד, כי היה לה חשוב שכל אחד יקבל את המענה שהוא זקוק לו. כך הנוער התחיל לצאת מהחדרים ומהמסכים ולהיות בעשייה חיובית של למידה ופעילויות, יחד עם הרבה תורמים ואנשים טובים.

"אחד הניצחונות שלנו כעם הוא העשייה הברוכה", משתפת שירה בתובנה המרכזית שלה מהתקופה. "פשוט להיות בעשייה למען האחר ולמען עצמך, כי לכל אחד יש מה לתת. לא לשקוע בעצבות, פשוט לעשות". 

נפגשנו במלון שבו שירה שוהה כרגע עם משפחתה. בחרנו לצילומים בגדים שביטאו את המורכבות וההתמודדות בתקופה המיוחדת והלא פשוטה הזו, ובסיום ההפקה שירה ביקשה למסור שהיא רוצה להזמין את כל עם ישראל לסעודת ההודיה בביתם אחרי שתסתיים המלחמה. 

בחרתי לבטא בתמונות את התהליך ששירה ומשפחתה וכל עם ישראל עברנו. מרגעי הקושי והחושך הגדולים בשמחת תורה, ועד להתגברות האמונה והניסים.  

מתמונה לתמונה הוספנו עוד צבע. התחלנו עם בגדים שחורים לחלוטין, ולאט לאט הוספנו עוד פריטים בצבעוניות משתנה, עד לתמונה האחרונה, שבה הכנסנו גם את תכשיטי ארץ ישראל של לירון קקון, שנותנים לנו תזכורת יומיומית לגאולה, שהלוואי שנראה בקרוב בעינינו.   

אם את כמוני, אוהבת להשתגע עם הדפסים וצבעים מיוחדים, אפשר לקנות, חוץ ממעיל הבייסיק, גם מעיל שנותן טוויסט מעניין ואחר, ולא רק בצבע ניטרלי. בתמונות של שירה תוכלו לראות מעיל פרווה שחור־לבן וכן מעיל ירוק. שניהם, אגב, נקנו במחירי סוף עונה. 

גשם גשם בוא- טיפים

עונת החורף בעיצומה. אחרי שהחלפנו לילדים את כל הארון מקיץ לחורף, הגיע הזמן לעשות סדר גם בארון שלנו ולדייק את עצמנו.

• עוגת שכבות – בחורף נכון להתלבש בכמה שכבות, שגם מאפשרות מידת חימום מדויקת בהתאם לסיטואציה, וגם יוצרות לוק מעניין ומיוחד יותר. אפשר ליצור שכבות בעזרת שלל פריטים מהארון, כמו חולצת גולף מתחת לחולצה מכופתרת, שמלה בלי שרוולים עם סריג מעל, בלייזר, גרביים ועוד. חשוב לשים לב שהשכבות יהיו פרקטיות, כך שאם תיכנסי למשרד מיום גשום בחוץ, ותרצי להשיל מעלייך שכבה, תוכלי לעשות זאת בקלות ובלי להסתבך.

• קווי אורך- ריבוי השכבות עלול להוביל למראה עמוס ולא מחמיא. כדי להימנע מכך, חשוב להוסיף פריט שייתן קווי אורך לאורך הלוק. הוא יצר וידייק את הנראות גם כשהיא תגיע בכמה שכבות. זה יכול להיות באמצעות בלייזר, סריג, מעיל, אך גם בסגנון של פתח וי בחולצה.

• החבר הצמוד – בעיניי, מעיל שווה השקעה, מכיוון שהוא יכול לשמש אותך מספר רב של עונות חורף. כדאי לבחור מעיל בצבע ניטרלי כמו חום, קאמל או שמנת, שיאפשר חיבור למגוון רחב של פריטים. מבחינת הגזרה, חשוב לשים לב שיש מקום תחת המעיל להתלבש בהתאם לעונת החורף, שיש לך מספיק מרווח, ומצד שני – שלא ירחיב אותך מדי (אלא אם כן את צרה באופן כללי ומחפשת דווקא להרחיב את המראה שלך). מומלץ שתהיה קשירה באזור המותן או התכנסות של הגזרה, לנראות מחמיאה יותר.
• הכול בראש- זה הזמן להוציא את כובעי הצמר עם הפונפונים והפרווה שהפכו לפריט אופנתי ומושקע לכל דבר ועניין. מכיוון שהכובע יושב ממש על הפנים, חשוב לבחור בצבעים שמחמיאים לך.

• עולה לרגל- אם את גבוהה, את יכולה לנעול מגפונים שייצרו חיתוך מעל כף הרגל וייתנו תחושה קצת מנמיכה. אך אם את נמוכה, פחות מומלץ לנעול מגפונים.  אגלה לכן שאני ממוצעת בגובהי, ועדיין לובשת לפעמים מגפונים, נגד חוקי הסטיילינג, וזאת כי יש לי כלל נוסף לסטיילינג שאני אומרת בכל הזדמנות, והוא: ללכת עם הלב שלך. אז אני משלבת – יש לי גם מגפיים ארוכים, עד הברך, שנותנים לי אורך נכון, וגם מגפונים (עם עקבים, שנותנים לי קונטרה לעניין הגובה). אני משתדלת לנעול את המגפונים עם חצאית ארוכה או עם חצאית מתחת לברך ולא עם חצאית שלושת־רבעי.

צילום: דאפי ספונר 

מאפרת ומסרקת: ספיר נודלמן

בגדים: מלילבוש 

תכשיטי ארץ ישראל: לירון קקון

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקות מהבית וההסכם הסודי של שירה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מה הייתם עושים אם הייתם רואים בשעת לילה מאוחרת גבר שתוקף בחורה צעירה בצד כביש מהיר באזור שכולו מוקף אוכלוסייה ערבית?

זוהי בדיוק הסיטואציה שבה נתקלו מלי סגל ורחלי מושקוביץ בראש חודש כסלו האחרון. אומרים שישראל הם מעל המזל, אבל כאן היה נס גדול, וכנראה לא סתם אירעו הדברים כפי שאירעו בא' בכסלו, עם תחילת השפעת האור בעולם.

מלי סגל היא סטייליסטית הבית של מגזין פנימה, מנחת סדנאות לנשיות ודימוי גוף ומנהלת מכון משיבת נפש. רחלי מושקוביץ כותבת כל חודש סיפור במגזין פנימה ומנהלת תיאטרון לחישה. ישבתי איתן לשיחה מרתקת על אנושיות, יהדות חום וחמלה – ערכים שהובילו אותן לאורך כל הסיפור המופלא שתקראו מיד.

"אני לא גזענית"

"אם זה היה סיפור רחוק, הייתי קוראת ונאנחת בכאב, והלאה. אבל פגשתי אותה אתמול, והעיניים שלה מולי. והסיפור כולו תהומות. להציל נפש אחת מישראל? זה כאן, בהישג יד" (מתוך הפוסט של רחלי בפייסבוק)

"הכל התחיל במפגש כותבות של מגזין פנימה בירושלים", פותחת מלי. "זה כמו מפגש חברות של כל הכותבות. כשיצאנו ממנו, רחלי ואני נסענו לכיוון הבית שלנו, דרך חיזמא לכיוון מעלה אפרים, וכשהגענו לכיכר של חיזמא היה פקק מטורף. השעה היתה 12 בלילה, ואמרתי לרחלי: 'בואי נעשה קיצור דרך'".

קיצור הדרך הוביל אותן לנסוע דרך מעלה אדומים ולהתחיל לרדת בירידות של ים המלח. באחד הצמתים שבדרך רחלי ומלי שמו לב לדבר חריג בחשיכה. "בצד ימין של הדרך ראינו בחורה שגבר תוקף אותה מאחור. שאלנו אחת את השנייה אם שתינו ראינו את אותו הדבר והחלטנו מיד לעצור בצד", אומרת מלי בקול רועד.

למרות העובדה שמדובר בכביש מהיר, הבנות הצליחו לעצור בצד הדרך, לבצע רוורס על מנת להגיע לקרבת המקום ולראות שהבחור התוקף בורח.

"פה התחילה הרפתקה מטורפת, לא תיארנו לעצמנו לאן אנחנו נכנסות", ממשיכה מלי לתאר. "פגשנו בחורה בת 20 שנמצאת במורכבות לא פשוטה. שאלנו אותה לאן היא צריכה להגיע כי חשבנו שהיא נקלעה לפה בטעות ומנסה לתפוס טרמפים. היינו בטוחות שכאן נגמר האירוע, אבל גילינו סיפור שלם".

בזמן שרחלי ומלי מנוסות לדובב את הבחורה, הצומת מתמלא ברכבים שיושביהם הם ערבים עוינים. "אנחנו מנסות להחזיק אותה איתנו", משחזרת רחלי, "והצומת מלא ברכבים של ערבים שרק חיכו שנעזוב אותה לבד".

רחלי מושקוביץ- כותבת במגזין פנימה, מנהלת תיאטרון לחישה. צילום: עידית יקותאלי.

לא הרגשתן פחד?

מלי: "לא היינו במקום של לחשוב על הפחד. ברגע שראיתי שכולם מקיפים אותה, אמרתי – מה קורה פה? זו בת מלך יהודייה שצריך לעזור לה. עמדתי בגו זקוף ושידרתי שאנחנו לא הולכות ואנחנו איתה. ב-2 בלילה, כשחזרנו הביתה, לאחר שכל הסיפור היה מאחורינו, הרשנו לעצמנו להתפרק, ואז הבנו שיכול היה להיות מסוכן וה' היה איתנו ולגמרי שמר עלינו".

רחלי: "היינו מאד ממוקדות בסיטואציה. כל פעם הבחורה משחררת משפט קטן ואז אומרת לנו שנלך ונעזוב אותה… התחלנו להבין שיש פה מציאות לא פשוטה".

רחלי דובבה את הבחורה הצעירה בזמן שמלי הביאה לה שוקולדים ושתייה קלה מהרכב ובמקביל יצרה קשר עם הראל חצרוני.

"הבנו שזו מישהי שמגיעה לצומת הזה באופן קבוע ושהערבים מנצלים את סיפור החיים שלה כדי לנצל אותה", אומרת מלי. "מגיל מאד קטן היא נמצאת בסיטואציה הזו ולאט לאט היא מספרת לנו מי היא. בזמן שרחלי דיברה איתה, פניתי להראל חצרוני שאיתו אני עובדת 7 שנים תחת ארגון  OU ישראל המסייע רבות לנערים ונערות בסיכון, ומעדכנת אותו שיש פה מקרה חירום. הוא הבין שזה דחוף, ואמר שייקח לו שלושת רבעי שעה להגיע לאזור שבו היינו ושנמשיך לדובב אותה".

רחלי משלימה אותה: "היו סביבנו המון רכבים עם נהגים ערבים בתוכם שרק חיכו שנלך. ממש בצמוד אלינו המתין רכב ויושביו הסתכלו כל הזמן כדי לראות מה אנחנו עושות. הבחורה היתה קרירה כלפינו ורצתה בעצמה שנלך. היא אמרה לנו כל הזמן: "אני לא גזענית" ונתנה תחושה שאנחנו מפריעות לה. היא היתה "קצרה", לא הבינה מה אנחנו נופלות עליה. אנחנו היינו ממוקדת מטרה. אני מאמינה שהכנות שלנו והרגשה שאנחנו רוצות בטובתה, שבאמת אכפת לנו ואנחנו נטולות אינטרסים – זה בנה אמון והוריד חומות. לקח זמן. היינו שם מעל שעה. היא רעדה מקור, ונתתי לה את הז'קט שלי, אבל היא לא רצתה לקחת אותו. כשהצענו לה אוכל ושתייה, היא הסכימה לקחת אותו כי אמרה שהיא צריכה להעביר את הטעם המגעיל בפה מהגבר שתקף אותה. היא לא האמינה שמי שנמצא מולה רוצה לעזור לה. היא לא פגשה מציאות אמיתית שמישהו רוצה לעזור לה. לאט לאט הקליפות התקלפו והיא סיפרה לנו את סיפורה, וכשזה קרה היא היתה לגמרי איתנו ופתחה בפנינו את ליבה".

"אנחנו החברות שלך"

"אף פעם לא פגשתי את התהום כל כך מקרוב" (מתוך הפוסט של רחלי בפייסבוק) הסיפור שמלי ורחלי מגלות מזעזע אותן. הבחורה הצעירה שמתגלה מולן היא נפגעת מינית בתוך המשפחה, ומגיל 11 היא נשלחת לפנימיות, אך אף אחת מהן לא מצליחה להחזיק אותה. לאורך השנים היא מתגלגלת מפנימייה לפנימייה ומגיעה לכזו שצמודה לאזור אבו גוש. שם היא מתחילה, יחד עם חברות נוספות, להכיר ערבים ולהדרדר למציאות של סמים. בגיל 15 היא מוצאת את עצמה חיה ברחובות. מאז ועד אותו היום בו הן פגשו אותה, היא עסקה בזנות לערבים.

"היא לא רצתה להיכנס לרכב שלנו", משחזרת מלי. "יצאתי מהרכב וכיביתי את המנוע כדי להראות לה שאנחנו לא הולכות לשום מקום ושאנחנו איתה. נתנו לה שוקולדים שקנינו בדרך, ועשינו הכל כדי שתישאר לידנו ולא תלך".

"היא אמרה לנו – 'אין לי חברות, אין לי משפחה, אין לי כלום'", מספרת רחלי. "אמרנו לה שאנחנו החברות שלה והיא לא לבד יותר. זה ריגש אותה ומאד נגע בה". הראל חצרוני הגיע למקום והתחיל לדבר איתה.

רחלי: "הראל דיבר לנשמתה, כמו שהוא יודע לעשות. הצלחנו להגיע למצב שבו היא מסכימה לכך שהראל יחזיר אותה לביתה. כשהיא באה להעלות לרכב שלו, אחד הערבים שהיא מכירה, עצר לידנו וניסה להראות לנו שהוא רוצה בטובתה. הוא שאל אותה: "היי, מה העניינים?". לא נתנו לו את האפשרות ליצור את השיח הזה כדי באמת להצליח להחזיר אותה הביתה".

מלי: "נפרדנו בחיבוק מאותו צומת. היא נסעה לביתה ואנחנו – לבית שלנו".

מלי סגל- סטייליסטית הבית של מגזין פנימה, מנחת סדנאות לנשיות ודימוי גוף.
מנהלת מכון משיבת נפש. צילום: עידית יקותאלי.

שומעים על סיפורים כאלו מדי פעם. האמנתן שקיימת מציאות כזו?

מלי: "אני מכירה את המציאות הזו אבל בצורה מועטה. כשפוגשים את זה בצורה חזקה מבינים עד כמה זה קיים במציאות. זה סיפור מורכב וקשה מנשוא, ויש רבים כמו אותה בחורה שנכנסה לנו ללב. חייבים לפעול ולטפל במקרים כאלה".

מלי מציינת שאותה בחורה כבר 3 שנים לא נוגעת בסמים. "יש לה כוחות אדירים. היא בחורה שיכולה להגיע לגדולות, אלא שמציאות החיים הובילה אותה אחרת".

למחרת אותו המקרה מלי כתבה הודעה לכל הכותבות של מגזין פנימה כשבמקביל רחלי מפרסמת פוסט בפייסבוק ומתארת את הסיפור לפרטי פרטים. כותבות פנימה ואמילי עמרוסי – שגם לה טור קבוע בפנימה – הפיצו ושיתפו את הפוסט וההודעה. השיתוף דרך כותבות המגזין מגיע ממקום של קהילת נשים שעוברות יחד חוויות משותפות דרך תכנים מעמיקים וברמה גבוהה שנותנים לאישה את מקומה. מגזין פנימה בדיוק חוגג 11 שנה להיווסדו והוא סובב את חיי האישה מכל הכיוונים במדורים, טורים, כתבות וסיפורים בנושאים שונים ומזויות מגוונות.

הראל חצרוני שהביא אותה לביתה, גילה את מציאות חייה שכלל מצב הזנחה קשה מאד. "אמא שלה חולה מאד והיא מטפלת בה ולכן גם חייבת את הכסף", מסבירה מלי.

רחלי: "היו הרבה תגובות שרצו לעזור ולסייע. הסיפור תפס תאוצה. רצינו לשפר קצת את מצב הרוח ועם ישראל לא הפסיק לתרום".

"להפסיק לפחד להעיר את הזעקה"

"כל מי שפגש אותך ראה איזה עוצמות יש בך. איזה אור גדול את. איך התרגשנו איתך. התפללנו עלייך. ועדיין מתפללים. שתצליחי לקלף את הקליפות" (מתוך הפוסט של מלי בפייסבוק)

בעקבות התרומות הרבות שהגיעו מכל גווני המגזרים בארץ, הוחלט לשפץ את ביתה של אותה בחורה.

מלי: "הסיפור הזה חצה מגזרים וריגש רבים. גם אנשים מחו"ל שמעו עליו ותרמו. ברוך ה' רצו לעזור לה להתקדם לחיים חדשים. התחלנו לשפר את המרחב הפיזי, וזו רק תחילת הדרך. ממקום מוזנח זכינו לעשות להם בית לתפארת תוך חודש וחצי: שיפצנו ושדרגנו אותו, בשווי של עשרות אלפי שקלים. היה בבית חלון שבור שכל חורף גרם לבני הבית לקפוא. הבחורה הזו אמרה לנו: "הייתי הולכת להתחמם אצלם כי אצלי בבית היה קר…". אחד הרגעים הגדולים המרגשים ביותר היה כשהיא ואמה נכנסו חזרה הביתה. הן לא האמינו לשינוי המטורף והיו שם דמעות של כולנו. היא פתאום קלטה מה קורה פה".

רחלי: "זו הפעם הראשונה שראינו שהיא בוכה. לאורך כל התקופה, מאז שפגשנו אותה, דרך השיפוץ, בשיחות טלפון, היא היתה מאד מנותקת מעצמה. היא בחורה מאד מודעת לעצמה והיא לא נותנת לעצמה להרגיש. בפעם הראשונה כשהיא נתנה לי לחוש את הלב שלה, זה באמת היה כשהיא נכנסה הביתה וסכר הדמעות נפתח. היא הבינה שאין סביבה רק חמישה אנשים. יש פה חיבוק של עם ישראל. הדבר ריגש אותה ומשהו הבקיע בה מתוך אלף מגננות. היא מיששה את הדברים וכל הזמן אמרה: "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה". עכשיו היא לא צריכה לברוח מהבית כדי שיהיה לה חם".

מלי ורחלי מעידות כי מאות אלפים התגייסו ונתנו ממה שיש להם: נוער שנתנו בגדים מהארון האישי שלהם, אנשי עסקים שתרמו מוצרים חדשים והמון תרומות כספיות. "כמו במשכן שהיה צריך לבקש מעם ישראל להפסיק להביא דברים, כך היה גם הסיפור הזה", מחייכת רחלי.

אי אפשר לשמוע את הסיפור הזה ולא לחשוב על כל העליהום בתקשורת שהיה לגבי התוכנית של צופית גרנט עם ענת גופשטיין על סיפורים דומים לאלו.

מלי: "זו תחילת הדרך. מדובר במציאות קשה של התמכרות של הבחורות האלו ולצערי יש ניצול כלפיהן והערבים עושים הכל כדי שהן ילכו אחריהן – נותנים להן בכאלו חום ואהבה. מדובר בהרבה מקרים של בחורות שנמצאות במצב כזה. ראיתי את התוכנית של צופית, זה מורכב. כשמדובר על ערבים נכנס העניין הפוליטי, וזה לא תמיד עובר בגרון. מדובר על תופעה מול הבחורות, וללא קשר לרב כהנא. צריך להפסיק לפחד להעיר את הזעקה".

רחלי: "היו הרבה שנענו ותרמו לא ממקום דתי, אלא כי הם התחברו למקום האנושי – להציל אותה מהזנות ומהעניות. הניצול שלהן זה לא דבר תמים. יש פה תודעת מלחמה שקטה, סמוייה, שאחת מהשלוחות שלה זה לנצח דרך כיבוש הבנות. הכל מאד נפיץ".

מלי ורחלי נפגשות עם אותה בחורה מדי שבוע, והיא עוברת טיפול נפשי. היא גם החלה קורס איפור בחסות אסתר בן אלבז שגם היא כותבת מדור טיפוח במגזין פנימה, ויש ניסיון לעזור לה להתקבל לעבודה, ואולי בהמשך, לאחר תהליך שיקום, אף להתגייס לצה"ל.

תמונות מהשיפוצים לפני ואחרי. צילום: מלי סגל

איך שומרים על כך שאותה נשמה לא תדרדר בחזרה לאחור?

רחלי: "כשפגשנו אותה לראשונה כשסביבנו מלא ערבים לא היה זמן לפחד, להרגיש משהו, לחשוב. היינו ממוקדות מטרה – לדבר איתה עד שנוכל להוציא אותה מפה. כל השיחה היתה מלאה בשכבות הגנה של הלב שלה, כלום לא הרעיד אותה. היא סיפרה תהומות ואפלה וזוועות בלי למצמץ, כאילו זה חיים של מישהו אחר. זה היה מאד נוכח ומפתיע, אבל ככה היא חיה כדי להצליח לשרוד. היום היא במקום אחר, היא משתקמת ואנחנו עוטפות אותה בהגנה ובדאגה לשלומה. נשות פנימה לקחו את הכל בחיבוק וכפרויקט אישי של כולן".

בימים אלו הראל חצרוני ומלי ורחלי מחפשים לה מסגרת ומשפחה מאמצת באזור ירושלים והסביבה. אם אתם מכירים משפחה שמסוגלת להעניק לה חום ואהבה אמיתיים ובריאים, כזו שאצלם היא תרגיש כבת בית מוזמנים ליצור קשר במייל הבא: moriya@pisrael.com

הכתבה המלאה פורסמה בעלון גילוי דעת פרשת יתרו.

לרכישת מנוי למגזין לחצו כאן. 

הפוסט לבקוע מתוך אלף מגננות הופיע לראשונה ב-פנימה.