לרבים מאיתנו יש חלומות ושאיפות כאלה לגבי הילדים שלנו. רצון לשמור אותם עטופים ושמורים עם התמימות והאמון שלהם בעולם.
כך חשבו גם בבית משפחת כהן בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים. יוני ושירה היו הקטנים במשפחה, ילדים מתוקים ורגישים. שירה הייתה בת שש ויוני בן שלוש.
כשהייתי באה לבקר את המשפחה דיברנו תמיד בקולות מהוסים, וכל פעם שאחד הקטנים התקרב כולם נלחצו. "ששש… אל תספרו לילדים!", "ששש… יוני שומע! אחר כך יהיו לו סיוטים בלילה".
בבית משפחת כהן היה אסור לדבר ליד הילדים. כל כך שמרו עליהם, כל כך חששו עליהם, מה יקרה אם הם ישמעו? אם יפחדו? ניסו לעטוף בשבילם את המציאות בצמר גפן.
"לא קרה כלום, הכול בסדר", היו אומרים להם תדיר.
לפעמים אחיהם הגדולים והמגוננים אפילו עזרו להם להכין שיעורי בית, כלומר – הכינו בשבילם את השיעורים.
למה שהמורה תכעס עליהם? הם הרי כל כך נעלבים כשצועקים עליהם.

בומרנג
היום יוני ושירה הם בני יותר מעשרים, ואף אחד מהם לא מתפקד.
הם עדיין סובלים מחרדות, למרות ואולי בגלל שניסו למנוע מהם לשמוע ולהתמודד. במשך שנות ילדותם ונערותם הם חוו הכול. כיכר ציון, סמים, נשירה מהלימודים.
אי אפשר באמת לחסוך מהילדים התמודדות. ואם ננסה לחסוך מהם – הם ייקחו אותה בכוח.
את דואגת, אימא? הבת שלך תראה לך שהיא יודעת להתמודד, ועוד עם דברים שאת בחיים לא התמודדת איתם.
תמימות תהיה לחשוב שאם איננו מדברים בפירוש ובקול על הדברים הרעים שמתרחשים, אז הילדים לא יודעים.
כאשר מתרחש פיגוע, תאונת דרכים קשה או כל אסון חלילה,  התחושות, הפחדים, המנגינה שמעבר למילים – נשמעים, אם נרצה ואם לא. משהו קרה, הם ירגישו. אי אפשר לעבוד על הילדים שלנו.
הם גם יידעו שמשהו קרה והם גם ילמדו לשקר, כמו אימא – שברור שמשהו קרה לה, אבל היא עומדת על כך שהכול ממש בסדר.

אי אפשר לחסוך מהילדים התמודדות. אילוסטרציה

איזון
"אני מפחדת לדבר עם הילדים שלי על דברים קשים", סיפרה לי נורית, "אבל הילד שומע בבית הספר ובא אליי. מה לעשות עם זה?". הילדים שומעים, מדברים ומרגישים.
מה הם יקלטו בחיישנים שלהם אם לא נדבר איתם בעצמנו?
אם לא מדברים עם הילדים על דברים רעים שקורים, המסר שעובר בלי מילים הוא: אני לא סומך עליך, אני לא מאמין בך שתוכל לעמוד במה שקורה, לא מאמין שתוכל להתמודד עם המציאות. אתה עוד קטן, לא יכול, לא מסוגל. חלש.

כמובן, אין צורך לרדת לפרטים ואין צורך להראות תמונות. בטח שלא לראות איך המחבל קופץ ודוקר. שכל ישר, כן? לא להעמיס במידע. אבל כן לדבר בצורה עניינית על מה שקרה, לא ברגשנות יתר ובביטויים כמו "אני לא עומדת בזה", "זה איום ונורא", "אני מפורקת כולי" וכן הלאה.
חשוב לדבר, ליידע מה מעציב אותי עכשיו.

"אימא, למה את בוהה?" שואלת אותי בתי בת התשע. "אני חושבת על משפחת עטר שנהרגה בתאונה, אני עצובה". "אימא, למה את אומרת תהילים?". "אני מתפללת על תושבי הדרום. שמעת מה קורה שם? יש טילים מעזה ואזעקות והילדים מפחדים ורצים למקלטים. רוצה שנתפלל ביחד?".
דיבור במידה על דברים רעים שמתרחשים עשוי לחזק את הביטחון אצל הילד, "סוף סוף יש מילים למה שהרגשתי, סוף סוף אני מבין מה קרה".

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור 'שיתוף והעצמה' של גלית גלבוע
להצטרפות מהירה לחצי כאן

הפוסט הסתר או גילוי: מצד שני הופיע לראשונה ב-פנימה.

אם פעם חשבנו שרק מי שיש לו טלוויזיה חשוף לסכנות, היום הכול זמין ונמצא אצל כולנו. להסתיר זו כבר לא אופציה. אם אנחנו לא נדבר עם ילדינו הם ישמעו מהחבר, מהשכן או מכל אדם אחר. סוף האמת לצאת.
השאלה היא לא האם להסתיר, אלא מה לומר? כמה, איך ומתי לספר?
האם לספר את הכול לפרטי פרטים? כמובן שזה תלוי בילד, בגיל שלו ובסיטואציה.

אני נפגשת המון עם השאלות הללו, בעיקר בגלל הפחד של הורים לגלות לילדיהם דברים כואבים. הורים חוששים לשתף במחלות ובאובדן ולפעמים אפילו בהתנהגויות יומיומיות בין חברים, כמו ילד אחר שאינו מעוניין לשחק עם הילד שלהם.
חשוב להבין, בשיתוף הילד אנחנו לא זורקים אותו למים בלי עזרה והכוונה. נשתף ונחשוב יחד איתו מה אפשר לעשות בעניין, מה זה אומר לגביו וכיצד נפעל שונה מכאן והלאה. במקרים מסוימים נחשוב יחד באופן משפחתי, איך אנחנו יכולים להשתפר? איך אפשר להוסיף טוב בעקבות האירוע המצער?

בכל מקרה, חשוב לחזק את האמון שלנו בילד ובכוחות שלו.
זכרו: ילד הוא לא עלה נידף! ילד יכול להכיל המון דברים, להיות כלי לסיטואציות, הוא מסוגל להתמודד, יש לו כוח
והוא יכול לשאת באחריות. תפקידנו כהורים הוא להעביר אליו את המסר שלמרות שמדובר בהתמודדות, הקושי שאנחנו נתקלים בו יהיה מצמיח.

לסמוך עלינו שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדנו. אילוסטרציהמחיר ההסתרה
חברה טובה שלי התעקשה להסתיר מילדיה את העובדה שאביה, לא עלינו, חלה במחלה קשה. מלבד ההתמודדות הנפשית והפיזית הלא פשוטה בשבילה, היא בזבזה המון כוחות ואנרגיות כדי ש"הילדים לא יגלו". לא אשכח איך היא סיפרה לי שרצתה להיות עם אביה בבית החולים, אך בנה אמר שהוא אינו מוכן לחזור הביתה מהגן עם השכנה. אם היא רק הייתה משתפת אותו, בעדינות, שסבא זקוק לה והיא רוצה לעזור לו, שבזכות הוויתור שלו אימא תוכל להיות עם סבא, הדברים בוודאי היו נראים אחרת.

ילד מסוגל להבין מורכבות ואף להיות שותף – לצייר לסבא ציור שישמח אותו ולעזור לאימא כשהיא נאלצת לעזוב את הבית לטובת הטיפול בו.
כמה כוחות יקבל הילד מהאחריות הזאת, כמה זה יגדיל אותו. ברגע שאנחנו משתפים את ילדינו אנחנו מעניקים להם שיעור חשוב: אנחנו מלמדים אותם איך לשתף. הם לומדים שגם אימא היא בן אדם בעל התמודדויות ואתגרים, ומבינים כי מותר לדבר על קושי. אין צורך לטאטא את הקשיים מתחת לשטיח, השיתוף בקשיים מסמן לילד "אם גם אתה מתמודד עם קושי, קטן או גדול, אימא ואבא פה בשבילך!".
חשוב ללמד את הילד שהשיתוף אינו סוף הסיפור, כי אם אמצעי כדי לחשוב יחד מה עושים עם הרגשות שהקושי מעורר בנו ואיך מתמודדים איתם.

אב אחד סיפר לי שהוא מסתיר מבנו בן השבע את העובדה שסבתא רבתה שלו נפטרה, בגלל החשש שהמפגש עם המוות יעורר אצלו פחדים ולחצים. היה לי קשה מאוד לשמוע זאת. אני מאמינה שגם בחוויה של אובדן אפשר לשתף מתוך מקום של חולשה או מתוך מקום של עוצמה.
אפשר לספר שסבתא נפטרה בשיבה טובה שלא כולם זוכים לה, שהיא הייתה ניצולת שואה וגיבורה אמיתית, עלתה לארץ למרות כל הקשיים והקימה משפחה לתפארת עם המון צאצאים. אפשר לחשוב יחד עם הילדים מה הייתה התכונה הכי בולטת שלה ואיך אפשר להנציח אותה, מה היו התחביבים שלה ואיזה גמ"ח אפשר להקים לזכרה.

אני רוצה שנסמוך עלינו, ההורים, שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדינו. אנחנו מכירים את כוחות הנפש שלהם ויודעים מה מינון המידע המתאים להם ואיך נכון להציג אותו. אם אנחנו מתלבטים – נתייעץ, נשאל ונברר ונגיע להחלטה ממקום שלם.
כולי תפילה שנפעל לא ממקום של פחד אלא ממקום שלו, מעצים ובוטח.

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור – 'דרך האמצע' עם תמר ניזרי
להצטרפות מהירה לחצי כאן

הפוסט הסתר או גילוי: מצד אחד הופיע לראשונה ב-פנימה.